יידיש

יידיש (ײִדיש)
סך כל הדוברים:	כ-3 מיליון
מספר הדוברים שזאת שפת אמם:	מספר קהילות, בעיקר של חסידים, שמרכזיהן בירושלים, בני ברק וניו יורק, המלמדות את ילדיהם יידיש כשפת אם, במטרה להיבדל מדובריה החילוניים של השפה העברית.
שיטת הכתב:	אלפבית עברי עם התאמות ליידיש
סיווג משפחתי:	הודו אירופאית  גרמאנית   גרמאנית מערבית    גרמאנית עילית     יידיש
מעמד רשמי
שפה רשמית במדינות:	רוסיה (המחוז היהודי האוטונומי) שפת מיעוטים שבדיה ישראל הולנד פולין רומניה אוקראינה בוסניה והרצגובינה
גוף מפקח:	ייוו"א (דה פקטו)
ראו גם: שפה • רשימת שפות

ייִדִישׁ (וגם אִידִישׁ או אִידִית), שפירושה במקור "יהודית",‏‏‏ היא שפה יהודית השייכת למשפחת השפות הגרמאניות, ונכתבת באותיות האלפבית העברי. בספרות ההלכה וכן למן תקופת ההשכלה נקראה השפה לעתים קרובות בשם ז'רגון (בכתיב יידי: זשאַרגאָן), לשון אשכנז או לשון המדוברת אצלנו. רוב אוצר המילים היידי הוא ממקורות גרמאניים, מיעוטו ממקורות עבריים וארמיים והנותר ממקורות סלאביים ולטיניים.

מאז תחילת ההגירה היהודית לתחומי גרמניה במאה ה-9, שימשה היידיש כשפתם העיקרית ולפעמים היחידה של היהודים האשכנזים. בעקבות המהפכה הציונית בסוף המאה ה-19 ומלחמת השפות של אליעזר בן יהודה, הפכה היידיש להיות סמל לגלותיות, והשפה בישראל הוחלפה בעברית. כיום משמשת היידיש בחלקים מסוימים של החברה החרדית ובעיקר אצל חסידים בכל העולם כשפה העיקרית, ואצל חלק ניכר מהם כשפה היחידה לשימוש יומיומי. קיימת גם סוגת עיתונות יידית רחבת היקף בקהילות החרדיות בישראל וברחבי העולם. כמו כן השפה עדיין מדוברת כשפה שנייה בקרב בני עדות אשכנז (בעיקר המבוגרים) ובקרב חלק מיוצאי ברית המועצות לשעבר, ואף שימשה הוכחה ליהדותם כדי להתקבל לישראל על פי חוק השבות, או לקהילות יהודיות במקומות אחרים בעולם.

היסטוריה

המשפט המתוארך העתיק ביותר ביידיש, מתוך מחזור ורמייזא, 1272

עמוד מתוך מילון יידי-עברי-לטיני-גרמני מאת אליהו בחור, 1542

במאות התשיעית והעשירית החלו היהודים להקים קהילות גדולות באימפריה הרומית הקדושה. כאשר עזבו היהודים את צרפת ואת צפון איטליה והתיישבו באלזס ובאזור חבל הריין, זנחו את הדיאלקט היהודי-צרפתי שנקרא "לעז" והדיאלקט היהודי-איטלקי וקיבלו את השפה הגרמנית העתיקה, שהתפתחה אט אט בפי היהודים לדיאלקט של הגרמנית המיוחד לציבור היהודי. תהליך זה התרחש עקב תנאי הסביבה הקהילתית שבה חיו היהודים, סביבה שהסתגרה מפני הסביבה החיצונית ושהפכה למסוגרת עוד יותר במיוחד לאורך תקופת מסעי הצלב.

לאחר שבסביבות המאה ה-13 היגרו חלק מהיהודים למזרח אירופה ונחשפו לשפות הסלאביות, היידיש הפכה לבעלת סממנים יותר של שפה ופחות של דיאלקט. תהליך זה לווה בהיווצרות שני דיאלקטים בתוך היידיש, מאחר שהיו יהודים שנשארו במערב אירופה; כך נוצרה יידיש מזרחית שקיבלה השפעות מסביבת השפות הסלאביות, ויידיש מערבית שהמשיכה להתקיים במרחב בו מדוברות שפות גרמאניות. באותה תקופה, קהילות יהודיות באזורי צ'כיה ופולין דיברו ניב סלאבי יהודי שנקרא "כנענית", אך בהשפעת היהודים שהיגרו מקהילות אשכנז זנחו ניב זה והחלו גם הם לדבר יידיש.

במאה ה-16 הפכה היידיש משפה מדוברת בלבד לשפה כתובה, ועם הפיכתה של פולין למרכז הרוחני של היהודים, גדל הפער בין היידיש המזרחית ליידיש המערבית.

בתקופת ההשכלה, עם מתן האמנציפציה במערב אירופה, חלה ירידה בלתי נמנעת בשימוש ביידיש המערבית, והיידיש המזרחית הפכה לדיאלקט היידיש המדובר יותר.

בסוף המאה ה-19 החלה פריחה של ספרות יידית. ספרות זו פרצה את גבולות המסורת ולעתים הייתה בעלת גוון אנטי-דתי ומסורתי, כמו סיפוריו הנודעים של י"ל פרץ המציירים באירוניה עדינה את אדיקותם של היהודים בדתם. כמו כן בכל אירופה ובמיוחד במזרח אירופה הייתה עיתונות יידית נפוצה מאוד, בכל גוני הקשת היהודית, מחרדים, דרך ציונים ועד לבונדיסטים.

במהלך המאה ה-20 חלה ירידה דרמטית נוספת בשימוש בשני ענפי היידיש, לאחר דיכוי היהודים הסובייטיים תחת שלטון סטלין, השואה והקמת מדינת ישראל, שראתה ביידיש אויב העברית והציונות וכינתה אותה "ז'רגון" ו"שפה גלותית". בשנת 1928 הוקם במזרח ברית המועצות האזור היהודי האוטונומי, בו משמשת יידיש כשפה הרשמית (במקביל לרוסית). כיום מהווים היהודים באזור רק כ-2% מהאוכלוסייה, אך יידיש נלמדת בבתי הספר וישנה תחנת רדיו המשדרת ביידיש.

ההערכה היא שעד פרוץ מלחמת העולם השנייה דיברו ביידיש כ-11 מליון איש, כ-60 אחוז מיהודי העולם באותה עת.‏‏ כיום היידיש מדוברת על ידי כ-3 מיליון איש הגרים בעיקר באירופה ובארצות הברית. בישראל היו, נכון ל-1986, 215,000 דוברי יידיש.

ניבים

הבלשן אוריאל ויינרייך חילק את המרחב דובר היידיש לארבע קבוצות ניבים בסיסיות, הנבדלות זו מזו באופני ההגייה כמו גם באוצר המילים; כל אחת הושפעה מהשפות המקומיות. הגבולות ביניהן לא היו קשיחים והתקיימו אזורי תפר. הארבע הן:
יידיש מערבית: דוברה במרבית גרמניה, בהולנד, בחלקים משווייץ ובאלזס לורן. בעבר הרחוק שימשה בפי יהודים שהתגוררו גם מזרחה מאזורים אלה. השימוש ביידיש המערבית הצטמצם מאד במאה ה-18, כמעט עד כדי הכחדה, כשרוב דובריה זנחו אותה לטובת הגרמנית.
יידיש תיכונה: דוברה בפולין גופא ובגליציה המערבית. גם מזרח סלובקיה, מזרח הונגריה ורותניה הקרפטית נחשבות במידה מסוימת לאזורים בהם השתמשו היהודים בניב האמור, אם כי שטחים אלה הם גם אזור מעבר בין היידיש המערבית לשני הניבים המזרחיים.
יידיש צפון-מזרחית: דוברה בליטא ובשאר הארצות הבלטיות, בבלארוס ובחלקים מצפון פולין ומצפון אוקראינה.
יידיש דרום-מזרחית: שימשה במזרח אוקראינה, בגליציה המזרחית וברומניה (כולל בוקובינה, בסרביה ומולדובה).‏

כתב

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

היידיש נכתבת, בדפוס ובכתב יד, באלפבית העברי, כמו שפות יהודיות אחרות. ההבדל העיקרי בין האופן בו נכתבת היידיש לאופן שבו נכתבת העברית הוא בשמוש באותיות 'אעוי' בתור אותיות ניקוד (ראה להלן בטבלה).

אותיות הניקוד הן חלק אינטגרלי מהאות ואי אפשר לפסוח עליהן בכתיבה.

נקודות חשובות והבדלים:

• װ (צװײ װאָװן) - /v/
• האותיות 'ב, כ, פ' - דגושות, אלא אם שׂמים מעליהן סימן 'רפה' 'בֿ,כֿ,פֿ'.
• האות 'א', בניגוד לעברית, אינה מסמנת סותם סדקי ("עצירה") (כמו במילה העברית "לשאול").
• במקרים בהם יש מקום לדו-משמעות, נהוג להוסיף חיריק או שורוק:
  • ייִ - /ji/
  • װוּ - /vu/
  • וּװ - /uv/
• באותיות 'בֿ, ח, כּ, שׂ, ת ו-תּ' נהוג להשתמש רק במילים עבריות או ארמיות, שאותן נהוג לכתוב בכתיב המסורה.
• מלים ביידיש, שמקורן בלשון הקודש (כמו שבת, תורה וכדומה), למרות הגייתן האשכנזית נכתבות בדיוק כמו בעברית.

‏העיצורים
הסימון הגראפי	תעתיק IPA‏	הערך הפונטי
א	ʔ	נהגית כהגייה הישראלית המקובלת, או שאינה נהגית כלל
בּ, ב	b	נהגית כהגייה הישראלית המקובלת
בֿ	v	נהגית כהגיית בי"ת רפה; בשמוש מלים עבריות/ארמיות במסורה בלבד
גּ, ג	g	נהגית כהגייה הישראלית המקובלת
דּ, ד	d	נהגית כהגייה הישראלית המקובלת
דזש	ʤ	נהגית כהגיית גימ"ל גרושה
ה	h	נהגית כהגייה הישראלית המקובלת
װ	v	נהגה כהגיית בי"ת רפה
ז	z	נהגית כהגייה הישראלית המקובלת
זש	ʒ	נהגה כהגיית זי"ן גרושה
ח	x	נהגה כהגיית כ"ף רפה/חי"ת מודרנית; בשמוש מלים עבריות/ארמיות במסורה בלבד
ט	t	נהגית כהגייה הישראלית המקובלת
טש	ʧ	נהגית כהגיית צד"י גרושה
י	j	נהגית כהגייה הישראלית המקובלת
כּ	k	נהגית כהגייה הישראלית המקובלת; בשמוש מלים עבריות/ארמיות במסורה בלבד
כ, כֿ, ך	x	נהגית כהגייה הישראלית המקובלת
ל	l ~ ʎ	נהגית כהגייה הישראלית המקובלת, או כיו"ד עיצורית ~ למ"ד‏
מ, ם	m	נהגית כהגייה הישראלית המקובלת
נ, ן	n, ŋ, m	נהגית כהגייה הישראלית המקובלת; הנו"ן הסופית נהגית כשני אלופונים נוספים[דרוש מקור]
ס	s	נהגית כהגייה הישראלית המקובלת
פּ	p	נהגית כהגייה הישראלית המקובלת
פ, פֿ, ף	f	נהגית כהגייה הישראלית המקובלת
צ, ץ	ʦ	נהגית כהגייה הישראלית המקובלת
ק	k	נהגית כהגייה הישראלית המקובלת
ר	ʁ ~ ʀ	נהגית כהגייה הישראלית המקובלת
ש	ʃ	נהגית כהגייה הישראלית המקובלת
שׂ	s	נהגית כהגייה הישראלית המקובלת; בשמוש מלים עבריות/ארמיות במסורה בלבד
תּ	t	נהגית כהגייה הישראלית המקובלת; בשמוש מלים עבריות/ארמיות במסורה בלבד
ת	s	נהגית כהגיית סמ"ך; בשמוש מלים עבריות/ארמיות במסורה בלבד
‏התנועות
הסימון הגראפי	תעתיק IPA‏	הערך הפונטי
אַ	a	נהגית כהגיית פתח
אָ	ɔ~‏ʌ	נהגית כהגיית קמץ המקורית (שנשתמרה בפי האשכנזים והתימנים)
וֹ	ɔj~‏ɔ	נהגה כהגיית חולם, או דיפתונג אוֹי
ו, וּ	u~‏ʊ	נהגה כהגיית שורוק
וי	ɔj	נהגה כדיפתונג אוֹי
י	i	נהגה כהגיית חיריק
ע	ə~‏ɛ~‏e̞	נהגה כהגיית סגול; לעתים אף כצליל מקורב ל-i במלה האנגלית in
ײִ	ji	מסומן חיריק כאשר יש מקום לדו־משמעות
ײ	ɛj	נהגה כדיפתונג אֵי
ײַ	aj	נהגה כדיפתונג אַי

פונולוגיה

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

היידיש הנה שפה גרמאנית, וככזאת אין בה העיצורים הגרוניים שהיו בעברית הקדומה ואשר עדיין נשתמרו אצל חלק מיוצאי ארצות ערב. הגיית המילים הנה לרוב בהטעמה מלעילית, הקרויה לכן גם "הטעמה אשכנזית".

ביידיש הביטוי של ת"ו רפה הוא כשל סמ"ך. לדוגמה, המלה ביידיש ל'אותיות' - 'אותיות', נהגית /ojsjes/, 'תּורה' נהגית /tojre/, את הדגש בת"ו נהוג לכתוב.

ספרות יידיש

ערך מורחב – ספרות יידיש

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

נהוג לחלק את ספרות היידיש לשלושה שלבים עיקריים: ספרות יידיש עתיקה (מהמאה ה-13 עד שנת 1780), ספרות משכילית וספרות חסידית (משנת 1780 ועד סוף המאה ה-19); וספרות יידיש מודרנית (מן המחצית השנייה של המאה ה-19 ועד לימינו).

ספרות יידיש עתיקה

ראשיתה של ספרות היידיש בתרגומים של טקסטים דתיים ובפרשנויות שנכתבו להם (כדוגמת "צאינה וראינה", שנודע בתקופה מאוחרת יותר גם כ"טייטש-חומש"). הסופר החשוב ביותר של ספרות היידיש העתיקה היה אליהו בחור, אשר תרגם ליידיש את רומן האבירים "בוויס מהמפטון" (מן הגרסה האיטלקית לסיפור, Buovo d’Antona) ועיבד אותו לגרסה יהודית. החל משנת 1507 הופצו כתבי יד של הסיפור פרי עטו, שנקרא "בָּבָא דְאַנְטוֹנָא" (קרי: "בּוֹבוֹ"), ושבהמשך כונה בָּבָא-בּוּך – ובשנת 1541 נדפס הסיפור בעיר איסני (Isny) שבגרמניה, ובכך היה לספר הלא-דתי הראשון שנדפס בשפה היידית. יצירה זו מדגימה את השפעת הצורות הספרותיות האירופיות על אופייה של ספרות היידיש – לא רק על נושאיה, אלא גם על צורות בתים ועל אופני החריזה – אדפטציה של האוטבה רימה האיטלקית. מכל מקום, אליהו בחור שינה סממנים רבים בסיפור על מנת לשקף יסודות יהודיים, על אף שהם אינם מתאימים לטבעהּ הנוצרי במהותו של האבירות.

יצירה רבת-השפעה נוספת של ספרות היידיש העתיקה היא "מעשה בוך" (יידיש: "ספר מעשיות"; בזל, ה'שס"ב-1602) – יצירה המאגדת סיפורי מוסר המתבססים על מקורות עבריים ורבניים, וכן סיפורים עממיים ואגדות. בהתבסס על הכללתם של מספר סיפורים לא-יהודיים בלקט, הסיקו החוקרים כי המהדר חי באזור מערב גרמניה של היום בשליש האחרון של המאה ה-16. סיפורים הדרכתיים אלה עודם נקראים בקרב קהילות אדוקות, ובעיקר בקרב החסידים.

נשים חיברו ספרות יידיש עתיקה רק לעתים רחוקות, אך אוספים אחדים של תחינות (תפילות נשיות אישיות) נכתבו בידי נשים כגון שרה בת-טובים ושרה רבקה רחל לאה הורוביץ (שתיהן בנות המאה ה-18). הטקסטים המוקדמים ביותר שנכתבו על ידי אישה ביידיש הם הספר מנקת רבקה ושמחת תורה ליד מאת רבקה טיקטינר שחיה במאה ה-16. הטקסט המקיף ביותר פרי עטה של אישה מתקופה זו הוא הממואר של גליקל מהמלין – מסמך משפחתי של אשת עסקים יהודיה-גרמניה בת המאה ה-17, אשר פורסם רק בשנת 1896.

ספרות משכילית וספרות חסידית

בסוף המאה ה-18 עלתה תנועת החסידות, שהביאה לעליית סוגה חדשה של יצירה ספרותית ביידיש, שעם יצירות מסוגה נמנה למשל "שבחי הבעש"ט" – חיבור הגיוגרפי, המספר על חייו של הבעל שם טוב‎ ומהלל את דמותו. סיפור סיפורים היה מרכיב מכריע בהתפשטות החסידות; גם הבעש"ט וגם נינו, ר' נחמן מברסלב, השתמשו בסיפורים המבוססים על מעשיות עממיות כדי להעביר מסרים רוחניים. סיפורים אלו הועלו על הכתב ונאספו בידי תלמידיהם. לסיפוריו של רבי נחמן נודעה ההשפעה החזקה יותר על התפתחות ספרות היידיש^{[דרוש מקור]}. אחד מקובצי הסיפורים הידועים ביותר של רבי נחמן הוא "סיפורי מעשיות" (ה'תקע"ו-1816). יצירה זו מאופיינת בשימוש באלגוריה כדי להביע מושגים מופשטים וקבליים.

תנועת ההשכלה, שפרחה באירופה במקביל לעליית החסידות, ועודדה השתלבות בחברה הסובבת ובסופו של דבר חילונית, התנגדה לחסידות, ואנשיה לחמו בכל האמונות התפלות, שלדעתם נפוצו במיוחד בקרב החסידים. כתוצאה מההשפעות שבאו מחוץ לארץ, וכתגובה על בערות-הרוח – אויבת התרבות – הלכה ההשכלה המזרח-אירופית מאז אמצע המאה ה-19 והפכה ביקורתית יותר ויותר, ואף עוינת, כלפי ההלכה וכלפי הדת בכלל. עם סופרים שניצלו את מלאכת הכתיבה כדי להציג בפירוט את עמדותיהם נמנים ישראל אקסנפלד, ד"ר שלמה אטינגר ואייזיק מאיר דיק. אקסנפלד החל את דרכו כחסיד של ר' נחמן, אך בהמשך נטש את החסידות והתנגד להּ נחרצות. ברומן פרי עטו "דאס שטערנטיכל" (יידיש: "כיסוי הראש"), שיצא לאור בשנת 1861, מתואר עולם החסידות כבלתי-סובלני וכצר-מוחין. בשל התנגדות מצד המנהיגים החסידים, רק חמש מיצירותיו התפרסמו. יצירתו ריאליסטית, ומדגימה את השפעת הספרות הרוסית של המאה ה-19. אטינגר (1802–1856) היה רופא אשר חיבר מחזות, ובהם המחזה הנחשב לחשוב ביותר בתקופת ההשכלה – "סערקעלע". סגנונו הסאטירי מדגים את השפעת הדרמה האירופית; ועל כן יש המשערים כי קרא את מולייר. דיק (1814–1893) חיבר סיפורים קצרים, אשר נדפסו ונמכרו בעשרות אלפי עותקים. חשיבותו של פועלו להתפתחות ספרות היידיש כפולה: הן בכך שסייע לבסס קהל של קוראי יידיש, והן בתכני יצירתו כשלעצמם, הנוטים להיות דידקטיים. דיק חיבר גם יצירות בעברית, ובהן הפרודיה התלמודית המשובחת "מסכת עניות" (1844).

עיתונות יידיש

במזרח אירופה

במאה ה-19

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

במאה ה-20

העיתונות היידית הגיעה לשיאה בפולין שבין מלחמות העולם. בשנת 1935 נמנו בוורשה, בירת פולין, 11 עיתונים יומיים ביידיש (בנוסף לשני יומונים יהודיים בפולנית ושבועון בעברית), ותפוצתם הכוללת עמדה על 180 אלף עותקים ביום. שני העיתונים החשובים והמשפיעים ביותר ביידיש בתקופה ההיא היה הײַנט (ביידיש: "היום") ומאָמענט (ביידיש: "רגע"). שניהם יצאו לאור עד פרוץ מלחמת העולם השנייה בספטמבר 1939. ב"הײַנט" כתבו בכירי הכותבים היהודים באותה תקופה, בהם למשל עזריאל קרליבך, שעלה לארץ ערב המלחמה והקים מאוחר יותר את העיתון "מעריב".

בארצות הברית

"פרייע קלאסען אין ענגליש" (שיעורים חינמיים באנגלית). שלט בעיר ניו יורק, צולם בין 1936 ל- 1941

ב-1897 נוסד בניו יורק העיתון היומי "פֿאָרווערטס" (באנגלית: Forward), שהיה לאחד העיתונים הנפוצים בקרב יהודי ארצות הברית בשנות ה-20 וה-30 של המאה ה-20. תפוצת העיתון ירדה באופן דרמטי לאחר מלחמת העולם השנייה, ובשנות ה-80 החל לצאת כשבועון באנגלית וביידיש. כיום כתוב העיתון מרבית באנגלית, ויש לו מוספים ביידיש וברוסית.

בנוסף יוצאים לאור העיתונים "דער אלגמיינער זשורנאל" החב"די, "די צייטונג" הווילימסבורגי, והמגזינים "דער בליק", "דער צייטשריפט", "דער פלאם", "דער שׁטערן", "דאָס ײִדישע ליכט", "עונג שבת" ועוד.

בישראל

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

עיתונות חרדית

כיום נפוצה העיתונות היידית בעיקר במגזר החרדי. למשל, עיתון יידי מפורסם ביותר הוא העיתון "דער איד" ('היהודי'), המופיע בכל שבוע בארצות הברית, וקוראיו מונים כ-8,000 איש. העיתון נוסד על ידי האדמו"ר מסאטמר הרב יואל טייטלבוים בשנות הארבעים של המאה ה-20. בשנת 1999 נוסד על ידי הפלג של חסידי ר' אהרון טייטלבוים (בנו של הר' משה טייטלבוים, אחיינו של ר' יואל טייטלבוים) העיתון 'דער בלאט', והוא מתחרה בעיתון הוותיק. אף על פי שהעיתונים מוגדרים לדוברי יידיש, רבות מהמילים הן באנגלית. בנוסף על כך, אופיים של העיתונים הוא ארכאי, והוא אידאולוגי בעיקרו. הקו הרשמי מייצג את הקו הסאטמרי הקיצוני.

העיתונים מופצים בארצות הברית – וויליאמסבורג (מקום משרדם של העיתונים) מונסי, מונרו, בורו פארק, קווינס, קראון הייטס, פלטבוש, מונטיסעלו, ווייטלייק וסוון-לייק; באנגליה – לונדון ומנצ'סטר; בבלגיה – אנטוורפן; בישראל – ירושלים, בני ברק, בית שמש, רחובות, מודיעין עלית, ובאלעד (שם נמכר רק ה"דער בלאט"); ובאוסטרליה – מלבורן.

תיאטרון יידיש

ערך מורחב – תיאטרון יידיש

תיאטרון היידיש הוא כינויו של זרם בתיאטרון שהתפתח בקרב יהודי מזרח אירופה ששפתם הייתה היידיש. תיאטרון היידיש הגיע לשיאו בתקופה של סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 ונמשך עד לזמן קצר לפני מלחמת העולם השנייה. מרכזו היה באזורים היהודים התוססים במזרח ומרכז אירופה, אך ניתן למצוא תיאטרון יידי מקצועי גם בברלין, לונדון, פריז, ואולי יותר מכל, בעיר ניו יורק. התיאטרון הציג רפרטואר רחב של סגנונות; אופרטה, קומדיה מוסיקלית, מופעי רֶבְיוּ נוסטלגיים וסאטיריים; מחזות דרמה נטורליסטית, אקספרסיוניסטית, מודרניסטית, ומלודרמה.

תיאטרון היידיש הפך בעשורים של קיומו לתרבות תיאטרון שלמה ועשירה, ולה כותבים קנוניים כש. אנ-סקי, אברהם גולדפאדן ואיציק מאנגר, וכוכבי במה כדז'יגאן ושומאכר. גם לאחר ההרס והחורבן של מלחמת העולם השנייה והסלידה הממסדית מתרבות היידיש שבמדינת ישראל הצעירה, המשיכה היצירה בזרם תיאטרון היידיש, ובישראל קם תיאטרון יידישפיל הזוכה לקהל צופים נאמן, ובו שחקנים כשמואל עצמון.

קולנוע יידיש

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

יידיש כאידאולוגיה

ערך מורחב – יידישיזם

יידישיזם מציין את הפיכת שפת היידיש למכלול תרבותי שלם, ובכלל זה אף אידאולוגיה מכוונת הדוגלת בטיפוח השפה והספרות היידית לכלל תרבות או אף ציוויליזציה מפותחת ועצמאית.

כאידאולוגיה מובחנת, מהווה היידישיזם צעד של העדפת התרבות היידית על פני התרבות העברית המקבילה כשפת התרבות היהודית הדומיננטית. בהקשר ההיסטורי של פיתוח היידישיזם, הוא כלל גם נימה אנטי דתית שעיקרה הצבת הפולקלור הספרות היפה והאמנות של העם היהודי דובר היידיש כמוקד אלטרנטיבי המחליף את המוקד הדתי הישן בחייו הרוחניים של העם היהודי.

אידאולוגיה יידישיסטית פותחה בעיקר בעשורים הראשונים של המאה ה-20, והייתה קשורה בחוגים של סוציאליסטים יהודיים, חברים במפלגת הבונד וסופרי יידיש. האירוע המכונן המפורסם בהקשר זה הוא ועידת צ'רנוביץ (1908), שנועדה ללבן את בעיות השפה אך גם להצהיר על האידאולוגיה התרבותית שבמרכזה.

בין היידישיסטים האידאולוגיים ניתן למנות את חיים ז'יטלובסקי, נתן בירנבאום וי"ל פרץ. הצבת היידיש כשפת התרבות הלאומית הרצויה נתקלה בהתנגדות עזה בארץ ישראל מצדם של מצדדי החייאת הלשון העברית כשפת הלאום היהודי. פרשה זו היא חלק ממלחמת השפות, ואת קורותיה ניתן למצוא בין דפי כתבי העת והעיתונים העבריים והיידיים של ראשית המאה ה-20.

יידיש בישראל

ביישוב

בשנת 1927 הציע דוד שפירא מניו יורק לייסד באוניברסיטה העברית בירושלים קתדרה ליידיש, והעמיד תרומה למימוש הצעתו. האוניברסיטה אישרה את ההצעה, אך לא קבעה לוח זמנים למימושה. להחלטה נמצאו תומכים, ובהם גרשם שלום, שמואל הוגו ברגמן, אריה ליאו מאיר ואורי צבי גרינברג, וגם מתנגדים, ובראשם יוסף קלוזנר, שאליו הצטרפו מנחם אוסישקין ודוד ילין. אנשי "גדוד מגיני השפה העברית" הודיעו שאם תוקם הקתדרה, ינפצו באבנים את חלונותיה. בסופו של דבר הוקמה הקתדרה ליידיש רק בשנת 1951.‏‏

בעת ועידת ההסתדרות הכללית השישית בתל אביב 1944/45,‏ הביאה הפרטיזנית רייזל קורצ'אק, מראשי המחתרת בוילנא דו"ח טראגי ודראמטי, ובו סיפור השמדת יהדות ליטא ומזרח אירופה לאוזני הקהל הנדהם והמזועזע. היא נשאה את דבריה ביידיש. בתום דבריה עלה לדוכן דוד בן-גוריון, ופתח את דבריו במשפט: "זה עתה דיברה פה חברה בשפה זרה וצורמת על הצרות שפקדו את..."‏‏‏ באולם קמה סערה, והקהל השמיע צעקות וקריאות: "זאת השפה בה מדברים שני שלישים מן העם היהודי בדורות האחרונים.."‏‏‏. אך בן-גוריון לא נכנע, הוא תפס את המיקרופון וצעק לתוכו: "זרה וצורמת, זרה וצורמת...".‏‏‏

החרמת השימוש ביידיש

עם קום המדינה היה בישראל ריכוז גדול של דוברי יידיש, בני העליות השונות מאירופה. ריכוז זה גדל עם העלייה הגדולה שלאחר קום המדינה, שכללה את רוב פליטי השואה היהודים ממזרח וממרכז אירופה. החרם על היידיש, שהיה חלק ממדיניות הנהגת היישוב העברי, משום שלא השתלבה עם הרעיון הציוני של ההתחדשות הלאומית וחזרה לשפה העברית, נמשך גם לאחר קום המדינה. באוגוסט 1949 התקבלה בישראל החלטה כי הופעות של להקות מקומיות ביידיש אסורות‏‏, אך מותרות הופעות ביידיש של להקות מחוץ לארץ. האמנים דז'יגאן ושומאכר ניצלו פרצה זו, והופיעו בהצלחה רבה בתחילת שנת 1950, בהיותם תושבי חוץ. מהר מאוד נסגרה הפרצה, והמועצה לביקורת סרטים ומחזות קבעה שאמנים אורחים יכולים להופיע בישראל שישה שבועות בלבד. בזכות מעמדם ופרסומם הותר לדז'יגאן ושומאכר להמשיך ולהופיע, ובלבד שישלבו קטעים בעברית שאורכם יהיה שליש ממשך כל הופעה. קטעים אלה היו בעיקר שירים בעברית מפי זמרות ישראליות, ששולבו כקטעי מעבר. חרף האיסור, הוקם בפברואר 1951 בתל אביב תיאטרון על שם המחזאי היידי אברהם גולדפאדן, שבו העלו מחזות יידיים קלאסיים על ידי שחקנים עולים דוברי יידיש. בשל האיסור, פעל התיאטרון באופן כמעט מחתרתי. ב-1 ביולי 1951 הוציא בית המשפט המחוזי בתל אביב צו על תנאי שאסר על המשך פעילות התיאטרון‏‏, ועקב הפרת הצו הועמדו השחקן הראשי בו, נתן וולפוביץ' לדין. גזר הדין היה קנס בסך 20 לירות (סכום השווה ל-600 שקלים חדשים בערך בפברואר 2009).

לאחר שבוטל האיסור על הופעות של להקות מקומיות ביידיש, הוטל מס מיוחד על תיאטרונים שאינם מציגים בעברית., כמו כן צומצמו רצועות השידור ברדיו ביידיש, ונעשה ניסיון לצמצם את הפצתה של העיתונות היידית

השינוי

גרפיטי ביידיש, בשדרות וושינגטון בתל אביב, 2011

היחס אל היידיש בישראל נעשה סלחני יותר בשנות ה-60, כשהוסר ה"טאבו" מעל נושא השואה, וממדי החורבן הפיזי והתרבותי של יהדות מזרח אירופה נודעו ברבים. משנות ה-70 ואילך נעשים אפילו ניסיונות לשמר את השפה ואת התרבות שהיא מייצגת, בעיקר באמצעות מחקר אקדמי והעלאה מחודשת של מחזות יידיים קלאסיים. עם זאת מספרם של דוברי יידיש בישראל הלך ופחת, כיוון שצאצאי העולים דוברי היידיש עברו בדרך כלל לדבר עברית. גם בארצות הברית התחולל תהליך דומה שבו צאצאים לדוברי יידיש מדברים אנגלית בלבד.

בשנות החמישים והשישים יצאו לאור עיתונים אחדים ביידיש, ובראשם היומון "לעצטע נײַעס" ("חדשות אחרונות") שהמשיך להופיע עד סוף שנות השבעים כיומון ומאז צמצם את הופעתו לכדי שבועון. ישנה גם תוכנית יומית ברשת א' של קול ישראל ביידיש, אך עם השנים היא צומצמה לכדי רצועה של 20 דקות לערך. גם מספרם של מופעי התיאטרון ביידיש הלך ופחת, אך תיאטרון יידישפיל, שנוסד ב-1987, חידש את פעילות התיאטרון ביידיש. מבין הקומיקאים שהציגו בעבר ביידיש, בלטו הצמד דז'יגאן ושומאכר וכן "שני השמוליקים" (שמוליק סגל ושמואל רודנסקי).

יידיש בקהילה החרדית

היידיש נפוצה בישראל בקרב החרדים, בעיקר אצל בני היישוב הישן והעדה החרדית בירושלים ובמגזר החסידי. כך למשל בשכונת מאה שערים ובקריות החסידיות של ויז'ניץ, בעלזא, צאנז ואחרות, בערים בני ברק, מודיעין עילית, אשדוד, נתניה, כמו גם בקריות החרדיות המעורבות בעיר בית שמש, השפה השולטת היא יידיש.‏‏ בקרב ציבורים אלו, שפת האם היא יידיש והיא השפה המרכזית הנלמדת בחדרים, ובישיבות החסידיות. עד לא מכבר זו הייתה השפה היחידה בה נמסרו שיעורים בישיבות הגדולות הליטאיות הבולטות כמו: ישיבת פוניבז', ישיבת מיר, ישיבת סלבודקא ואחרות. בבתי הספר לבנות ביישוב הישן ובמגזר החסידי, מתקיימים הלימודים ביידיש ולחסידות בעלזא, יש רשת בתי ספר לבנות ביידיש בשם בית מלכה. אם כי על פי רוב הבנות וגם הבנים בשאר המגזרים החרדיים לומדים בבתי ספר ובתלמודי תורה בשפה העברית במסגרת החינוך העצמאי ומוסדות חינוך פרטיים, הרי שבאמצע שנות ה-80 של המאה העשרים, החלו להתפתח בתי ספר של רשת החינוך החרדי לבנות "בית יעקב", בהן שפת הלימוד היא יידיש, זאת עקב הדרישה הגוברת והולכת לכך מקרב הורי התלמידות. דוגמה לגישה זו, ניתן לראות במאמרו של הפובליציסט החרדי ישראל אייכלר (לימים חבר כנסת), בו פרסם קריאה לחיזוק מעמדה של היידיש, בזו הלשון:

	יש לחנך את הילדים בשפת היידיש ולהנחיל להם את לשון הקודש בתורה ובתפילה. זאת גם אם ידעו את שפת העברית וידברו בה עם שכניהם ובני המדינה השלטת בארצנו הק', ככל יהודי המדבר עם שכניו אנגלית באנגליה ובאמריקה וצרפתית בצרפת. לשון הקודש היא שפתנו. יידיש היא ה"מאמע לשון" שלנו. עברית אינה שפתנו אלא שפה זרה שהייתה מכשיר במסע השמד נגד אחינו ואף בקשה לכלות את נשמתנו.
– א. ישראל, "אשר שננו כחרב לשונם", "המחנה החרדי", כ"ו בתשרי תש"ן

בעקבות העלייה מברית המועצות לשעבר

בעקבות העלייה מברית המועצות לשעבר בשנות התשעים נדרשו לעתים עולים להוכיח את יהדותם. אחד הסימנים לכך, שהוצגו בתי המשפט, הוא שימוש ביידיש במשפחתו של העולה. דוגמה לכך:

	"העדים ניקולבסקי וקנטרוביץ' העידו כי אמה של התובעת דיברה יידיש. ניקולבסקי זכר כי אמו ואם התובעת נהגו לשוחח ביניהן בשפה זו. קנטרוביץ' ידע לומר גם שסבתה של התובעת ואמה דיברו ביניהן יידיש, אך מתוך עדותו עולה סתירה, שכן הוא הכיר את התובעת רק לאחר שסבתה נפטרה. התובעת עצמה לא הזכירה באף שלב של ההליך כי שפת היידיש הייתה שגורה בפיהן של אמה ושל סבתה."
– ת"א (י–ם) 2598/00 רימה פוליאקוב נ' משרד הפנים, ניתן ב-24 במרץ 2002

היידיש בישראל כיום

תמיכה ממשלתית

קיימות על-פי חוק של הכנסת, שתי רשויות לאומיות לשימור שפות יהודיות: האחת, הרשות הלאומית לתרבות יידיש, והאחרת, לשימור שפת לאדינו.

כתבי עת

כיום יוצאים לאור שני כתבי עת על תרבות יידיש: כתב העת "חוליות: דפים למחקר בספרות יידיש וזיקותיה לספרות העברית", כתב עת ספרותי מחקרי המוקדש לספרות היידיש, היוצא לאור על ידי אוניברסיטת חיפה (בשיתוף אוניברסיטאות תל אביב ובר-אילן), וכתב העת "דווקא", המוקדש ל"ארץ יידיש ותרבותה", היוצא לאור על ידי "בית שלום עליכם" (בשיתוף עם המכון לחקר תולדות יהודי פולין באוניברסיטת תל אביב).

פעילות תרבותית

בישראל פועלים מספר מרכזים לתרבות יידיש. בית לייוויק, השוכן במרכז תל אביב, הוא מרכז לתרבות היידיש, ומקום משכנה של אגודת סופרי ועיתונאי יידיש בישראל. במקום מוצעים קורסים והרצאות חד פעמיות ביידיש ובנושאים מתרבות היידיש, וכן הקרנות סרטים, הופעות מוזיקה, הקראות שירה ומחזות ביידיש. המוסד מארגן גם סדנאות חינוך בבתי ספר ובגנים. ארכיון בית לייוויק משמש לצורכי מחקר בנושא היידיש וספרותה, בדגש על תולדות היידיש בארץ ישראל והשפעות הגומלין בינה ובין העברית. הוצאת הספרים "ה. לייוויק" מוציאה לאור ספרי פרוזה, שירה ומחקר ביידיש, וכן תרגומים מיידיש לעברית ולרוסית ומהדורות דו-לשוניות.

בית שלום עליכם, מרכז לתרבות היידיש המוקם בצמוד למשכן לאמנויות הבמה בתל אביב, עורך הרצאות ושיעורים בנושא השפה היידית ותרבותה, ומקצה מדי שנה מלגות לחוקרים ומלומדים העוסקים ביידיש.

מאז שנות ה-90 פועלת בישראל קבוצת "יונג יידיש", שמטרתה הן לשמר ולהנחיל את תרבות היידיש המסורתית והן לעודד יצירה מקורית ופעילות תרבותית יידית עכשווית. העמותה מקיימת אירועי תרבות הקשורים למורשת היידית – קונצרטים, קברטים, הרצאות ותערוכות. לעמותה אוסף ספרי יידיש, שבו יותר מארבעים אלף כותרים.

בשנת 2007 יצא הסרט "בית אבי", דרמה באורך 40 דקות הדוברת כולה יידיש במבטא לודז'אי. זהו אחד הסרטים הבודדים שהופקו ביידיש מאז פרוץ מלחמת העולם השנייה, ועל כן זכה הסרט לתשומת לב תקשורתית רבה. הסרט, שבוים על ידי דני רוזנברג כפרויקט גמר במסגרת לימודיו בבית הספר לקולנוע ע"ש סם שפיגל, הוקרן בסינמטקים ברחבי הארץ וכן בערוץ 10 בטלוויזיה. מככבים בסרט השחקנים איתי טיראן ומיקי לאון, שלמדו יידיש לשם תפקידיהם בסרט.

כמו כן, פועלים באינטרנט הישראלי פורומים בנושא שפת יידיש.

לימוד יידיש

במספר בתי ספר תיכונים בארץ מוצעים לימודי יידיש כשפה זרה‎. כך למשל, בגימנסיה הריאלית בראשון לציון לומדים תלמידי כיתה י' יידיש בתור שיעור חובה, ומשתתפים בפעילויות העשרה (הצגות, סדנאות וכדומה) בנושא יידיש. חוגי יידיש מתקיימים באוניברסיטת בר-אילן (לתארים ראשון ומעלה) ובאוניברסיטה העברית בירושלים (עד שנת 2005 – תואר ראשון ומעלה, משנת 2005 – רק תואר שני ומעלה). עוד ניתן ללמוד בישראל את השפה באוניברסיטת תל אביב, בטכניון, באוניברסיטת חיפה ובאוניברסיטת בן-גוריון בנגב וכן במרכזים לתרבות יידיש בתל אביב "בית לייוויק" ו"בית שלום עליכם".

יידיש בברית המועצות לשעבר

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

יידיש בארצות הברית

בשנת 1980 עמד דוברי היידיש בארצות הברית על כ- 316,000 כמות הדוברים יורדת בהדרגה עם השנים, נכון לשנת 2007 מספרי דוברי היידיש בארצות הברית עומד על כ-160,000‏.

ראו גם

• ייווא
• יינגליש
• הגייה אשכנזית

קישורים חיצוניים

• מאמר של ויליאם וייגל על יידיש
• מילון ממוחשב יידיש-עברית-יידיש
• אלכסנדר הרכבי. מילון הרכבי (1910) יידיש-אנגלית, אנגלית-יידיש
• YIVO (ייִוואָ) - המכון לחקר יהודי
• יידיש באתר לקסיקון תרבות ישראל
• כתב-העת "חוליות", העוסק במחקר שפת היידיש (באנגלית)
• בנימין הרשב, התרבות האחרת - יידיש והשיח היהודי, על היידיש כלשון ספרותית
• חנא שמרוק, הברכה המחורזת ביידיש קדומה במחזור וורמס – על הטקסט הקדום ביותר ביידיש הנושא תאריך ודאי (ה'ל"ב-1272)
• שפת היידיש באתר הספרייה הווירטואלית של מט"ח
• Internet Archive: Steven Spielberg Digital Yiddish Library
• יידיש: השפעות על השפה העברית
• אתר מגמת היידיש של תיכון עירוני א' בת"א
• בית לייוויק - המרכז לתרבות יידיש בישראל
• "המרכז ללימודי יידיש ע"ש רנה קוסטה" באוניברסיטת בר-אילן
• יונג יידיש בירושלים ותל אביב - מוזיאון חי ליידיש בישראל ומרכז לספר היידי
• Yiddish Radio Project
• המרכז לספרי יידיש (ארצות הברית) (באנגלית)
• גילגולים : נייַע שאַפונגען, פּאַריז
• Di Velt fun Yidish: Audio Stories
• תיאטרון יידישפיל בישראל
• המרכז הפריזאי ליידיש (צרפת)
• יעל חבר, מה שחייבים לשכוח: יידיש ביישוב החדש
• אלי אשד, האיש שהציל את היידיש: סקירה על הספר "נגד כיוון ההיסטוריה" מאת אהרון לנסקי
• דן מירון, חייה הנמשכים של היידיש, בתוך: זמן יהודי חדש, כרך ב', עמ' 300–306 (מסתמך בחלקו על מאמר של אוריאל ויינרייך על שפת-יידיש במהדורת 2007 של האנציקלופדיה יודאיקה בהוצאת מקמילן, ארצות הברית)
• אלי אשד, עברית או יידיש: על אהרון ויעל חבר
• דב בר בורוכוב, מטרת הפילולוגיה של היידיש (תרגום לאנגלית)
• פורום יידיש בתפוז
• פתגמים ביידיש מפורום תפוז
• אריאלה קרסני, מנהגי חתונה בעין היצירה – פתגמים ושירי עם ביידיש, באתר הטכניון
• בני מר, הרינג, פיקלז, מיונז, באתר הארץ, 5 בדצמבר 2008
• חגי חיטרון, חיילי היידיש: זה לא הגיל, זה השפיל, באתר הארץ, 28 במאי 2009
• בני מר, מזנב חזיר לא עושים שטריימל, באתר הארץ, 12 ביוני 2009
• רות בונדי, אידיש - לשון מבקשת על חייה, דבר, 25 בדצמבר 1964, המשך, המשך, המשך
• גדעון לוי, שתבלע מטרייה ותיפתח לך בבטן, באתר הארץ, 03/04/10
• תחיית שפת היידיש בישראל - כתבה באתר CNN
• אריה ל' פילובסקי, ‏עיתונות יידיש בארץ-ישראל מתחילתה ועד הופעת 'נייוועלט' (1934), קתדרה 10, ינואר 1979
• דב סדן, אידיש, דבר, 2 בינואר 1949
• אריה ל' פילובסקי, ‏לשון, תרבות ולאומיות ביישוב החדש - הדיון הציבורי בתוכנית להקים קתדרה ליידיש בירושלים בשלהי 1927, קתדרה 21, אוקטובר 1981
• יידיש, במהדורת האינטרנט של האנציקלופדיה היהודית בשפה הרוסית (ברוסית)
• גיליון המוקדש לתרבות היידיש בתקופת השואה ואחריה, בעיתון המקוון זיקה בהוצאת בית הספר המרכזי להוראת השואה, יד ושם
• גיליון המוקדש לתרבות היידיש לפני השואה, בעיתון המקוון זיקה בהוצאת בית הספר המרכזי להוראת השואה, יד ושם
• יהודי וילנה בין שתי מלחמות העולם: עברית או יידיש? בתוך התערוכה "ירושלים דליטא: סיפורה של הקהילה היהודית בווילנה", באתר יד ושם

אתרי עיתונים וכתבי עת ביידיש

• "פאָרווערטס" - עיתון ביידיש ובאנגלית (ארצות הברית)
• אתר העיתון "אלגעמיינער זשורנאל"
• "די צייטונג" אתר העיתון ביידיש
• ירושלימער אלמאנאך, כתב-עת לספרות, תרבות ומחקר, ירושלים
• אויפן שוועל, כתב-עת לתרבות, היסטוריה ולשון, ניו-יאָרק
• לעבּנס-פֿראַגן, דו-ירחון לפוליטיקה ותרבות, תל אביב
• כתב העת הספרותי די צוקונפֿט היוצא לאור ברציפות מאז 1892 (באתר נמצאים רק הגיליונות האחרונים)