אנסטס מיקויאן
אנסטס איוואנוביץ' מיקויאן (בארמנית: Անաստաս Հովհաննեսի Միկոյան – אנסטס חובנסי מיקויאן, ברוסית: Анастас Иванович Микоян – אנסטס איבנוביץ' מיקויאן) מנהיג קומוניסטי ופוליטיקאי סובייטי ממוצא ארמני. בסוף הקריירה הפוליטית שלו שימש כיושב ראש הפרזידיום של הסובייט העליון של ברית המועצות. אחיו של מהנדס המטוסים הסובייטי ארטיום מיקויאן.
[עריכה] ביוגרפיה
נולד בעיירה סאנאהין בארמניה ב-25 בנובמבר 1895. בצעירותו למד מיקויאן בסמינר לכמרים בטביליסי אך בשנת 1915 הצטרף למפלגה הבולשיביקית. בין השנים 1915 - 1917 היה פעיל בחוגי המפלגה בקווקז. במהלך מלחמת האזרחים ברוסיה לחם נגד הצבא הבריטי שכבש את באקו. לאחר המלחמה אמצו מיקויאן ואשתו את בניו של סרגיי שאומיאן שנפל בקרב בבאקו.
לאחר מלחמת האזרחים היה פעיל במפלגה הקומוניסטית הרוסית ובמהרה עלה לצמרת המפלגה. הוא שימש שנים רבות כשר המסחר של ברית המועצות (בשנים 1926 - 1955). כמו כן היה חבר הפוליטבירו הסובייטי משנת 1926, תחילה כמועמד לחברות ומשנת 1935 כחבר. תמך בסטלין כל חייו והיה מהאנשים הנאמנים ביותר בחוגו של סטלין.
ההיסטוריון סיימון סבאג מונטיפיורי שכתב ביוגרפיה על סטלין מספר כי בתקופת ה'טיהורים' שעשה סטלין בקרב חברי מפלגה בסוף שנות השלושים נחשב מיקויאן לאיש טוב לב שניתן לפנות אליו לעת צרה. עם זאת כוחו של מיקויאן להציל אנשים בתקופת הטיהרים היה מוגבל מאוד. ייתכן שהדבר גרם לכך שהחלה הדרדרות ביחסו של סטלין כלפי מיקויאן. בסוף שנת 1937 נשלח מיקויאן לארמניה עם רשימה של כשלוש מאות אנשים המיועדים ל'טיהור' והוא נאלץ לעצור אנשים רבים. לפי מונטיפיורי, רק לאחר שמלא מיקויאן שליחות אכזרית זאת שב והתחמם יחסו של סטלין אליו.[1]
במלחמת העולם השנייה שירתו שנים מבניו של מיקויאן, סטפן וולדימיר, כטייסים בחיל האוויר של הצבא האדום. בנו סטפן נפצע במהלך המלחמה ובמערכה על סטלינגרד אף נהרג בנו ולדימיר והוא רק בן שמונה עשרה.
בסוף ימיו של סטלין סומן מיקויאן על ידו כמועמד לחיסול וייתכן כי רק מותו של סטלין מנע זאת. בוועידת המפלגה הקומוניסטית באוקטובר, 1952 תקף סטלין את מיקויאן בחריפות רבה. מיקויאן ניסה להתווכח ולטהר עצמו מאשמה. צעד זה העשוי להראות טבעי לקורא המערבי היה שקול בברית המועצות של סטלין להתאבדות. לימים סיפר מיקויאן לאנוור הודג'ה כי עלתה האפשרות לחסל את סטלין אך הוא התנגד לכך שכן חשש שהעם לא יבין זאת.[2]
לאחר מותו של סטלין המשיך להיות חלק מהנהגת ברית המועצות והיה מהתומכים ב'דה סטאליניזציה' של ברית המועצות. בשנת 1957 סירב לקחת חלק בפוטש נגד חרושצ'וב ומונה לסגן ראשון לראש הממשלה הסובייטי ומלא שליחויות דיפלומטיות שונות. לאחר הדחת חרושצ'וב מונה ליושב ראש הפרזידיום של הסובייט העליון של ברית המועצות וכיהן בתפקיד זה בשנים 1964 - 1965.
נפטר ב-21 באוקטובר 1978.
[עריכה] ציוני דרך בקריירה
- 1923 - חבר הוועד המרכזי
- 1926 - מועמד לפוליטבירו
- 1926 - שר המסחר
- 1935 - חברות בפוליטבירו
- 1942 - אחראי על האספקה לצבא בתקופת מלחמת העולם השנייה
- 1946 - סגן ראש ממשלה
- 1957 - סגן ראשון לראש הממשלה
- 1964 - יושב ראש הפרזידיום של הסובייט העליון של ברית המועצות
[עריכה] הערות שוליים
- ^ סיימון סבאג מונטיפיורי (2005), סטלין - חצר הצאר האדום, עמ' 285, ISBN 1400076781 ; תורגם לעברית בידי מנשה ארבל, וראה אור בהוצאות זמורה ביתן ויבנה בשנת 2006.
- ^ סטלין - חצר הצאר האדום, עמ' 669
