המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
סמל המפלגה הקומוניסטית

המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצותרוסית: Коммунистическая партия Советского Союза, בר"ת: КПСС; בקיצור בעברית: מקב"מ), הידועה גם בתור מפלגת הבולשביקים ("אנשי הרוב"), החלה כזרם בתוך המפלגה הסוציאל-דמוקרטית (ס"ד) הרוסית, אחר כך הפכה למפלגה הס"ד של הפועלים הרוסים (בולשביקים), ולאחר המהפכה הפכה למפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות (בולשביקים).

ראשית המפלגה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מנהיגו הראשון של הסוציאליזם הרוסי היה יוצא ארגון ה"נרודנאיה ווליה" גאורגי פלכאנוב, שהביא את התאוריה המרקסיסטית לרוסיה וייסד בז'נבה את קבוצת המהפכנים "שחרור העבודה". בעקבות עבודותיו של פלכאנוב ואנשיו, שכללו תרגום של המניפסט הקומוניסטי לרוסית, החלו הרוסים להתוודע אל רעיונות הסוציאליזם והקומוניזם של מרקס. לקראת סוף המאה ה-19 נוצרו ברוסיה מועדוני סוציאליסטים רבים, אשר החליטו להתמזג למפלגה אחת לשם תיאום טוב יותר של פעולותיהם. הכנס הראשון של המפלגה המאוחדת, אשר הוחלט שתיקרא "מפלגת הפועלים הסוציאל-דמוקרטית הרוסית", התקיים במינסק ב-13 במרץ 1898, במשך תקופה ארוכה במפלגה התקיימו שני מחנות - הבולשביקים בראשות ולדימיר לנין ומנשביקים בראשות יולי מרטוב.

בפברואר 1917 פרצה המהפכה ברוסיה, והוקמה ממשלה בורגנית זמנית. באותו הזמן הוקמו גם סובייטים (מועצות) של פועלים, איכרים וחיילים בעלות עמדות כוח רב. לנין חזר לרוסיה מגלותו, עם שינוי אסטרטגי בעמדתו – מהפכה סוציאליסטית ברוסיה כהקדמה למהפכה עולמית. הוא התנגד לכל שיתוף פעולה עם הממשלה הזמנית ולכוונתה להקים רפובליקה פרלמנטרית. לנין דרש הקמה של רפובליקה סובייטית המנוהלת על ידי המועצות ולא על ידי פרלמנט (למרות שבתוך הסובייטים עצמן הבולשביקים היו מיעוט), סיום מיידי של המלחמה והלאמה של כל הקרקעות. בסופו של דבר הוא הקים מפלגה חדשה נפרדת. הבולשביקים נרדפו על ידי הממשלה הזמנית הבורגנית וגם על ידי הממשלה שבאה אחריה – ממשלת קואליציה בהשתתפות המנשביקים והסוציאל-רבולוציונרים. באוגוסט 1917 התקיים הכנס ה-7 של המפלגה הבולשביקית, ללא השתתפות לנין וראשי המפלגה שירדו למחתרת. שתי החלטות חשובות נתקבלו: האחת – להתכונן להתקוממות מזוינת למען תפיסת השלטון; והשנייה – לקבל את טרוצקי וקבוצתו למפלגה הבולשביקית. התעמולה הרבה של הבולשביקים בעורף ומצבה האומלל של רוסיה במלחמה הביאו במהירות להגברת כוח הבולשביקים בתוך הסובייטים.

מטרתה של סיעת הבולשביקים הייתה לתפוס את השלטון ברוסיה בכוח וליישם את משנתה "מלמעלה". ב-7 בנובמבר 1917 (25 באוקטובר לפי הלוח הקדם-מהפכני) תפסו הבולשביקים את השלטון לאחר הפיכה, והחלו להקים את השלטון הסוציאליסטי הסובייטי; אולם זמן קצר לאחר מכן התחילה מלחמת אזרחים, שבהּ נלחמו הבולשביקים בכוחות אנטי-מהפכניים, שנודעו בשם הקיבוצי "הצבא הלבן" בחזיתות אחדות, מסיביר שבמזרח עד חצי האי קרים שלחופי הים השחור.

לאחר תום המלחמה, שגבתה מיליוני קורבנות, הייתה רוסיה (שנקראה אז "הרפובליקה הסובייטית הסוציאל-פדרטיבית של רוסיה" ובראשי תיבות רספס"ר) לאחת המייסדות של ברית המועצות בדצמבר 1922.

מבנה המפלגה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסיעה הבולשביקית הייתה זו שהניחה את היסוד למפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות (הסיעה האחרת, המנשביקים, נעלמה כמו שאר המפלגות שהיו ברוסיה – חלק מחבריהן הוצאו להורג, חלק אחר ברח, חלק פרש מהחיים הפוליטיים וחלק הצטרף לבולשביקים). המפלגה הייתה, בהתאם לרצונו של לנין צנטרל דמוקרטית, משמע: "חופש בדיון הפנים-מפלגתי, אחדות במעשה מחוץ למפלגה", והייתה בה שרשרת פיקוד ברורה. בתקופה שלאחר לנין, סטלין ביטל את החופש בתוך המפלגה וניהל טרור קשה כלפי רבים מחבריה שביקרו אותו (גם אם עשו זאת במסגרת פנים-מפלגתית).

הגוף המרכזי של המפלגה הקומוניסטית היה הכנס הכללי של המפלגה, שכונס אחת לזמן קצוב (אחת לשנה, לאחר מכן אחת לשנתיים, אחר־כך אחת לארבע שנים ולקראת סופה של ברית המועצות אחת לחמש שנים). בנוסף לכנסים, לעתים כונסו ועידות של המפלגה – פורומים בעלי סמכויות פחותות, שתכליתם "לדון בענייני מדיניות שבָּשְלו"; החלטותיהן של הוועידות דרשו את אישורו של הוועד המרכזי. בכנסי המפלגה הוחלטה והתפרסמה המדיניות והתקבלו ואושרו ההחלטות החשובות של המפלגה – אך זאת באופן רשמי בלבד. לכנסי המפלגה הוזמנו גם נציגי מפלגות קומוניסטיות/סוציאליסטיות מכל העולם. מתוך צירי הכנס נבחר הוועד המרכזי (ЦК), שישבו בו כמה עשרות (ומאוחר יותר כמה מאות) חברים; בנוסף לכך, הכנס בחר את חבריהם של גופים מפלגתיים אחרים, כדוגמת מזכירות המפלגה, הלשכה המנהלת, מערכת העיתון המפלגתי ("פראבדה") וכו'. הוועד המרכזי בחר את חברי הפוליטביורו (политбюро; הלשכה המדינית), שהיה הגוף העליון ולמעשה מקבל ההחלטות היחיד במפלגה, ואת המזכיר הכללי וכן, ניהל את המפלגה (ולמעשה, גם את המדינה) בתקופות הביניים שבין הכנסים.

כמו כן, למפלגה הקומוניסטית של ברית-המועצות היו סניפים מחוזיים (обком), עירוניים (горком), אזוריים (райком) ולשכות מקומיות (ячейка). המפלגות הקומוניסטיות של הרפובליקות החברות בברית שולבו בה ברמה של סניפים מחוזיים.

המפלגה אחרי המהפכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

"הבולשביק", ציורו של בוריס קוסטודייב, 1920

עידן סטלין[עריכת קוד מקור | עריכה]

במרץ 1918 התקיים הכנס ה-7 של המפלגה. שם נתקבלה ההחלטה הקשה של שלום עם הגרמנים – שלום ברסט-ליטובסק – על אף התנגדותם של הסוציאל-רבולוציונרים ושל הפלג השמאלי במפלגה בראשות ניקולאי בוכארין. שֵם המפלגה הבולשביקית שונה ל-"המפלגה הקומוניסטית של רוסיה (בולשביקים)", והוכרז על קרע מוחלט מהמפלגות הסוציאל-דמוקרטיות בעולם, שנחשבו לבוגדות עקב תמיכתן במלחמת העולם.

ב-1920 הוחלט שחברי המפלגה יוגבלו בשכר (פרטמקסימום). הגבלה זו בוטלה רשמית בשנת 1932, אך מעשית לא כובדה עוד לפני זה.

בשנת 1922 מונה יוסיף סטלין לתפקיד המזכיר הכללי. במקור תוכנן שתפקיד זה יהיה תפקיד מִנהלי לחלוטין, אולם סטלין השתמש בסמכויות שניתנו לו על-מנת לבסס שלטון יחיד שלו. הוא מינה מקורבים אליו להיות ראשי הסניפים האזוריים והמחוזיים, ואלה דאגו לשלוח לכנסים ולוועד המרכזי אנשים שיהיו נאמנים לו – מה שיצר רוב פרו-סטליני בוועד המרכזי.

לאחר מותו של לנין בתחילת שנת 1924, נותרה המפלגה בלא מנהיג מוסכם על הכול, והחל קרב על השלטון בין כל הקומוניסטים הבכירים. במלחמה זו הצליח סטלין לגבור על כל השאר, כיוון שהשכיל לכרות בריתות (זמניות) עם בכירי מפלגה אחדים כנגד אחרים. בהתחלה הוא התאחד עם קאמנייב וזינובייב כנגד טרוצקי, ומאוחר יותר התאחד כנגד שלושתם עם בוכארין; בשנת 1927 אנשי האופוזיציה השמאל – טרוצקי, קאמנייב וזינובייב – סולקו מהוועד המרכזי, וב-1928 – מהמפלגה עצמה. שנה אחר-כך, בשנת 1929, דיכא סטלין את מתנגדי הקולקטיביזציה, "האופוזיציה מימין", בראשות בעל-בריתו לשעבר בוכארין ותומכיו ריקוב וטומסקי, וסילק גם אותם מכל עמדת מפתח ב-1930; בכך נהיה לשליט יחיד ובלתי-מעורער במפלגה ולכן בברית המועצות כולה. מאוחר יותר, חוסלו כל הקומוניסטים הבכירים במשפטי הראווה של הטיהורים הגדולים של השנים 19361938. את טרוצקי, שנמלט למקסיקו, חיסל איש נ.ק.ו.ד. (בעתיד ק.ג.ב.) בשנת 1940.

בשנת 1948 חולל סטלין גל טיהורים שני, שבו חוסלו אנשי מפלגה חשובים שהיו יוצאי לנינגרד, ובראשם מזכיר המחוז הראשון לשעבר וחבר המרכז קוזנייצוב. במסגרת גל הטיהורים הואשמו יהודים ואחרים ב"קוסמופוליטיות" שנחשבה סטיה חמורה לעומת "אינטרנציונליזם" שנחשב לחלק חיובי של האידאולוגיה הקומוניסטית.[1]

עידן חרושצ'וב[עריכת קוד מקור | עריכה]

סטלין מת ב-5 במרץ 1953, ומיד החל קרב ירושה. בראש ובראשונה ראשי כל הפלגים דאגו לסלק את איש-סודו ועושה-דברו הנאמן של סטלין, לוורנטי בריה, שהיה ראש הנ.ק.ו.ד.. על בריה הוטלה האשמה לטיהורים הגדולים (למרות שלא היה כלל טלית שכולה תכלת, והיה אחראי למדיניות הטרור של סטלין, תקופת הטיהורים הייתה בזמן ראש ה-נ.ק.ו.ד. יז'וב). ב-26 ביוני 1953 הוא נעצר במהלך ישיבת הפוליטביורו, סולק מהמפלגה בהחלטת הוועד המרכזי ביולי ולבסוף הוצא להורג ב-23 בדצמבר 1953 יחד עם עוד מספר פעילים מרכזיים בתחום ביטחון הפנים, ובראשם ראש המשרד לביטחון המדינה מרקולוב.

יורשיו של סטלין, חרושצ'וב, מלנקוב ומולוטוב, חילקו ביניהם את השלטון. מלנקוב מונה להיות ראש הממשלה (להלכה, ברית המועצות הייתה רפובליקה פרלמנטרית), מולוטוב נהיה סגן ראש הממשלה ושר החוץ, וחרושצ'וב הפך המזכיר הכללי.

אבל הרוחות היו רחוקות מלשקוט. לאחר שחרושצ'וב הוקיע את מלנקוב בפני הוועד המרכזי וגרם לאי-אמון בו כראש הממשלה (1955), סיעתו של מלנקוב – מולוטוב, קגנוביץ' ובולגנין – תכננה להפיל את חרושצ'וב וסיעתו. חרושצ'וב, מנגד, גם לא היה בעל סנטימנטים כלפי יריביו, והשתמש בסמכויותיו כמזכיר הכללי על-מנת לקדם מקורבים ועל-מנת לרכוש את נאמנותם של חברי הוועד המרכזי. לאחר שבקונגרס ה-20 של המפלגה (1956) הוא גינה והוקיע את פולחן האישיות של סטלין, רצו אנשי סיעתו של מלנקוב להדיחו מהשלטון. ביוני 1957 הם השיגו רוב נגדו בישיבת הפוליטביורו, אך לאור לחץ מצד הצבא, הק.ג.ב. ושר ההגנה גאורגי ז'וקוב, גיבור מלחמת העולם השנייה, ההכרעה עברה לוועד המרכזי, אשר הצביע בעד חרושצ'וב ונגד מלנקוב וסיעתו, אשר כונו "הקבוצה האנטי-מפלגתית": מלנקוב, מולוטוב, קגנוביץ' ובולגנין. השלושה הראשונים, יחד עם עורך ה"פראבדה" שפילוב, "אשר הצטרף אליהם", סולקו מהפוליטביורו ומהמרכז בטענה שהם רוצים לתפוס את השלטון ולהחזיר את ברית המועצות לעידן סטלין (שהפך עתה למגונה), ובשנה שלאחר-מכן סולק מהפוליטביורו גם בולגנין. יחד עם זאת, כיוון שחרושצ'וב לא רצה להידמות לסטלין, הם לא הוצאו להורג, אלא הועברו לתפקידים זוטרים. כך, למשל, מולוטוב נשלח להיות שגריר במונגוליה.

לאחר מכן, האיום היחיד שעוד נותר על חרושצ'וב היה בעל-בריתו, המרשל ז'וקוב. חרושצ'וב האשימו בהתנהגות שלא לפי הנורמות של המפלגה, וגרם לכך שהוא הודח מתפקידו כשר הביטחון וסולק מהפוליטביורו גם כן.

אחרי שביסס את שלטון היחיד שלו, פנה חרושצ'וב ליישם את משנתו הפוליטית. עם פעולותיו החשובות נמנות רפורמה מנהלית-כלכלית מקיפה, השקעה בחקלאות ובתעשייה הקלה, התחלה של ליברליזציה בברית המועצות והניסיון הידוע לשמצה לגדל תירס כגידול חקלאי מרכזי בברית המועצות. רעיון זה נולד בראשו של חרושצ'וב בעת שביקר בארצות הברית ומאוד התלהב מהאפשרויות הגלומות בגידול תירס בברית המועצות. הרעיון כשלעצמו היה טוב, אך הוא יושם באופן מגלומני וללא תכנון מספק: התירס נשתל בכל רחבי ברית המועצות, מהמדבריות ועד לטונדרה, על חשבון גידולים אחרים, מה שפגע עוד יותר בחקלאותה הצולעת של ברית המועצות.

למרות זאת, שלטונו של חרושצ'וב נראה בהתחלה איתן. בתקופתו קבע הכנס ה-21 של המפלגה (1959), כי המשטר הסוציאליסטי בברית המועצות כונן באופן סופי ואיתן וכי יש לעבור עתה לבניית חברה קומוניסטית אמיתית. כמו כן, הכנס אישר את "תוכנית השבע", שבאה לאחד חצי מתוכנית החומש ה-6 ואת תוכנית החומש ה-7. שנתיים לאחר מכן, הכנס ה-22 של המפלגה (1961) אישר תוכנית מפורטת ומקיפה לבניית המשטר הקומוניסטי עד שנת 1980.

לקראת שנת 1964 התערער מעמדו של חרושצ'וב, בגלל פרשת התירס והרפורמות המִנהליות הכושלות שלו, בגלל אווירת החופש (היחסי) שהוא עצמו הביא למפלגה ובנוסף לכך בשל משבר הטילים בקובה. כמה מחברי הפוליטביורו החלו לקשור כנגדו קשר, ובישיבת הפוליטביורו מה-12 באוקטובר 1964 הוחלט להעבירו מכהונה בכל תפקידיו ברוב גורף (היחיד שהתנגד היה אנאסטאס מיקויאן). ישיבת מליאה של הוועד המרכזי מה-14 באוקטובר אישרה את העברתו של חרושצ'וב מתפקידיו כמזכיר הכללי של המפלגה, כראש ממשלת ברית המועצות וכחבר בפוליטביורו "עקב גילו המכובד ומצבו הבריאותי". במקומו עלתה לשלטון ה"טרויקה" – המזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית של אוקראינה פודגורני, שהיה לנשיא ברית המועצות; שר התעשייה הקלה וסגן ראש הממשלה קוסיגין, שהיה לראש הממשלה; ונשיא ברית המועצות ברז'נייב, שנהיה למזכיר הכללי.

ברז'נייב, אנדרופוב, צ'רניינקו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהתחלה ברז'נייב לא היה המנהיג הבלתי-מעורער של המפלגה ושל ברית המועצות כולה; אך הוא, כמו קודמיו, ניצל את מעמדו כמזכיר הכללי ואת עליונותה של המפלגה על המדינה, וקידם לעמדות מפתח אנשים שהכירו אותו והיו נאמנים לו אישית. כך הוא הצליח אט-אט לבסס את מעמדו כמנהיג ברית המועצות, בעיקר על חשבון ראש הממשלה קוסיגין.

עידן ברז'נייב הן במפלגה והן בברית המועצות גופא התאפיין בראש ובראשונה על ידי שמרנות, אשר גרמה מצד אחד ליציבות אך מצד שני לעמידה במקום ולסטגנציה. מדיניותו של ברז'נייב הייתה, כזו של קודמיו, מכוונת לחימוש ולא למוצרי צריכה, בניגוד לקו של קוסיגין, מה שגרם למפלגה לאבד את לִבּותיהם של התושבים, אשר כבר לא חשבו על מהפכה עולמית אלא על עניינים יומיומיים יותר. עידן ברז'נייב התאפיין ביציבות וקיבעון ונכנס להיסטוריה הרוסית בתור "המיתון" (Застой). יורשיו של ברז'נייב בתפקידו, יורי אנדרופוב וקונסטנטין צ'רניינקו, שלטו תקופות קצרות ונקטו באותה מדיניות שברז'נייב נקט בעצמו.

נפילת המפלגה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1985 נבחר מיכאיל גורבצ'וב לתפקיד המזכיר הכללי, לאחר שהמפלגה איבדה בזה אחר זה שלושה מזכירים כלליים בשלוש שנים. המזכיר הצעיר (יחסית לקודמיו) החל מיד ברפורמות מרחיקות-לכת ופתח במדיניות של "פרסטרויקה" (בנייה-מחדש), "גלאסנוסט" (שקיפות) ו"אוסקורנייה" (האצה). רפורמות אלה כללו ברמה המעשית את קיום חופש הביטוי למעשה והפיכת לפחות חלק מהבחירות, הן במפלגה והן מחוצה לה, לבחירות אמיתיות, עם מספר מועמדים; כמו כן, גורבצ'וב ערך גם רפורמות בתחום המבנה הכלכלי של ברית המועצות.

פעולותיו אלה של גורבצ'וב הביאו לניכור הולך וגדל בינו לבין חברים בולטים אחרים במפלגה הקומוניסטית, אשר לא רצו למוטט את שלטונם שלהם, ואף-על-פי שהוא השיג בהתחלה את התמיכה של המפלגה ברפורמות שלו, עם הזמן הוא נאלץ להעבירן בדרך יותר ויותר עוקפת-מפלגה.

בשנת 1990 השיג גורבצ'וב את ביטולו של סעיף 6 לחוקת ברית המועצות, שקבע את "תפקידה המנהיג והמכוון של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות"; בכך הוא ביטל את הבסיס החוקי לעליונות המפלגה על שאר הרשויות במדינה. המפלגה הפכה יותר ויותר ללא-רלוונטית והחלה להתפצל למפלגות הבודדות של הרפובליקות החברות בברית.

באוגוסט 1991, לאחר שנודע כי גורבצ'וב מתכנן לשנות את המבנה של ברית המועצות ולהפוך אותה לקונפדרציה, קבוצה של שמרנים במפלגה גמרה אומר לשים קץ לרפורמות ולהחזיר את הגלגל לאחורנית. לשם כך הם ניצלו את היעדרותו של גורבצ'וב ממוסקבה ועשו את הפוטש של אוגוסט. ברם, מאמציהם עלו בתוהו, משום שנשיא הרפובליקה הרוסית, בוריס ילצין, דיכא את ההפיכה, והפך בכך לגיבור ההמון, אשר מאס בקומוניזם ובמפלגה. הקץ הקיץ על המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות כאשר ילצין הורה על איסורה בכל תחומי הרפובליקה הרוסית וכאשר ברית המועצות חדלה מלהתקיים.

יורשים[עריכת קוד מקור | עריכה]

למרות נפילת ברית המועצות, הרעיון הקומוניסטי לא נזנח לחלוטין על ידי הרוסים. עד מהרה קמו למפלגה הקומוניסטית ממשיכים בדמות המפלגה הקומוניסטית הרוסית בראשותו של גנאדי זיוגנוב, שמיוצגת בעקביות בדומה וכמה מפלגות קומוניסטיות זעירות נוספות שטוענות לכך שהן הירושות האמתיות של המפלגה.

כנסי ועידות המפלגה לדורותיהם[עריכת קוד מקור | עריכה]

מספר תאריך מיקום החלטות חשובות
כנס א' 1315 במרץ 1898 מינסק ייסוד המפלגה, בחירת ועד מרכזי, החלטה על קיום הכנס הבא
כנס ב' 30 ביולי23 באוגוסט 1903 בריסל, לונדון קבלת חוקת המפלגה ומצעה הראשון - מהפכה וביטול המלוכה, מינוי עורכי עיתון המפלגה; פיצול בין הבולשביקים למנשביקים
כנס ג' 25 באפריל10 במאי 1905 לונדון תיקון חוקת המפלגה והפיכתה למפלגה של "מהפכנים מקצועיים" לפי חזונו של לנין
ועידה א' דצמבר 1905 ניסיון כושל לאחד את המפלגה מחדש
כנס ד' (המאחד) 23 באפריל8 במאי 1906 סטוקהולם איחוד בין הבולשביקים למנשביקים, תיקון חוקת המפלגה
כנס ה' (הלונדוני) 13 במאי1 ביוני 1907 לונדון תיקון חוקת המפלגה
ועידה ו' 1912 פראג פילוג סופי בין הבולשביקים למנשביקים
ועידה ז' מאי 1917
כנס ו' 816 באוגוסט 1917 מוסקבה תיקון חוקת המפלגה
כנס ז' (מוקדם) 68 במרץ 1918 מוסקבה
כנס ח' 1823 במרץ 1919 מוסקבה קבלת מצעה השני של המפלגה – תוכנית בניית הסוציאליזם
ועידה ח' דצמבר 1918 תיקון חוקת המפלגה
כנס ט' 29 במרץ5 באפריל 1920 מוסקבה
כנס י' 816 במרץ 1921 מוסקבה איסור על קיומן של סיעות בתוך המפלגה; קבלת הנא"פ
כנס י"א 27 באפריל2 במאי 1922 מוסקבה
ועידה י"ב אוגוסט 1922 תיקון חוקת המפלגה
כנס י"ב 1725 באפריל 1923 מוסקבה
כנס י"ג 2331 במאי 1924 מוסקבה
כנס י"ד 1831 בדצמבר 1925 מוסקבה קבלת ההחלטה על תיעוש סוציאליסטי של ברית המועצות, תיקון חוקת המפלגה
כנס ט"ו 219 בדצמבר 1927 מוסקבה אישור תוכנית החומש הראשונה; קבלת ההחלטה על הקולקטיביזציה בחקלאות
כנס ט"ז 26 ביוני13 ביולי 1930 מוסקבה
כנס י"ז
(כנס המנצחים)
26 בינואר10 בפברואר 1934 מוסקבה אישור תוכנית החומש השנייה, תיקון חוקת המפלגה
כנס י"ח 1021 במרץ 1939 מוסקבה תיקון חוקת המפלגה
ועידה י"ח 1941
כנס י"ט 514 באוקטובר 1952 מוסקבה הקונגרס האחרון של סטלין. תיקון חוקת המפלגה; החלטה על ביטול הפוליטביורו והאורגביורו ובמקומם הקמת הפרזידיום.
כנס כ' 1425 בפברואר 1956 מוסקבה "הנאום הסודי" של מזכ"ל המפלגה ניקיטה חרושצ'וב וקבלת ההחלטה על דה-סטליניזציה
כנס כ"א (מוקדם) 27 בינואר5 בפברואר 1959 מוסקבה קבלת ההחלטה על תוכנית השבע
כנס כ"ב 1731 באוקטובר 1961 מוסקבה קבלת ההחלטה שהסוציאליזם בברית המועצות איתן ויציב; תיקון חוקת המפלגה; קבלת המצע השלישי של המפלגה - תוכנית בניית הקומוניזם. חרושצ'וב תוקף את המשטר הקומוניסטי באלבניה בטענה שהוא נוקשה וחסר פשרות.
כנס כ"ג 29 במרץ8 באפריל 1966 מוסקבה אישור תוכנית החומש השמינית. תפקיד המזכיר הראשון של המפלגה משתנה לשמו הקודם - המזכיר הכללי. ברז'נייב מאושרר בתפקידו זה.
כנס כ"ד 30 במרץ9 באפריל 1971 מוסקבה אישור תוכנית החומש התשיעית (1971-1975). ברז'נייב מודיע כי ברית המועצות השיגה יבול שיא של תבואה.
כנס כ"ה 24 בפברואר5 במרץ 1976 מוסקבה אישור תוכנית החומש העשירית. ברז'נייב מכריז כי ברית המועצות לא תתקוף יותר שום מדינה
כנס כ"ו 23 בפברואר3 במרץ 1981 מוסקבה הקונגרס האחרון של ברז'נייב. ברז'נייב קורא לארצות הברית לפתוח בסבב שיחות נוסף לפיקוח וצמצום נשק
כנס כ"ז 25 בפברואר6 במרץ 1986 מוסקבה תיקון חוקת המפלגה
ועידה י"ט 1988
כנס כ"ח 213 ביולי 1990 מוסקבה קבלת ההחלטה על ביטול המערכת החד-מפלגתית והמונופול של המפלגה על השלטון; תיקון חוקת המפלגה

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]