בית מגורים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
בתי מגורים באנגליה

בית מגורים הוא מבנה המשמש באופן שגרתי למגורי אדם. במובנו הכללי ביותר, זהו מבנה מעשה-ידי אדם המורכב מקירות ומגג ולפחות פתח כניסה אחד, שהוא בדרך כלל דלת.

תפקיד ושימוש[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבית מספק מחסה מפני גשמים, שלגים, רוחות, חום, קור ופולשים זרים, בין אם בני-אדם או בעלי-חיים.

במקרים רבים מעביר האדם חלקים גדולים מזמנו, ואף את מרבית זמנו, מחוץ לביתו (למשל במקום עבודתו), אולם ביתו משמש אותו לכל הפחות לשינה. אם נצמצם את ממדי הבית לממדיו הקטנים ביותר יהיה זה חלל המאפשר שינה.

מושג הבית בתרבות ובחברה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ציור ילדים אופייני של בית מגורים.
אייקון של דף בית המבוססת על ציורי בית אופייניים של ילדים.

בנוסף לניהול של משק בית, בית המגורים נותן מענה גם להיבטים רגשיים וחברתיים שונים. כאשר משפחה, או קבוצה, גרה בבית יחדיו התכונה החשובה ביותר שלו, אליבא דה מרווין האריס, הוא שהבית מהווה את "משכנה של אהבה".

דף בית של אתר אינטרנט הוא הדף הראשי של האתר, זה המוצג כשמגיעים לכתובת האתר (דומיין). דף זה לרוב מכיל תמצות של התכנים העיקריים באתר, הפניות להרחבות, ולקטגוריות שונות ולמידע נוסף בכל המופיע בו.

הזכות לדיור היא אחת מזכויות האדם המוכרות במשפט הבינלאומי.

חסר בית הוא מצב וקטגוריה חברתית של אדם החסר קורת גג קבועה, בדרך כלל על רקע מחסור כלכלי. המונח "חסרי בית" עשוי לכלול אף את מגזר האוכלוסייה אשר לן במקלטים לחסרי קורת גג, המופעלים על ידי גופים פרטיים או ציבוריים. מספר קטן של חסרי בית בוחרים באורח חיים זה.

מבנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית מגורים עשוי עץ בנורבגיה
בית העשוי מאבן

לבית מגורים יש לפחות כניסה אחת (דלת או שער), ובדרך-כלל גם חלונות. הבתים מתחלקים לאזורים פרטיים ואזורים ציבוריים-משפחתיים. על פי ויטרוביוס, בן המאה ה1 לספירה, ספר שישי פרק ה' סעיף 1 (רייך 1997) כבר לפני כ2000 שנה היו בבתי המגורים חדרים פרטיים. "החדרים הפרטיים הם אלה אשר לאיש אין רשות הכניסה אליהם ללא הזמנה, כמו חדרי שינה, טרקלינים, חדרי רחצה וכל היתר המשמשים צורך דומה" (שם 141).

עיצוב הבית[עריכת קוד מקור | עריכה]

במקומות שונים ברחבי העולם קיימים מוזיאונים המציגים בתים בסגנונות בנייה שונים מתקופות שונות בהיסטוריה. במהלך ההיסטוריה הפך תכנון הבית, עיצובו וקישוטו לנושא בעל חשיבות ומשמעות חברתית ותרבותית.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

האדריכל הרומי ויטרוביוס בן המאה ה1 לספירה, לפני כ2000 שנה, הותיר אחריו את ספר האדריכלות הראשון המוכר לנו כיום. הספר "על אודות האדריכלות" תורגם לעברית ב-1997 בידי רוני רייך.

בתי המגורים הראשונים איפשרו את מעבר האדם ממגורים במערות למגורים במקומות אחרים, שלא בהכרח סיפקו מקלט ראוי בטרם בניית הבית, ולפיכך היוו צעד חשוב בהתפתחות האנושות. הבתים הראשונים היו כפי הנראה אוהלים (מיריעות עור ובהמשך מבד), וסוגים נוספים התפתחו עם הזמן, כגון בתי עץ ובתי אבן או חימר. הבתים הראשונים היו מעוגלים והבניה הרקטנגולרית המוכרת לנו כל כך היום הופיעה רק בשלבים מאוחרים יותר.

על פי יובל פורטוגלי (1999) עולה ממחקרים ארכיאולוגים ואנתרופולוגים כי הבתים הקדומים היו כמעט זהים בצורתם המעוגלת לפני המעבר לצורה המצולעת. הצורה המעוגלת אליבא דה פורטוגלי הינה צורה טבעית יותר, ראשונית יותר. אולם, כאשר היישוב גדל וכמות הבתים גדלה והבתים נדחסים אלו לאלו צורתם הופכת להיות יותר מצולעת כמו חלת הדבש. ג'וברן חליל ג'וברן בן המאה ה-19 כתב בספרו "הנביא" על הבית "ביתך הוא גופך רחב ידיים".

בתחילה היו בעלי החיים המבויתים מתגוררים בתוך המתחמים השבטיים ובתוך בתי המגורים. בחצר הפנימית של הבתים או מתחת לבתים. דוגמה מובהקת לכך היא מגורי החיות בתוך "בתי ארבעת המרחבים" של תקופת הברזל - היא תקופת השופטים והמלכים של ממלכת ישראל וממלכת יהודה. בבתי ארבעת המרחבים הראשונים היו החיות גרות בחצרות הפנימיות של הבתים ממש כאילו היו הם חלק מהמשפחה והיה להם "חדר משלהם".

בהמשך כאשר צמחה ההתמחות היו האנשים עובדים בתוך בתיהם ובית המגורים נבנה והותאם למקצוע של בעלי הבית. רק בשלב מאוחר הרבה יותר, החלו להופיע אזורי תעשייה ומסחר שאליהם העובדים היו יוצאים מביתם והולכים לעבוד בהם. ככל שהתופעה הלכה והתרחבה כך בתי המגורים איבדו את התצורה העסקית-מקצועית שלהם והם הפכו להיות "יחידות מגורים" בלבד.

כיום בנויים מרבית בתי המגורים מבטון, מלט לבנים וקירות גבס (בשילוב חומרים רבים אחרים), אם כי נמצאים בשימוש גם בתים הנבנים בעיקר מעץ ואף ממתכת.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • רוני רייך (1997). ויטרוביוס - על אודות האדריכלות. הוצאת דביר.
  • יובל פורטוגלי (1999). מרחב זמן וחברה. הוצאת האוניברסיטה הפתוחה.
  • יונה שחר-לוי (2004). מהגוף הגלוי לסיפור הנפש הסמוי. עמ' 13.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]