ארוכה היא הדרך

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ארוכה היא הדרך
Lang ist der Weg
כרזת הסרט - ישראל בקר ובטינה מויסי
כרזת הסרט - ישראל בקר ובטינה מויסי
כרזת הסרט - ישראל בקר ובטינה מויסי
מבוסס על סיפור של ישראל בקר
בימוי הרברט פרדרסדורף, Marek Goldstein עריכת הנתון בוויקינתונים
הופק בידי אברהם ויינשטיין
תסריט קרל קילב, ישראל בקר עריכת הנתון בוויקינתונים
עריכה הרברט פרדרסדורף עריכת הנתון בוויקינתונים
שחקנים ראשיים ישראל בקר
בטינה מויסי
ברטה ליטבינוב
אהרון פישר
מוזיקה לותר ברון עריכת הנתון בוויקינתונים
צילום פרנץ קוך, יעקב (יאשה) יונילוביץ' עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה גרמניה עריכת הנתון בוויקינתונים
חברה מפיצה International Film Organization
הקרנת בכורה 1 בספטמבר 1948
משך הקרנה 77 דקות
שפת הסרט גרמנית
יידיש
פולנית
סוגה סרט דרמה עריכת הנתון בוויקינתונים
תקציב 20,000‏£
דף הסרט ב־IMDb
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

ארוכה היא הדרךגרמנית: Lang ist der Weg) הוא סרט דרמה גרמני משנת 1948 בבימויו של הרברט פרדרסדורף (אנ'), עם ישראל בקר ובטינה מויסי בתפקידים הראשיים.

הסרט עוסק בשואה מבחינת גורלה של משפחה יהודית פולנית. צילומי הסרט נעשו בשנת 1947 במחנה העקורים לנדסברג שתושביו שימשו כשחקנים וניצבים בסרט. זה הסרט הגרמני הראשון שעסק בנושא השואה.

ישראל בקר היה ניצול שואה שניהל להקת שחקנים ניצולים וביים הצגות ברחבי מחנות העקורים בגרמניה. הוא שמע סיפורים מהניצולים, העלה אותם על הכתב ושלח את הסיפורים באופן אנונימי לחברת ההפקה הגרמנית IFO (International Film Organization) המפיקים התרשמו מהסיפורים, גילו את שמו והזמינו אותו לכתוב תסריט לסרט על פי סיפוריו בעזרתו של קרל קולב. כן הציעו לו את התפקיד הראשי והוא נענה בחשש כי לא היה לו כל ניסיון קולנועי.

כדי לשוות אמינות לסיפור הקשה, שולבו בסרט קטעים דוקומנטריים מהמלחמה, הפצצת ורשה, טנקים גרמניים, פגישת האמריקאים עם ניצולי השואה הכחושים במחנות, הקונגרס הציוני ב-1946 עם בן-גוריון לכמה שניות ועוד. הסרט מלווה בקריינות הסבר בגרמנית והשחקנים מדברים בגרמנית, פולנית ויידיש.

בעלילה יש מעט פרטים אוטוביוגרפיים של ישראל בקר, גם הוא כמו בסרט, קפץ מרכבת שהובלה על ידי גרמנים וגם הוא חיפש את אמו לאחר המלחמה אבל בניגוד לגיבור בסרט, לא מצא אותה.

תקציר העלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ורשה 1939, עיר תוססת. לפתע מגיעים מפציצים גרמניים וזורעים הרס בעיר. הגרמנים כובשים את העיר וצועדים בתוכה. היהודים נאלצים לענות טלאי זיהוי ליהודי.

דוד ילין (ישראל בקר) הוא מכונאי צעיר התומך בהוריו חנה (ברטה ליטבינה) ויעקב (יעקב פישר). האב עורך קידוש ופורץ בבכי. הם נאלצים לעזור את דירתם ולעבור לגטו. דוד אורז את החפצים הנחוצים על עגלת יד, שולף את המזוזה ומוסר לאביו.

הם מוסעים ברכבת למחנה השמדה. דוד מצליח לקפוץ מהרכבת ולהימלט מהירי של השומרים הנאצים. הוא משוטט רעב, נתקל באיכר ומבקש אוכל. האיכר לוחש לאשתו כי עבור הסגרתו של היהודי הוא יקבל שני סוסים.

דוד נמלט משם ונתקל באיכר טוב שנותן לו לאכול ומוליך אותו ליער שם הוא נפגש בפרטיזנים יהודים. את הרובה שלו הוא לוקח מזקיף גרמני שהרג.

במחנה ההשמדה עוברים סלקציה לשמאל ולימין. האב יעקב נבחר להשמדה והוא צועד כשעשן המשרפות ברקע. האם חנה נבחרת לימין וכל הזמן היא נאנחת על בנה דוד שקפץ מהרכבת ואולי אינו בין החיים.

לאחר המלחמה חוזר דוד לורשה לחפש את הוריו. דירתם תפוסה על ידי פולני שעורך שם מסיבה. במשרד לחיפוש קרובים הוא נתקל בבחורה צעירה ונאה בשם דורה ברקוביץ (בטינה מויסי) ניצולת שואה מברלין שכל משפחתה הושמדה. לאחר שלא מצאו דבר בפולין הם מחליטים לחפש במחנות עקורים בגרמניה. ברכבת הם נתקלים בפליטים גרמנים שגורשו לגרמניה ודוד לא שמח לאידם ולא מאחל לאיש לעבור מה שהוא עבר.

הם מגיעים למחנה עקורים גדול בגרמניה ודוד ממשיך לחפש את אמו. לאם חנה נודע כי דוד בחיים והיא ממשיכה לחפש אותו לשווא עד שדעתה נטרפת והיא מאושפזת במוסד פסיכיאטרי. דוד מתמנה למדריך מקצועי במחנה ומכשיר את עצמו לעלייה לארץ ישראל. הוא מתחתן עם דורה בטקס יהודי בו משתתפים כל העקורים במחנה. לבסוף מוצא דוד את אמו אבל היא בתחילה לא מזהה אותו. רק כשהוא כבר מתייאש היא מזהה אותו והם מתחבקים.

הרמקול במחנה משמיע את החלטות הקונגרס הציוני העולמי כי: "הנידחים היהודים יעלו לארץ ישראל, בעבודה נבנה את מולדתנו" ולאחר מכן שרים כולם את התקווה.

לבסוף רואים את דוד חורש את האדמה כשהאמא משתעשעת עם הנכד התינוק. דוד ודורה חולמים על הבית שיקימו במדינה היהודים וכי "הדרך עוד ארוכה".

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]