אה"מ המפשייר (1903)
.jpg) | |
| אה"מ המפשייר | |
| תיאור כללי | |
|---|---|
| סוג אונייה | סיירת משוריינת |
| צי |
 הצי המלכותי הבריטי |
| סדרה | דבונשייר |
| ציוני דרך עיקריים | |
| מספנה |
ארמסטרונג ויטוורת'  |
| תחילת הבנייה | 1 בספטמבר 1902 |
| הושקה | 24 בספטמבר 1903 |
| תקופת הפעילות | 15 ביולי 1905 – 5 ביוני 1916 (10 שנים) |
| אחריתה | הוטבעה על ידי מוקש |
| מיקום |
59°07′01″N 3°23′45″W / 59.117061014321°N 3.3958866613356°W |
| מלחמות וקרבות |
מלחמת העולם הראשונה |
| נתונים כלליים | |
| הֶדְחֶק | 11,020 טון |
| אורך | 144.3 מטר |
| רוחב | 20.9 מטר |
| שוקע | 7.3 מטר |
| מהירות | 22 קשרים |
| גודל הצוות | 610 איש |
| הנעה | 23 דוודים המזינים 2 מנועי קיטור בהספק 21,000 כוחות סוס |
| צורת הנעה | 2 מדחפים |
| שריון |
שריון עיקרי – 51–152 מ"מ שריון סיפון – 19–51 מ"מ צריחי תותחים – 130 מ"מ ברבטות – 152 מ"מ מגדל הניווט – 305 מ"מ מחיצות – 127 מ"מ |
| חימוש |
4 תותחי 7.5 אינץ' (191 מ"מ) 6 תותחי 6 אינץ' (152 מ"מ) 2 תותחי 12 פאונד (76 מ"מ (3 אינץ')) 18 תותחי 3 פאונד (47 מ"מ (1.9 אינץ')) 2 צינורות טורפדו 18 אינץ' (450 מ"מ) |
  | |
אה"מ המפשייר הייתה אחת משש סיירות משוריינות מסדרת דבונשייר שנבנו עבור הצי המלכותי בעשור הראשון של המאה ה-20. היא שובצה בשייטת הסיירות הראשונה של צי התעלה עם השלמתה. לאחר שיפוץ, היא שובצה בשייטת המילואים השלישית ב-1909 לפני שעברה לצי הים התיכון ב-1911. היא הועברה לתחנת סין ב-1912 ונשארה שם עד תחילת מלחמת העולם הראשונה באוגוסט 1914.
האונייה צדה אחר פושטות סחר גרמניות עד שהועברה לצי הגדול בסוף 1914. היא שובצה בשייטת הסיירות השביעית עם שובה הביתה. היא הועברה לשייטת הסיירות השנייה ב-1916 ונכחה בקרב יוטלנד. מספר ימים לאחר מכן, ב-5 ביוני, היא הפליגה לארכנגלסק, רוסיה, כשהיא נושאת את שר המלחמה, פילדמרשל לורד קיצ'נר, כאשר על פי ההערכות היא פגעה במוקש שהונח על ידי צוללת גרמנית. היא טבעה ויחד עימה נהרגו 737 מתוך 749 ששהו על סיפונה, כולל קיצ'נר וצוותו. מאוחר יותר נפוצו שמועות על מרגלים וסוכני חבלה גרמנים שהיו מעורבים בטביעה. שרידי האונייה רשומים תחת חוק ההגנה על שרידים צבאיים, אם כי חלקים נוצלו מאוחר יותר. נעשו כמה סרטים הבוחנים את נסיבות אובדנה.
תכנון ותיאור[עריכת קוד מקור | עריכה]
המפשייר תוכננה עם הדחק של 10,850 טונות ארוכות (11,020 טונות). האונייה הייתה באורך כולל של 473 רגל 6 אינץ' (144.3 מטרים), רוחב של 68 רגל 6 אינץ' (20.9 מטרים) ושוקע עמוק של 24 רגל (7.3 מטרים). היא הונעה על ידי שני מנועי קיטור 4 צילינדרים תלת דרגתיים, שכל אחד מהם הניע צילינדר אחד, שהפיק סך של 21,000 כוחות סוס (16,000 קילוואט) והעניקו לה מהירות מרבית של 22 קשרים (41 קמ"ש). המנועים הונעו על ידי 17 דוודים של Yarrow ושישה דוודים גליליים. היא נשאה מקסימום 1,033 טונות ארוכות (1,050 טונות) של פחם והצוות שלה כלל 610 קצינים ומלחים.
החימוש העיקרי שלה כלל ארבעה תותחי טעינת עכוז (BL) 7.5 אינץ' (191 מ"מ) Mk I מותקנים בארבעה צריחים חד-תותחים, אחד לפני ואחד מאחורי המבנה העילי ואחד בכל צד. התותחים ירו פגזים במשקל 200 ליברות (91 קילוגרם) פגזים לטווח של כ-13,800 יארד (12,600 מטרים). החימוש המשני שלה כלל שישה תותחי BL 6 אינץ' (152 מ"מ) Mk VII מסודרים בקזמטים באמצע האונייה. ארבעה מהם הורכבו על הסיפון הראשי והיו לשימוש רק במזג אוויר רגוע. היה להם טווח מרבי של כ-12,200 יארד (11,200 מטרים) עם פגזים במשקל 100 ליברות (45 קילוגרם). המפשייר גם נשאה 18 תותחי ירי מהיר (QF) 3 פאונד של הוצ'קיס ושני צינורות טורפדו בקוטר 18 אינץ' (457 מ"מ). שני תותחי 12 פאונד 8 cwt שלה יכלו להיות מורדים לשירות בחוף.
בשלב מסוים במלחמה, תותחי הסיפון הראשי בקוטר 6 אינץ' של אוניות הסדרה הועברו לסיפון העליון וקיבלו מגני תותחים. הקזמטים שלהם צופו כדי לשפר את הכושר הימי וארבעת תותחי ה-3 פאונד שהוסרו בשל ההעברה קורקעו.
לחגורת השריון בקו המים של האונייה היה עובי מרבי של 6 אינץ' (152 מילימטרים) שנסגרה עם מחיצות רוחביות בעובי 5 אינץ' (127 מילימטרים). השריון של צריחי התותחים היה גם הוא בעובי של 5 אינץ', בעוד זה של הברבטות שלהם היה בעובי של 6 אינץ'. שריון הסיפון המגן נע בעובי של 0.75–2 אינץ' (19–51 מילימטרים) ומגדל הניווט היה מוגן בשריון בעובי 12 אינץ' (305 מילימטרים).
בנייה ושירות[עריכת קוד מקור | עריכה]
המפשייר, שנקראה על שם המחוז האנגלי, הונחה על ידי ארמסטרונג ויטוורת' במספנת אלסוויק שלהם ב-1 בספטמבר 1902 והושקה ב-24 בספטמבר 1903. היא הושלמה ב-15 ביולי 1905 ובתחילה שובצה בשייטת הסיירות הראשונה של צי התעלה יחד עם רוב אוניות האחיות שלה. היא החלה בשיפוץ במספנה המלכותית של פורטסמות' בדצמבר 1908 ולאחר מכן שובצה בשייטת המילואים השלישית באוגוסט 1909. היא נכנסה לשירות מחדש בדצמבר 1911 ושובצה בשייטת הסיירות השישית של צי הים התיכון וב-1912 הועברה לתחנת סין.
מלחמת העולם הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]
כשהחלה המלחמה, היא הייתה בווייהאי, והוצבה בשייטת הקטנה בראשות תת אדמירל מרטין ג'ראם, מפקד תחנת סין. היא קיבלה הוראה להשמיד את תחנת הרדיו הגרמנית ביאפ יחד עם הסיירת המשוריינת מינוטאור והסיירת הקלה ניוקסטל. בדרך לכדו האוניות את קולייר SS אלספת ב-11 באוגוסט והטביעו אותה; להמפשייר היה חסר פחם עד אז כדי להגיע לאי אז ג'ראם הורה לה לחזור להונג קונג עם הצוות של האלספת. בסוף החודש היא קיבלה הוראה לרדת לאיי הודו המזרחיים ההולנדים לחפש ספינות גרמניות כלשהן בים, כשהיא פספסה בקושי את הסיירת הקלה הגרמנית אמדן. האונייה הגרמנית לא דווחה מאז החלה המלחמה והיא הפליגה למפרץ בנגל והחלה להטביע ספינות בריטיות תמימות החל ב-14 בספטמבר. המפשייר הצטוותה שם לחפש את אמדן ונשארה שם עד אוקטובר ונובמבר, יחד עם סיירת הסוחר החמושה אמפרס אוף אסיה, בחיפוש אחר הפושטת עד שהושמדה ב-9 בנובמבר על ידי HMAS סידני. המפשייר ליוותה לאחר מכן שיירת כוחות ANZAC דרך האוקיינוס ההודי והים האדום למצרים. המפשייר שופצה בגיברלטר בדצמבר לפני שחזרה הביתה לשרת עם הצי הגדול. היא הוקצתה לשייטת הסיירות השביעית בינואר 1915 ונותקה בנובמבר כדי ללוות את הספנות בים הלבן. היא חזרה הביתה בזמן כדי להשתתף בקרב יוטלנד ב-31 במאי 1916[1] עם שייטת הסיירות השנייה. במהלך הקרב, היא לא השתתפה בקרב בפועל ורק ירתה ארבעה מטחים לעבר קבוצת הסיור הגרמנית השנייה שהחטיאו בהרבה את מטרותיהן, בנוסף לירי לעבר פריסקופים מדומים של צוללות לאורך היום.
מסע אחרון וטביעה[עריכת קוד מקור | עריכה]
מיד לאחר הקרב, היא קיבלה הוראה לשאת את לורד קיצ'נר מסקפה פלו בשליחות דיפלומטית לרוסיה דרך נמל ארכנגלסק. בשל תנאי הסערה, הוחלט שהמפשייר תפליג דרך פנטלנד פירת', ואז תפנה צפונה לאורך החוף המערבי של איי אורקני. הכיוון הזה יספק מחסה מהרוחות החזקות, ויאפשר לליווי המשחתות לעמוד בקצב שלה. היא עזבה את סקפה פלו בשעה 16:45 וכשעה לאחר מכן נפגשה עם שתי המלוות שלה, המשחתות מסדרת אקסטה, יוניטי וויקטור. כשהאוניות פנו לצפון-מערב, הסערה גברה וההיא שינתה כיוון כך שהאוניות פנו אליה ראש בראש. זה גרם למשחתות לפגר מאחורי המפשייר. מכיוון שנחשב לא סביר שצוללות אויב יהיו פעילות בתנאים כאלה, קפטן סאוויל מהמפשייר הורה ליוניטי וויקטור לחזור לסקפה פלו.
בהפלגה לבד בים סוער, המפשייר הייתה בערך 1.5 מיל ימי (2.8 קילומטרים; 1.7 מיל) מול מיינלנד באיי אורקני בין בראו אוף בירסי למארוויק הד בשעה 19:40 ב-5 ביוני, כאשר התרחש פיצוץ והיא נעצרה ביניהן. היא פגעה באחד מכמה מוקשים שהונחו על ידי צוללת הנחת המוקשים הגרמנית U-75 ב-28–29 במאי, ממש לפני קרב יוטלנד. הפיצוץ חורר את הסיירת בין החרטום לגשר, וסירות ההצלה נופצו על דופן האונייה על ידי הים הסוער כשהן הורדו. כ-15 דקות לאחר הפיצוץ, המפשייר שקעה בחרטום. מתוך 735 אנשי הצוות ו-14 הנוסעים שהיו על הסיפון, רק 12 אנשי צוות שרדו לאחר שעלו לחוף בשלושה מצופי קרלי. סך הכל אבדו 737 איש, כולל קיצ'נר וכל חברי המשלחת לרוסיה. [2] [3] [4]
פריץ יוברט דוקיין – מרגל בורי וגרמני – טען כי נטל את זהותו של הרוזן הרוסי בוריס זקרבסקי והצטרף לקיצ'נר בסקוטלנד. דוקיין כביכול סימן לצוללת גרמנית זמן קצר לאחר שיצא מסקפה פלו כדי להתריע על כך שהאונייה של קיצ'נר מתקרבת. לאחר מכן הוא חולץ על ידי הצוללת כשהמפשייר טבעה. בשנות ה-30 וה-40, הוא ניהל את טבעת הריגול של דוקיין ונלכד על ידי ה-FBI יחד עם 32 סוכנים נאצים נוספים בהרשעה הגדולה ביותר בריגול בתולדות ארצות הברית.
שרידי האונייה[עריכת קוד מקור | עריכה]
שרידי האונייה מוגדרים כאתר מבוקר לפי חוק ההגנה על שרידי צבא בקואורדינטות 59°7.065′N 3°23.843′W / 59.117750°N 3.397383°W והצלילה אסורה ללא רישיון. האונייה הפוכה בעומק של 180–230 רגל (55–70 מטר) של מים.
אנדרטאות[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1983, מדחף אחד וחלק מציר ההינע של המפשייר נמשו משרידי האונייה. הם מוצגים כעת במרכז המבקרים ובמוזיאון סקפה פלו, לינס, הוי, אורקני. שלושה תותחי סיפון מהירים 3 פאונד Mk II נמשו גם הם משרידי האונייה בשנת 2021. אחד מהם שוחזר למצבו המקורי על ידי משמרים מומחים באלואה, והוא מוצג כעת במבואת המוזיאון. [5] [6]
737 ההרוגים של המפשייר מונצחים בצד ימין של הבסיס באנדרטת המפשייר, האי וייט ואנדרטת המלחמה של וינצ'סטר מחוץ לקתדרלת וינצ'סטר.
מגדל הוקם במארוויק הד על מיינלנד, אורקני, בשנת 1926 על ידי תושבי אורקני לזכר קיצ'נר והקצינים והאנשים של המפשייר. אנדרטת קיצ'נר היא מגדל אבן מרובע, מעוצב עם הכיתוב: "המגדל הזה הוקם על ידי תושבי אורקני לזכרו של פילדמרשל ארל קיצ'נר מחרטום באותה פינה בארצו אשר שירת בנאמנות כה קרובה למקום שבו הוא מת במשמרת. הוא וצוותו נספו יחד עם הקצינים וכמעט כל אנשי אה"מ המפשייר ב-5 ביוני 1916." [7]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ "The Loss of HMS Hampshire". Royal Naval Museum. אורכב מ-המקור ב-7 במרץ 2014. נבדק ב-15 במרץ 2014.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Irvine, James; et al. (2016). HMS Hampshire: A Century of Myths and Mysteries Unravelled. Kirkwall, Orkney, UK: Orkney Heritage Society. ISBN 978-0-9535945-7-3.
- ^ "Orkney Heritage Society's site dedicated to casualties of HMS Hampshire and HM Drifter Laurel Crown". www.hmshampshire.org. נבדק ב-2016-08-17.
- ^ "HMS Hampshire, killed and died, casualty lists, June 1916". www.naval-history.net. נבדק ב-2016-08-17.
- ^ "Big artefacts go under cover at Scapa Flow Museum". www.orkney.gov.uk (באנגלית). 12 בנובמבר 2021. נבדק ב-10 בפברואר 2022.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Merritt, Mike (9 בפברואר 2022). "Gun from the ship that sunk with Kitchener on board is restored". The Herald. Glasgow, Scotland. p. 11.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "Kitchener memorial". Scottish Places. אורכב מ-המקור ב-4 במרץ 2016. נבדק ב-21 ביולי 2013.
{{cite web}}: (עזרה)