יוסיף סטלין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
יוסיף ויסריונוביץ' ג'וגאשווילי, סטלין
(18 בדצמבר 1878; גורי שבגאורגיה - 5 במרץ 1953) (בגיל 74)
JStalin Secretary general CCCP 1942 flipped.jpg
שם בשפת המקור Иосиф Виссарионович Джугашвили, Сталин (רוסית)

იოსებ ბესარიონის ძე ჯუღაშვილი, სტალინი (גאורגית)

מדינה ברית המועצות
מקום קבורה חומת הקרמלין שבמוסקבה
שליט ברית המועצות ה-2
תקופת כהונה 1924 - 1953 (כ־29 שנים)
הקודם בתפקיד ולדימיר לנין
הבא בתפקיד גאורגי מלנקוב

יוסיף ויסריונוביץ' ג'וגאשווילי סטליןרוסית: Иосиф Виссарионович Джугашвили, Сталин, ; ‏18 בדצמבר 1878‏‏[1] - 5 במרץ 1953), מנהיג ומדינאי סובייטי ושליטה השני של ברית המועצות. סטלין אמנם לא ירש את לנין לאחר מותו של האחרון ב-1924, אך עד סוף שנות ה-20 הצליח לבסס את מעמדו כשליט יחיד של ברית המועצות, והנהיג את המפלגה הקומוניסטית ואת המדינה הסובייטית עד ליום מותו.

סטלין נחשב לאחד מגדולי העריצים של המאה העשרים. הנהיג שלטון רודני אכזר, שלווה ברצף של חיסולי מתנגדים או חשודים כמתנגדים ("טיהורים"), כליאת מיליוני אנשים במחנות של עבודת כפייה, קולקטיביזציה שהביאה למותם של מיליונים (מה שכונה "הולודומור") ופולחן אישיות קיצוני. שיטות אכזריות אלה היוו כלי עבורו לזירוז תהליך התיעוש של ברית המועצות והפיכתה למעצמת-על.

ב-1939 חתם סטלין על הסכם אי-התקפה עם גרמניה הנאצית, במסגרתו חולקה מזרח אירופה בין שתי המעצמות. לאחר הפלישה הגרמנית לברית המועצות ביוני 1941, הוא הנהיג את ברית המועצות בנחישות עד להשגת הניצחון הסופי על הנאצים. למרות אחריותו לתבוסות הנוראות שספג הצבא האדום בשלבים הראשונים של המלחמה בחזית המזרחית, סטלין מילא תפקיד חשוב בגיוס משאביה של ברית המועצות לצורך הבסת גרמניה הנאצית ובניהול המלחמה נגדה. בעקבות הניצחון במלחמת העולם השנייה הפכה ברית המועצות, בהנהגתו, לאחת משתי המעצמות המובילות בעולם בתקופת המלחמה הקרה.

נעוריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

סטלין כנער, 1894

סטלין נולד בעיר גורי שבגאורגיה בשם יוסיף ויסריונוביץ' ג'וגאשווילי (גאורגית: იოსებ ბესარიონის ძე ჯუღაშვილი, יוֹסבּ בֶּסָריוֹני דזֶה ג'וּע'אשווילי). אביו, וִיסָריוֹן/בסריון ג'וגאשווילי, היה סנדלר כושל, שנולד בעיר גורי, למשפחה שהייתה ידועה בשורשיה המרדניים בגאורגיה. אמו, יקטרינה (קֶקֶה) גוולאדזה, נולדה למעמד הצמיתים ועבדה למחייתה כעוזרת בית. בילדותו נהגה אמו לקרוא לו "סוֹסוֹ" (המקבילה הגאורגית ל"יוסי"). יוסיף היה הילד השלישי במשפחה, אך שני הבנים הראשונים מתו בינקותם כתוצאה ממחלות. לאחר הולדתו החליטה אמו לייעד אותו לכמורה, כאות תודה לאלוהים על כך שהילד שרד. אביו היה אלכוהוליסט שנהג להכות את יוסיף ואת אמו. פעם אחת הטיח האב את בנו על הרצפה וכתוצאה מהחבלה סבל יוסיף מהפרשות דם בשתן במשך מספר ימים. מצבו של האב השיכור התחיל להידרדר ואמו של יוסיף החלה להיאבק בו, עד אשר האב נאלץ לעזוב את הבית כתוצאה מהפגיעה במעמדו, שכן החברה בגאורגיה היא פטריארכלית. האב חזר פעם אחת לעיירה, אך לא הצליח להשיב את המעמד שהיה לו, ולאחר בריחה נוספת לא חזר עוד.

סטלין בהיותו בן 24

בילדותו היה יוסיף ג'וגאשווילי ממנהיגיה של חבורת ילדים מהעיר התחתית, שהתחרו עם הילדים העשירים של העיר העילית. למרות כוחו הפיזי הדל, הצליח לאסוף סביבו חבורת בריונים שהיו לעושי דברו. מבין החבורה, היו לו שלושה חברים קרובים במיוחד שביצעו את פקודותיו. הוא המשיך לדאוג להם גם לאחר שעלה לשלטון.

תיק החקירה של יוסיף דז'וגאשווילי בארכיון האוכרנה. 1911 בקירוב

יחסו של סטלין לאמו היה חם ואוהד. הוא הותיר מכתבים רבים לאמו הכתובים בצורה חמה ואוהבת.

משגדל למד יוסיף בבית ספר מקומי, הצליח לסיים במקום הראשון במחזור ובשנת 1894 הוא התקבל לסמינר הרוחני של טביליסי. בזמן לימודיו חווה כמה חוויות קשות, אשר העיקרית שבהן הייתה צפייה בהוצאה להורג. המוסר הדתי נראה לו זר וגרם לו לאי נוחות רבה. ההוצאה להורג ערערה עוד יותר את שלוותו בגלל הפגיעה בדיבר - "לא תרצח".

משפחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

סטלין עם בתו סבטלנה אלילוייבה, 1935

סטלין נישא לשתי נשים ונולדו לו שלושה ילדים, וכמנהגם של מנהיגים בולשביקים הוא גם אימץ יתום של אחד מגיבורי המלחמה,‏[2] ואף נולד לו ילד מחוץ לנישואים.‏[3]

נישואיו הראשונים היו עם יקטרינה (קאטו) סבאנידזה (1885-‎1907), אחותו של מהפכן בולשביקי שהיה מפורסם בגאורגיה. הם נישאו בשנת 1906, יקטרינה ילדה לו בן בשם יאקוב וזמן קצר לאחר מכן נפטרה מטיפוס בגאורגיה. שלוש שנים לאחר מותה, בשנת 1910 בהיותו בגלות בסיביר פגש באלמנה צעירה בשם קוזאקובה, הוא התגורר אצלה מספר חודשים ולזוג נולד ילד מחוץ לנישואין בשם קונסטאנטין קוזאקוב.

סטלין ונדיה

בשנת 1919 נישא סטלין בשנית לנדיז'דה (נדיה) אללויבה (1901-‎1932). סטלין הכיר את נדיה בילדותה עוד בשנת 1911, בבית הוריה אשר סייעו לו בזמן הירדפו על ידי המשטר. סטלין אף התגורר בביתם זמן מה בשנת 1917. נדיה נמצאה ירויה בחדרה ב 9 בנובמבר 1932 בבוקר שלאחר חגיגות יום השנה החמישה עשר למהפכת אוקטובר בקרמלין. בפרסום הרשמי נטען שנפטרה ממחלה פתאומית, אך מקובל לחשוב שהיא שמה קץ לחייה.

יקוב יוסיפוביץ' ג'וגאשווילי (1907-‎1943), בנו הבכור של סטלין, למד הנדסת חשמל ונישא לרקדנית גרושה ממשפחת יהודית יוליה מלצר, והתגייס לצבא האדום, שם שירת כקצין תותחנים. ב-1941 בעת הפלישה הגרמנית לברית המועצות במלחמת העולם השנייה בקרב סמולנסק, נפל יקוב בשבי הגרמני והוחזק במחנה הריכוז זקסנהאוזן . הגרמנים הציעו להחליפו בפלדמרשל פרידריך פאולוס, אך סטלין סירב והוא מת בשבי.

סבטלנה אלילויבה (סבטלנה סטלין, 2011-1926), בתה של נדיה, עבדה כמורה ומתורגמנית במוסקבה ולמדה היסטוריה של ארצות הברית ואנגלית. בסוף שנות ה-60 היגרה לארצות הברית, דבר שבאופן צפוי גרם למבוכה רבה בצמרת השלטון הסובייטי. סבטלנה שינתה את שמה ללנה פיטרס, כך שלא יקשרוה מיידית לאביה, וקיבלה אזרחות אמריקאית. היא הוסיפה להתגורר בויסקונסין עד לפטירתה בגיל 85.‏‏[4]

ואסילי יוסיפוביץ' ג'וגאשווילי (1921-‎1962), היה בנו הצעיר של סטלין, אף הוא מאשתו נדיה. הוא למד בבית ספר לתעופה והתגייס לחיל האוויר הסובייטי. במלחמת העולם שירת כטייס והתקדם בסולם הדרגות. הוא הודח מתפקידו האחרון כמפקד חיל האוויר של אזור מוסקבה, בדרגת לויטננט-גנרל בעקבות תאונה אווירית בשנת 1952. הוא נעצר אחרי מות אביו באשמה שגילה סודות ביטחוניים ונידון לשמונה שנות מאסר. לאחר תקופת המאסר הוחזר למוסקבה אך לאחר מכן נעצר שוב והוגלה לקאזאן שם נפטר עקב אלכוהוליזם.

הפעילות המחתרתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1899 הורחק יוסיף מן הסמינר הרוחני של טביליסי לאחר שלא התייצב לבחינות, והחל בפעילות מחתרתית קומוניסטית בעיר בתומי שבדרום-מערב גאורגיה. סמוך לחג המולד של שנת 1899 הוא התקבל לעבודה בשירות המטאורולוגי, אך הצליח להחזיק במקום עבודתו רק שלושה חודשים. זו הייתה העבודה היחידה שביצע סטלין אי פעם מחוץ למשרד. הוא היה אחד המהפכנים היותר מוצלחים באזור והצליח להימנע ממאסרים רבים, תוך כדי הטעיית המשטרה החשאית (האוכרנה). באותה תקופה נהגו המהפכנים לאמץ שמות בדויים, ויוסיף בחר בשמו של גיבור ספרו של קזבגי "רוצח אב" - "קובה". השם ליווה אותו עד שנת 1913, בה שינה את השם הגאורגי בעל הצליל הזר לשם רוסי, "סטלין", שפירושו "איש הפלדה". סטלין הושפע מאוד באותה תקופה מחיבורו של לנין, "מה לעשות?", בו מתח לנין ביקורת חריפה על אי העשייה של הקומוניסטים והציע דרכי פעולה חדשות, שהעיקרית בהן הייתה שאין צורך להמתין עד הבשלתו ורקבונו של הקפיטליזם, כפי שדורשת התאוריה המרקסיסטית. לטענתו של לנין, עמה הסכים סטלין, ברוסיה ניתן לקצר את המסלול באמצעות הפיכה אלימה שיחוללו קומץ מהפכנים, המייצגים את האינטרסים של מעמד הפועלים. בהשפעת רעיונותיו של לנין, ארגן סטלין אז שורה של הפגנות אלימות, שבגדולה שבהן נהרגו 13 איש וכמה עשרות נפצעו.‏[5] מעצרו הראשון בא ב-5 באפריל 1902, ובעקבותיו הוגלה סטלין לסיביר.

השהות בבית הכלא הרוסי הייתה אכזרית. לא רק שהכאת האסירים על ידי הסוהרים הייתה חוקית, השלטונות אפילו עודדו יחס אכזרי לכלואים. פרט ליחסם הקשה של הסוהרים, סבל סטלין גם מנחת זרועם של האסירים הפליליים, שישבו אז בצוותא עם האסירים הפוליטיים, ובגלל כוחם הפיזי העדיף וארגונם יכלו להתעלל ולהשיג טובות הנאה מהאסירים הפוליטיים. סטלין, למרות ממדי גופו הקטנים וכוחו הפיזי המועט, הצליח שוב לכבוש את לב האסירים הפליליים, ועד מהרה הקיף את עצמו בחבורת בריונים שמבצעת את הוראותיו. הסוהרים לא הקלו עמו ויש עדויות שהוא ספג מכות בקתות רובים, אך עמד בהם בכאב והצליח לשרוד.

בכלא קיבל סטלין מכתב מלנין. כפי שציין לאון טרוצקי, היה זה מכתב שרשרת שרשמה אשתו של לנין קרופסקאיה, עבור כל תומכיו בנוסח אחיד עם חתימה מצולמת של לנין. סטלין, שלא ידע זאת, חש התרוממות רוח אדירה, ובנובמבר 1903 ניסה לברוח מהמעצר אך נאלץ לחזור בגלל הקור והיעדר ביגוד חם. לבסוף הצליח לברוח ב-5 בינואר 1904, ומיד לאחר מכן חזר לגאורגיה והמשיך בפעילות מחתרתית. שנה אחר כך פרצה מהפכת 1905. סטלין, נמנע מלהשתתף הן בפעילות הפוליטית והן בקרבות הרחוב.

לאחר מכן, חזר סטלין לבאקו והסתנן למפעל לזיקוק תוצרי נפט והתחיל בפעילות מהפכנית בקרב הפועלים. הוא ארגן שביתות רבות וגרם לאי שקט רב. הוא הצליח להתחמק ממאסר של שנתיים ובתקופה זו התחתן עם יקטרינה (קאטו) סבאנידזה.

הוא הצליח לברוח שוב ולאחר פרק זמן נוסף נתפס, גורש שוב לסיביר, ונמלט שוב. הטקס חזר על עצמו מספר פעמים עד שנת 1917, כאשר התרחשה מהפכת פברואר, שלטון הצאר נפל וסטלין שוחרר סופית. לפי טענות שונות, הבריחות הקלות של סטלין, שהפך חבר בוועד המרכזי של המפלגה הבולשביקית משנת 1912, נבעו מכך שהיה סוכן כפול שפעל גם בשירות האוכרנה. לטענה אין הוכחות חד–משמעיות, כיוון שתיעוד המודיעים המשטרתיים נשרף בתחילת ההפיכה הקומוניסטית.

ממהפכת אוקטובר ועד מותו של לנין[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחרי שחרורו מהכלא בזמן מהפכת פברואר 1917, מונה סטלין לעורך הביטאון הבולשביקי "פרבדה" תחת כותב המאמרים הראשי ושופר התעמולה הקומוניסטית לב קמנייב. סטלין לא בלט ושמר על פרופיל נמוך, ואף שיתף פעולה עם השמאל המתון על מנת להתקרב אל הסובייט פטרוגרד שהוקם ב-27 בפברואר והיה תחת שליטתם. באותה העת, הסובייטים היו בעלי כוח רב, וללא תמיכתם הייתה הממשלה הזמנית נופלת תוך מספר ימים. הסיבה לכך נעוצה בעובדה שבנוסף לנציגי הפועלים, הסובייט כלל נציגים מהצבא. הנציג הבולט ביותר של הסובייט, קרנסקי, ממפלגת ה-SR קיבל מושב בין שרי הממשלה הזמנית. סטלין שיחק באותה עת משחק כפול: אף שניצב עם תובעי הפשרה וחלוקת השלטון עם השמאל המתון יותר, דאג להימנע מהתייצבות בחזית המאבק כדי שלא להתעמת עם לנין הגולה, שהתנגד לכך.

לאחר ימי יולי, בהם שימש סטלין בעיקר איש קשר בין פטרוגרד ולנין, לו דאג למקומות מסתור שונים, התחוללה הפיכה בולשביקית באוקטובר. תחת הנהגתו של לנין, ששב לרוסיה בחסותם ובמימונם של הגרמנים, נפלה פטרוגרד בידי הבולשביקים, וסטלין מונה לקומיסר פוליטי של הצבא האדום. בתפקיד זה נשלח להגן על העיר צאריצין ולהבטיח אספקת תבואה ממנה במהלך מלחמת האזרחים הרוסית. העיר נקראה לאחר מכן על שמו, סטלינגרד.

הוא המשיך וקיבל על עצמו תפקידים ביצועיים ומינהליים שונים, ובמיוחד, כאמור, את תפקיד הקומיסר לענייני לאומים, עד שנתמנה ב-3 באפריל 1922 למזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית, תפקיד אותו הפך לבעל העוצמה הגדולה ביותר בברית המועצות. ריכוז זה של כוח בידיו היה לצנינים בעיניו של לנין, שלקה באותה עת בראשון מסדרה של מכות שבץ וכוחו לא עמד לו כדי לחסל את ידידו שהפך למתנגדו. צוואת לנין, המכילה ביקורת חריפה על סטלין, הועלמה ולא הובאה לידיעת הציבור, בין השאר משום שגם יריביו של סטלין להנהגה, ובראשם קמנייב, זינובייב ולאון טרוצקי זכו בה לקיתונות של ביקורת. בצוואה נכתב על סטלין: "סטלין הוא גס מדי וחסרון זה הוא ללא נשוא אצל אדם המכהן כמזכיר כללי. לכן, מציע אני לחברים, שימצאו דרך לסלק את סטלין מתפקיד זה וימנו תחתיו אדם אחר – סובלני, נאמן ומנומס יותר, שייתן את דעתו על צורכי החברים ויהיה פחות קפריזי."‏[6]

עלייתו לשלטון[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מות לנין בשנת 1924, הוקם טריאומוירט של סטלין, קמנייב, וזינובייב, אשר התיימרו לייצג זרם מרכזי במפלגה אל מול לאון טרוצקי משמאל, ובוכרין מימין. בתקופה זו נטש סטלין את המדיניות הבולשביקית המסורתית של מהפכה בינלאומית לטובת מדיניות של "סוציאליזם בארץ אחת". בזאת מצא לו יריב משמעותי בטרוצקי, אשר האמין ב"מהפכה מתמדת" בינלאומית. קרוב לוודאי שסטלין היה מוצא סיבות למאבק כנגד טרוצקי גם אילו האחרון היה מחזיק בדעות זהות לשלו. ב-1928 ביסס סטלין את מעמדו כראשון בין שווים בהנהגת המפלגה, ושנה לאחר מכן הצליח להגלות את טרוצקי לטורקיה. ב-1929 הוא הצליח לדחוק לפינה גם את בוכרין ה"ימני", תוך שהוא מטיף לקולקטיביזציה ולתיעוש מהיר. כך הצליח לבסוף לבסס את שליטתו במפלגה ובברית המועצות. עם זאת, סטלין עדיין לא הרגיש, שמעמדו חזק מספיק כדי לצאת באופן גלוי כנגד גורמי האופוזיציה שנותרו בהנהגת המפלגה. לראייה, הוא עמד כנראה מאחרי רצח סרגיי קירוב, מזכיר המפלגה בלנינגרד, שהפופולריות שלו איימה על סטלין, בשנת 1934, אך מעולם לא הודה בכך, ואף עמד בראש טקס ההלוויה הממלכתי שנערך לקירוב.

המדיניות הכלכלית והקולקטיביזציה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – תוכנית החומש

בסוף שנות ה-20 החליט סטלין לבטל את ה"תוכנית הכלכלית החדשה" נא"פ שהנהיג לנין ואשר אפשרה יוזמה פרטית מצומצמת. במקום לתת לאיכרים תמריצים עבור הגדלת התפוקה החקלאית, החליט סטלין לכפות עליהם להצטרף לחוות קולקטיביות בבעלות המדינה. במקביל, החל בתוכניות שאפתניות לתיעוש המדינה. כדי לתעש במהירות את ברית המועצות, הוא הגה בסוף שנות ה-20 את תוכניות החומש, שהראשונה בהן החלה בשנת 1928. שתי תוכניות החומש הראשונות התבצעו במלואן והשלישית הופסקה באמצע עקב הפלישה הגרמנית לברית המועצות ב-1941. תוכניות החומש נועדו להגדיל את היכולת התעשייתית של ברית המועצות, והתמקדו בעיקר בתעשייה הכבדה. הן נאכפו ביד ברזל על תושבי ברית המועצות, והגשמת יעדיהן עלתה במחיר חייהם של מיליוני בני אדם.‏[7] היו אלו תוכניות שאפתניות מאוד, שניסו לגרום לתיעוש מהיר של ברית המועצות על בסיס כלכלי רעוע. המהפכה התעשייתית ברוסיה החלה כבר במאה ה-19, אך לפני פרוץ המהפכה הבולשביקית היא עדיין פיגרה בהרבה אחרי מעצמות המערב. קצב התיעוש המהיר בתקופת שלטונו של סטלין הפך את ברית המועצות למעצמה תעשייתית, שיכלה להתחרות במדינות תעשייתיות מובילות באירופה, כמו גרמניה. הדרך לביצוע תוכניות החומש הייתה ריכוז מירב המשאבים של המדינה בתוכניות התיעוש, על חשבון התעלמות מהצרכים של האזרחים הסובייטים הפשוטים, ופגיעה בתעשיות הקלות שנועדו לספק את צרכיהם. מדיניות הקולקטיביזציה נועדה, בין השאר, לחסוך בידיים עובדות בחקלאות, ובכך לאלץ את המוני האיכרים לעבור לערים ולהפוך לפועלי תעשייה, כדי להאיץ את התיעוש של ברית המועצות.

משטרו של סטלין כפה על האיכרים קולקטיביזציה של החקלאות. התוכנית נועדה להחליף את החקלאות הכפרית המסורתית, שהתבססה על משקים קטנים, שהשתמשו באמצעים פרימיטיביים לעיבוד האדמה, בחקלאות ריכוזית, המאורגנת בחוות גדולות, קולחוזים או סובחוזים, המשתמשים באמצעים מודרניים, כדי שניתן יהיה לייצר מזון באופן יעיל יותר. בפועל גרמה התוכנית להרס מעמד האיכרים בעלי הרכוש (שכונו בשם "קולאקים"), ירידה דרסטית ברמת החיים של האוכלוסייה בברית המועצות בכלל והאוכלוסייה הכפרית בפרט, עד כדי גרימת רעב המוני, ולהתנגדות אלימה לשלטון הסובייטי בקרב האיכרים.

סטלין האשים את ה"הקולאקים" בירידה בייצור המזון, וכינה אותם פרזיטים קפיטליסטיים שאירגנו התנגדות לקולקטיביזציה. הם דוכאו בשיטות אכזריות תוך הכרזת מדיניות חיסול מעמד הקולאקים תוך הרג והגליה למחנות עבודה במזרח הרחוק כמו באזור קולימה הידוע לשימצה. הגדרת המילה "קולאק" התרחבה מהוראתה המקורית - בן מעמד האיכרים האמיד, לכל מי שהתנגד לקולקטיביזציה או נחשד כמתנגד לה, הגדרה שכללה אנשים רבים שהיו רחוקים מלהיות עשירים.

הקולקטיביזציה הכפויה גרמה לרעב המוני באזורים רבים והביאה למותם של מיליונים רבים‏[8] בשנים 1932 ו-1933, במיוחד באגן הוולגה התחתון באוקראינה (הולודומור). דובר אף על קניבליזם כתוצאה מן הרעב.‏[9]

הטיהורים הגדולים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הטיהורים הגדולים

בשנות השלושים של המאה ה-20 השיג סטלין כוח כמעט אבסולוטי כנגד מתנגדיו במפלגה הקומוניסטית ויריביו האידאולוגיים. למעשה הצליח סטלין לחסל פיזית את רוב אנשי הוועד המרכזי של המפלגה שהיו בזמנו של לנין (עד שבפרוץ מלחמת העולם השנייה נותרו רק שניים מהם, ויאצ'סלב מולוטוב וסטלין עצמו), ולמעלה ממחצית הצירים לוועידה המרכזית של המפלגה שהתכנסה בינואר 1934. האמצעים כנגד קורבנות אלו נעו מהגליה למחנות עבודה במזרח הרחוק, עד להוצאה להורג, או התנקשות כבמקרה של טרוצקי או רצח סרגיי קירוב. מאות אלפי אנשים נעצרו לפי "סעיף 58" שאסר על "פעילויות אנטי סובייטיות",‏[10] ורבים חששו לחייהם ולחירותם.

סטלין נעזר במנגנון טרור גדול ומסועף של משטרה חשאית שנקראה בתחילתה צ'ה קה ולאחר מכן לסירוגין או גה פה או, נ.ק.ו.ד. וק.ג.ב.. בראשה עמדו גנריך יגודה, אשר הוצא להורג באשמת "טרוצקיזם" בשנת 1938, ולאחר מכן מחליפו יז'וב, ולבסוף לברנטי בריה.

חלון הראווה של הטיהורים הגדולים, היו משפטי הראווה, שכונו משפטי מוסקבה שנוהלו על ידי התובע אנדריי וישינסקי, אשר לאחר מכן שימש במגוון תפקידים, לרבות שגריר ברית המועצות באו"ם. במשפטים אלו הוכרחו גדולי הקומוניזם והמהפכה כזינובייב, קמנייב ובוכרין להתוודות על "פשעים" שלא ביצעו, על קשר כנגד הקומוניזם, לרוב בשיתוף מעצמה זרה כבריטניה, קשר שכלל גם ניסיון לרציחתו של סטלין. לאחר הווידוי הוצאו הנשפטים להורג.

השפעה הרסנית הייתה למשפטים אלו על הצבא האדום. עד שנת 1938 הוצאו להורג רוב אנשי הקצונה הבכירה, ובראשם המפקד המבריק המרשל מיכאיל טוכאצ'בסקי. המדובר היה בטיהור של מאות קצינים,‏[11] עד לדרגת מפקד פלוגה. הנזק ירד ממש עד לבסיס הצבא, והפך את הצבא האדום לגוף ענקי, אך מסורבל ונטול יכולת לפעולה עצמאית. הדבר בא לידי ביטוי במלחמה הרוסית פינית שבה סבל הצבא הסובייטי אבדות כבדות ובשלבים הראשונים של הפלישה הגרמנית לברית המועצות, שבה הובס הצבא הסובייטי ונאלץ לסגת משטחים נרחבים של ברית המועצות. חולשות הצבא נבעו מפיקוד לקוי, פוליטיזציה של הצבא ושרשרת פיקוד לקויה.

מדיניות החוץ עד פלישת גרמניה לברית המועצות[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך שנות השלושים צפה סטלין מהצד בהתחמשותה ובהתעצמותה של גרמניה הנאצית תחת שלטונם של אדולף היטלר והמפלגה הנאצית. עם זאת, עד אוגוסט 1939, ניהלה ברית המועצות מדיניות חוץ אנטי פשיסטית ואנטי נאצית. היא סיפקה סיוע ישיר ועקיף לרפובליקה הספרדית במהלך מלחמת האזרחים בספרד כנגד כוחותיו של פרנקו, שקיבלו סיוע מאיטליה וגרמניה הנאצית, וניסתה לגבש ברית צבאית עם מעצמות המערב, במאמץ לבלום את שאיפות ההתפשטות של היטלר (בין השאר, במהלך משבר הסודטים ב-1938). מצד שני, הוראת הקומינטרן למפלגה הקומוניסטית בגרמניה, שלא לפעול בשיתוף פעולה עם המפלגה הסוציאל-דמוקרטית במאבק כנגד הנאצים, סייעה לכיבוש השלטון בגרמניה על ידי המפלגה הנאצית.

בחודש מאי 1939, החליף סטלין את שר החוץ שלו, מקסים ליטבינוב, אדם מתון בעל נטייה פרו מערבית מסוימת, בויאצ'סלב מולוטוב. מהלך זה בישר על תחילת השינוי במדיניות החוץ הסובייטית כלפי גרמניה הנאצית. אולם, עד אוגוסט 1939 המשיכה ברית המועצות לנהל משא ומתן עם משלחת אנגלית-צרפתית, במטרה לגבש ברית צבאית בין הצדדים, שתכוון נגד גרמניה הנאצית, למקרה שהאחרונה תתקוף את פולין. המשא ומתן לא הניב תוצאות, בשל סרובה של ממשלת פולין לאפשר לצבא הסובייטי לעבור דרך שטחה, כדי לתקוף את גרמניה ממזרח, וכן בשל חוסר האמון של הנהגת ברית המועצות ברצינות כוונותיהן של בריטניה וצרפת לתקוף את גרמניה במקרה שהאחרונה תתקוף את פולין.

סטלין, עומד מימין, עם מולוטוב וריבנטרופ (חותם) במעמד החתימה על הסכם ריבנטרופ-מולוטוב

ב-23 באוגוסט 1939, הגיע שר החוץ הגרמני יואכים ריבנטרופ לביקור במוסקבה, וחתם על "הסכם אי התקפה" (שנודע בשם הסכם ריבנטרופ-מולוטוב) בין גרמניה הנאצית לברית המועצות, במסגרתו הסכימו שני הצדדים לחלק ביניהם את אירופה המזרחית לאזורי השפעה. ההסכם סימן תפנית חדה במדיניות ברית המועצות כלפי גרמניה הנאצית. סטלין כרת ברית עם היטלר, שהיה עד אז הגרוע באויביו. אדם שנשבע (במסגרת ספרו "מיין קאמפ") לכבוש את ברית המועצות, לשעבד את אוכלוסייתה, להשמיד את האלמנטים "הנחותים מבחינה גזעית" ולעקור את השיטה הקומוניסטית מן השורש. הסיבה העיקרית לתפנית במדיניות הסובייטית כלפי גרמניה, ולחתימת הסכם ריבנטרופ-מולוטוב, הייתה חששו של סטלין, שלאחר כיבוש פולין על ידי הנאצים, ברית המועצות תהפוך ליעד הבא של הצבא הנאצי, ותמצא את עצמה לבד במערכה כנגד גרמניה. הוא חשב, שמעצמות המערב חותרות לבודד את ברית המועצות, ולהסיט את שאיפות ההתפשטות של היטלר כלפיה. לכן הוא החליט להקדים תרופה למכה. סיבה נוספת לחתימת הברית עם הנאצים הייתה שאיפתו של סטלין לספח חלקים ממזרח אירופה לברית המועצות, בין השאר, במטרה ליצור "אזור חיץ" בינה לבין האימפריה הנאצית.

הסכם ריבנטרופ-מולוטוב כלל התחייבות הדדית, שאף צד לא יתקוף את משנהו, וישמור על נייטרליות במקרה של הצטרפות צד שלישי למלחמה. סעיף זה בהסכם הבטיח את עורפו של היטלר במהלך פלישת צבאו לפולין, ולאחר מכן במהלך פלישת הצבא הנאצי לנורבגיה, דנמרק, ארצות השפלה וצרפת ב-1940. ההסכם כלל גם נספח סודי, במסגרתו חילקו שני הצדדים את פולין ואת המדינות הבלטיות ביניהם. הוא מהווה עד היום דוגמה לציניות עילאית במערכת היחסים הבינלאומית.

ב-1 בספטמבר 1939, פרצה מלחמת העולם השנייה בפלישה הגרמנית לפולין. ב-17 בחודש הצטרף הצבא האדום למלחמה נגד פולין ופלש לשטח פולין המזרחית. שני הצדדים נפגשו בקו שהוסכם עליו מראש, תוך שהם מחלקים את פולין ודנים את אוכלוסייתה לשנים של סבל ושיעבוד.

בשנת 1943 גילו הנאצים ב"יער קאטין", ליד סמולנסק, קברים המוניים ובהם גופותיהם של יותר מ-22,000 קצינים פולנים, שנפלו בשבי הסובייטי במהלך הפלישה לפולין, ונרצחו בפקודת סטלין מאוחר יותר.‏[12] מכונת התעמולה הנאצית מיהרה לעשות שימוש בסיפור הטבח במטרה לגרום לקרע בין ברית המועצות לבעלות בריתה המערביות, ללא הצלחה יתרה. סטלין הכחיש בתוקף את מעורבות ברית המועצות בטבח, וברית המועצות טענה שהקצינים הפולנים נורו על ידי הנאצים עצמם ב-1941. לאחר שהאזור נכבש מחדש על ידי הצבא האדום, הקימו הסובייטים ועדת חקירה, כדי לאושש את גירסתם לגבי טבח יער קאטין. לאחר פירוק ברית המועצות הודו הרוסים, בפעם הראשונה, באחריותם לטבח, וכיום אין ספק שמדובר באחד מפשעי המלחמה הגדולים להם אחראי סטלין.

עם כיבושה של פולין התפנה סטלין לפעול לסיפוח שטחים נוספים לברית המועצות, הפעם בגבולה הצפוני. הוא דרש מממשלת פינלנד להסכים לסיפוח שטח קטן יחסית מצפון-מערב ללנינגרד לברית המועצות, בטענה שקרבת הגבול הפיני אל העיר, מהווה איום על העיר השנייה בחשיבותה בברית המועצות, וכן לפיקוח סובייטי על מפרץ פינלנד. לאחר שהפינים סירבו לדרישותיו, הוא פתח במלחמה נגדה בדצמבר 1939, והקים ממשלת בובות קומוניסטית פרו-סובייטית, שנועדה לתפוס את מקומה של ממשלת פינלנד. אולם במהלך מלחמת החורף נגד פינלנד נחשף גודל הנזק שנגרם לצבא האדום כתוצאה מהטיהורים שערך סטלין בצמרת הפיקוד שלו. ההתקדמות הסובייטית בפינלנד הייתה איטית ביותר, אל מול התנגדות עזה ויעילה של הצבא הפיני הקטן, והצבא האדום ספג שורת מפלות קשות בשלבים הראשונים של המלחמה. רק לאחר כשלושה חודשים של לחימה, במסגרתה ספג הצבא האדום מאות אלפי נפגעים, הצליחו כוחותיו לפרוץ את קו מנרהיים, וההנהגה הפינית נאלצה להסכים לחתום על הסכם הפסקת אש, במסגרתו קיבלה פינלנד את הדרישות הטריטוריאליות של ברית המועצות, אך שמרה על עצמאותה. על אף שסטלין השיג בסופו של דבר את יעדי המלחמה, "מלחמת החורף" חשפה את חולשתו של הצבא האדום לעין כל.

בעקבות הביצועים הכושלים של הצבא הסובייטי בפינלנד, והכיבוש המהיר של צרפת וארצות השפלה על ידי הצבא הנאצי בקיץ 1940, הבין סטלין שצבאו עדיין אינו מוכן להתמודד כנגד הצבא הגרמני, ועשה הכל על מנת להרוויח זמן, כדי לבנות מחדש של הצבא האדום ולהכין אותו למלחמה נגד גרמניה, שנראתה בלתי נמנעת. הוא ניהל מדיניות פייסנית ולעתים אף מתרפסת כלפי גרמניה, כדי לא לתת להיטלר עילה כלשהי לפתוח במלחמה נגד ברית המועצות, ושיכנע את עצמו, שיצליח לדחות את המלחמה נגד גרמניה לפחות עד שנת 1943. כתוצאה מכך, הוא דחה על הסף את כל ההתרעות המודיעיניות, שקיבל ממקורות שונים, ביחס להכנות הגרמניות למתקפה על ברית המועצות ולא נקט בהכנות צבאיות נאותות כדי להתמודד עם הפלישה הגרמנית הצפויה. ב-22 ביוני 1941, בשעות הבוקר המוקדמות, פרצו כוחות הוורמאכט לברית המועצות, במסגרת מבצע ברברוסה, והפתיעו לחלוטין את סטלין ואת כוחות הצבא האדום באזורי הגבול. אין ספק, שסטלין אחראי במידה רבה לשורת התבוסות הנוראות שספג הצבא הסובייטי בחודשים הראשונים של הפלישה הגרמנית, עקב התעלמותו מכל ההתרעות על הפלישה הגרמנית הצפויה, וסרובו לאשר לערוך את ההכנות המתחייבות לקראת אפשרות זו, למרות כל תחינות הפיקוד העליון של הצבא האדום, ובראשו הרמטכ"ל, גאורגי ז'וקוב.

במלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סטלין, אטלי וטרומן בוועידת פוטסדאם

בתחילת המלחמה לא נשמע קולו של סטלין למספר ימים, ואת ההודעה לציבור על פרוץ המלחמה נתן מולוטוב בנאום ברדיו. רק לאחר כשבועיים התעשת סטלין, וב-3 ביולי 1941, נשא נאום רדיופוני ידוע לעם הסובייטי, שיש המשווים אותו לנאום "דם, יזע ודמעות" של צ'רצ'יל. הנאום נפתח בפנייה אישית וישירה, בלתי אופיינית לסטלין, לחיילים ולאזרחים הסובייטים: "חברים, אזרחים, אחים ואחיות, לוחמי הצבא והצי! אני דובר אליכם, חברי!", וביסס את מנהיגותו של סטלין, ואת מעמדו הציבורי כמושיע הלאומי. סטלין לא דיבר כמנהיג קומוניסטי, אלא כפטריוט רוסי, ממשיכם של המצביאים הידועים קוטוזוב וסובורוב, והציג את המלחמה כמלחמה פטריוטית של העם הרוסי כנגד פולש זר. בשלב זה, כאשר הכוחות הנאציים חדרו עמוק לשטח ברית המועצות והצבא הסובייטי ספג תבוסות נוראות, פולחן האישיות של סטלין, שהיה עד אז מוכתב מלמעלה ומלאכותי, הפך להיות אוטנטי. התחושה בקרב הציבור הסובייטי הייתה, שרק מנהיג חזק כמו סטלין, מסוגל להוציא את ברית המועצות מן המצב הנואש שאליו נקלעה.

עם זאת, המצב הצבאי המשיך להיות קשה, והכוחות הנאציים המשיכו בהתקדמותם. בראשית ספטמבר 1941 הטיל הצבא הגרמני מצור על העיר לנינגרד, ניתק אותה משאר חלקי ברית המועצות, ומנע העברת מזון וציוד לעיר, מה שגרם לרעב המוני שבו נספו מאות אלפי אנשים.‏[13] באוקראינה כותרו כוחות גדולים של הצבא האדום והושמדו. בראשית אוקטובר 1941 פתח הצבא הגרמני במתקפה על מוסקבה והגיע עד למרחק קצר מהעיר. ב-16 באוקטובר פרצה בהלה המונית במוסקבה, בעקבות שמועות על פריצת כוחות גרמניים לעיר. פקידים ממשלתיים ומקורבים לשלטון החלו להימלט ממוסקבה, והממשלה הסובייטית הועברה לעיר קויבישב, שממזרח למוסקבה. אך סטלין עצמו החליט להישאר במוסקבה, כדי להפגין את ביטחונו בכך שהעיר לא תיפול לידי הגרמנים, ותוך זמן קצר התייצבה החזית והתקדמות הצבא הגרמני הואטה ולאחר מכן נבלמה. מאות אלפים מתושבי מוסקבה גויסו למאמץ להקים ביצורים וטבעות הגנה מסביב לעיר ובתוכה, והפיקוד הסובייטי הזרים תגבורות חזקות לעזרת כוחות הצבא האדום במרחב מוסקבה. הדוגמה האישית שנתן סטלין, בסירובו לנטוש את מוסקבה, מילאה תפקיד חשוב בחיזוק כושר העמידה של תושבי מוסקבה וחיילי הצבא האדום שהגנו על העיר. ביום המהפכה (7 בנובמבר) בשנת 1941 נשא סטלין נאום, שזכה לכינוי נאום "רוסיה הקדושה" בתחנת הרכבת התחתית במוסקבה "מייקובסקי". לאחר מכן הוא סקר את המצעד, בו השתתפו אלפי חיילים וטנקים רבים, שחלקם הגיעו היישר מהחזית סביב מוסקבה, וחזרו ללחימה מיד לאחר מכן. בראשית דצמבר פתחו כוחות הצבא האדום באזור מוסקבה במתקפת נגד גדולה, הסבו מפלה קשה לקבוצת ארמיות מרכז הגרמנית, ואילצו אותה לסגת מאות ק"מ מערבה. הניצחון הסובייטי בקרב מוסקבה היה התבוסה המשמעותית הראשונה שספג הוורמאכט במלחמה, והיווה נקודות מפנה חשובה במערכה הצבאית בחזית המזרחית במלחמת העולם השנייה.

למרות העוינות של מעצמות המערב כלפי סטלין וברית המועצות, הן נחפזו להתייצב לצד ברית המועצות מיד לאחר תחילת הפלישה הנאצית, וצרפו אותה למחנה בעלות הברית. וינסטון צ'רצ'יל נשא נאום בפרלמנט, בו אמר כי על אף שבמשך עשרים וחמש שנים לא היה מתנגד חריף ממנו לקומוניזם, הרי שכעת מדובר במלחמתו של העם הרוסי, עם האיכרים והפועלים, מול הצבא הנאצי הבא לשעבדם ולהשמידם. במלחמה זו חובתם של העמים הדמוקרטיים להתייצב לצד ברית המועצות ולסייע למלחמתה נגד התוקפנות הנאצית.‏[14] נאום זה סימן את ראשית הברית בין בריטניה לברית המועצות, שנמשכה עד לסוף המלחמה. בשנים 1941-1945 קיבלה ברית המועצות סיוע צבאי מאסיבי מהממלכה המאוחדת ומארצות הברית, שכלל סוגים שונים של ציוד צבאי, וכן חומרי גלם לתעשייה ומזון משומר, ומילא תפקיד משמעותי בהשגת הניצחון הסובייטי על גרמניה הנאצית.

סטלין, שהגזים מאוד בהערכת ההשפעה של המפלה הגרמנית בקרב מוסקבה, התעקש להורות לצבאו להמשיך במתקפה באזור מוסקבה בכל מחיר, למרות התנגדות הפיקוד העליון של הצבא האדום (הסטאבקה), ולפתוח בשורת מתקפות חדשות נגד כוחות הציר, במטרה להשלים את תבוסתם ואת שחרור שטחי ברית המועצות, שנכבשו על ידם. המתקפות הללו, שלא הוכנו כהלכה, התישו את כוחות הצבא האדום, וגרמו להם אבידות כבדות, מבלי שהביאו להישגים משמעותיים. הצבא הגרמני בחזית המזרחית התאושש תוך זמן קצר, ובאביב 1942 עבר שוב למתקפה. רק לאחר שהצבא הסובייטי ספג שורה של תבוסות קשות באביב ובקיץ 1942, ונאלץ לסגת משטחים נרחבים בדרום רוסיה, החל מאזן הכוחות הצבאי לנטות לטובת ברית המועצות. נקודות המפנה העיקריות במערכה הצבאית בחזית המזרחית היו הניצחונות הסוביטיים בקרב סטלינגרד בחורף 1942/1943, ולאחר מכן בקרב קורסק בקיץ 1943. בשלב זה של המלחמה החל סטלין לחשוב קדימה על עיצוב מחדש של מפת אירופה שלאחר המלחמה. מטרתו הייתה לא רק לשחרר את שטחי ברית המועצות מידי הנאצים, אלא גם להשתלט על חלק גדול ככל האפשר מאירופה, כדי להפוך את ברית המועצות לכוח הדומיננטי ביבשת, ולמעצמה עולמית מובילה. במסגרת זו פלש הצבא הסובייטי למדינות הבלקן החל מקיץ 1944, והשתלט עליהן בזו אחר זו לאחר קרבות קשים כנגד צבאות מדינות הציר.

תמונת הסיום של ועידת יאלטה: מימין לשמאל - סטלין, פרנקלין דלאנו רוזוולט ווינסטון צ'רצ'יל.

לוועידת יאלטה, שנערכה בראשית 1945, שנועדה לדון בסדר העולמי החדש לאחר תום המלחמה, ובחלוקת אירופה וגרמניה בין מעצמות המערב וברית המועצות, הגיע סטלין בעמדת כוח. הצבא הסובייטי השתלט על רוב שטח פולין ומדינות הבלקן, והגיע למרחק קצר מבירת גרמניה, ברלין. בנוסף לכך, הממשל האמריקני היה מעוניין מאוד להשיג את הסכמת סטלין לכניסת ברית המועצות למלחמה כנגד יפן, במטרה להקל על הכנעת יפן, להביא לסיום המלחמה בזירה הפסיפית ולחסוך בנפגעים אמריקניים. אף על פי שקיימת טענה, לפיה מצבו הבריאותי של נשיא ארצות הברית, פרנקלין דלאנו רוזוולט, שהגיע לוועידה כשהוא חולה ומותש, הקל על סטלין להשיג ממנו לגיטימציה להשתלטות ברית המועצות על אירופה המזרחית, נראה שלמעצמות המערב לא הייתה ברירה מעשית, אלא להכיר במציאות שנוצרה בשטחים, שנכבשו על ידי הצבא האדום. סטלין אמנם התחייב במהלך ועידת יאלטה לערוך בחירות דמוקרטיות בכל המדינות, שנכבשו על ידי צבאו במזרח אירופה, אך לא הייתה לו כל כוונה לקיים את הבטחתו. עם סיום המלחמה שלטה ברית המועצות למעשה על כל מדינות אירופה המזרחית, הקימה משטרי בובות קומוניסטיים במזרח גרמניה, פולין, רומניה, הונגריה, צ'כוסלובקיה, ובולגריה, וסיפחה אותן למה שנודע אחר כך בשם "הגוש הסובייטי". צ'רצ'יל תיאר את המצב שנוצר באירופה לאחר תום מלחמת העולם השנייה, באומרו כי מסך ברזל ירד על אירופה.

גם בעיצומה של המלחמה נמשך הטרור הפנימי הסטליניסטי במלוא עוזו. מאות אלפי חיילים, שהואשמו בפחדנות מול פני האויב, או בחוסר נאמנות פוליטית, נשלחו לגדודי עונשין, שקיבלו משימות התאבדות כגון פינוי שדות מוקשים, ושימשו כ"בשר תותחים" במתקפות שערך הצבא האדום. "יחידות חסימה" של האן.קה.וו.דה. הוצבו בעורפם של הכוחות הלוחמים בחזית על מנת למנוע נסיגה, לעתים באמצעות ירי בנסוגים, ולהבטיח את נאמנות חיילי הצבא האדום. בשלבים הראשונים של המלחמה גם הוצאו להורג לא מעט קצינים בכירים, שנכשלו במילוי תפקידם לדעת סטלין, כאמצעי הרתעה והפחדה.

חמור מכך היה יחסו של סטלין כלפי מיליוני החיילים הסוביטיים, שנפלו בשבי הנאצי בשלבים הראשונים של המלחמה בחזית הסובייטית.‏[15] מאות אלפי שבויים, ששרדו את השבי הנאצי האכזרי, ושוחררו בתום המלחמה לא התקבלו בברכה, אלא בחשדות ובמעצרים. אנשים אלו נחשבו כבוגדים, ונחשדו בחוסר נאמנות לשלטון הסובייטי, ולכן חלקם נשלחו לאחר המלחמה ל"חינוך מחדש" במחנות עבודת הכפייה במזרח ברית המועצות. נאמן לגישה זו, סירב סטלין להצעות הנאצים לשחרר את בנו יקוב, שנפל בשבי הגרמני, בתמורה לשבויים גרמנים בכירים, והאחרון נרצח על ידי הנאצים בשבי.

ברית המועצות אמנם הפכה למעצמה עולמית בעקבות ניצחונה על גרמניה הנאצית, אך המחיר שהיא נדרשה לשלם עבור הניצחון במלחמה היה עצום. למעלה מ-30 מיליון חיילים ואזרחים סוביטיים נספו במהלך המלחמה, עשרות מיליונים סבלו מפציעה או נכות, והאזורים המערביים של ברית המועצות, שנכבשו על ידי הצבא הנאצי, נחרבו כמעט לחלוטין, ונדרשו שנים רבות להשלמת מלאכת השיקום. לסטלין היה חלק באחריות לאבידות הנוראות בנפש, שספגה ברית המועצות במהלך המלחמה, לעתים קרובות שלא לצורך, עקב הזלזול המוחלט שלו בחיי אדם, והטעויות הקשות שהוא ביצע בתקופה שקדמה ל"מבצע ברברוסה" ובשלבים הראשונים של המלחמה נגד גרמניה הנאצית.

לאחר המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר המלחמה התפנה סטלין לנקמה באויבים מבפנים. עמים שלמים, כגון ה"וולגה דויטשן" או הטטרים והצ'צ'נים, הוגלו מבתיהם ונשלחו למזרח הרחוק. המדובר במסע אכזרי של טיהור אתני, שזרע את זרעיהן של בעיות אתניות ולאומיות מהן סובלת רוסיה עד היום.

מבחינת יחסי החוץ הפכה רוסיה למעצמה, ובשנת 1949 ערכה את הניסוי הגרעיני הראשון שלה, שהיה יריית הפתיחה במלחמה הקרה.

מבחינה פנימית הציג עצמו סטלין כמנהיג המלחמתי הדגול, שהוליך את ברית המועצות להישג אדיר, הציל אותה מן הגרמנים וניצח במלחמה. הטרור הפנימי נמשך, אך לא הגיע לשיאים אליהם הגיע בשנות השלושים.

מותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

גופתו של סטלין מוצגת בבית האיגודים המקצועיים במוסקבה לאחר מותו
מסיכת המוות של סטלין, מוצגת במוזיאון סטלין, גורי, גאורגיה. פברואר 2009

ביום 5 במרץ 1953 מת סטלין משבץ. מותו אפוף מסתורין רב. ב־1 במרץ בלילה, לפני שהלך לישון, אמר לשומרי ראשו שהם חופשיים. פעולה חריגה ביותר שכן ידוע שהיה בודק את שומרי ראשו בלילות ומוודא שהם ערניים. בשעות הבוקר המאוחרות היה נוהג סטלין להתעורר אך באותו יום הוא לא קם ומשרתיו חשבו שהוא ישן. בשעות הצהריים עדיין לא נשמע קול מלשכתו ובערב הזעיקו השומרים המבוהלים את חברי הפוליטביורו לביתו. חרושצ'וב הגיע עם בריה ומלנקוב שהיו הבכירים הקרובים ביותר לסטלין באותה תקופה. עם כניסתם לחדר מצאו אותו שרוע על הרצפה, ומיד העבירו אותו לספה. מנקודה זו הגרסאות חלוקות. לפי גרסת שומרי הראש, בריה הורה לכולם לעזוב את סטלין בשקט, שהרי ברור שהוא ישן. בקשה תמוהה בהתחשב בנסיבות של אדם בן 75 שוכב על הרצפה שרוי בשתן שלו (לפי התיאורים הרשמיים של שומרי ראשו). היה זה רק בבוקר למחרת שחזרו חברי הפוליטביורו והזעיקו צוות רופאים. אותן 48 שעות שבהן נמנע מהרודן כל טיפול רפואי ייתכן וחרצו את גורלו. הרופאים ניסו לטפל בו באמצעות עלוקות אך לאחר ארבעה ימים, ב־5 במרץ, נאלצו לקבוע את מותו.

לאחר מותו זכה סטלין להלוויה ממלכתית מפוארת. מאות אלפים הגיעו להיפרד מהרודן ששלח מיליוני אנשים אל מותם. עשרות ואולי אף מאות בני אדם נהרגו עקב הצפיפות הרבה באותו היום בבתי האיגודים המקצועיים.‏[16] לאחר כמה ימים הוצב ארונו על עגלה שנגררה על ידי סוסים לכיכר האדומה ושם נישאו הספדים לכבודו. "מנהיגם הגאוני והאהוב של עמלי העולם כולו", תיאר אותו העיתון הישראלי "על המשמר" ביום הלווייתו.‏[17]

מותו של סטלין גרם לזעזוע רב בעולם הקומוניסטי. פולחן האישיות הסתיים רק שנים אחדות לאחר מותו, בוועידה ה-20 של המפלגה הקומוניסטית, בה הוקעו פשעיו בידי ניקיטה חרושצ'וב ב"נאום הסודי". הפצת תוכן הנאום חוללה שבר וזעזוע בקרב הקומוניסטים בעולם.

בשנים הראשונות שלאחר מותו הייתה גופתו החנוטה של סטלין מוצבת לצד גופתו של לנין במאוזוליאום של לנין במוסקבה. אולם בצעד סמלי לאחר שניקיטה חרושצ'וב צבר מספיק כוח וכחלק מקמפיין הדה-סטליניזציה שלו הוצאה גופתו של סטלין ב-31 באוקטובר 1961 בלילה ונקברה בקבר רגיל בבית הקברות של חומת הקרמלין, שמעליו הונחה מצבה עם פסל בדמותו. במהלך המבצע הקיפו אנשי משטרה את הכיכר האדומה כדי למנוע זעקה ציבורית. יושב ראש הק.ג.ב. באותה עת, אלכסנדר שלפין שעמד בראש המבצע, אמר בראיון כי הוא ממש פחד שסטלין יתעורר ויצעק "מה אתם עושים לי ארורים שכמותכם!". בנוסף הוא אמר כי חרושצ'וב היה חייב לעשות זאת על מנת לבסס את שלטונו שכן מיליונים עדיין העריצו את הרודן המנוח.

מורשתו ודעותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההיסטוריונים מאמינים כי מדיניותו של סטלין על כל מאפייניה - רציחות, רעב המוני, הגליות למזרח, מחנות עבודה כפויה ועוד - אחראית למיליוני קורבנות בנפש. המספר המדויק אינו ידוע, ונתונים רשמיים לא פורסמו על ידי ממשלת ברית המועצות בשנים שלאחר מותו. יש המעריכים את המספר בין שמונה לעשרים מיליון קורבנות, בהתבסס על מפקדי אוכלוסין שנערכו בשנים 1926 עד 1939. בהתבסס על כל זאת, היחס ההיסטורי המקובל אליו הוא כאל רודן אכזר ורוצח המונים. עם זאת, יש כאלה שרואים אותו עד היום כמנהיג דגול, ותמונתו מופיעה לעתים בהפגנות הן של מפלגות סטליניסטיות והן של לאומנים רוסים ברוסיה המודרנית.

סטלין והיהודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

דיוקנותיהם של סטלין ולנין נישאים בחוצות תל אביב באחד במאי 1949

בתקופת שלטונו של סטלין, בשנות ה-30, הוקם האזור היהודי האוטונומי בבירוביג'אן, ליד הגבול הסיני. הסיבות העיקריות להקמתו היו הרצון של השלטון הסובייטי לתת מענה לשאיפות הלאומיות של היהודים במסגרת ברית המועצות, ולא בארץ ישראלציונות נתפסה כאיום על האידאולוגיה הקומוניסטית), והשאיפה למשוך יהודים להתיישב באזור נידח ומרוחק על גבול ברית המועצות, במטרה לחזק את האחיזה הסובייטית באזור זה.

במהלך מלחמת העולם השנייה שימשה ברית המועצות מקלט למאות אלפי פליטים יהודיים. לאחר הפלישה הנאצית לפולין ברחו יהודים רבים לאזורים המזרחיים של פולין, שסופחו לברית המועצות, ואחרי תחילת המתקפה הנאצית על ברית המועצות, נמלטו מאות אלפי יהודים מהאזורים המערביים של המדינה, שנכבשו על ידי הצבא הגרמני, לאזורים מרוחקים של ברית המועצות, שלא נמצאו בסכנת כיבוש, ולרפובליקות האסיתיות. היהודים אף קיבלו עדיפות בתור לנסיעה ברכבות, שפינו אזרחים מהאזורים שנמצאו בסכנת כיבוש נאצי, במסגרת "פקודת הרכבות" הידועה של סטלין. לא היה זה מקלט אידאלי, משום שרבים מהפליטים היהודיים נשלחו לעבודות כפייה ורובם חיו בתנאים קשים וסבלו ממחסור במזון בתקופת המלחמה. אך הוא בוודאי היה עדיף על החלופה של הישארות תחת השלטון הנאצי. ניתן לומר שיחסה של ברית המועצות כלפי הפליטים היהודיים היה הומני בהשוואה למדינות רבות אחרות, שסגרו את שעריהן בפני פליטים יהודים.

ייתכן כי סטלין היה נגוע באנטישמיות, אך יחסו כלפי היהודים בברית המועצות לא התאפיין בשנאה יוקדת כמו זו של הנאצים. בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה הוא ניהל שני מסעות תעמולה אנטישמיים, שגבו קורבנות בנפש בקרב אישים בולטים בציבור היהודי בברית המועצות, אך הסיבה העיקרית לכך לא הייתה שינאה כלפי היהודים כעם, או כלפי הדת היהודית, אלא התפיסה שהיהודים בברית המועצות נגועים בנטיות קוסמופוליטיות, עקב קשריהם עם הקהילות היהודיות במערב, ולכן נאמנותם כלפי השלטון הסובייטי מוטלת בספק.

קיימת טענה, לפיה יחסו השלילי של סטלין כלפי היהדות נבע מהאידאולוגיה המרקסיסטית, שיצאה נגד כל הדתות. אין זה נכון לומר, שהוא היה אנטי יהודי יותר מאשר אנטי-נוצרי. המשטר הסובייטי ניהל מאבק נחוש כנגד הכנסייה הנוצרית אורתודוקסית ברוסיה, לא היסס להרוס ולפוצץ כנסיות ידועות ורדף באכזריות אנשי דת נוצריים. מאבקו הרצחני של סטלין כנגד כל מי שלא הלך בתלם, מקשה על החוקרים למצוא ראיות לכך, שהוא פגע באנשים מסוימים עקב היותם יהודים. יש לזכור שלא מעט אישים בולטים מצמרת השלטון הסובייטי היו ממוצא יהודי. חלקם הגדול אמנם מצאו את מותם במהלך ה"טיהורים" שערך סטלין, אך קשה לענות על השאלה אם נהרגו בגלל יהדותם, או בשל החשדנות החולנית שאפיינה את סטלין.

בשנת 1943 הקימה קבוצה של אנשי רוח יהודים, ביוזמתו של לוורנטי בריה, את "הוועד היהודי האנטי פשיסטי". לוועד זה היה תפקיד תעמולתי חשוב בזמן המלחמה, אולם לאחר המלחמה סר חינו, הן בשל הקשרים שפיתח במדינות המערב, והן בשל החששות מהלאומיות היהודית לאחר הקמת מדינת ישראל. כתוצאה מכך, בשנת 1948 נרצח בתאונה מפוברקת יושב ראש הוועד, השחקן היהודי שלמה מיכאלס, ואנשי הוועד נעצרו, נשלחו למאסר ונרצחו בחלקם ב-1952, במה שנודע כ"ליל המשוררים הרצוחים" (הוצאתם להורג של "הרוגי המלכות הסובייטים"). פעולות אלו לוו במסע הסתה נגד "גורמים קוסמופוליטיים", כשהכוונה בכך היא ליהודים.

בחודש ינואר 1953, בעלילת משפט הרופאים, נעצרו רופאים יהודים רבים והואשמו כי זממו להרעיל את הנהגת המדינה. היה ברור כי לא רק גורל הרופאים עומד על הכף, אלא כי המדובר בתחילת סדרת פעולות אנטישמיות שעלולות להביא לאסון. כפי הנראה, מותו של סטלין שבא כמה שבועות לאחר מכן מנע מסע אנטישמי בהיקף נרחב, שהיה כבר בשלבי תכנון סופיים ולקראת ביצוע.

הטיהורים שערך השלטון הסובייטי בקרב האליטה היהודית בברית המועצות, ומסע הרדיפות שהוא ניהל נגד התנועות הציוניות בארצות הגוש הסובייטי החל מקיץ 1948, לא הפריעו לסטלין ולהנהגה הסובייטית לתמוך בהקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, כאשר הם העריכו, שזה תואם את האינטרסים הגלובאליים של ברית המועצות. בשנים 1947-1949 העניקו ברית המועצות ומדינות הגוש הסובייטי תמיכה מדינית בלתי מסויגת להקמת מדינת ישראל ולביסוסה. תמיכת הגוש הסובייטי איפשרה את קבלת תוכנית החלוקה על ידי עצרת האו"ם, והעניקה סיוע רב ערך לתנועה הציונית ולמדינת ישראל במאבקים המדיניים שהם ניהלו במהלך מלחמת העצמאות. ברית המועצות גם איפשרה למדינות בגוש הסובייטי להעניק סיוע צבאי חיוני ליישוב היהודי ולמדינת ישראל במהלך המלחמה. המדיניות הסובייטית כלפי המדינה היהודית בראשית דרכה לא נבעה מ"אהבת מרדכי". ההנהגה הסובייטית חתרה לנצל את חלוקת א"י, ואת המלחמה הישראלית-ערבית, כדי להחליש את הנוכחות הצבאית ואת ההשפעה של בריטניה במזרח התיכון, לערער את היציבות של המשטרים הערביים השמרניים באזור, ולהקל על חדירת השפעה קומוניסטית לתוכו‏[18]

לאחר מותו של סטלין התאבלו עליו גורמים רבים בשמאל הישראלי, ובעיתון מפ"ם "על המשמר" סוקרו חייו באהדה כולל פרסום מודעת אבל על מותו. רק לאחר שנחשפו פשעיו על ידי חרושצ'וב ב-1956, הסתייגו ממנו אותם גורמים.

סטלין וחיי המדע, התרבות והאמנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בימי סטלין הגיע פולחן אישיותו לממדים עצומים, חסרי תקדים בהיסטוריה האנושית. היחס כלפי סטלין היה הערצה שאין כדוגמתה. רבים הסופרים והמשוררים, הקולנוענים והאמנים, אשר יצרו יצירות המהללות את דמותו. העיתונות פירסמה רק דברי תעמולה המשבחים אותו, ודיוקנו ניבט מכל פינה.

עם זאת, סטלין לא הסתפק בכך, ודרש שליטה של ממש בכל תחומי החיים. ידוע יחסו המיוחד, למשל, לסופר מיכאיל בולגקוב יוצר יצירת המופת האמן ומרגריטה. סטלין, שאהב אותו בשל יצירתו, המחזה "ימי הטורבינים", שיחק איתו משחק של חתול ועכבר, כאשר נתן לו משרה שהבטיחה את קיומו מחד ושמר עליו בימי הטיהורים, ומאידך מנע ממנו את היציאה לחו"ל בה חפץ על מנת ליצור באופן חופשי. שיחת טלפון אישית מסטלין לבולגקוב שינתה את חיי בולגקוב, שממובטל הפך למנהל האמנותי של אחד מתיאטראות מוסקבה. מבחינתו של סטלין הייתה השיחה מעשה פוליטי מחושב, על מנת להפיץ את הסיפור על סטלין רחב הלב שהציל את בולגקוב, ובדרך זו למצוא חן בעיני האליטה אינטלקטואלית. "משחק" דומה שיחק גם עם הפסנתרנית מריה יודינה.

בתחום המדע חילק סטלין את המדע למדע "בורגני" או "דקדנטי", ולמדע "סוציאליסטי" או "מתקדם". לחלוקה זו לא היה בסיס מדעי של ממש, ולא הייתה שונה בהרבה מהחלוקה שנהגה בגרמניה באותה תקופה בין מדע "ארי" ומדע "יהודי". גישה זו השפיעה לרעה על ההתקדמות המדעית ברוסיה. דוגמה טובה לכך היא התעקשותו של סטלין על גרסה של לאמארקיזם, שקודמה על ידי הביולוג טרופים ליסנקו, לפיה הגורם להתפתחות המינים אינו התורשה כי אם הסביבה. התעקשות זו השאירה את מדעי הביולוגיה בברית המועצות הרחק מאחור למשך שנים. לא היה זה ויכוח תאורטי בלבד. כל מי שהתנגד לליסנקו ולשליטתו במדע הביולוגיה, או שחקר את התפתחות המינים דרך התורשה, הסתכן במעצר, בהגליה או בהוצאה להורג.

עיטורים ומדליות[עריכת קוד מקור | עריכה]

יוסיף סטלין עוטר בשלל מדליות ועיטורים.

Stalin.JPG
שם העיטור מספר זכיות
עיטור "הניצחון" 2
עיטור "לנין" 3
עיטור "הדגל האדום" 3
עיטור "סובורוב" (דרגה ראשונה) 1
גיבור הרפובליקה העממית של מנגוליה 1
שם המדליה מספר זכיות
"20 שנה לייסוד הצבא האדום" 1
על השתתפותו בהגנת מוסקבה 1
על ניצחון הצבא האדום במלחמת העולם השנייה 1
על ניצחון הצבא האדום נגד יפן 1
800 שנה לעיר מוסקבה 1

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • סיימון סבאג מונטיפיורי, סטלין הצעיר, תרגום: מנשה ארבל, הוצאת דביר, 2010
  • סיימון סבאג מונטיפיורי, סטלין חצר הצאר האדום, תרגום: מנשה ארבל, זמורה ביתן ויבנה, 2006
  • אדוארד רדזינסקי, סטלין, ספרית מעריב, 2005
  • סלבוי ז'יז'ק (עורך), סטלין: על המטריאליזם ועל הלשון, הוצאת רסלינג, 2003
  • ריצ'רד לורי, האוטוביוגרפיה של סטלין, כנרת - מותחן היסטורי, המשלב עלילה מרתקת בדייקנות עובדתית.
  • יצחק דויטשר, סטלין: ביוגרפיה פוליטית, כתבים, 1951
  • יגאל חלפין, הטיהורים הסטליניסטיים - ממשפטי חברים למשפטי ראווה, רסלינג, 2006
  • ריצ'רד אוברי, הדיקטטורים, עם עובד, 2006
  • מרק פרו, שבעה גברים במלחמה, דביר, 2010
  • טימותי סניידר, ארצות דמים: אירופה בין היטלר לסטלין, מאנגלית יוסי מילוא, הוצאת כתר, ירושלים, 2012.
  • מרקסיזם מול ליברליזם - ה.ג. וולס משוחח עם יוסף סטאלין, (1945,Marxism vs. Liberalism (New Century Publishers, New York).(מאנגלית: יהודה ויזן), דחק ג', 2013.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ תאריך הלידה המובא הוא על־פי הלוח הגרגוריאני, המקובל בימינו. על־פי הלוח היוליאני, שהיה נהוג בגאורגיה וברוסיה בתקופת הולדתו של סטלין, תאריך לידתו הוא 6 בדצמבר 1878. שנים רבות היה מקובל כי תאריך לידתו הוא 21 בדצמבר 1879 (9 בדצמבר על־פי הלוח היוליאני), אך גילוי רישומי הלידה המקוריים של סטלין הפריכו הנחה זו.
  2. ^ מוטיפיורי, סטלין - חצר הצאר האדום, עמ' 36 (הערת שולים)
  3. ^ מוטיפיורי, סטלין - חצר הצאר האדום, ע' 56
  4. ^ Josef Stalin's daughter Lana Peters dies at 85, באתר CBS News‏, 28 בנובמבר 2011 (באנגלית)
  5. ^ סיימון סבאג מונטיפיורי, סטלין הצעיר, 2011
  6. ^ סטלין כאדם, כמנהיג וכמצביא, משה בר-צבי, 1999
  7. ^ קציעה טביביאן, מסע אל העבר: המאה העשרים, בזכות החירות, 1999
  8. ^ קציעה טביביאן, מסע אל העבר: המאה העשרים, בזכות החירות, 1999
  9. ^ [1] כתבה באתר ה-bbc
  10. ^ Communism: A History (Modern Library Chronicles) by Richard Pipes, pg 67
  11. ^ הספר השחור של הקומוניזם: פשעים, טרור, דיכוי"- מאת סטפן קורטואה, ניקולס וורת', ג'אן-לואי פאן, אנדריי פסקובסקי, קרל ברטוסק וג'אן-לואי מרגולין הוצאת אוניברסיטת הרווארד, 1999
  12. ^ [2] אתר המוסד לזיכרון לאומי של פולין
  13. ^ Glantz, David (2001), The Siege of Leningrad 1941–44: 900 Days of Terror, Zenith Press, Osceola, WI
  14. ^ וינסטון צ'רצ'יל, מלחמת העולם השנייה, כרך שלישי, "הברית הגדולה", הוצאת עם הספר, 1961, עמ' 309
  15. ^ [3] מאמר באתר history.net
  16. ^ [4] מאמר מאת הסופר האזרבייג'ני ווג'יף סמגולו
  17. ^ היום יובא למנוחת-עולמים י. וו. סטאלין, על המשמר, 9 במרץ 1953
  18. ^ ראו, יעקב רואי, יחסי ישראל-ברית המועצות 1947-1954 (עבודת דוקטוראט, אוניברסיטת ירושלים, 1972)
הקודם:
ולדימיר איליץ' לנין
שליטי ברית המועצות הבא:
גאורגי מלנקוב

שליטי רוסיה

נסיכי קייב | נסיכי ולדימיר | נסיכי מוסקבה | צארים של רוסיה | קיסרי רוסיה | שליטי ברית המועצות | נשיאי הפדרציה הרוסית

ולדימיר לנין | יוסיף סטלין | גאורגי מלנקוב | ניקיטה חרושצ'וב | ליאוניד ברז'נייב | יורי אנדרופוב | קונסטנטין צ'רניינקו | מיכאיל גורבצ'וב

מרשלי ברית המועצות
קלימנט וורושילובמיכאיל טוכאצ'בסקיסמיון בודיוניאלכסנדר יגורובוסילי בליוכרסמיון טימושנקוגריגורי קוליקבוריס שפושניקובגאורגי ז'וקובאלכסנדר ואסילבסקייוסיף סטליןאיבן קונייבלאוניד גובורובקונסטנטין רוקוסובסקירודיון מלינובסקיפיודור טולבוחיןקיריל מרצקובלברנטי בריהואסילי סוקולובסקיניקולאי בולגניןאיוואן בגרמיאןסרגיי ביריוזובאנדריי גרצ'קואנדריי יריומנקוקיריל מוסקלנקווסילי צ'ויקובמאטוויי זכארובפיליפ גוליקובניקולאי קרילובאיוואן יאקובובסקיפאבל בטיצקיפיוטר קושבויליאוניד ברז'נייבדמיטרי אוסטינובויקטור קוליקובניקולאי אוגרקובסרגיי סוקולובסרגיי אחרומייבסמיון קורקוטקיןואסילי פטרובדמיטרי יאזוב דרגת מרשל ברית המועצות