יידיש

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יידיש (ײִדיש)
מדינות שבהן השפה מדוברת:	ישראל, ארצות הברית, בריטניה, ליטא, רוסיה, אוקראינה, מולדובה, בלארוס, בלגיה, גרמניה, שווייץ, אוסטריה, פולין, קנדה, ברזיל, ארגנטינה, צ'ילה, מקסיקו, אוסטרליה
אזורים שבהם השפה מדוברת:	אירופה, אסיה, צפון אמריקה
סך כל הדוברים:	כ-3 מיליון
מספר הדוברים שזו שפת אמם:
שיטת הכתב:	אלפבית עברי עם התאמות ליידיש
דירוג:
סיווג משפחתי:	גרמאנית
חומר נוסף:	ספר לימוד
מעמד רשמי
שפה רשמית במדינות:	רוסיה(שפה אזורית (המחוז היהודי האוטונומי))
שפה רשמית בארגונים:
גוף מפקח:	ייוו"א (דה פקטו)
ראו גם: שפה • רשימת שפות

יידיש (וגם אידית או אידיש), שפירושה במקור: "יהודית",‏‏^[1] היא שפה יהודית השייכת למשפחת השפות הגרמאניות, ונכתבת באותיות האלפבית העברי. מקורו של השם "יידיש" הוא בחוגי "הבונד",^{[דרוש מקור]} שראו בה מגדיר של הזהות היהודית. בספרות ההלכה וכן למן תקופת ההשכלה נקראה השפה לעתים קרובות בשם "ז'רגון" (בכתיב יידי: זשאַרגאָן), "לשון אשכנז" או "לשון המדוברת אצלנו".

מאז תחילת ההגירה היהודית לתחומי גרמניה במאה התשיעית, שימשה היידיש כשפתם העיקרית ולפעמים היחידה של היהודים האשכנזים. בעקבות המהפכה הציונית בסוף המאה ה-19 ומלחמת השפות של אליעזר בן יהודה, הפכה היידיש להיות סמל לגלותיות, והשפה בישראל הוחלפה בעברית. כיום משמשת היידיש בעדה החרדית ובעיקר אצל חסידים בכל העולם כשפה העיקרית, ואצל חלק ניכר מהם כשפה היחידה לשימוש יומיומי. קיימת גם סוגת עיתונות יידית רחבת היקף בקהילות החרדיות בישראל וברחבי העולם.

כמו כן השפה עדיין מדוברת כשפה שנייה בקרב בני עדות אשכנז (בעיקר המבוגרים) ובקרב חלק מיוצאי ברית המועצות לשעבר, ואף שימשה הוכחה ליהדותם כדי להתקבל לישראל על פי חוק השבות, או לקהילות יהודיות במקומות אחרים בעולם.

רוב אוצר המילים היידי הוא ממקורות גרמאנים, מיעוטו ממקורות עבריים וארמיים והנותר ממקורות סלאביים ולטיניים.

בסטנדרט unicode, ממוקמת היידיש ביחד עם העברית בטווח 0590-05FF.

[עריכה] היסטוריה

במאות התשיעית והעשירית החלו היהודים להקים קהילות גדולות באימפריה הרומית הקדושה. כאשר עזבו היהודים את צרפת ואת צפון איטליה והתיישבו באלזס ובאזור חבל הריין, זנחו את הדיאלקט היהודי־צרפתי שנקרא "לעז" והדיאלקט היהודי־איטלקי וקיבלו את השפה הגרמנית העתיקה, שהתפתחה אט אט בפי היהודים לדיאלקט של הגרמנית המיוחד לציבור היהודי. תהליך זה התרחש עקב תנאי הסביבה הקהילתית בה חיו היהודים, סביבה שהסתגרה מפני הסביבה החיצונית ושהפכה למסוגרת עוד יותר במיוחד לאורך תקופת מסעי הצלב.

לאחר שבסביבות המאה השלוש־עשרה היגרו חלק מהיהודים למזרח אירופה ונחשפו לשפות הסלאביות, היידיש הפכה לבעלת סממנים יותר של שפה ופחות של דיאלקט.

תהליך זה לווה בהיווצרות שני דיאלקטים בתוך היידיש, מאחר שהיו יהודים שנשארו במערב אירופה; כך נוצרה יידיש מזרחית שקיבלה השפעות מסביבת השפות הסלאביות, ויידיש מערבית, שהמשיכה להתקיים במרחב בו מדוברות שפות גרמאניות.

באותה תקופה, קהילות יהודיות באזורי צ'כיה ופולין דיברו ניב סלאבי יהודי שנקרא "כנענית", אך בהשפעת היהודים שהיגרו מקהילות אשכנז זנחו ניב זה והחלו גם הם לדבר יידיש.

במאה השש־עשרה הפכה היידיש משפה מדוברת בלבד לשפה כתובה, ועם הפיכתה של פולין למרכז הרוחני של היהודים גדל הפער בין היידיש המזרחית ליידיש המערבית.

בתקופת ההשכלה, עם מתן האמנציפציה במערב אירופה, חלה ירידה בלתי נמנעת בשימוש ביידיש המערבית, והיידיש המזרחית הפכה לדיאלקט היידיש המדובר יותר.

בסוף המאה ה־19 החלה פריחה של ספרות יידית. ספרות זו פרצה את גבולות המסורת ולעתים הייתה בעלת גוון אנטי־דתי ומסורתי, כמו סיפוריו הנודעים של י"ל פרץ המציירים באירוניה עדינה את אדיקותם של היהודים בדתם. כמו כן בכל אירופה ובמיוחד במזרח אירופה הייתה עיתונות יידית נפוצה מאוד, בכל גוני הקשת היהודית, מחרדים, דרך ציונים ועד לבונדיסטים.

במהלך המאה ה-20 לספירה חלה ירידה דרמטית נוספת בשימוש בשני ענפי היידיש, לאחר דיכוי היהודים הסובייטיים תחת שלטון סטלין, השואה והקמת מדינת ישראל, שראתה ביידיש אויב העברית והציונות וכינתה אותה "ז'רגון" ו"שפה גלותית". בשנת 1928 הוקם במזרח ברית המועצות האזור היהודי האוטונומי, בו משמשת יידיש כשפה הרשמית (במקביל לרוסית). כיום מהווים היהודים באזור רק כ־2% מהאוכלוסייה, אך יידיש נלמדת בבתי הספר וישנה תחנת רדיו המשדרת ביידיש.

ההערכה היא שעד פרוץ מלחמת העולם השניה דיברו ביידיש כ- 11 מליון איש, כ- 60 אחוז מיהודי העולם באותה עת.‏‏^[2] כיום היידיש מדוברת על ידי כ-־3 מיליון איש הגרים בעיקר באירופה ובארצות הברית. בישראל 215,000 דוברי יידיש, המהווים כ-־3% מהאוכלוסייה היהודית.

[עריכה] כתב

היידיש נכתבת, בדפוס ובכתב יד, באלפבית העברי, כמו שפות יהודיות אחרות. ההבדל העיקרי בין האופן בו נכתבת היידיש לאופן בו נכתבת העברית הוא בשימוש באותיות 'אעוי' בתור אותיות ניקוד, כך:
אַ - /a/
אָ (קמץ-א) - /o/
ע - /e/
י - /i/
ו - /u/
ױ - /oj/
ײ - /ej/
ײַ - /aj/

בניגוד למקובל בעברית, ביידיש, הניקוד הוא חלק אינטגרלי מהאות ואי אפשר לפסוח עליו בכתיבה.

מילים ביידיש, שמקורן בלשון הקודש (כמו שבת, תורה וכדומה), למרות הגייתן האשכנזית נכתבות בדיוק כמו בעברית.

הבדלים נוספים:

װ (צװײ װאָװן) - /v/
האותיות 'ב,כ,פ' - דגושות, אלא אם שׂמים מעליהן סימן 'רפה' 'בֿ,כֿ,פֿ'.
האות 'א', בניגוד לבעברית, לא מסמנת עצירה (כמו במילה העברית "לשאול").

במקרים בהם יש מקום לדו־משמעות, נהוג להוסיף חיריק או שורוק: ייִ - /ji/
װוּ - /vu/
וּװ - /uv/

באותיות 'בֿ, ח, כּ, שׂ, ת ו-תּ' נהוג להשתמש רק במילים עבריות או ארמיות, שאותן נהוג לכתוב בכתיב המסורה.

[עריכה] פונולוגיה

היידיש היא שפה גרמאנית, ובתור שכזו אין בה העיצורים הגרוניים שהיו בעברית הקדומה ואשר עדיין נשתמרו אצל חלק מיוצאי ארצות ערב. הגיית המילים היא לרוב בהטעמה מלעילית, הקרויה לכן גם "הטעמה אשכנזית".

ביידיש הביטוי של תי"ו לא דגושה הוא כשל סמ"ך. לדוגמה, המילה ביידיש ל'אותיות' - 'אותיות', נהגית /ojsjes/, 'תּורה' נהגית /tojre/, את הדגש ב-תי"ו נהוג לכתוב.

[עריכה] תרבות יידיש

[עריכה] ספרות יידיש

ערך מורחב – ספרות יידיש

נהוג לחלק את ספרות היידיש לשלושה שלבים עיקריים: ספרות יידיש עתיקה (ממאה ה־13 עד שנת 1780), ספרות משכילית וספרות חסידית (משנת 1780 ועד סוף המאה ה-19); וספרות יידיש מודרנית (מן המחצית השנייה של המאה ה-19 ועד לימינו).

ראשיתה של ספרות היידיש בתרגומים של טקסטים דתיים ובפרשנויות שנכתבו להם (כדוגמת "צאינה וראינה", שנודע בתקופה מאוחרת יותר גם כ"טייטש-חומש"). הסופר החשוב ביותר של ספרות היידיש העתיקה היה אליהו בחור, אשר תרגם ליידיש את רומן האבירים "בוויס מהמפטון" (מן הגרסה האיטלקית לסיפור, Buovo d’Antona) ועיבד אותו לגרסה יהודית. החל משנת 1507 הופצו כתבי יד של הסיפור פרי עטו, שנקרא "בָּבָא דְאַנְטוֹנָא" (קרי: "בּוֹבוֹ"), ושבהמשך כונה בָּבָא-בּוּך – ובשנת 1541 נדפס הסיפור בעיר איסני (Isny) שבגרמניה, ובכך היה לספר הלא-דתי הראשון שנדפס בשפה היידית. יצירה זו מדגימה את השפעת הצורות הספרותיות האירופיות על אופייה של ספרות היידיש – לא רק על נושאיה, אלא גם על צורות בתים ועל אופני החריזה – אדפטציה של האוטבה רימה האיטלקית. מכל מקום, אליהו בחור שינה סממנים רבים בסיפור על מנת לשקף יסודות יהודיים, על אף שהם אינם מתאימים לטבעהּ הנוצרי במהותו של האבירות.

יצירה רבת-השפעה נוספת של ספרות היידיש העתיקה היא "מעשה בוך" (יידיש: "ספר מעשיות"; בזל, ה'שס"ב-1602) – יצירה המאגדת סיפורי מוסר המתבססים על מקורות עבריים ורבניים, וכן סיפורים עממיים ואגדות. בהתבסס על הכללתם של מספר סיפורים לא-יהודיים בלקט, הסיקו החוקרים כי המהדר חי באזור מערב גרמניה של היום בשליש האחרון של המאה ה־16. סיפורים הדרכתיים אלה עודם נקראים בקרב קהילות אדוקות, ובעיקר בקרב החסידים.

נשים חיברו ספרות יידיש עתיקה רק לעתים רחוקות, אך אוספים אחדים של תחינות (תפילות נשיות אישיות) נכתבו בידי נשים כגון שרה בת-טובים ושרה רבקה רחל לאה הורוביץ (שתיהן בנות המאה ה–18). הטקסט המקיף ביותר פרי עטה של אישה מתקופה זו הוא הממואר של גליקל מהמלין – מסמך משפחתי של אשת עסקים יהודיה-גרמניה בת המאה ה־17, אשר פורסם רק בשנת 1896.

בסוף המאה ה-18 עלתה תנועת החסידות, שהביאה לעליית סוגה חדשה של יצירה ספרותית ביידיש, שעם יצירות מסוגה נמנה למשל "שבחי הבעש"ט" – חיבור הגיוגרפי, המספר על חייו של הבעל שם טוב‎ ומהלל את דמותו. סיפור סיפורים היה מרכיב מכריע בהתפשטות החסידות; גם הבעש"ט וגם נינו, ר' נחמן מברסלב, השתמשו בסיפורים המבוססים על מעשיות עממיות כדי להעביר מסרים רוחניים. סיפורים אלו הועלו על הכתב ונאספו בידי תלמידיהם. לסיפוריו של רבי נחמן נודעה ההשפעה החזקה יותר על התפתחות ספרות היידיש. אחד מקובצי הסיפורים הידועים ביותר של רבי נחמן הוא "סיפורי מעשיות" (ה'תקע"ו-1816). יצירה זו מאופיינת בשימוש באלגוריה כדי להביע מושגים מופשטים וקבליים, וכן במיזוג מוטיבים יהודיים ונוצריים.

תנועת ההשכלה, שפרחה באירופה במקביל לעליית החסידות, ועודדה השתלבות בחברה הסובבת ובסופו של דבר חילונית, התנגדה לחסידות, ואנשיה לחמו בכל האמונות התפלות, שלדעתם נפוצו במיוחד בקרב החסידים. כתוצאה מההשפעות שבאו מחוץ לארץ, וכתגובה על בערות־הרוח – אויבת התרבות – הלכה ההשכלה המזרח-אירופאית מאז אמצע המאה ה-19 והפכה ביקורתית יותר ויותר, ואף עוינת, כלפי ההלכה וכלפי הדת בכלל. עם סופרים שניצלו את מלאכת הכתיבה כדי להציג בפירוט את עמדותיהם נמנים ישראל אקסנפלד, ד"ר שלמה אטינגר ואייזיק מאיר דיק. אקסנפלד החל את דרכו כחסיד של ר' נחמן, אך בהמשך נטש את החסידות והתנגד להּ נחרצות. ברומן פרי עטו "דאס שטערנטיכל" (יידיש: "כיסוי הראש"), שיצא לאור בשנת 1861, מתואר עולם החסידות כבלתי-סובלני וכצר-מוחין. בשל התנגדות מצד המנהיגים החסידים, רק חמש מיצירותיו התפרסמו. יצירתו ריאליסטית, ומדגימה את השפעת הספרות הרוסית של המאה ה-19. אטינגר (1802–1856) היה רופא אשר חיבר מחזות, ובהם המחזה הנחשב לחשוב ביותר בתקופת ההשכלה – "סערקעלע". סגנונו הסאטירי מדגים את השפעת הדרמה האירופית; ועל כן יש המשערים כי קרא את מולייר. דיק (1814–1893) חיבר סיפורים קצרים, אשר נדפסו ונמכרו בעשרות אלפי עותקים. חשיבותו של פועלו להתפתחות ספרות היידיש כפולה: הן בכך שסייע לבסס קהל של קוראי יידיש, והן בתכני יצירתו כשלעצמם, הנוטים להיות דידקטיים. דיק חיבר גם יצירות בעברית, ובהן הפרודיה התלמודית המשובחת "מסכת עניות" (1844).

ראו גם:

• סופרי יידיש
• משוררי יידיש

[עריכה] עיתונות יידיש

[עריכה] במזרח אירופה

[עריכה] במאה ה-19

[עריכה] במאה ה-20

העיתונות היידית הגיעה לשיאה בפולין שבין מלחמות העולם. בשנת 1935 נמנו בורשה, בירת פולין, 11 עיתונים יומיים ביידיש (בנוסף לשני יומונים יהודיים בפולנית ושבועון בעברית), ותפוצתם הכוללת עמדה על 180 אלף עותקים ביום. שני העיתונים החשובים והמשפיעים ביותר ביידיש בתקופה ההיא היה הײַנט (ביידיש: "היום") ומאָמענט (ביידיש: "רגע"). שניהם יצאו לאור עד פרוץ מלחמת העולם השנייה בספטמבר 1939. ב"הײַנט" כתבו בכירי הכותבים היהודים באותה תקופה, בהם למשל עזריאל קרליבך, שעלה לארץ ערב המלחמה והקים מאוחר יותר את העיתון "מעריב".

[עריכה] בארצות הברית

ב־1897 נוסד בניו יורק העיתון היומי "פֿאָרווערטס" (באנגלית: Forward), שהיה לאחד העיתונים הנפוצים בקרב יהודי ארצות הברית בשנות ה־20 וה־30 של המאה ה־20. תפוצת העיתון ירדה באופן דרמטי לאחר מלחמת העולם השנייה, ובשנות ה־80 החל לצאת כשבועון באנגלית וביידיש. כיום כתוב העיתון מרבית באנגלית, ויש לו מוספים ביידיש וברוסית.

בנוסף יוצאים לאור העיתונים "דער אלגמיינער זשורנאל" החב"די, "די צייטונג" הווילימסבורגי, והמגזינים "דער בליק", "דער צייטשריפט", "דער פלאם", "דער שׁטערן", "דאָס ײִדישע ליכט", "עונג שבת" ועוד.

[עריכה] בישראל

[עריכה] עיתונות חרדית

כיום נפוצה העיתונות היידית בעיקר במגזר החרדי. למשל, עיתון יידי מפורסם ביותר הוא העיתון "דער איד" ('היהודי'), המופיע בכל שבוע בארצות הברית, וקוראיו מונים כ־8,000 איש. בשנת 1999 נוסד על ידי הפלג של חסידי הבן ר' אהרון טייטלבוים העיתון 'דער בלאט', והוא מתחרה בעיתון הוותיק. למרות שהעיתונים מוגדרים לדוברי יידיש, רבות מהמילים הן באנגלית. בנוסף על כך, אופיים של העיתונים הוא ארכאי, והוא אידאולוגי בעיקרו. הקו הרשמי מייצג את הקו הסאטמרי הקיצוני.

העיתון 'דער ייד' נוסד על ידי האדמו"ר מסאטמר הרב יואל טייטלבוים בשנות הארבעים של המאה ה־20. העיתונים מופצים בארצות הברית – וויליאמסבורג (מקום משרדם של העיתונים) מונסי, מונרו, בורו פארק, קווינס, קראון הייטס, פלטבוש, מונטיסעלו, ווייטלייק וסוון-לייק; באנגליה – לונדון ומנצ'סטר; בבלגיה – אנטוורפן; בישראל – ירושלים, בני ברק, בית שמש, מודיעין עלית, ובאלעד (שם נמכר רק ה"דער בלאט"); ובאוסטרליה – מלבורן.

[עריכה] תיאטרון יידיש

[עריכה] קולנוע יידיש

[עריכה] יידיש כאידאולוגיה

ערך מורחב – יידישיזם

יידישיזם מציין את הפיכת שפת היידיש למכלול תרבותי שלם, ובכלל זה אף אידאולוגיה מכוונת הדוגלת בטיפוח השפה והספרות היידית לכלל תרבות או אף ציוויליזציה מפותחת ועצמאית.

כאידאולוגיה מובחנת, מהווה היידישיזם צעד של העדפת התרבות היידית על פני התרבות העברית המקבילה כשפת התרבות היהודית הדומיננטית. בהקשר ההיסטורי של פיתוח היידישיזם, הוא כלל גם נימה אנטי דתית שעיקרה הצבת הפולקלור הספרות היפה והאמנות של העם היהודי דובר היידיש כמוקד אלטרנטיבי המחליף את המוקד הדתי הישן בחייו הרוחניים של העם היהודי.

אידאולוגיה יידישיסטית פותחה בעיקר בעשורים הראשונים של המאה ה-20, והייתה קשורה בחוגים של סוציאליסטים יהודיים, חברים במפלגת הבונד וסופרי יידיש. האירוע המכונן המפורסם בהקשר זה הוא ועידת צ'רנוביץ (1908), שנועדה ללבן את בעיות השפה אך גם להצהיר על האידאולוגיה התרבותית שבמרכזה.

בין היידישיסטים האידאולוגיים ניתן למנות את חיים ז'יטלובסקי, נתן בירנבאום וי"ל פרץ. הצבת היידיש כשפת התרבות הלאומית הרצויה נתקלה בהתנגדות עזה בארץ ישראל מצדם של מצדדי החייאת הלשון העברית כשפת הלאום היהודי. פרשה זו היא חלק ממלחמת השפות, ואת קורותיה ניתן למצוא בין דפי כתבי העת והעיתונים העבריים והיידיים של ראשית המאה ה-20.

[עריכה] יידיש בישראל

[עריכה] ביישוב

בשנת 1927 הציע דוד שפירא מניו יורק לייסד באוניברסיטה העברית בירושלים קתדרה ליידיש, והעמיד תרומה למימוש הצעתו. האוניברסיטה אישרה את ההצעה, אך לא קבעה לוח זמנים למימושה. להחלטה נמצאו תומכים, ובהם גרשם שלום, שמואל הוגו ברגמן, אריה ליאו מאיר ואורי צבי גרינברג, וגם מתנגדים, ובראשם יוסף קלוזנר, שאליו הצטרפו מנחם אוסישקין ודוד ילין. אנשי "גדוד מגיני השפה העברית" הודיעו שאם תוקם הקתדרה, ינפצו באבנים את חלונותיה. בסופו של דבר הוקמה הקתדרה ליידיש רק בשנת 1951.‏^[3]

בעת ועידת ההסתדרות הכללית השישית בתל אביב 1944/45,^[4] הביאה הפרטיזנית רייזל קורצ'אק, מראשי המחתרת בוילנא דו"ח טראגי ודראמטי, ובו סיפור השמדת יהדות ליטא ומזרח אירופה לאוזני הקהל הנדהם והמזועזע. היא נשאה את דבריה ביידיש. בתום דבריה עלה לדוכן דוד בן-גוריון, ופתח את דבריו במשפט: "זה עתה דיברה פה חברה בשפה זרה וצורמת על הצרות שפקדו את..."‏‏^[5] באולם קמה סערה, והקהל השמיע צעקות וקריאות: "זאת השפה בה מדברים שני שלישים מן העם היהודי בדורות האחרונים.."‏‏^[6]. אך בן-גוריון לא נכנע, הוא תפס את המיקרופון וצעק לתוכו: "זרה וצורמת, זרה וצורמת...".‏‏^[7]

[עריכה] החרמת השימוש ביידיש

עם קום המדינה היה בישראל ריכוז גדול של דוברי יידיש, בני העליות השונות מאירופה. ריכוז זה גדל עם העלייה הגדולה שלאחר קום המדינה, שכללה את רוב פליטי השואה היהודים ממזרח וממרכז אירופה. החרם על היידיש, שהיה חלק ממדיניות הנהגת היישוב העברי, משום שלא השתלבה עם הרעיון הציוני של ההתחדשות הלאומית וחזרה לשפה העברית, נמשך גם לאחר קום המדינה. באוגוסט 1949 התקבלה בישראל החלטה כי הופעות של להקות מקומיות ביידיש אסורות‏‏^[8], אך מותרות הופעות ביידיש של להקות מחוץ לארץ. האמנים דז'יגאן ושומאכר ניצלו פרצה זו, והופיעו בהצלחה רבה בתחילת שנת 1950, בהיותם תושבי חוץ. מהר מאוד נסגרה הפרצה, והמועצה לביקורת סרטים ומחזות קבעה שאמנים אורחים יכולים להופיע בישראל שישה שבועות בלבד. בזכות מעמדם ופרסומם הותר לדז'יגאן ושומאכר להמשיך ולהופיע, ובלבד שישלבו קטעים בעברית שאורכם יהיה שליש ממשך כל הופעה. קטעים אלה היו בעיקר שירים בעברית מפי זמרות ישראליות, ששולבו כקטעי מעבר.^[9] חרף האיסור, הוקם בפברואר 1951 בתל אביב תיאטרון על שם המחזאי היידי אברהם גולדפאדן, שבו העלו מחזות יידיים קלאסיים על ידי שחקנים עולים דוברי יידיש. בשל האיסור, פעל התיאטרון באופן כמעט מחתרתי. ב־1 ביולי 1951 הוציא בית המשפט המחוזי בתל אביב צו על תנאי שאסר על המשך פעילות התיאטרון‏‏, ועקב הפרת הצו הועמדו השחקן הראשי בו, נתן וולפוביץ' לדין. גזר הדין היה קנס בסך 20 לירות (סכום השווה ל־600 שקלים חדשים בערך בפברואר 2009).^[10]

לאחר שבוטל האיסור על הופעות של להקות מקומיות ביידיש, הוטל מס מיוחד על תיאטרונים שאינם מציגים בעברית.^[9]

[עריכה] השינוי

היחס אל היידיש בישראל נעשה סלחני יותר בשנות ה־60, כשהוסר ה"טאבו" מעל נושא השואה, וממדי החורבן הפיזי והתרבותי של יהדות מזרח אירופה נודעו ברבים. משנות ה־70 ואילך נעשים אפילו ניסיונות לשמר את השפה ואת התרבות שהיא מייצגת, בעיקר באמצעות מחקר אקדמי והעלאה מחודשת של מחזות יידיים קלאסיים. עם זאת מספרם של דוברי יידיש בישראל הלך ופחת, כיוון שצאצאי העולים דוברי היידיש עברו בדרך כלל לדבר עברית. גם בארצות הברית התחולל תהליך דומה שבו צאצאים לדוברי יידיש מדברים אנגלית בלבד.

בשנות החמישים והשישים יצאו לאור עיתונים אחדים ביידיש, ובראשם היומון "לעצטע נײַעס" ("חדשות אחרונות") שהמשיך להופיע עד סוף שנות השבעים כיומון ומאז צימצם את הופעתו לכדי שבועון. ישנה גם תוכנית יומית ברשת א' של קול ישראל ביידיש, אך עם השנים היא צומצמה לכדי רצועה של 20 דקות לערך. גם מספרם של מופעי התיאטרון ביידיש הלך ופחת, אך תיאטרון יידישפיל, שנוסד ב־1987, חידש את פעילות התיאטרון ביידיש. מבין הקומיקאים שהציגו בעבר ביידיש, בלטו הצמד דז'יגאן ושומאכר וכן "שני השמוליקים" (שמוליק סגל ושמואל רודנסקי).

[עריכה] יידיש בקהילה החרדית

היידיש נפוצה בישראל בקרב החרדים, בעיקר אצל בני היישוב הישן והעדה החרדית בירושלים ובמגזר החסידי. כך למשל בשכונת מאה שערים ובקריות החסידיות של ויז'ניץ, בעלזא, צאנז ואחרות, בערים בני ברק, מודיעין עילית, אשדוד, נתניה, כמו גם בקריות החרדיות המעורבות בעיר בית שמש, השפה השולטת היא יידיש.‏‏^[11] בקרב ציבורים אלו, שפת האם היא יידיש והיא השפה המרכזית הנלמדת בחדרים, ובישיבות החסידיות. (בחב"ד ישנם מקומות בודדים שבהם השפה הרשמית היא יידיש, כישיבת תומכי תמימים בחולון, חדר "אוהלי מנחם-אידיש" בביתר עלית וחדר אוהלי תורה יידיש בכפר חב"ד) עד לא מכבר זו הייתה השפה היחידה בה נמסרו שיעורים בישיבות הגדולות הליטאיות הבולטות כמו: ישיבת פוניבז', ישיבת מיר, ישיבת סלבודקא ואחרות. בבתי הספר לבנות ביישוב הישן ובמגזר החסידי, מתקיימים הלימודים ביידיש ולחסידות בעלזא, יש רשת בתי ספר לבנות ביידיש בשם בית מלכה. אם כי על פי רוב הבנות וגם הבנים בשאר המגזרים החרדיים לומדים בבתי ספר ובתלמודי תורה בשפה העברית במסגרת החינוך העצמאי ומוסדות חינוך פרטיים, הרי שבאמצע שנות השמונים של המאה העשרים, החלו להתפתח בתי ספר של רשת החינוך החרדי לבנות "בית יעקב", בהן שפת הלימוד היא יידיש, זאת עקב הדרישה הגוברת והולכת לכך מקרב הורי התלמידות. דוגמה לגישה זו, ניתן לראות במאמרו של הפובליציסט החרדי ישראל אייכלר (לימים חבר כנסת), בו פרסם קריאה לחיזוק מעמדה של היידיש, בזו הלשון:

	יש לחנך את הילדים בשפת היידיש ולהנחיל להם את לשון הקודש בתורה ובתפילה. זאת גם אם ידעו את שפת העברית וידברו בה עם שכניהם ובני המדינה השלטת בארצנו הק', ככל יהודי המדבר עם שכניו אנגלית באנגליה ובאמריקה וצרפתית בצרפת. לשון הקודש היא שפתנו. יידיש היא ה"מאמע לשון" שלנו. עברית אינה שפתנו אלא שפה זרה שהייתה מכשיר במסע השמד נגד אחינו ואף בקשה לכלות את נשמתנו.
– א. ישראל, "אשר שננו כחרב לשונם", "המחנה החרדי", כ"ו בתשרי תש"ן

[עריכה] בעקבות העלייה מחבר העמים

בעקבות העלייה מחבר העמים בשנות ה-90 נדרשו לעתים עולים להוכיח את יהדותם. אחד הסימנים לכך, שהוצגו בתי המשפט, הוא שימוש ביידיש במשפחתו של העולה. דוגמה לכך:

	"העדים ניקולבסקי וקנטרוביץ' העידו כי אמה של התובעת דיברה יידיש. ניקולבסקי זכר כי אמו ואם התובעת נהגו לשוחח ביניהן בשפה זו. קנטרוביץ' ידע לומר גם שסבתה של התובעת ואמה דיברו ביניהן יידיש, אך מתוך עדותו עולה סתירה, שכן הוא הכיר את התובעת רק לאחר שסבתה נפטרה. יש לציין, כי התובעת עצמה לא הזכירה באף שלב של ההליך כי שפת היידיש הייתה שגורה בפיהן של אמה ושל סבתה."
– ת"א (י–ם) 2598/00 רימה פוליאקוב נ' משרד הפנים, ניתן ב־24 במרץ 2002

[עריכה] היידיש בישראל כיום

[עריכה] תמיכה ממשלתית

קיימות על־פי חוק של הכנסת, שתי רשויות לאומיות: האחת, הרשות הלאומית לתרבות יידיש, והאחרת, לשימור שפת לאדינו.

[עריכה] כתבי עת

כיום יוצאים לאור שני כתבי עת על תרבות יידיש: כתב העת "חוליות: דפים למחקר בספרות יידיש וזיקותיה לספרות העברית", כתב עת ספרותי מחקרי המוקדש לספרות היידיש, היוצא לאור על ידי אוניברסיטת חיפה (בשיתוף אוניברסיטאות תל אביב ובר-אילן), וכתב העת "דווקא", המוקדש ל"ארץ יידיש ותרבותה", היוצא לאור על ידי "בית שלום עליכם" (בשיתוף עם המכון לחקר תולדות יהודי פולין באוניברסיטת תל אביב).

[עריכה] פעילות תרבותית

בישראל פועלים מספר מרכזים לתרבות יידיש. בית לייוויק, השוכן במרכז תל אביב, הוא מרכז לתרבות היידיש, ומקום משכנה של אגודת סופרי ועיתונאי יידיש בישראל. במקום מוצעים קורסים והרצאות חד פעמיות ביידיש ובנושאים מתרבות היידיש, וכן הקרנות סרטים, הופעות מוזיקה, הקראות שירה ומחזות ביידיש. המוסד מארגן גם סדנאות חינוך בבתי ספר ובגנים. ארכיון בית לייוויק משמש לצורכי מחקר בנושא היידיש וספרותה, בדגש על תולדות היידיש בארץ ישראל והשפעות הגומלין בינה ובין העברית. הוצאת הספרים "ה. לייוויק" מוציאה לאור ספרי פרוזה, שירה ומחקר ביידיש, וכן תרגומים מיידיש לעברית ולרוסית ומהדורות דו-לשוניות.

בית שלום עליכם, מרכז לתרבות היידיש המוקם בצמוד למשכן לאמנויות הבמה בתל אביב, עורך הרצאות ושיעורים בנושא השפה היידית ותרבותה, ומקצה מדי שנה מלגות לחוקרים ומלומדים העוסקים ביידיש.

מאז שנות ה-90 פועלת בישראל קבוצת "יונג יידיש", שמטרתה הן לשמר ולהנחיל את תרבות היידיש המסורתית והן לעודד יצירה מקורית ופעילות תרבותית יידית עכשווית. העמותה מקיימת אירועי תרבות הקשורים למורשת היידית – קונצרטים, קברטים, הרצאות ותערוכות. לעמותה אוסף ספרי יידיש, שבו יותר מארבעים אלף כותרים.

כמו כן, פועלים באינטרנט הישראלי פורומים בנושא שפת יידיש.

[עריכה] לימוד יידיש

במספר בתי ספר תיכונים בארץ מוצעים לימודי יידיש כשפה זרה‎. כך למשל, בגימנסיה הריאלית בראשון לציון לומדים תלמידי כיתה י' יידיש בתור שיעור חובה, ומשתתפים בפעילויות העשרה (הצגות, סדנאות וכו') בנושא יידיש. חוגי יידיש מתקיימים באוניברסיטת בר-אילן (לתארים ראשון ומעלה) ובאוניברסיטה העברית בירושלים (עד שנת 2005 – תואר ראשון ומעלה, משנת 2005 – רק תואר שני ומעלה). עוד ניתן ללמוד בישראל את השפה באוניברסיטת תל אביב, בטכניון, באוניברסיטת חיפה ובאוניברסיטת בן-גוריון בנגב וכן במרכזים לתרבות יידיש בתל אביב "בית לייוויק" ו"בית שלום עליכם".

[עריכה] יידיש בברית המועצות לשעבר

[עריכה] יידיש בארצות הברית

[עריכה] ראו גם

• ייווא
• יינגליש
• הגייה אשכנזית

[עריכה] קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ויקיפדיה בשפה זו: יידיש
ערך מילוני בוויקימילון: יידיש
ציטוטים בוויקיציטוט: פתגמים אידיים
ספר לימוד בוויקיספר: יידיש
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: יידיש

• YIVO (ייִוואָ) - המכון לחקר יהודי
• יידיש באתר לקסיקון תרבות ישראל
• כתב-העת "חוליות", העוסק במחקר שפת היידיש (באנגלית)
• בנימין הרשב, התרבות האחרת - יידיש והשיח היהודי, על היידיש כלשון ספרותית
• חנא שמרוק, הברכה המחורזת ביידיש קדומה במחזור וורמס – על הטקסט הקדום ביותר ביידיש הנושא תאריך ודאי (ה'ל"ב-1272)
• שפת היידיש באתר הספרייה הווירטואלית של מט"ח
• Internet Archive: Steven Spielberg Digital Yiddish Library
• יידיש: השפעות על השפה העברית
• אתר מגמת היידיש של תיכון עירוני א' בת"א
• בית לייוויק - המרכז לתרבות יידיש בישראל
• "המרכז ללימודי יידיש ע"ש רנה קוסטה" באוניברסיטת בר-אילן
• יונג יידיש
• Yiddish Radio Project
• המרכז לספרי יידיש (ארצות הברית) (באנגלית)
• גילגולים : נייַע שאַפונגען, פּאַריז
• Di Velt fun Yidish: Audio Stories
• תיאטרון יידישפיל בישראל
• המרכז הפריזאי ליידיש (צרפת)
• יעל חבר, מה שחייבים לשכוח: יידיש ביישוב החדש
• קורסים בקיץ של המרכז לספרי יידיש (ארצות הברית)
• אלי אשד, האיש שהציל את היידיש: סקירה על הספר "נגד כיוון ההיסטוריה" מאת אהרון לנסקי
• דן מירון, חייה הנמשכים של היידיש, בתוך: זמן יהודי חדש, כרך ב', עמ' 300–306 (מסתמך בחלקו על מאמר של אוריאל ויינרייך על שפת-יידיש במהדורת 2007 של האנציקלופדיה יודאיקה בהוצאת מקמילן, ארצות הברית)
• אלי אשד, עברית או יידיש: על אהרון ויעל חבר
• דב בר בורוכוב, מטרת הפילולוגיה של היידיש (תרגום לאנגלית)
• פורום יידיש בתפוז
• פתגמים ביידיש מפורום תפוז
• מילון עברית-יידיש-עברית
• אריאלה קרסני, מנהגי חתונה בעין היצירה – פתגמים ושירי עם ביידיש, באתר הטכניון
• בני מר, ‏הרינג, פיקלז, מיונז, באתר הארץ, 5 בדצמבר 2008
• חגי חיטרון, ‏חיילי היידיש: זה לא הגיל, זה השפיל, באתר הארץ, 28 במאי 2009
• בני מר, ‏מזנב חזיר לא עושים שטריימל, באתר הארץ, 12 ביוני 2009

[עריכה] אתרי עיתונים וכתבי עת ביידיש

• "פאָרווערטס" - עיתון ביידיש ובאנגלית (ארצות הברית)
• אתר העיתון "אלגמיינער זשורנאל"
• "די צייטונג" אתר העיתון ביידיש
• ירושלימער אַלמאַנאַך, כתב-עת לספרות, תרבות ומחקר, ירושלים
• אויפן שוועל, כתב-עת לתרבות, היסטוריה ולשון, ניו-יאָרק
• לעבּנס-פֿראַגן, דו-ירחון לפוליטיקה ותרבות, תל אביב
• כתב העת הספרותי די צוקונפֿט היוצא לאור ברציפות מאז 1892. (באתר נמצאים רק הגיליונות האחרונים)

[עריכה] הערות שוליים

1. ^ ‏סביר להניח כי מדובר בקיצור ל"ייִדיש-דײַטש", כלומר "[שפה] יהודית-גרמנית"
2. ^ ‏לפי: כץ ערן, "סוד המוח היהודי", הוצ' מודן 2003 , עמ' 262.‏
3. ^ ‏יעל חבר, "צֶלֶם בהיכל העברית", דווקא 3, עמ' 16.‏
4. ^ כלומר בשבוע של סוף דצמבר 1944 ותחילת ינואר 1945‏‏‏; לפי גרסת צבי כסה (להלן) מדובר בוועידה החמישית בשנת 1942.
5. ^ ‏אריה אהרוני, "מיומנו של מועמד לבגידה", ספרית פועלים, תל אביב, 2000, עמ' 212‏.
6. ^ יש להזין הערת שוליים בתבנית
7. ^ ‏עדותו של צבי כסה, מראשי המדרשה לציונות חברתית ובנו של חבר הכנסת מטעם מפא"י יונה כסה, בספר אות קין מ' וזלמן.
8. ^ לאה הרפז, משחק בשפת היידיש כעבירה פלילית, באתר דה-מרקר קפה, 25 באוגוסט 2008.
9. ^ ^{9.0 9.1} ‏דיאגו רוטמן, "זהירות, חומר נפץ", דווקא 3, עמ' 50‏
10. ^ ‏נתן וולפוביץ', ‏הרשלה מאוסטרופולי בבית המשפט, באתר הארץ, 31 במרץ 2004 - מסמך מן הימים שהופעות תיאטרון ביידיש היו אסורות. תירגמה מיידיש והקדימה מבוא: רחל רוז'נסקי (המאמר עוסק באיסור על הופעות ביידיש בישראל בשנות ה-50)‏
11. ^ ‏הערש ביגלאייזן, "טאַטע-מאַמע, הגענו לבית שמש!", דווקא 3, עמ' 28‏

שפות וניבים יהודיים
שפות אפרו-אסיאתיות
שפות שמיות
עברית	עברית מקראית • העברית בתקופת בית שני • לשון חז"ל • תקופת הביניים של העברית • עברית ישראלית
הגיית העברית	הגייה אשכנזית • הגייה ספרדית • הגייה תימנית • הגייה טברנית
ארמית	ארמית מקראית • ארמית בבלית • ארמית גלילית • ארמית התרגום • ארמית שומרונית • ארמית חדשה צפון-מזרחית • לישאנא דידן • לישאניד דינן • נאש דידן
ערבית	ערבית יהודית • עיראקית יהודית • מרוקאית יהודית • טריפוליטנית • טוניסאית • תימנית
שפות שמיות דרומיות	געז
שפות אפרו-אסיאתיות אחרות
שפות כושיות	קאיילית • קווארית
שפות ברבריות	ברברית יהודית
שפות הודו-אירופיות
שפות גרמאניות	יידיש • כליזמר לושן
אנגלית	יינגליש
שפות רומאניות יהודיות	איטלקית יהודית • אראגונית יהודית • חכיתיה • טטואני • לאדינו • לטינית יהודית • פורטוגזית יהודית • פרובנסלית יהודית • צרפתית יהודית • קטלאנית יהודית
שפות איראניות	איספאהנית יהודית • בוכורית • ג'והורי • גולפאיגנית • ג'ידי • חמדאנית יהודית • יאזדית יהודית • כורדית יהודית • קרמנית יהודית • קשאנית יהודית • שיראזית יהודית
אחרות	יוונטיקה (יוונית) • צ'כית יהודית (סלאבית) • מרטהי יהודית (הודו-ארית)
קבוצות אחרות
שפות טורקיות	קראימית • קרימצ'קית • כוזרית
שפות דראווידיות	קוצ'ינית
שפות כרתווליות	גאורגית יהודית
קטגוריה: שפות יהודיות