יידיש

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
יידיש (ײִדיש)
מדינות בהן מדוברת: ארצות הברית, מדינות מזרח אירופה , ישראל ובקהילות יהודיות רבות בעולם.
אזורים בהם מדוברת: אירופה, אסיה, צפון אמריקה, דרום אמריקה
סך כל הדוברים:
דוברי שפת אם: 1,500,000~‏[1][2]
כתב: אלפבית עברי
סיווג משפחתי: הודו־אירופית
גרמאנית
גרמאנית מערבית
גרמאנית עלית
יידיש
מעמד רשמי
שפה רשמית במדינות: Flag of the Jewish Autonomous Oblast.svg המחוז היהודי האוטונומי שברוסיה

שפת מיעוטים
Flag of Sweden.svg שבדיה
Flag of Israel.svg ישראל
Flag of the Netherlands.svg הולנד
Flag of Poland.svg פולין
Flag of Romania.svg רומניה
Flag of Ukraine.svg אוקראינה
Flag of Bosnia and Herzegovina.svg בוסניה והרצגובינה

גוף מפקח: ייוו"א (דה פקטו)
ראו גם: שפהרשימת שפות

ײִדִישׁ (גם אִידִישׁ, יודיש או אִידִית), שפרושה במקור "יהודית",‏‏‏[3] היא שפה יהודית השײכת למשפחת השפות הגרמאניות, ונכתבת באותיות האלפבית העברי. בספרות ההלכה וכן למן תקופת ההשכלה נקראה השפה לעתים קרובות בשם "עברי-טייטש" ("עברית-גרמנית"), ומאוחר יותר: ז'רגון (בכתיב ײדי: זשאַרגאָן), לשון אשכנז או לשון המדוברת אצלנו. רוב אוצר המלים הײדי הוא ממקורות גרמאניים, בין 20 ל-30 אחוז מהמלים הן ממקורות עברײם וארמײם, והנותר ממקורות סלאבײם ולטינײם.‏[4][5]

מאז תחילת ההגירה היהודית לתחומי גרמניה במאה ה-9, שימשה הגרמנית-יהודית כשפתם העיקרית של היהודים האשכנזים, ונותרה כזו גם עם הגירתם מזרחה של רבים מהם. מסוף המאה ה-18, בעקבות האמנציפציה וההשתלבות הגוברת בחברה הכללית, זנחו יהודי מרכז ומערב אירופה את היידיש בהדרגה לטובת שפות המדינות בהן חיו. במזרח היבשת הנחשל היה התהליך אטי ומוגבל, ובשלהי המאה ה-19 התרחשה שם פריחה תרבותית יידית. זו הוסיפה והתקיימה בברית המועצות, בפולין ובקרב המהגרים היהודים בארצות הברית עד לאחר מלחמת העולם השנייה: השואה, התערות הדור הצעיר ורדיפות סטלין הביאו לקצה. בתנועה הציונית, בהשראת תחיית הלשון העברית ומלחמת השפות, הפכה הײדיש להיות סמל לגלותיות, ובארץ-ישראל תחת השלטון הבריטי הפכה העברית לשפה המקובלת ביישוב העברי בארץ והמוכרת על ידי השלטון, וכך גם נעשתה בישראל. כיום משמשת הײדיש בחלקים מסוימים של החברה החרדית, בעיקר אצל חסידים, כשפה העיקרית. קײמת גם סוגת עיתונות יידית. כמו כן, השפה עדיין מדוברת כשפה שנייה בקרב יהודים שמוצאם ממזרח אירופה, בעיקר המבוגרים. אצל יוצאי ברית המועצות לשעבר היא אף שימשה הוכחה ליהדותם.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

"גוּט טַק אִים בְּטַגְֿא שְ וַיר דִּיש מַחֲזֹור אִין בֵּיתֿ הַכְּנֶסֶתֿ טְרַגְֿא" (יום טוב יהא לנושא מחזור זה לבית הכנסת): המשפט המתוארך העתיק ביותר בײדיש, מתוך מחזור ורמייזא, 1272.
עמוד מתוך מילון ײדי-עברי-לטיני-גרמני מאת אליהו בחור, 1542

במאות התשיעית והעשירית החלו היהודים להקים קהילות גדולות באימפריה הרומית הקדושה. כאשר עזבו היהודים את צרפת ואת צפון איטליה והתיישבו באלזס ובאזור חבל הריין, זנחו את הניב היהודי־צרפתי שנקרא "לעז" והניב היהודי־איטלקי וקיבלו את השפה הגרמנית העתיקה, שהתפתחה אט אט בפי היהודים לניב גרמנית המיוחד לציבור היהודי. תהליך זה התרחש עקב תנאי הסביבה הקהילתית שבה חיו היהודים, סביבה שהסתגרה מפני הסביבה החיצונית ושהפכה למסוגרת עוד יותר במיוחד לאורך תקופת מסעי הצלב.

מימי הבינים המאוחרים, במאה ה-13, ועד ראשית תקופת ההשכלה, הייתה הײדיש שפת הדיבור העיקרית, ולעתים קרובות היחידה, בקרב רוב יהודי אירופה.‏[6] לאחר שבסביבות המאה ה-13 היגרו חלק מהיהודים למזרח אירופה ונחשפו לשפות הסלאביות, הפכה הײדיש לבעלת סממנים יותר של שפה ופחות של ניב. תהליך זה לװה בהיװצרות שני ניבים בתוכה, מאחר שהיו יהודים שנשארו במערב אירופה; כך נוצרה ײדיש מזרחית שקיבלה השפעות מסביבת השפות הסלאביות, וײדיש מערבית שהמשיכה להתקײם במרחב בו מדוברות שפות גרמאניות. באותה תקופה, קהילות יהודיות באזורי צ'כיה ופולין דיברו ניב סלאבי יהודי שנקרא "כנענית", אך בהשפעת היהודים שהיגרו מקהילות אשכנז זנחו ניב זה והחלו גם הם לדבר ײדיש.

במאה ה-16 הפכה הײדיש משפה מדוברת בלבד לשפה כתובה, ועם הפיכתה של פולין למרכז הרוחני של היהודים, גדל הפער בין הײדיש המזרחית למערבית.

בתקופת ההשכלה, עם מתן האמנציפציה במערב אירופה, חלה ירידה חדה בשימוש בײדיש המערבית, והמזרחית הפכה לניב הײדיש המדובר יותר.

בסוף המאה ה-19 החלה פריחה של ספרות ײדית. ספרות זו פרצה את גבולות המסורת ולעתים הייתה בעלת גװן אנטי-דתי ומסורתי, כסיפוריו הנודעים של י"ל פרץ המצײרים באירוניה עדינה את אדיקות היהודים בדתם. כמו כן, בכל אירופה ובמיוחד במזרח אירופה הייתה עיתונות ײדית נפוצה מאוד, בכל גוני הקשת היהודית, מחרדים, דרך ציונים ועד לבונדיסטים.

במהלך המאה ה-20 חלה ירידה דרמטית נוספת בשימוש בשני ענפי הײדיש, לאחר רצח מיליוני דובריה היהודים בשואה, דיכוי היהודים הסובײטײם תחת שלטון יוסיף סטלין, והקמת מדינת ישראל, שראתה בײדיש אויב העברית והציונות וכינתה אותה "ז'רגון" ו"שפה גלותית". בשנת 1928 הוקם במזרח ברית המועצות האזור היהודי האוטונומי, בו משמשת ײדיש כשפה הרשמית (במקביל לרוסית). כיום מהוים היהודים באזור רק כ-2% מהאוכלוסייה, אך ײדיש נלמדת בבתי הספר וישנה תחנת רדיו המשדרת בשפה.

ההערכה היא שעד פרוץ מלחמת העולם השנייה דיברו בײדיש כ-11 מליון איש, כ-60 אחוז מיהודי העולם באותה עת.‏‏‏[7] כיום הײדיש מדוברת על ידי כ-3 מיליון איש הגרים בעיקר באירופה ובארצות הברית. בישראל היו, נכון ל-1986, 215,000 דוברים.

ניבים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבלשן אוריאל ויינרייך חילק את המרחב דובר הײדיש לארבע קבוצות ניבים בסיסיות, הנבדלות זו מזו באופני ההגיה כמו גם באוצר המלים; כל אחת הושפעה מהשפות המקומיות. הגבולות ביניהן לא היו קשיחים והתקײמו אזורי תפר. הארבע הן:

  1. ײדיש מערבית: דוברה במרבית גרמניה, בהולנד, בחלקים משווייץ ובאלזס לורן. בעבר הרחוק שימשה בפי יהודים שהתגוררו גם מזרחה מאזורים אלה. השימוש בה הצטמצם מאד במאה ה-18, כמעט עד כדי הכחדה, כשרוב דובריה זנחוה לטובת הגרמנית.
  2. ײדיש תיכונה: דוברה בפולין גופא ובגליציה המערבית. גם מזרח סלובקיה, מזרח הונגריה ורותניה הקרפטית נחשבות במידה מסוימת לאזורים בהם השתמשו היהודים בניב האמור, אם כי שטחים אלה הם גם אזור מעבר בין הײדיש המערבית לשני הניבים המזרחײם.
  3. ײדיש צפון־מזרחית: דוברה בליטא ובשאר הארצות הבלטיות, בבלארוס ובחלקים מצפון פולין ומצפון אוקראינה.
  4. ײדיש דרום־מזרחית: שימשה במזרח אוקראינה, בגליציה המזרחית וברומניה (כולל בוקובינה, בסרביה ומולדובה)‏[8].

הגײת השפה וכתיבתה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הײדיש נכתבת, בדפוס ובכתב יד, באלפבית העברי, כשפות יהודיות אחרות. ההבדל העיקרי בין האופן בו נכתבת הײדיש לאופן שבו נכתבת העברית הוא בשמוש באותיות 'אעוי' כאותיות ניקוד (ראה להלן בטבלה).

אותיות הניקוד הן חלק אינטגרלי מהמילה ואי אפשר לפסוח עליהן בכתיבה.

נקודות חשובות והבדלים:

  • װ (צװײ װאָװן) - /v/
  • האותיות 'ב, כ, פ' - דגושות, אלא אם שׂמים מעליהן סימן 'רפה' 'בֿ,כֿ,פֿ'.
  • האות 'א', בניגוד לעברית, אינה מסמנת סותם סדקי ("עצירה") (במלה העברית "לשאול").
  • במקרים בהם יש מקום לדו־משמעות, נהוג להוסיף חיריק או שורוק:
    • ייִ - /ji/
    • װוּ - /vu/
    • וּװ - /uv/
  • באותיות 'בֿ, ח, כּ, שׂ, ת ו-תּ' נהוג להשתמש רק במלים עבריות או ארמיות, שאותן נהוג לכתוב בכתיב המסורה.
  • מלים בײדיש, שמקורן בלשון הקודש (כמו שבת, תורה וכדומה), למרות הגײתן האשכנזית נכתבות בדיוק כבעברית.

עיצורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

העיצורים
הסימון
הגראפי
תעתיק IPA הערך הפונטי
א ʔ נהגית כהגיה ישראלית רגילה, או שאינה נהגית כלל
בּ, ב b נהגית כהגיה ישראלית רגילה
בֿ v נהגית כהגײת בי"ת רפה; בשמוש מלים עבריות/ארמיות במסורה בלבד
גּ, ג g נהגות כהגיה ישראלית רגילה
דּ, ד d
דזש ʤ נהגית כהגײת גימ"ל גרושה
ה h נהגית כהגיה ישראלית רגילה
װ v נהגית כהגײת בי"ת רפה
ז z נהגית כהגיה ישראלית רגילה
זש ʒ נהגית כהגײת זי"ן גרושה
ח x נהגית כהגײת כ"ף רפה; בשמוש מלים עבריות/ארמיות במסורה בלבד. ולעתים אף בשמות פרטיים ובשמות ערים
ט t נהגית כהגיה ישראלית רגילה
טש ʧ נהגית כהגײת צד"י גרושה
י j נהגית כהגיה ישראלית רגילה
כּ k נהגית כהגיה ישראלית רגילה; בשמוש מלים עבריות/ארמיות במסורה בלבד
כ, כֿ, ך x נהגית כהגיה ישראלית רגילה
ל l ~ ʎ נהגית כהגיה ישראלית רגילה, או כיו"ד עיצורית ~ למ"ד‏[9]
מ, ם m נהגית כהגיה ישראלית רגילה
נ, ן n, ŋ~m נהגית כהגיה ישראלית רגילה; הנו"ן הסופית נהגית כשני אלופונים נוספים[דרוש מקור]
ס s נהגות כהגיה ישראלית רגילה
פּ p
פ, פֿ, ף f
צ, ץ ʦ
ק k
ר ʁ ~ ʀ
ש ʃ
שׂ s נהגות כהגיה ישראלית רגילה; בשמוש מלים עבריות/ארמיות במסורה בלבד
תּ t
ת s נהגית כהגײת סמך; בשמוש מלים עבריות/ארמיות במסורה בלבד

תנועות[עריכת קוד מקור | עריכה]

התנועות
הסימון
הגראפי
תעתיק IPA הערך הפונטי
אַ a נהגית כהגײת פתח
אָ ɔ~‏ʌ נהגית כהגײת קמץ המקורית (שנשתמרה בפי האשכנזים והתימנים)
וֹ ɔj~‏ɔ נהגה כהגײת חולם, או דיפתונג אוֹי
ו, וּ u~‏ʊ נהגה כהגײת שורוק
וי ɔj נהגה כדיפתונג אוֹי
י i נהגה כהגײת חיריק
ע ə~‏ɛ~‏ נהגה כהגײת סגול; לעתים אף כצליל מקורב ל-i במלה האנגלית in
ײִ ji מסומן חיריק כאשר יש מקום לדו־משמעות
ײ ɛj נהגה כדיפתונג אֵי
ײַ aj נהגה כדיפתונג אַי

הערה: בשמות פרטיים ובשמות משפחה שולטים בערבוביה כללי יידיש וכללי לשון הקודש. הסיבה היא מפני ששמות פרטיים נכתבים בכתובות וגיטין וישנם הלכות ברורות לגבי הכתיב הנכון בלשון הקודש וכדי לא להתנגש עם ההלכה הונהגו צורות כתיבה שונים בשימות ערים ושמות משפחה לדוגמה: שמות שמסתיימות ב-אֶ כמו פייגא נכתבות באלף ולא בעין. הערים טשחויב וחעלם שנכתבות בחית

הײדיש הנה שפה גרמאנית, וככזאת אין בה העיצורים הגרונײם שהיו בעברית הקדומה ואשר עדײן נשתמרו אצל חלק מיוצאי ארצות ערב. הגײת המלים הנה לרוב בתחילת המלה, ובמלים מלשון הקודש מלעילית, הקרויה לכן גם "הטעמה אשכנזית".

בײדיש הביטוי של ת"ו רפה הוא כשל סמ"ך. לדוגמה, המלה בײדיש ל'אותיות' - 'אותיות', נהגית /ojsjes/, 'תּורה' נהגית /tojre/, את הדגש בת"ו יש נוהגים לכתוב.

ספרות ײדיש[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ספרות יידיש

נהוג לחלק את ספרות הײדיש לשלושה שלבים עיקרײם: עתיקה (מהמאה ה-13 עד שנת 1780), משכילית וחסידית (משנת 1780 ועד סוף המאה ה-19); ומודרנית (מן המחצית השנייה של המאה ה-19 ועד ימינו).

ספרות ײדיש עתיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

האוסף המוקדם ביותר של ספרות הוא קובץ היצירות מ-1382 שנשמר בגניזה הקהירית ומצויים היום באוסף אוניברסיטת קיימברידג'. הקודקס מכיל, בנוסף לקטעי שירה רבים בנושאים דתיים, גם את דוכוס הורנט, תרגום של האפוס הגרמני "קודרון". ראשית ספרות הײדיש בתרגומי טקסטים דתײם ובפרשנויות שנכתבו להם (כדוגמת "צאינה וראינה", שנודע בתקופה מאוחרת יותר גם כ"טײטש-חומש"). הסופר החשוב ביותר של הספרות העתיקה היה אליהו בחור, אשר תרגם לײדיש את רומן האבירים "בוויס מהמפטון" (מן הגרסה האיטלקית לסיפור, Buovo d’Antona) ועיבדו לגרסה יהודית. החל משנת 1507 הופצו כתבי יד של הסיפור פרי עטו, שנקרא "בָּבָא דְאַנְטוֹנָא" (קרי: "בּוֹבוֹ"), ושבהמשך כונה בָּבָא-בּוּך – ובשנת 1541 נדפס הסיפור בעיר איסני (Isny) שבגרמניה, ובכך היה לספר הלא־דתי הראשון שנדפס בשפה הײדית. יצירה זו מדגימה את השפעת הצורות הספרותיות האירופיות על אופיה של ספרות הײדיש – לא רק על נושאיה, אלא גם על צורות בתים ועל אופני החריזה – אדפטציה של האוטבה רימה האיטלקית. מכל מקום, אליהו בחור שינה סממנים רבים בסיפור על־מנת לשקף יסודות יהודײם, על אף שאינם מתאימים לטבעהּ הנוצרי במהותו של האבירות. הוא כתב ספר נוסף, "פאריז און וויענה", גם הוא סיפור אבירות, שנחשב לאבוד על להתגלותו מחדש בשנות ה-60.

ב-1595 יצא בוורונה עוד חיבור לא-דתי ידוע, "ספר הפרות" (קויא בוך), שהכיל סיפורי עם ומשלים קצרים והיה מאויר במלואו. הקויא בוך נחשב לבלתי-מוסרי והותקף על ידי סופרים אחרים, אף כי חוקרים רואים בו עדות ישירה נדירה למרקם החברתי וליחסי המגדר בחברה היהודית של ימיו.‏[10] יצירה רבת־השפעה נוספת של הספרות העתיקה היא "מעשה בוך" (יידיש: "ספר מעשיות"; בזל, ה'שס"ב-1602) – יצירה המאגדת סיפורי מוסר המתבססים על מקורות עברײם ורבנײם, וכן סיפורים עממײם ואגדות. בהתבסס על הכללתם של מספר סיפורים לא-יהודיים בלקט, הסיקו החוקרים כי המהדר חי באזור מערב גרמניה של היום בשליש האחרון של המאה ה-16. סיפורים הדרכתיים אלה עודם נקראים בקרב קהילות אדוקות, ובעיקר בקרב החסידים.

נשים חיברו ספרות יידיש עתיקה רק לעתים רחוקות, אך אוספים אחדים של תחינות (תפילות נשיות אישיות) נכתבו בידי נשים כגון שרה בת-טובים ושרה רבקה רחל לאה הורוביץ (שתיהן בנות המאה ה-18). הטקסטים המוקדמים ביותר שנכתבו על ידי אישה ביידיש הם הספר מנקת רבקה ושמחת תורה ליד מאת רבקה טיקטינר שחיה במאה ה-16. הטקסט המקיף ביותר פרי עטה של אישה מתקופה זו הוא הממואר של גליקל מהמלין – מסמך משפחתי של אשת עסקים יהודיה-גרמניה בת המאה ה-17, אשר פורסם רק בשנת 1896.

ספרות משכילית וספרות חסידית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסוף המאה ה-18 עלתה תנועת החסידות, שהביאה לעליית סוגה חדשה של יצירה ספרותית ביידיש, שעם יצירות מסוגה נמנה למשל "שבחי הבעש"ט" – חיבור הגיוגרפי, המספר על חייו של הבעל שם טוב‎ ומהלל את דמותו. סיפור סיפורים היה מרכיב מכריע בהתפשטות החסידות; גם הבעש"ט וגם נינו, ר' נחמן מברסלב, השתמשו בסיפורים המבוססים על מעשיות עממיות כדי להעביר מסרים רוחניים. סיפורים אלו הועלו על הכתב ונאספו בידי תלמידיהם. לסיפוריו של רבי נחמן נודעה ההשפעה החזקה יותר על התפתחות ספרות היידיש[דרוש מקור]. אחד מקובצי הסיפורים הידועים ביותר של רבי נחמן הוא "סיפורי מעשיות" (ה'תקע"ו-1816). יצירה זו מאופיינת בשימוש באלגוריה כדי להביע מושגים מופשטים וקבליים.

תנועת ההשכלה, שפרחה באירופה במקביל לעליית החסידות, ועודדה השתלבות בחברה הסובבת ובסופו של דבר חילונית, התנגדה לחסידות, ואנשיה לחמו בכל האמונות התפלות, שלדעתם נפוצו במיוחד בקרב החסידים. כתוצאה מההשפעות שבאו מחוץ לארץ, וכתגובה על בערות-הרוח – אויבת התרבות – הלכה ההשכלה המזרח-אירופית מאז אמצע המאה ה-19 והפכה ביקורתית יותר ויותר, ואף עוינת, כלפי ההלכה וכלפי הדת בכלל. עם סופרים שניצלו את מלאכת הכתיבה כדי להציג בפירוט את עמדותיהם נמנים ישראל אקסנפלד, ד"ר שלמה אטינגר ואייזיק מאיר דיק. אקסנפלד החל את דרכו כחסיד של ר' נחמן, אך בהמשך נטש את החסידות והתנגד להּ נחרצות. ברומן פרי עטו "דאס שטערנטיכל" (יידיש: "כיסוי הראש"), שיצא לאור בשנת 1861, מתואר עולם החסידות כבלתי-סובלני וכצר-מוחין. בשל התנגדות מצד המנהיגים החסידים, רק חמש מיצירותיו התפרסמו. יצירתו ריאליסטית, ומדגימה את השפעת הספרות הרוסית של המאה ה-19. אטינגר (18021856) היה רופא אשר חיבר מחזות, ובהם המחזה הנחשב לחשוב ביותר בתקופת ההשכלה – "סערקעלע". סגנונו הסאטירי מדגים את השפעת הדרמה האירופית; ועל כן יש המשערים כי קרא את מולייר. דיק (18141893) חיבר סיפורים קצרים, אשר נדפסו ונמכרו בעשרות אלפי עותקים. חשיבותו של פועלו להתפתחות ספרות היידיש כפולה: הן בכך שסייע לבסס קהל של קוראי יידיש, והן בתכני יצירתו כשלעצמם, הנוטים להיות דידקטיים. דיק חיבר גם יצירות בעברית, ובהן הפרודיה התלמודית המשובחת "מסכת עניות" (1844).

ספרות יידיש מודרנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

המרכז לספרי יידיש אוצר כמות גדולה ביותר ספרים בתחום ומנהל פרוייקט סריקה והעלאה לרשת של ספרים אלו.

עיתונות יידיש[עריכת קוד מקור | עריכה]

במזרח אירופה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאה ה-19[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאה ה-20[עריכת קוד מקור | עריכה]

העיתונות היידית הגיעה לשיאה בפולין שבין מלחמות העולם. בשנת 1935 נמנו בוורשה, בירת פולין, 11 עיתונים יומיים ביידיש (בנוסף לשני יומונים יהודיים בפולנית ושבועון בעברית), ותפוצתם הכוללת עמדה על 180 אלף עותקים ביום. שני העיתונים החשובים והמשפיעים ביותר ביידיש בתקופה ההיא היה הײַנט (ביידיש: "היום") ומאָמענט (ביידיש: "רגע"). שניהם יצאו לאור עד פרוץ מלחמת העולם השנייה בספטמבר 1939. ב"הײַנט" כתבו בכירי הכותבים היהודים באותה תקופה, בהם למשל עזריאל קרליבך, שעלה לארץ ערב המלחמה והקים מאוחר יותר את העיתון "מעריב".

בארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

"פרייע קלאסען אין ענגליש" (שיעורים חינמיים באנגלית). שלט בעיר ניו יורק, צולם בין 1936 ל- 1941

ב-1897 נוסד בניו יורק העיתון היומי "פֿאָרווערטס" (באנגלית: Forward), שהיה לאחד העיתונים הנפוצים בקרב יהודי ארצות הברית בשנות ה-20 וה-30 של המאה ה-20. תפוצת העיתון ירדה באופן דרמטי לאחר מלחמת העולם השנייה, ובשנות ה-80 החל לצאת כשבועון באנגלית וביידיש. כיום כתוב העיתון מרבית באנגלית, ויש לו מוספים ביידיש וברוסית.

בנוסף יוצאים לאור העיתונים "דער אלגמיינער זשורנאל" החב"די, "די צייטונג" הווילימסבורגי, והמגזינים "דער בליק", "דער צייטשריפט", "דער פלאם", "דער שׁטערן", "דער שפאקטיוו", "דאָס ײִדישע ליכט", "עונג שבת", "מעלות" ועוד.

בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בישראל יוצאים לאור העיתונים "דער אידישער שטראל" "דאס אידישע ליכט" וכן בעיתון סוף השבוע של עיתון המבשר יש עיתון שבועי מקוצר בשפת היידיש בשם "המבשר די וואך". כמו כן, השבועונים שיוצאים לאור בארצות הברית "דער בלאט" ו"דער איד" משווקים גם בישראל.

עיתונות חרדית[עריכת קוד מקור | עריכה]

כיום נפוצה העיתונות היידית בעיקר במגזר החרדי. למשל, עיתון יידי מפורסם ביותר הוא העיתון "דער איד" ('היהודי'), המופיע בכל שבוע בארצות הברית, וקוראיו מונים כ-8,000 איש. העיתון נוסד על ידי האדמו"ר מסאטמר הרב יואל טייטלבוים בשנות הארבעים של המאה ה-20. בשנת 1999 נוסד על ידי הפלג של חסידי ר' אהרון טייטלבוים (בנו של הר' משה טייטלבוים, אחיינו של ר' יואל טייטלבוים) העיתון 'דער בלאט', והוא מתחרה בעיתון הוותיק. אף על פי שהעיתונים מוגדרים לדוברי יידיש, רבות מהמילים הן באנגלית. בנוסף על כך, אופיים של העיתונים הוא ארכאי, והוא אידאולוגי בעיקרו. הקו הרשמי מייצג את הקו הסאטמרי הקיצוני.

העיתונים מופצים בארצות הבריתוויליאמסבורג (מקום משרדם של העיתונים) מונסי, מונרו, בורו פארק, קווינס, קראון הייטס, פלטבוש, מונטיסעלו, ווייטלייק וסוון-לייק; באנגליהלונדון ומנצ'סטר; בבלגיהאנטוורפן; בישראלירושלים, בני ברק, בית שמש, רחובות, מודיעין עלית, ובאלעד (שם נמכר רק ה"דער בלאט"); ובאוסטרליהמלבורן.

תיאטרון יידיש[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – תיאטרון יידיש

תיאטרון היידיש הוא כינויו של זרם בתיאטרון שהתפתח בקרב יהודי מזרח אירופה ששפתם הייתה היידיש. תיאטרון היידיש הגיע לשיאו בתקופה של סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 ונמשך עד לזמן קצר לפני מלחמת העולם השנייה. מרכזו היה באזורים היהודים התוססים במזרח ומרכז אירופה, אך ניתן למצוא תיאטרון יידי מקצועי גם בברלין, לונדון, פריז, ואולי יותר מכל, בעיר ניו יורק. התיאטרון הציג רפרטואר רחב של סגנונות; אופרטה, קומדיה מוזיקלית, מופעי רֶבְיוּ נוסטלגיים וסאטיריים; מחזות דרמה נטורליסטית, אקספרסיוניסטית, מודרניסטית, ומלודרמה.

תיאטרון היידיש הפך בעשורים של קיומו לתרבות תיאטרון שלמה ועשירה, ולה כותבים קנוניים כש. אנ-סקי, אברהם גולדפאדן ואיציק מאנגר, וכוכבי במה כדז'יגאן ושומאכר. גם לאחר ההרס והחורבן של מלחמת העולם השנייה והסלידה הממסדית מתרבות היידיש שבמדינת ישראל הצעירה, המשיכה היצירה בזרם תיאטרון היידיש, ובישראל קם תיאטרון יידישפיל הזוכה לקהל צופים נאמן, ובו שחקנים כשמואל עצמון.

קולנוע יידיש[עריכת קוד מקור | עריכה]

יידיש כאידאולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יידישיזם

יידישיזם מציין את הפיכת שפת היידיש למכלול תרבותי שלם, ובכלל זה אף אידאולוגיה מכוונת הדוגלת בטיפוח השפה והספרות היידית לכלל תרבות או אף ציוויליזציה מפותחת ועצמאית.

כאידאולוגיה מובחנת, מהווה היידישיזם צעד של העדפת התרבות היידית על פני התרבות העברית המקבילה כשפת התרבות היהודית הדומיננטית. בהקשר ההיסטורי של פיתוח היידישיזם, הוא כלל גם נימה אנטי דתית שעיקרה הצבת הפולקלור הספרות היפה והאמנות של העם היהודי דובר היידיש כמוקד אלטרנטיבי המחליף את המוקד הדתי הישן בחייו הרוחניים של העם היהודי.

אידאולוגיה יידישיסטית פותחה בעיקר בעשורים הראשונים של המאה ה-20, והייתה קשורה בחוגים של סוציאליסטים יהודיים, חברים במפלגת הבונד וסופרי יידיש. האירוע המכונן המפורסם בהקשר זה הוא ועידת צ'רנוביץ (1908), שנועדה ללבן את בעיות השפה אך גם להצהיר על האידאולוגיה התרבותית שבמרכזה.

בין היידישיסטים האידאולוגיים ניתן למנות את חיים ז'יטלובסקי, נתן בירנבאום וי"ל פרץ. הצבת היידיש כשפת התרבות הלאומית הרצויה נתקלה בהתנגדות עזה בארץ ישראל מצדם של מצדדי החייאת הלשון העברית כשפת הלאום היהודי. פרשה זו היא חלק ממלחמת השפות, ואת קורותיה ניתן למצוא בין דפי כתבי העת והעיתונים העבריים והיידיים של ראשית המאה ה-20.

בנוסף רווחת תופעה מודרנית של יידישיזם, בקרב חוגים חסידיים בישראל, כדי ליצור מרחק וסגירות בפני החברה הכללית בישראל.

יידיש בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביישוב[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1927 הציע דוד שפירא מניו יורק לייסד באוניברסיטה העברית בירושלים קתדרה ליידיש, והעמיד תרומה למימוש הצעתו. האוניברסיטה אישרה את ההצעה, אך לא קבעה לוח זמנים למימושה. להחלטה נמצאו תומכים, ובהם גרשם שלום, שמואל הוגו ברגמן, אריה ליאו מאיר ואורי צבי גרינברג, וגם מתנגדים, ובראשם יוסף קלוזנר, שאליו הצטרפו מנחם אוסישקין ודוד ילין. אנשי "גדוד מגיני השפה העברית" הודיעו שאם תוקם הקתדרה, ינפצו באבנים את חלונותיה. בסופו של דבר הוקמה הקתדרה ליידיש רק בשנת 1951.‏‏[11]

בעת ועידת ההסתדרות הכללית השישית בתל אביב 1944/45,‏[12] הביאה הפרטיזנית רייזל קורצ'אק, מראשי המחתרת בוילנא דו"ח טראגי ודראמטי, ובו סיפור השמדת יהדות ליטא ומזרח אירופה לאוזני הקהל הנדהם והמזועזע. היא נשאה את דבריה ביידיש. בתום דבריה עלה לדוכן דוד בן-גוריון, ופתח את דבריו במשפט: "זה עתה דיברה פה חברה בשפה זרה וצורמת על הצרות שפקדו את..."‏‏‏[13] באולם קמה סערה, והקהל השמיע צעקות וקריאות: "זאת השפה בה מדברים שני שלישים מן העם היהודי בדורות האחרונים.."‏‏‏[14]. אך בן-גוריון לא נכנע, הוא תפס את המיקרופון וצעק לתוכו: "זרה וצורמת, זרה וצורמת...".‏‏‏[15]

החרמת השימוש ביידיש[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם קום המדינה היה בישראל ריכוז גדול של דוברי יידיש, בני העליות השונות מאירופה. ריכוז זה גדל עם העלייה הגדולה שלאחר קום המדינה, שכללה את רוב פליטי השואה היהודים ממזרח וממרכז אירופה. החרם על היידיש, שהיה חלק ממדיניות הנהגת היישוב העברי, משום שלא השתלבה עם הרעיון הציוני של ההתחדשות הלאומית וחזרה לשפה העברית, נמשך גם לאחר קום המדינה. באוגוסט 1949 התקבלה בישראל החלטה כי הופעות של להקות מקומיות ביידיש אסורות,‏[16] אך מותרות הופעות ביידיש של להקות מחוץ לארץ. האמנים דז'יגאן ושומאכר ניצלו פרצה זו, והופיעו בהצלחה רבה בתחילת שנת 1950, בהיותם תושבי חוץ. מהר מאוד נסגרה הפרצה, והמועצה לביקורת סרטים ומחזות קבעה שאמנים אורחים יכולים להופיע בישראל שישה שבועות בלבד. בזכות מעמדם ופרסומם הותר לדז'יגאן ושומאכר להמשיך ולהופיע, ובלבד שישלבו קטעים בעברית שאורכם יהיה שליש ממשך כל הופעה. קטעים אלה היו בעיקר שירים בעברית מפי זמרות ישראליות, ששולבו כקטעי מעבר.‏[17] חרף האיסור, הוקם בפברואר 1951 בתל אביב תיאטרון על שם המחזאי היידי אברהם גולדפאדן, שבו העלו מחזות יידיים קלאסיים על ידי שחקנים עולים דוברי יידיש. בשל האיסור, פעל התיאטרון באופן כמעט מחתרתי. ב-1 ביולי 1951 הוציא בית המשפט המחוזי בתל אביב צו על תנאי שאסר על המשך פעילות התיאטרון‏‏, ועקב הפרת הצו הועמדו השחקן הראשי בו, נתן וולפוביץ' לדין. גזר הדין היה קנס בסך 20 לירות (סכום השווה ל-600 שקלים חדשים בערך בפברואר 2009).‏[18]

לאחר שבוטל האיסור על הופעות של להקות מקומיות ביידיש, הוטל מס מיוחד על תיאטרונים שאינם מציגים בעברית.‏[17] כמו כן צומצמו רצועות השידור ברדיו ביידיש, ונעשה ניסיון לצמצם את הפצתה של העיתונות היידית.‏[19]

השינוי[עריכת קוד מקור | עריכה]

גרפיטי ביידיש, בשדרות וושינגטון בתל אביב, 2011

היחס אל היידיש בישראל נעשה סלחני יותר בשנות ה-60, כשהוסר ה"טאבו" מעל נושא השואה, וממדי החורבן הפיזי והתרבותי של יהדות מזרח אירופה נודעו ברבים. משנות ה-70 ואילך נעשים אפילו ניסיונות לשמר את השפה ואת התרבות שהיא מייצגת, בעיקר באמצעות מחקר אקדמי והעלאה מחודשת של מחזות יידיים קלאסיים. עם זאת מספרם של דוברי יידיש בישראל הלך ופחת, כיוון שצאצאי העולים דוברי היידיש עברו בדרך כלל לדבר עברית. גם בארצות הברית התחולל תהליך דומה שבו צאצאים לדוברי יידיש מדברים אנגלית בלבד.

בשנות החמישים והשישים יצאו לאור עיתונים אחדים ביידיש, ובראשם היומון "לעצטע נײַעס" ("חדשות אחרונות") שהמשיך להופיע עד סוף שנות השבעים כיומון ומאז צמצם את הופעתו לכדי שבועון. ישנה גם תוכנית יומית ברשת א' של קול ישראל ביידיש, אך עם השנים היא צומצמה לכדי רצועה של 20 דקות לערך. גם מספרם של מופעי התיאטרון ביידיש הלך ופחת, אך תיאטרון יידישפיל, שנוסד ב-1987, חידש את פעילות התיאטרון ביידיש. מבין הקומיקאים שהציגו בעבר ביידיש, בלטו הצמד דז'יגאן ושומאכר וכן "שני השמוליקים" (שמוליק סגל ושמואל רודנסקי).

יידיש בקהילה החרדית[עריכת קוד מקור | עריכה]

היידיש נפוצה בישראל בקרב החרדים, בעיקר אצל בני היישוב הישן והעדה החרדית בירושלים ובמגזר החסידי. כך למשל בשכונת מאה שערים ובקריות החסידיות של ויז'ניץ, בעלזא, צאנז ואחרות, בערים בני ברק, מודיעין עילית, אשדוד, רחובות, נתניה, כמו גם בקריות החרדיות המעורבות בעיר בית שמש, השפה השולטת היא יידיש.‏‏‏[20] בקרב ציבורים אלו, שפת האם היא יידיש והיא השפה המרכזית הנלמדת בחדרים, ובישיבות החסידיות. עד לא מכבר זו הייתה השפה היחידה בה נמסרו שיעורים בישיבות הגדולות הליטאיות הבולטות כמו: ישיבת פוניבז', ישיבת מיר, ישיבת סלבודקא ואחרות. בבתי הספר לבנות ביישוב הישן ובמגזר החסידי, מתקיימים הלימודים ביידיש ולחסידות בעלזא, יש רשת בתי ספר לבנות ביידיש בשם בית מלכה. אם כי על פי רוב הבנות וגם הבנים בשאר המגזרים החרדיים לומדים בבתי ספר ובתלמודי תורה בשפה העברית במסגרת החינוך העצמאי ומוסדות חינוך פרטיים, הרי שבאמצע שנות ה-80 של המאה העשרים, החלו להתפתח בתי ספר של רשת החינוך החרדי לבנות "בית יעקב", בהן שפת הלימוד היא יידיש, זאת עקב הדרישה הגוברת והולכת לכך מקרב הורי התלמידות. דוגמה לגישה זו, ניתן לראות במאמרו של הפובליציסט החרדי ישראל אייכלר (לימים חבר כנסת), בו פרסם קריאה לחיזוק מעמדה של היידיש, בזו הלשון:

יש לחנך את הילדים בשפת היידיש ולהנחיל להם את לשון הקודש בתורה ובתפילה. זאת גם אם ידעו את שפת העברית וידברו בה עם שכניהם ובני המדינה השלטת בארצנו הק', ככל יהודי המדבר עם שכניו אנגלית באנגליה ובאמריקה וצרפתית בצרפת. לשון הקודש היא שפתנו. יידיש היא ה"מאמע לשון" שלנו. עברית אינה שפתנו אלא שפה זרה שהייתה מכשיר במסע השמד נגד אחינו ואף בקשה לכלות את נשמתנו.

– א. ישראל, "אשר שננו כחרב לשונם", "המחנה החרדי", כ"ו בתשרי תש"ן

בעקבות העלייה מברית המועצות לשעבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות העלייה מברית המועצות לשעבר בשנות התשעים נדרשו לעתים עולים להוכיח את יהדותם. אחד הסימנים לכך, שהוצגו בתי המשפט, הוא שימוש ביידיש במשפחתו של העולה. דוגמה לכך:

"העדים ניקולבסקי וקנטרוביץ' העידו כי אמה של התובעת דיברה יידיש. ניקולבסקי זכר כי אמו ואם התובעת נהגו לשוחח ביניהן בשפה זו. קנטרוביץ' ידע לומר גם שסבתה של התובעת ואמה דיברו ביניהן יידיש, אך מתוך עדותו עולה סתירה, שכן הוא הכיר את התובעת רק לאחר שסבתה נפטרה. התובעת עצמה לא הזכירה באף שלב של ההליך כי שפת היידיש הייתה שגורה בפיהן של אמה ושל סבתה."

– ת"א (י–ם) 2598/00 רימה פוליאקוב נ' משרד הפנים, ניתן ב-24 במרץ 2002

היידיש בישראל כיום[עריכת קוד מקור | עריכה]

תמיכה ממשלתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

קיימות על-פי חוק של הכנסת, שתי רשויות לאומיות לשימור שפות יהודיות: האחת, הרשות הלאומית לתרבות יידיש, והאחרת, לשימור שפת לאדינו.

כתבי עת[עריכת קוד מקור | עריכה]

כיום יוצאים לאור שני כתבי עת על תרבות יידיש: כתב העת "חוליות: דפים למחקר בספרות יידיש וזיקותיה לספרות העברית", כתב עת ספרותי מחקרי המוקדש לספרות היידיש, היוצא לאור על ידי אוניברסיטת חיפה (בשיתוף אוניברסיטאות תל אביב ובר-אילן), וכתב העת "דווקא", המוקדש ל"ארץ יידיש ותרבותה", היוצא לאור על ידי "בית שלום עליכם" (בשיתוף עם המכון לחקר תולדות יהודי פולין באוניברסיטת תל אביב). בין השנים 1951 ל-2014 יצא גם על ידי אגודת "ארבעטער-רינג" של יוצאי הבונד הדו-ירחון "לעבנס פראגן" - שאלות חיים.

פעילות תרבותית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בישראל פועלים מספר מרכזים לתרבות יידיש. בית לייוויק, השוכן במרכז תל אביב, הוא מרכז לתרבות היידיש, ומקום משכנה של אגודת סופרי ועיתונאי יידיש בישראל. במקום מוצעים קורסים והרצאות חד פעמיות ביידיש ובנושאים מתרבות היידיש, וכן הקרנות סרטים, הופעות מוזיקה, הקראות שירה ומחזות ביידיש. המוסד מארגן גם סדנאות חינוך בבתי ספר ובגנים. ארכיון בית לייוויק משמש לצורכי מחקר בנושא היידיש וספרותה, בדגש על תולדות היידיש בארץ ישראל והשפעות הגומלין בינה ובין העברית. הוצאת הספרים "ה. לייוויק" מוציאה לאור ספרי פרוזה, שירה ומחקר ביידיש, וכן תרגומים מיידיש לעברית ולרוסית ומהדורות דו-לשוניות.

בית שלום עליכם, מרכז לתרבות היידיש בתל אביב, עורך הרצאות ושיעורים בנושא שפת יידיש ותרבותה, ומקצה מדי שנה מלגות לחוקרים ומלומדים העוסקים ביידיש.

מאז שנות ה-90 פועלת בישראל קבוצת "יונג יידיש", שמטרתה הן לשמר ולהנחיל את תרבות היידיש המסורתית והן לעודד יצירה מקורית ופעילות תרבותית יידית עכשווית. העמותה מקיימת אירועי תרבות הקשורים למורשת היידית – קונצרטים, קברטים, הרצאות ותערוכות. לעמותה אוסף ספרי יידיש, שבו יותר מארבעים אלף כותרים.

בשנת 2007 יצא הסרט "בית אבי", דרמה באורך 40 דקות הדוברת כולה יידיש במבטא לודז'אי. זהו אחד הסרטים הבודדים שהופקו ביידיש מאז פרוץ מלחמת העולם השנייה, ועל כן זכה הסרט לתשומת לב תקשורתית רבה. הסרט, שבוים על ידי דני רוזנברג כפרויקט גמר במסגרת לימודיו בבית הספר לקולנוע ע"ש סם שפיגל, הוקרן בסינמטקים ברחבי הארץ וכן בערוץ 10 בטלוויזיה. מככבים בסרט השחקנים איתי טיראן ומיקי לאון, שלמדו יידיש לשם תפקידיהם בסרט.

כמו כן, פועלים באינטרנט הישראלי פורומים בנושא שפת יידיש.

לימוד יידיש[עריכת קוד מקור | עריכה]

במספר בתי ספר תיכונים בארץ מוצעים לימודי יידיש כשפה זרה‎. כך למשל, בגימנסיה הריאלית בראשון לציון לומדים תלמידי כיתה י' יידיש בתור שפה שלישית, במקום ערבית (ולעתים אף כשפה רביעית לצד הערבית), ומשתתפים בפעילויות העשרה (הצגות, סדנאות וכדומה) בנושא יידיש. חוגי יידיש מתקיימים באוניברסיטת בר-אילן (לתארים ראשון ומעלה) ובאוניברסיטה העברית בירושלים (עד שנת 2005 – תואר ראשון ומעלה, משנת 2005 – רק תואר שני ומעלה). עוד ניתן ללמוד בישראל את השפה באוניברסיטת תל אביב, בטכניון, באוניברסיטת חיפה ובאוניברסיטת בן-גוריון בנגב וכן במרכזים לתרבות יידיש בתל אביב "בית לייוויק" ו"בית שלום עליכם".

יידיש בברית המועצות לשעבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

יידיש בארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1980 עמד דוברי היידיש בארצות הברית על כ- 316,000 כמות הדוברים יורדת בהדרגה עם השנים, נכון לשנת 2007 מספרי דוברי היידיש בארצות הברית עומד על כ-160,000‏[21].כיום הגוף ההגדול ביותר המתמחה ביידיש ובספרות הייידיש בארצות הברית הנו המרכז לספרי יידיש בו מצוי מידע רב על מצבה של היידיש בארצות הברית בעבר וכיום

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אתרי עיתונים וכתבי עת ביידיש[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ "יידיש מזרחית" ו"יידיש מערבית" באתר כתב-העת 'אתנולוג'.
  2. ^ קיימות הערכות שונות לגבי מספר הדוברים. חוקר היידיש האמריקאי פרופ' ניל ג'י. ג'ייקובס כתב ב-2005 כי מספרם של דוברי היידיש גדל וצריך להיות קרוב למיליון, בשל הילודה בקהילות חרדיות (Yiddish: A Linguistic Introduction. Cambridge Uni. Press. עמ' 3.); הבלשן הבריטי ג'ורג' ל. קמפבל ציין ב-2013 כי "בין מיליון לשני מיליון" תהיה הערכה סבירה (Compendium of the World's Languages, Routledge, 2013. עמ' 1801).
  3. ^ ‏סביר להניח כי מדובר בקיצור לײִדיש-דײַטש, כלומר "[שפה] יהודית־גרמנית"
  4. ^ גרטרוד ררסהמיוס, מלים בגרמנית, שמקורן בײדיש, מכון גטה, תרבות (2010)
  5. ^ גלעד צוקרמן, ישראלית שפה יפה, הוצאת עם עובד, (2008)
  6. ^ תמיר גרנות, גלות ישראל בארץ ישראל: הײדיש והמבטא האשכנזי בפסיקה ובהגות החרדית בזמננו, מים מדליו - בטאון המכללה האקדמית לחינוך ע"ש ליפשיץ, כרך 18, ה'תשס"ז
  7. ^ ‏לפי: כץ ערן, "סוד המוח היהודי", הוצ' מודן 2003 , עמ' 262.‏
  8. ^ Neil J. Jacobs. Yiddish. Cambridge University Press, 2005. עמ' 65.
  9. ^ כששרירי הלשון מתרחבים ביותר ונוגעים בחך קלות - כנראה השפעת ניבים משפות אירופיות
  10. ^ Diane Wolfthal, Picturing Yiddish: Gender, Identity, and Memory in the Illustrated Yiddish Books of Renaissance Italy, BRILL, 2004. עמ' 200 וכו'.
  11. ^ ‏יעל חבר, "צֶלֶם בהיכל העברית", דווקא 3, עמ' 16.‏
  12. ^ כלומר בשבוע של סוף דצמבר 1944 ותחילת ינואר 1945‏‏‏; לפי גרסת צבי כסה (להלן) מדובר בוועידה החמישית בשנת 1942.
  13. ^ אריה אהרוני, "מיומנו של מועמד לבגידה", ספרית פועלים, תל אביב, 2000, עמ' 212‏.
  14. ^ ‏פרופ' ישעיהו ליבוביץ' "ידיעות אחרונות", ערב ראש השנה תשמ"ז, 3/10/86‏
  15. ^ ‏עדותו של צבי כסה, מראשי המדרשה לציונות חברתית ובנו של חבר הכנסת מטעם מפא"י יונה כסה, בספר אות קין מ' וזלמן.
  16. ^ מחבר לא ידוע, הנצחת שפת היידיש, תיאטרון יידיש, באתר וורדפרס19 בספטמבר 2011.
  17. ^ 17.0 17.1 ‏דיאגו רוטמן, "זהירות, חומר נפץ", דווקא 3, עמ' 50‏
  18. ^ נתן וולפוביץ'הרשלה מאוסטרופולי בבית המשפט, באתר הארץ, 31 במרץ 2004 - מסמך מן הימים שהופעות תיאטרון ביידיש היו אסורות. תרגמה מיידיש והקדימה מבוא: רחל רוז'נסקי (המאמר עוסק באיסור על הופעות ביידיש בישראל בשנות ה-50)‏
  19. ^ בלומנפלד רוויטל, "10.6.54 / סופרי היידיש נלחמים במחיקת השפה", "הארץ", 10.6.2012
  20. ^ ‏הערש ביגלאייזן, "טאַטע-מאַמע, הגענו לבית שמש!", דווקא 3, עמ' 28‏
  21. ^ Language Use in the United States: 2007, census.gov