אהרן והעיפרון הסגול

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
עטיפת הספר בגרסה העברית
עטיפת הספר בגרסה האנגלית

אהרן והעיפרון הסגולאנגלית: Harold and the Purple Crayon) הוא ספר ילדים שכתב ואייר קרוקט ג'ונסון. הספר ראה אור ב-1955 ותורגם לעברית על ידי רנה שני בשנת 1970.העטיפה בנוסח העברי צוירה על ידי מיכל לשם. זהו הספר הראשון בסדרת הרולד. בעקבותיו באו ששה ספרי המשך. שניים מהם, התמונה של אהרן והקרקס של אהרן תורגמו לעברית על ידי שולה מודן (1994).

הספר עובד לסרט קצר בשנת 2002.

אחד הפתיחים בסדרת האנימציה משפחת סימפסון הוקדש לדמותו של הרולד (אהרן בנוסח העברי).

לשמוע את הסיפור בוידאו לחצו כאן http://www.youtube.com/watch?v=0EcfyhwSBfs

העלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עלילת הסיפור נמסרת באמצעות משפטים קצרים ותמציתיים ומאיורים הממחישים ומשלימים אותה: הסיפור עוקב אחר ערב אחד בחייו של אהרן (הרולד, במקור האנגלי), ילד צעיר ומלא מחשבות, שבו הוא החליט לטייל לאור הירח עם עפרונו הסגול. בכוחו של עפרון זה לברוא ולשנות את המציאות סביב אהרן, ואכן, אף שאהרן מאוייר לאורך הספר בשחור-לבן, הרי שעפרונו והמציאות שהוא בורא, מאויירים בסגול. בהיעדר ירח ושביל להליכה, צייר אהרן ירח ושביל ארוך וישר, ויצא לדרכו כשהוא מלווה בירח שצייר. משגילה כי השביל אינו מוביל לשום מקום, ירד אהרן מהשביל וצייר לו יער של עץ אחד. יער קטן שלא ניתן ללכת בו לאיבוד. כשהסתבר לו כי צייר עץ תפוחים שעתיד לתת פירות, צייר אהרן לצידו דרקון מפחיד שישמור על העץ. אלא שהדרקון הפחיד גם את אהרן...ידו רועדת והעפרון משרטט קו גלי. עד מהרה מוצא עצמו אהרן טובל בגלי האוקיינוס ובתושייתו, ממהר לצייר סירת מפרש קטנה, והוא שט בה זמן מה. בהגיעו רעב לחוף, צייר לעצמו סעודת פיקניק המורכבת מ-9 פשטידות בלבד ואכל חלק מהן. כאשר סיים לאכול, נותרה כמות די גדולה של פשטידות. לא היה לו נעים לבזבז את כל הפשטידות האלו, לכן צייר צבי רעב מאוד וקיפוד זללן מאוד שיאכלו את שנשאר. בהמשך, אהרן התעייף ורצה לשוב לחדרו. הוא בקש לדעת היכן הוא נמצא, ולפיכך צייר לעצמו גבעה, ובהמשך גם הר גבוה. אלא שלהר לא היה בכלל צד שני, ואהרן נפל באוויר.

Cquote2.svg

למזלו, היו לו שכל והיה לו עפרון סגול. הוא עשה כדור פורח ונאחז בו.

Cquote3.svg
– אהרן והעיפרון הסגול

הנוף היה מקסים, אך הוא לא ראה אף בית. הוא צייר לעצמו בית ונחת בגינה שמסביבו. אלא שלא מצא את חלון חדרו. גם כשצייר לעצמו עיר שלמה, עדיין לא מצא את חלון חדר השינה שלו. לפיכך החליט לשאול שוטר, אלא שהשוטר שאייר, הצביע בכיוון שבו רצה ללכת ממילא. לבסוף, נזכר אהרן כי חלון חדרו נמצא תמיד בלילות ירח, סביב הירח, כמו מסגרת. וכך, צייר לו את חדרו, את מיטתו, ועלה על יצועו. העפרון הסגול נפל על הרצפה, ועל אהרן נפלה תרדמה עמוקה.

ניתוח ספרותי וביקורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

המעשה בילד היוצא למסע של חקירה עצמית וחקירת העולם בתוך נופים שמצוירים על ידו, הקסים קוראים צעירים, לצד חוקרים ומבקרים, והפך ספר זה לרב מכר בינלאומי.

יהודה אטלס בספרו ילדים גדולים חלק ב'‏[1], עמד על כך כי באמצעות העפרון הצבעוני הסגול, יוצא אהרן למסע, בורא את עולמו, מרחיב את אופקיו, מגיע להתנסויות חושיות, שכליות ורגשיות, מגלה תושייה, פותר את בעיותיו, יוצר ומוחק מציאות, נפרד מן העבר ונולד מחדש, כותב את הסיפור שלו בעצמו.

העלילה, כפי שכתבה שלומית סירוטה בכתב העת ספרות ילדים ונוער[2] היא אמצעי ליצירתו ולגיבושו של ה"אני" של אהרן ולגדילתו. לדבריה, "הוא הפסל של עצמו". בעזרת העיפרון הוא מממש את הקריאה להרפתקה, את הסקרנות, את הכורח לצאת אל העולם ולהכיר את פניו השונות. הוא נע בין קטבים מנוגדים: בין המוכר לבלתי מוכר, בין הביטחון לבין הפחד, בין המעט לבין השפע, בין ההרמוניה (חלון, יבשה, כדור פורח, תרדמה) לדיסהרמוניה (דרקון, סערה, נפילה, תעייה).

גם סבינה שביד במאמרה בהד הגן[3], רואה את אהרן כמי שנמצא בתנועה דרמטית בין קטבים. לדבריה אהרן "נאבק בין הצורך ללכת, להתקדם, ליצור, לחקור את ממדיה השונים של ההוויה, לבין הצורך המנוגד לנוח, לשקוט, להיצמד לפינה אחת קטנה, קבועה ובטוחה, אשר בה ימצא מרגוע". שביד חוקרת במאמרה במיוחד את האיורים המופיעים בספר ומפנה את תשומת הלב אל צבעו הסגול של הקו. לטענתה הוא נבחר כיוון שאינו דומה לשום צבע שמקיף את הילד בחיי היום-יום, ולכן אינו מסמל דבר (בשונה מהכחול שמסמל ים ושמיים, וירוק שמסמל צמחייה). הסגול מסמן, לדעת שביד, את המופשט, את מה שהאדם ממציא, כלומר את האמנות והיצירה. שביד מציינת כי "הסגול מייצג את המימד הצבעוני של הנסיון החושני ומדגיש את האופי הדמיוני והסמלי של הסיפור". שביד מצביעה על שני אלמנטים נוספים: האחד, שהקו המצויר הוא המצאה אנושית שבעזרתה מנסה האדם-האמן לתאר את התנסותו החזותית, והשני, פניו הבלתי משתנות של אהרן- "לא דמות ילד, למרות שהיא קטנה, ולא דמות מבוגר, למרות שהיא קרחת", ועל כן הן מסמלות כל אדם ומאפשרות לכל קורא, בכל גיל, ליצוק עצמו לתוך הדמות.

דינה שטרן, במאמרה במעגלי קריאה (ספטמבר 1985), רואה את מסעו של אהרן כמעשייה מודרנית, שבה חוצה הגיבור מערכת של סמלים מיתיים, "המייצגים את הלא- מודע מזה ואת התמיהות הפילוסופיות של הנפש מזה". שטרן מציע הסברים לסמלים אלה: יער (אינסטינקטים, תת-ההכרה, סכנות, הפתעות), עץ תפוחים (נעורי נצח, חיים, ארוס), דרקון (אויב, מוות, סוף), ים (מעמקים, חידה, לא נודע), הר (גובה, הוד, נוף פרא, איתני הטבע, מסתורין). אהרן יוצא למסע של היכרות עם פניו השונים של העולם, ואגב כך גם עם עצמו. בסופו של דבר הוא חוזר לחדרו, ש"חלונו נמצא בדיוק סביב הירח, בדיוק כמו מסגרת", ומגיע, על פי שטרן, לסינתיזה: בין הכללי לפרטי, בין השמיימי לארצי, בין הקוסמי לאנושי, בין הרגשי לשכלי, בין הבית לעולם. אך בניגוד למעשיות הקלאסיות, שבהן נפתרות בעיות ומקודמים תהליכים בעזרת סוכני פלא- גמדים, קוסמים, פיות וכדומה, הרי במעשייה מודרנית זו פותר אהרן את בעיותיו בעצמו.

דורית דרוקמן במאמרה באתר "במה חדשה"‏[4], מצביעה אף היא על פרטי עלילה סמליים במסעו של אהרן, מסע לחיפוש האני. ההליכה בשביל ישר וקבוע ש"לא הוביל אותו לשום מקום" הינה הליכה בתלם המוסכמות שנקבעו על ידי החברה. הליכה בתוך מסגרת שאינה מובילה לשום מקום. אהרן יורד מהשביל כדי להבין מהו מקומו בעולם, וצועד אל היער. אלא שזהו יער של עץ אחד בלבד, ניסיון לבנות בתוך החלל הגדול של הבלתי מוכר, משהו מוכר. כדי לשמור על הפינה שיצר, אהרן יוצר דרקון, אלא שמחסום זה מפחיד אותו עצמו וסופו שהוא נזרק אל גלי האוקיינוס ועלול לטבוע בים האפשרויות העומדות בפניו. הוא מנסה למצוא לעצמו קרקע בטוחה, לגבור על חוסר הוודאות. בניית הביטחון נסמכת על מזון, זהות ובית. ואכן, תחילה אהרן מכין לעצמו ארוחה ענקית, מזון חומרי ואולי גם רוחני, הרבה מעבר למה שהוא צריך. בהמשך הוא מחפש את זהותו- מבקש לדעת מהו מקומו בעולם הגדול. הטיפוס על ההר הגבוה מבטא רצון לבנות לעצמו דימוי גבוה, אלא שהדימוי גבוה מדי, ואהרן נופל ומרחף באוויר. ולבסוף, הוא מחפש את ביתו- מקום אחיזה ממנו אפשר לצאת ואליו ניתן לחזור. מקום בו ניתן לישון בשקט, כי שם בטוח. הוא לא מוצא את החלון שלו בין כל החלונות שבעולם. מאחורי כל חלון מסתתר עולם ומלואו של האדם שגר מאחורי החלון, אך כל החלונות דומים, וכל האנשים דומים, ללא ייחוד. כל החלונות הם מסגרות. ואהרן מחפש את הגשמת האני הייחודי שלו בין כל החלונות- המסגרות. מחפש את האני הייחודי שלו בחברה בה הוא חי.

אהרן מוצא את מה שמייחד אותו, החלון שלו מקיף את הירח, זהו הייחוד. הירח, עצם מרוחק בחלל מלווה לאורך כל הדרך את אהרן. דרוקמן מציעה לראות בירח אידאל שלא ניתן להשגה. היא מעירה על כך כי ב-1955, כשנכתב הספר, עדיין לא הגיע האדם אל הירח. בסוף מסעו מכניס אהרן את האידאל למסגרת של החלון, המסגרת החברתית הקיימת. דומה כי אהרן מצא לו נוסחת ביניים: היציאה מהמסגרת מסוכנת עבורו, שכן מצויה בה סכנת טביעה או נפילה. אך חיים בתוך המסגרת, עם אידאל ייחודי משלו, עושים את החיים במסגרת לאפשריים. השוטר שאהרן פוגש מסמל את הסמכות של החברה ואת הצורך בשמירה על המסגרת. השוטר מראה לאהרן את הדרך, אך אהרן בעצם כבר יודע את הדרך: ללכת בתוך המסגרת של החברה ולא לצאת ממנה, אך ללכת בדרך המיוחדת שלך. רק משהגיע אהרן למסקנה זו, הוא יכול לישון בשקט.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]


הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ יהודה אטלס, ילדים גדולים, כרך ב', הוצאת ידיעות אחרונות, ספרי חמד, תל אביב 2003, עמ' 161 - 168
  2. ^ שלומית סירוטה, אהרון והעיפרון הסגול או מסע לגדילת ה"אני", ספרות ילדים ונוער, יוני 1975, עמ' 53-57.
  3. ^ סבינה שביד, אהרון והעיפרון הסגול- סיפור בקו, הד הגן, יוני 1976, עמ' 527-538.
  4. ^ דורית דרוקמן, בעקבות נהספר אהרן והעיפרון הסגול, באתר במה חדשה