גטו

ערך זה עוסק בצורת התיישבות יהודית. אם התכוונתם למחזה מאת יהושוע סובול, ראו גטו (מחזה).

הרחוב הראשי הגטו היהודי בפרנקפורט, כפי שצולם בשנת 1868

סמטה בגטו רומא, צוירה על ידי אטורֶה רוסלר פרנץ ב-1880

גטו (בעבר רווח הכתיב גיטו; מאיטלקית: Ghetto, היגוי במשמעו זה באיטלקית: גֶ'טו) בהקשר ההיסטורי-יהודי הוא הכינוי לצורת ההתיישבות היהודית בגולה ברבעים וביישובים נפרדים, מסוגרים בתוך עצמם מבחינה תרבותית מהעמים הלא-יהודיים.

מקור המונח גטו הוא ברובע היהודי בעיר ונציה במאה ה-16, שם היה הרובע בסביבת בית היציקה (באיטלקית: Ghetto; היגוי באיטלקית: גִ'יטוֹ), ומאז הפך השם להיות רווח לכל רובעי היהודים באירופה.

בנרטיב הציוני קיבל מושג הגטו גם משמעות כללית ומופשטת יותר - כינוי לרעיון הגולה עצמו, שבמרכזו עמדה הסתגרות היהודים, בין מרצון ובין מכורח, מפני העמים האחרים. המילה "גטו" שולבה ביצירותיהם של הוגים ציונים: בנימין זאב הרצל כתב חיבור ספרותי בשם "הגטו החדש", וישראל זנגביל את "ילדי הגטו", ולשני החיבורים הייתה השפעה על בני תקופתם ולאחריה.

המונח משמש כיום לציון כל אזור עירוני המובדל או מתבדל תרבותית מסביבתו, ועל פי רוב מוכה-עוני.

ימי הביניים עד העת החדשה

בימי הביניים העדיפו יהודי הגולה לחיות בקבוצה מגובשת ומתבדלת, הן מטעמי שמירת אורחות החיים הייחודיים והן מטעמי ביטחון. בנוסף, במקומות רבים ובתקופות רבות כפו השלטונות עליהם צורת חיים זו, כדי להבדילם או להשפילם, ובכדי להגביל את תחומי עיסוקיהם. ההחלטה על כך התקבלה לראשונה בשנת 1179, במועצה הלטראנית השלישית של הכנסייה, אולם לא נכפה עדיין נושא המגורים הנפרדים.

בראשית העת החדשה, בשנת 1516, הקצו שלטונות ונציה אזור מוקף חומה ותעלות מים בעיר למגוריה של הקהילה היהודית, בקרבת בית היציקה החדש (באיטלקית: ghetto nuovo). ה"גטו נואובו", ובקיצור גטו, הפך להיות שמה של השכונה היהודית, ולימים הפך גטו להיות השם המקובל לכל רובעי היהודים באירופה.

בשנת 1555 הורה האפיפיור פאולוס הרביעי על הקמת גטו רומא, ובהמשך גטאות בכל הארצות הנוצריות. גטאות הופיעו בדרום צרפת, כמה מערי גרמניה ומקומות אחרים במרכז אירופה. פיוס החמישי אמר כי בכל מדינות איטליה יש להקים גטאות ובתחילת המאה ה-17 היו גטאות בכל הערים המרכזיות באיטליה מלבד פיזה וליבורנו. רוב הגטאות היו מוקפים בחומה ובה שער אחד או שניים. השערים היו נסגרים לעת ערב ונפתחים בבוקר. בגטו היהודי בונציה, למשל, התגוררה הקהילה היהודית, שכמה מבניה היו בנקאים חשובים בעיר.

היות ושטח הגטאות היה מוגבל ומתוחם, גברה בהם הצפיפות ככל שגדלה האוכלוסייה, והם התאפיינו בתנאי תברואה ירודים ולעתים בהתפרצויות מגיפות. מאידך, היהודים תושבי הגטאות זכו לאוטונומיה דתית, תרבותית וחברתית יחסית. הנהגת האמנציפציה ליהודים במאה ה-18 גרמה לביטול הדרגתי של הגטאות בערי אירופה. הגטו האחרון שנותר היה הגטו שבעיר רומא, שעל ביטולו הוחלט ב-1870, ובפועל נפלו חומותיו ב-1888.

ישנם היסטוריונים הסוברים, כי לגטאות שהוקמו ופעלו בראשית העת החדשה, הייתה השפעה על שימור הזהות היהודית והימנעות מטמיעה והתבוללות.

משמעות וייצוגים במאה ה-20

גטו בתקופת השואה

ערך מורחב – גטאות בשואה

מראה בגטו ורשה בתקןפת השואה, צולם על ידי חייל גרמני, 1942

במלחמת העולם השנייה השתמשו הנאצים במונח "גטו", כחלק ממדיניות התעמולה וההטעיה, וקראו בשם זה רחובות ורבעים מגודרים, שבהן רוכזו יהודי הסביבה. היהודים נאספו על פי צווים שהודפסו בכרוזים, או ששודרו ברדיו אל הגטאות כשלב ביניים לפני שילוחם אל מחנות ההשמדה או חיסולם בדרכים שונות. וזאת, כחלק מתכנית הפתרון הסופי, לא לפני שנוצל כוח העבודה שלהם עד תום. בשנותיה הראשונות של המלחמה. גטאות אלה, שהוקמו בערים רבות במזרח אירופה נודעו בתנאי המחייה הירודים באופן קיצוני - צפיפות רבה, רעב ומחסור, הגבלות בלתי אפשריות, חשיפה להתעללויות, תנאי היגיינה ירודים ועוד. חלק ניכר מיהדות אירופה ניספה עוד בשלב הגטאות. לאלה ששרדו את הגטאות, היה הגטו תחנת מעבר בדרך לגורל קשה יותר במחנות ההשמדה.

כמונח חברתי

"גטו" בשיקגו, 1974

מושג הגטו חרג ממשמעותו היהודית-היסטורית, ונפוץ היום בשימוש במקומות שונים בעולם ככינוי למתחם מגורים המהווה, מבחינה תרבותית, יחידה מסוגרת המייחדת את שוכניה ומונעת מהם מגע נרחב עם החוץ. גטו עשוי להיווצר הן מבחירה, והן מאילוץ חיצוני. מקובל מאד, למשל, השימוש במושג גטו ככינוי לשכונות המאוכלסות באפרו-אמריקאים בערי ארצות הברית, ובעצם לכל גוש אורבני המאכלס, לרוב בתנאי מחיה ירודים, מיעוט מובדל או מתבדל.

בארצות הברית קיים גם המונח "גטו כפרי" כדי לציין מעונות קארוונים, שטחי דיור של עובדי חוות, ושמורות אינדיאנים, כדי להצביע על כך שהאזורים העניים ביותר בארצות הברית לא שוכנים בהכרח בתוך הערים הגדולות.

המונח "גטו" משמש גם כביטוי ציורי לציון אזור בו יש אוכלוסייה עם מאפיין מסוים, בלי קשר לרמת העוני שלה.‏

ראו גם

• גטאות באיטליה
• גטו רומא
• הגטו היהודי בוונציה
• היסטוריה של עם ישראל

לקריאה נוספת

• רוני ויינשטיין, "מבודדים אך לא דחויים" : היהודים בחברה האיטלקית בתקופת הרפורמציה הקתולית, בתוך: מיעוטים זרים ושונים, ירושלים: הוצאת מרכז שזר, תשס"א-2001, עמ' 93-132. ‬
• רוני ויינשטיין, הגטו היהודי והרובע העירוני בערים האיטלקיות בראשית העת החדשה : בין ריחוק לקרבה, זמנים, 67, 1999, עמ' 12-21.‬
• דוד קאסוטו, היבטים ארכיטקטונים ואורבנים של היישוב היהודי באיטליה, ‬איטליה אברייקה, 2008, עמ' 136-151.
• שלמה סימונסון, הגיטו באיטליה ומשטרו, בתוך: ספר-יובל ליצחק בער, (עורך: שמואל אטינגר), ירושלים: הוצאת החברה ההיסטורית הישראלית, תשכ"א-1960, עמ' 270-286.
• אלינה קורן, מחשבות ישראליות על מושג הגטו,‫ סוציולוגיה ישראלית, תשס"ד-2004, עמ' 163-169.

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ערך מילוני בוויקימילון: גטו
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: גטו

• גטו, במרכז המידע אודות השואה באתר יד ושם
• גטו ובידוד, אסופת מאמרים ומקורות בספריה הווירטואלי של מט"ח
• גטו, באנציקלופדיה ynet