הקונגרס הציוני העולמי

הרצל נואם בקונגרס הציוני השני בבזל, 1898.

הקונגרס הציוני העולמי הוא כינוס פומבי של נציגי היהודים הציוניים ממדינות שונות, המוסד העליון מבחינת חקיקה וקבלת ההחלטות של ההסתדרות הציונית העולמית, מעין "בית מחוקקים" יהודי כלל-עולמי.

צירי הקונגרס הם נציגים נבחרים מהקהילות היהודיות בכל העולם, שנבחרים על יד חברי ההסתדרות הציונית על פי מפתח של מפלגות וארגונים שונים. חברי הקונגרס מקיימים דיונים בנושאים העומדים על הפרק, קובעים את התקציב והחוקה, ובוחרים את חברי מוסדות התנועה, כגון ההנהלה הציונית והוועד הפועל הציוני, המופקד על ניהול התנועה הציונית.

הקונגרס הציוני העולמי הראשון התכנס בשנת 1897 בבזל, ביוזמתו ובהנהגתו של בנימין זאב הרצל. מאז התכנס הקונגרס מדי שנה-שנתיים, באחת ממדינות אירופה, ודן בעניינים שונים בנוגע לדרכה ופעילותה של התנועה הציונית. לאחר הקמת מדינת ישראל ב-1948 פחתה מאוד השפעתו, והוא מתכנס בירושלים, מדי ארבע שנים.

הקונגרס הציוני העולמי הראשון

דיוקנאותיהם של צירי הקונגרס הציוני העולמי הראשון: "אספת הציונים, בזל, א'ב'ג' אלול תרנ"ז", 1897

הנוסח העברי של ההזמנה לקונגרס הציוני הראשון (ניסח: מרקוס אהרנפרייז)

הקונגרס הציוני העולמי הראשון התכנס ב-29–31 באוגוסט 1897. הקונגרס כונס בעקבות ההתעוררות הלאומית סביב רעיונותיו של בנימין זאב הרצל בעיקר במזרח אירופה (וזאת משום שבאופן כללי מערב אירופה אפשרה ליהודים להיקלט בתוכה), בעקבות פרסום ספרו מדינת היהודים ועקב כישלון ניסיונותיו לגייס בעלי הון יהודים להגשמת הרעיון הציוני. הקונגרס נועד ליצור תשתית שתרכז את התומכים בתוכניותיו של הרצל ותהווה בסיס להרחבת התנועה הציונית מחובבי ציון לעבר תנועה ציונית-מדינית מאורגנת. בכך הוא הציב את המסד לכל המערכות הפוליטיות של התנועה הציונית.

הקונגרס כונס באולם "בית הקזינו" המפואר שבבזל בטקס רב רושם, בהשתתפות 208 צירים מ-16 מדינות. את הקונגרס פתח נאום של נשיא הקונגרס, קרפל ליפה מרומניה ומקס נורדאו סקר בהמשך את מצב האומה.

חילוקי דעות התגלו בין אנשי חובבי ציון שדגלו בעליה והתיישבות באופן מיידי בארץ ישראל (מה שהתפתח מאוחר יותר לציונות מעשית) לבין הרצל ואנשיו, אנשי הציונות המדינית, שתמכו קודם בהשגת ערבויות ליהודים בטרם ההתיישבות. כהצעת פשרה, אישר הקונגרס את תוכנית בזל שקבעה כי התנועה הציונית שואפת להקמת בית מולדת ליהודים בארץ ישראל תוך הבטחת ערבות (צ'ארטר) של אומות העולם, ונקבעו דרכי פעולה לביצוע התוכנית.

חשיבות הקונגרס

חשיבות רבה הייתה לקונגרס בעשיית תעמולה לתנועה הציונית החדשה בקרב יהודי העולם והעלאת בעיית היהודים על סדר היום הבינלאומי. לראשונה התכנסו יהודי מזרח ומערב, מה שסימל אחדות לאומית. הקונגרס הציג יעדים ומטרות לפתרון הבעיה הלאומית, כלומר: הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל. בקונגרס זה הוקמו מוסדות שונים להגשמת רעיון התנועה ובראשם ההסתדרות הציונית, נוסד בו הוועד הפועל הציוני בן 18 חברים והנהלה בת חמישה חברים בראשותו של הרצל. כמו כן נקבעה זכות בחירת הצירים (בני 18 ומעלה ששילמו מס ברכישת השקל הציוני) והותוותה תשתית התנועה הציונית.

הקונגרסים עד הקמת המדינה

מהקונגרס הראשון ועד החמישי התכנסו הקונגרסים מדי שנה, ולאחר מכן-כל שנתיים, באחת מהערים: בזל, לונדון, האג, וינה, קרלסבאד, ציריך, ז'נבה, המבורג, פראג ולוצרן.

הקונגרס השני - בזל - 1898. הוחלט על ייסוד בנק ציוני לצורך קבלת ערבות (צ'רטר) על ארץ ישראל - אוצר התיישבות היהודים. הקונגרס השלישי - בזל - 1899. נדונה ההחלטה על קבלת צ'רטר ליישוב יהודים בארץ ישראל מידי האימפריה העות'מאנית. הקונגרס הרביעי - לונדון - 1900. הקונגרס שאף להשיג את תמיכתה של אנגליה ברעיון הציוני. הקונגרס החמישי - בזל - 1901. התגברה האופוזיציה להרצל למען "פעולה מעשית" בארץ ישראל, ליותר דמוקרטיזציה בהחלטות ובנושאי תרבות עברית. הוחלט על הקמת הקרן הקיימת לישראל. הקונגרס השישי - בזל - 1903. מוכר כ"קונגרס הבוכים" או "קונגרס אוגנדה", לאחר שתוכנית אוגנדה נתקבלה בה ברוב, החלטה שנתקלה בפרישה של צירים רבים. הקונגרס השביעי - בזל - 1905. הקונגרס הראשון לאחר פטירתו של הרצל, שבו דוד וולפסון תפס את מקומו כנשיא. בקונגרס זה נדחתה תוכנית אוגנדה. הקונגרס השמיני - האג- 1907. התלהט ויכוח בין תומכי הציונות המעשית לבין תומכי הציונות המדינית. כמו כן הוחלט על הקמת המשרד הארצישראלי למימון וניהול פעילות ההתיישבות ורכישת קרקעות בארץ ישראל. הקונגרס התשיעי - המבורג 1909. הקונגרס עמד בסימן הוויכוח בין הציונים המדיניים לציונים המעשיים‏. הקונגרס העשירי - בזל - 1911. הקונגרס נסב סביב ההחלטה לעסוק בנושאי תרבות, החלטה שהביאה למתיחות בין הדתיים לבין שאר הצירים. סוף למאבק בין הציונות המדינית למעשית, בהחלטה לאחד את שתי הגישות לציונות הסינתטית. הקונגרס ה-11 -וינה - 1913. הוחלט על הרחבת לימוד העברית במוסדות החינוך בעולם היהודי. הוחלט להקים אוניברסיטה עברית בירושלים. בשנות מלחמת העולם הראשונה לא התקיים הקונגרס. הקונגרס ה-12 - קרלובי וארי (קארלסבאד) - 1921. הקונגרס הראשון שהתקיים לאחר מלחמת העולם הראשונה, בו אושרה הצהרת בלפור, וכן הוחלט על שיתוף פעולה עם השלטון הבריטי בארץ ישראל. במהלכו הוקמה קרן היסוד. הקונגרס ה-13 - קארלסבאד- 1923. החלה ביקורת על ההנהגה הציונות בנוגע ליחסה המתון לשלטון הבריטי בארץ. הקונגרס ה-14 - וינה - 1925. גברה הביקורת על ההנגה הציונית שהחלה בקונגרס ה-13. דיונים סביב המשבר הכלכלי שפקד את הארץ לאור העלייה הרביעית. הקונגרס ה-15 - בזל - 1927. הקונגרס ה-16 - ציריך - 1929. אושרה הקמתה של הסוכנות היהודית. הקונגרס ה-17 - בזל - 1931. נדחתה הצעת הרוויזיוניסטים להצהיר על השאיפה להקמת מדינה עברית משני צידי הירדן. לאור זאת הם פרשו מהקונגרס. הקונגרס ה-18 - פראג - 1933. התקווה נקבעה באופן רשמי כהמנון של התנועה הציונית. הקונגרס ה-19 - לוצרן - 1935. לאור עליית היטלר לשלטון, נסוב הקונגרס סביב גורל יהודי גרמניה והסכם ההעברה. הקונגרס ה-20 - ציריך - 1937. נדחתה תוכנית החלוקה של ועדת פיל. הקונגרס ה-21 - ז'נבה - 1939. נדחו גזרות הספר הלבן של אותה שנה. הקונגרס נערך מספר ימים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. בשנות מלחמת העולם השנייה לא התקיים הקונגרס. הקונגרס ה-22 - בזל - 1946. הקונגרס התחדש לאחר מלחמת העולם השנייה ועמד בסימן השואה. הרוויזיוניסטים שבו אליו והוחלט על דחיית תוכנית מוריסון גריידי לחלוקת הארץ ומאבק כנגד שליטת הבריטים בארץ ישראל. חיים ויצמן התנגד למאבק נגד בריטניה והוא התפטר מנשיאות הקונגרס.

דיוני הקונגרסים ותרומתם

קבוצת צירים בקונגרס הציוני השמיני, 1907.
בין היושבים: הרב קובלסקי, הרב יצחק ניסנבוים, ה. פרבשטיין, נחום סוקולוב, דוד וולפסון, שאול פנחס רבינוביץ (שפ"ר)

המוסדות הציוניים עד מלחמת העולם הראשונה

חיים ויצמן נואם בפני הקונגרס הציוני ה-21 בז'נבה

ההחלטות שהתקבלו בקונגרסים קבעו במידה רבה את דרכה של התנועה הציונית. בין היתר הוחלט בהם על הקמת מוסדות חינוך שונים בארץ ובראשם – האוניברסיטה העברית בירושלים, ייסוד ארגונים כלכליים והתיישבותיים כגון בנק "אוצר ההתיישבות היהודית", קרן קיימת לישראל וקרן היסוד, והוחלט על רכישת קרקעות בארץ ישראל ופעולות התיישבות בה. בקונגרס ה-12 אושרה הצהרת בלפור ובקונגרס ה-16 (1929) אושרה הקמתה של הסוכנות היהודית לניהול חיי היישוב העברי בארץ. בקונגרס ה-21, מספר ימים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, נדחו גזרות הספר הלבן של אותה שנה. בקונגרס הבא, ה-22, אושרה התוכנית להקים מדינה יהודית.

הקונגרסים דנו במהלך השנים בנושאים רבים הקשורים ליהודי העולם, להתיישבות בארץ והקמת מדינה יהודית. לא מעט ויכוחים התגלו בהם. העיקריים שבהם:

• הפולמוס סביב קבלת תוכניות מדיניות - בקונגרס השלישי התקיים ויכוח על קבלת ערבות (צ'רטר) ליישוב יהודים בארץ ישראל מידי טורקיה. הקונגרס השישי (1903) התמקד בוויכוח החריף סביב תוכנית אוגנדה, להתיישבות יהודית באוגנדה אותה הציע הרצל. לאחר ויכוח סוער ומתנגדים רבים, נדחתה לבסוף התוכנית בקונגרס השביעי. לאחר דחיית תוכנית אוגנדה, עזב ישראל זנגוויל את התנועה הציונית וייסד את הארגון הטריטוריאלי שחיפש בית לאומי לעם היהודי לא בהכרח בארץ ישראל.
• ויכוחים על נקיטת פעולות מעשיות או מדיניות. הוויכוח התלהט בעיקר בקונגרס השמיני (1907), בין תומכי הציונות המעשית שדגלו ביישוב הארץ באופן מיידי, לבין אנשי הציונות המדינית, שרצו השגת ערבויות לכך מידי מעצמות העולם. חיים ויצמן תבע הצעת שילוב בדמות הציונות הסינתטית.
• דיונים סביב רדיפת קהילות יהודיות בעולם - בין הדיונים שהתקיימו על כך היה הדיון בקונגרס הרביעי (1900) על רדיפת יהודי רומניה והדיון בקונגרס ה-19 (1935) לאחר עליית היטלר לשלטון, סביב גורל יהודי גרמניה והסכם ההעברה.
• הוויכוח על הגדרת הציונות - התגלעו חילוקי דעות בין הציונות הרוויזיוניסטית לבין אנשי מחנה הפועלים והמנהיגות הציונית, בתביעת הרוויזיוניסטים בהגדרה מפורשת כי מטרתה הסופית של הציונות היא הקמת מדינה עברית בארץ ישראל ונקיטת צעדים מפורשים נגד מדיניות בריטניה בארץ ישראל. לאחר שנדחה ההצעה לדון בכך בקונגרס ה-17 ב-1931, פרשו הרוויזיוניסטים והקימו את ההסתדרות הציונית החדשה. הם חזרו לקונגרס הציוני ב-1946.
• דיונים סביב חלוקת ארץ ישראל - הדיונים נסובו בקונגרס ה-20 (1937) סביב אישור תוכנית החלוקה של ועדת פיל. לבסוף הוחלט לדחות את הצעת החלוקה אולם להמשיך לראות בה בסיס למשא ומתן להקמת מדינה יהודית על יסוד חלוקת הארץ.
• הוויכוח סביב דרכי המאבק בשלטון הבריטי בארץ - עמדתו של ויצמן למאבק לא מזוין בבריטים לא התקבלה בקונגרס ה-22 (1946) והוא התפטר מנשיאות הקונגרס.

הקונגרסים שלאחר הקמת המדינה

לאחר הקמת מדינת ישראל פחתה בהרבה השפעתם של הקונגרסים הציוניים. הם הועברו לירושלים וציריהם מישראל נבחרים בחלקם הגדול על-פי מפתח תוצאות הבחירות לכנסת, כאשר בפועל המפלגות בישראל ממנות לתפקיד חברי הקונגרס נציגים זוטרים. הקונגרס הראשון בירושלים לאחר הקמת המדינה נפתח ב-1951. הקונגרסים עמדו בסימן דאגה לביטחון ישראל וקליטת העלייה, פתיחת שערי ברית המועצות לעלייה, הצלת יהדות התפוצות מהתבוללות ועוד. יושבי ראש הקונגרסים בשלושים השנים האחרונות הם יושבי ראש הסוכנות היהודית.

נשיאי הקונגרסים הציוניים

• בנימין זאב הרצל - מהקונגרס הראשון (1897) עד השישי (1903).
• דוד וולפסון – מהקונגרס השביעי (1905) עד העשירי (1911).
• אוטו ורבורג – מהקונגרס העשירי (1911) עד ה-11 (1913).
• חיים ויצמן – מהקונגרס ה-12 (1921) עד ה-17 (1931).
• נחום סוקולוב - מהקונגרס ה-17 (1931) עד ה-18 (1933).
• חיים ויצמן (כהונה שנייה) - מהקונגרס ה-19 (1935) עד ה-22 (1946).
• נחום גולדמן בשנים 1968-1956.
• אריה דולצ'ין בשנים 1987-1978 (בתפקידו כיו"ר הסוכנות היהודית).
• שמחה דיניץ בשנים 1996-1987 (בתפקידו כיו"ר הסוכנות היהודית).
• אברהם בורג בשנים 1996 –1999 (בתפקידו כיו"ר הסוכנות היהודית).
• סלי מרידור בשנים 2000-2005 (בתפקידו כיו"ר הסוכנות היהודית).
• יואל חסון בשנת 2006 ואילך.

לקריאה נוספת

תעודות

• חיים אורלן, הקונגרס הציוני הראשון: בזל א'-ג' באלול, תרנ"ז, 29-31 באוגוסט 1897: דין וחשבון סטינוגראפי (מהד' 2 מתוקנת, מורחבת ומושלמת תרגום עם תוספות, הערות וציונים), תל אביב: ההסתדרות הציונית העולמית, תשל"ח-1978.
• חיים אורלן (עורך ומתרגם), הפרוטוקול של הקונגרס הציוני הראשון בבזל, א-ג באלול תרנ"ז - 29-31 באוגוסט 1897 (מהד' 3 בצירוף צילומי תעודות ותמונות לציון מאה שנים לקונגרס הציוני הראשון), ירושלים: הוצאת ראובן מס, תשנ"ח-1997.
• בנימין זאב הרצל, איגרות הרצל, (עורכים: א' ביין ואחרים), ירושלים : הספרייה הציונית בשיתוף עם הוצאת מ. ניומן, תשי"ז-תשי"ח.

היסטוריוגרפיה

• ליב יפה (עורך), ספר הקונגרס : למלאת חמש ועשרים שנה לקונגרס הציוני הראשון, ירושלם ; תל אביב : דפוס א’ איתן וס’ שושני, תרפ"ג 1923. ‬
• ליב יפה (עורך), ספר הקונגרס: למלאת חמישים שנה לקונגרס הציוני הראשון, ירושלים: הוצאת הספרים של הסוכנות היהודית לארץ-ישראל, תש"י 1950.
• אריה צנציפר (רפאלי), פעמי הגאולה: ספר הציונות הרוסית מראשית "חיבת ציון" עד מהפכת 1917, (עורך: עבר הדני; מבוא: יוסף קלוזנר), תל אביב: הוצאת מ' טברסקי, 1951.
• הנריטה חנה בודנהיימר, תולדות תוכנית בזל : מלחמת הדעות לפני הקונגרס הציוני הראשון לפי חליפת המכתבים בין הרמן שפירא ובין מקס א’ בודנהיימר, ירושלים : הוצאת ראובן מס, תש"ז 1947.

פובליציסטיקה

• ליב יפה : כתבות על קונגרסים ציונים ראשונים, ירושלים : [חמו"ל], תשכ"ח.
• ישראל קלויזנר, התנועה לציון ברוסיה, (פרק ב: מקאטוביץ עד בזל), ירושלים : הספרייה הציונית, תשכ"ב-תשכ"ה 1962-1965.
• ‬ היובל של הקונגרס הציוני הראשון : תרנ"ז-תש"ז, 1897-1947, ירושלים : הנהלת ההסתדרות הציונית, (תש"ח-1947).
• הקונגרס הציוני: תולדותיו, מבנהו, מקומו בתנועה הציונית, ירושלים: מרכז ההסברה, 1981.

הדרכה

• תמר שוחט, אילנה צוק, חוה וידרגור (עורכות), אין לי ארץ אחרת : 100 שנה לקונגרס הציוני הראשון : 1997-1897, ‫קרית טבעון : [חמו"ל], 1997.

• Heiko Haumann (Ed.), The first Zionist Congress in 1897: causes, significance, topicality, Basel: Karger, 1997.

קישורים חיצוניים

• הקונגרס הציוני באתר הסוכנות היהודית
• קונגרס בזל, במהדורת 1901–1906 של Jewish Encyclopedia (באנגלית)
• הקונגרסים הציוניים. זקנות ציון
• ראשון ואחרון בקונגרס הראשון, דבר, 27 בדצמבר 1960
• הקונגרס הציוני, באנציקלופדיה ynet
• מרדכי נאור, אך משחק הוא: העיתונות על הרצל והקונגרס הציוני הראשון, עת-מול 131, 1997, באתר הספרייה הווירטואלית של מט"ח