התקווה

ערך זה עוסק בהמנון מדינת ישראל. אם התכוונתם לספינת מעפילים, ראו התקוה (ספינת מעפילים). למפלגה, ראו התקווה - מפלגה ציונית לאומית.

התקווה
כָּל עוֹד בַּלֵּבָב פְּנִימָה נֶפֶשׁ יְהוּדִי הוֹמִיָּה וּלְפַאֲתֵי מִזְרָח, קָדִימָה עַיִן לְצִיּוֹן צוֹפִיָּה - עוֹד לֹא אָבְדָה תִּקְוָתֵנוּ הַתִּקְוָה בַּת שְׁנוֹת אַלְפַּיִם לִהְיוֹת עַם חָפְשִׁי בְּאַרְצֵנוּ אֶרֶץ צִיּוֹן וִירוּשָׁלַיִם. כָּל עוֹד בַּלֵּבָב פְּנִימָה נֶפֶשׁ יְהוּדִי הוֹמִיָּה וּלְפַאֲתֵי מִזְרָח, קָדִימָה עַיִן לְצִיּוֹן צוֹפִיָּה - עוֹד לֹא אָבְדָה תִּקְוָתֵנוּ הַתִּקְוָה בַּת שְׁנוֹת אַלְפַּיִם לִהְיוֹת עַם חָפְשִׁי בְּאַרְצֵנוּ אֶרֶץ צִיּוֹן וִירוּשָׁלַיִם. כָּל עוֹד בַּלֵּבָב פְּנִימָה נֶפֶשׁ יְהוּדִי הוֹמִיָּה וּלְפַאֲתֵי מִזְרָח, קָדִימָה עַיִן לְצִיּוֹן צוֹפִיָּה - עוֹד לֹא אָבְדָה תִּקְוָתֵנוּ הַתִּקְוָה בַּת שְׁנוֹת אַלְפַּיִם לִהְיוֹת עַם חָפְשִׁי בְּאַרְצֵנוּ אֶרֶץ צִיּוֹן וִירוּשָׁלַיִם. "התקווה"
מדינה:	ישראל
שפה:	עברית
מילים:	נפתלי הרץ אימבר
לחן:	עממי מולדבי
שנת מעמד רשמי:	2004
שמות נוספים:	תקוותנו

מילות התקוה על רקע דגל ישראל

"הַתִּקְוָה" הוא המנונה הלאומי של מדינת ישראל, ובעבר המנונה של התנועה הציונית. ההמנון כולל, בשינויים קלים, את שני הבתים הראשונים משירו של נפתלי הרץ אימבר, אשר חובר בשנת 1878, עת ביקר אימבר בארץ ישראל. לחנו של השיר הנו עממי מולדבי, אשר הותאם לו על ידי שמואל כהן. ההמנון עוגן בחוק הישראלי ב-10 בנובמבר 2004, אף על פי שהתקבל כהמנון מאז קום המדינה.

ההמנון כולל את שני הבתים הראשונים, מבין תשעה, משירו של נפתלי הרץ אימבר, שחובר בשנת 1878. בבית השני הוכנסו שינויים קלים. שלוש השורות האחרונות: "התקוה הנושנה/ לשוב לארץ אבותינו/ עיר בה דוד חנה" הוחלפו באלה הידועות. אפשר שההמנון הפולני היה אחד ממקורות השראתו של אימבר. במילותיו "עוד לא אבדה תקוותנו" מוצאים הד לשורה הראשונה: "פולניה עדיין איננה אבודה" (Jeszcze Polska nie zginęła).

השיר נכתב בהברה אשכנזית, והדבר ניכר הן במשקל שלו והן באופן שבו הולחן. ההלחנה מחייבת גם כיום לשיר את ההמנון בהטעמה אשכנזית, השונה מההטעמה המקובלת בעברית ישראלית (המבוססת על ההגייה הספרדית).

השורה הפותחת את הפזמון החוזר של התקוה: "עוד לא אבדה תקותנו" היא מענה לפסוק י"א בחזון העצמות היבשות של הנביא יחזקאל: "הִנֵּה אֹמְרִים, יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ".

תחביר

תחבירית, שני בתי ההמנון הם משפט יחיד, כשהבית הראשון הוא פסוקית התנאי של המשפט הכולל ושתי השורות האחרונות של הבית השני הן פסוקית הלוואי של הנושא ("תקוותנו"), במבנה הבא (התוכן קוצר לשם בהירות הדגמת המבנה): "כל עוד הנפש הומייה והעין צופייה, לא אבדה תקוותנו להיות עם חופשי".

פסוקית התנאי	תיאור זמן	נשוא	נושא		פסוקית הלוואי
				תמורה
כָּל עוֹד בַּלֵּבָב פְּנִימָה נֶפֶשׁ יְהוּדִי הוֹמִיָּה, וּלְפַאֲתֵי מִזְרָח קָדִימָה עַיִן לְצִיּוֹן צוֹפִיָּה,	עוֹד לֹא	אָבְדָה	תִּקְוָתֵנוּ,	הַתִּקְוָה בַּת שְׁנוֹת אַלְפַּיִם,	לִהְיוֹת עַם חָפְשִׁי בְּאַרְצֵנוּ, אֶרֶץ צִיּוֹן וִירוּשָׁלַיִם.

תולדותיו של השיר עד היותו להמנון

בשלהי המאה ה-19

בתקופת העלייה הראשונה, הכירו רבים מאנשי יישוב את השירים העבריים: "משאת נפשי" מאת מרדכי צבי מאנה בחדרה, "חושו אחים, חושו" מאת ר' יחיאל מיכל פינס והבילויים בגדרה, "האח, ראשון לציון" מאת אריה ליפא שליט בראשון לציון, וכן, את "משמר הירדן" של אימבר. לדעת רבים ביישוב היהודי המתחדש עתיד היה דווקא שיר זה, שחובר אף הוא על ידי אימבר, להיהפך להמנון באחד הימים.

דוד יודילוביץ סיפר בזכרונותיו כי הוא וחבריו הכירו את אימבר בראשון לציון בשעה שחיבר את שירו. יחד עם חבריו ישראל בלקינד ומרדכי לובמן חביב הגיה יודילוביץ הן את סגנון השיר והן את תוכנו, ואימבר אישר זאת. התיקונים כללו שינוי הגרסה המקורית, "התקוה הנושנה / לשוב לארץ אבותינו / עיר בה דוד חנה" לנוסח הבא: "התקוה משנות אלפים / להיות עם חפשי בארצנו / ארץ ציון וירושלים".

בשנת ה'תרמ"ז (1886) קיבל שמואל כהן, פעיל מעולי רומניה, מידי אחיו את קובץ השירים ברקאי מאת אימבר, שנוספה לו הקדשת המשורר. כהן דפדף בחוברת שנדפסה בירושלים קצת לפני כן ונתפס לשיר "תקוותנו", מפני שמצא בבית התשיעי שתי שורות שדיברו אל ליבו: "רק עם אחרון היהודי גם אחרית תקוותנו".

כהן, שהיה גם זמר חובב, התקין ל"תקוותנו" לחן של פזמון עממי מולדבי פופולרי שהכיר מילדותו בשם "עגלת השוורים" ("Carul cu boi" או "אויס צ'יא"), על אודות המולדבים המאיצים בשווריהם בעת נסיעה בעגלה (צפו כאן). לחן זה היה נפוץ ברומניה, והיה ידוע שם שנים רבות כ"לחן ישן נושן"; איש מולדובה בשם ג' פופוביץ חיבר את הלחן עם שיר בנאלי בשם "העגלה והשוורים". בלחן הזה השתמשו לשירי עם רומנים נוספים כמו "שיר של חודש מאי", "החושרות התעוררו" או "שיר של חודש מאי" ("Luncile s-au deşteptat") (שפורסם לראשונה על ידי המוזיקולוג הרומני מטרנסילבניה טימוטיי פופוביץ ו"תירס זקוף העלים" ("Cucuruz cu frunza-n sus"). הלחן דומה בחלקו הראשון ל"מולדבה" (או "ולטאבה"), אחד הפרקים ביצירה "מולדתי" מאת בדז'יך סמטנה (צפו כאן), ומשום כך יש הסבורים כי המלחין הבוהמי שאב אף הוא השראה מזמר עממי זה שהגיע גם לארצו.

את ניסיון ההלחנה הראשון יזם ישראל בלקינד מראשון לציון; בשנת 1882 מסר את מילות השיר ללאון איגלי, מוזיקאי מחונן ואחד משליחיו של הברון רוטשילד לזכרון יעקב. אגלי התקין לחן נפרד לכל אחד מתשעת הבתים המקוריים בשיר. אך ריבוי המנגינות הקשה על השירה, ובסופו של דבר נגנזה הלחנתו.

המושבה רחובות, שחסרה שיר משלה, אימצה את "תקוותנו" אל חיקה. "תקוותנו" הפך שיר פופולרי בתפוצות בטרם הושר בפי רבים בציון. היה זה משה דוד שוב (יליד רומניה) ממייסדי ראש פינה, בעל הקול הערב, שהביא אותו לראשונה לידיעת הקהילות היהודיות בגולה. חזן מברסלאו בשם פרידלנד התקין תווים למנגינה, וכך יצא "תקוותנו" לאור מחדש בחוץ לארץ, בשנת 1895 תחת השם "געגועים", בקובץ שנקרא "ארבע מנגינות סוריות". אותה שנה יצא השיר בארץ ישראל בשנית, ונכלל באסופה "שירי עם ציון" שליקט מנשה מאירוביץ'. השם "תקוותנו" הוחלף אז לראשונה בשם "התקווה", אם כי השם "עוד לא אבדה" דבק אף הוא בשיר באותם ימים, וכך נקרא בכנסים ציוניים.

בשנת 1898 הוצע בביטאון התנועה הציונית "די ולט" פרס של 500 פרנק, תרומתו של יונה קרמנצקי, עבור מי שיציע המנון עברי ואשר ייבחר, אולם אף שיר לא נמצא מתאים דיו. בקונגרס הציוני הרביעי שוב נדברו בדבר המנון אך לא עשו דבר. לקראת הקונגרס החמישי הלחין המלחין היהודי-רוסי דוד נובקובסקי מאודסה את השיר. לפני אותו קונגרס הציע אימבר את "התקווה" להרצל, אך נדחה.

המאה ה-20

בשנת 1903, בקונגרס הציוני השישי, שעסק בתוכנית אוגנדה, הושרה "התקווה" בשירה אדירה, בגלל צירוף המילים "עין לציון צופיה" – שקיבל משמעות מיוחדת לאור המחלוקת עם "ציוני ציון", שהתנגדו לתוכנית אוגנדה. כך כבשה "התקווה" את מקומה כהמנון הלאומי. גם בסיום הקונגרסים הבאים הושרה התקווה, והחל מן הקונגרס הציוני האחד-עשר שרו את ההמנון בעמידה. בקונגרס השמונה-עשר, שהתקיים בשנת 1933, נקבעה "התקווה" באופן רשמי כהמנון הלאומי של התנועה הציונית.

מילות 'התקווה' היו המילים האחרונות שהשמיעו רבים מעולי הגרדום. חדר הגרדום במוזיאון אסירי המחתרות - ירושלים

בפתיחת טקס הכרזת העצמאות ב-14 במאי 1948 שרו כל הנוכחים את "התקווה", ובסיומו ניגנה התזמורת הפילהרמונית הישראלית את ההמנון. בניגוד לדגל ולסמל המנורה של מדינת ישראל, שנקבעו בחוק הדגל והסמל כבר בשנת 1949, נוסח "התקווה" והיותו ההמנון הלאומי נזכרו בחקיקה רק החל משנת 1996 ורק כבדרך אגב – בין ההוראות הקובעות את סדרי ישיבת הפתיחה של הכנסת. בסעיף 1(ד) ובתוספת השנייה לחוק הכנסת.

ב-10 בנובמבר 2004 קבעה הכנסת בתיקון ל"חוק הדגל והסמל", ששמו שונה לחוק הדגל, הסמל והמנון המדינה, את "התקווה" כהמנון הלאומי.‏

הנוסח המקורי של מילות "תקוותנו"

כָּל עוֹד בַּלֵּבָב פְּנִימָה נֶפֶש יְהוּדִי הוֹמִיָּה, וּלְפַאֲתֵי מִזְרָח קָדִימָה עֵינוֹ לְצִיּוֹן צוֹפִיָּה. עוֹד לֹא אָבְדָה תִּקְוָתֵנוּ, הַתִּקְוָה הַנּוֹשָׁנָה: לָשׁוּב לְאֶרֶץ אֲבוֹתֵינוּ, לָעִיר בָּהּ דָּוִד חָנָה. כָּל עוֹד דְּמָעוֹת מֵעֵינֵינוּ יִזְּלוּ כְגֶשֶׁם נְדָבוֹת, וּרְבָבוֹת מִבְּנֵי עַמֵּנוּ עוֹד הוֹלְכִים עַל קִבְרֵי אָבוֹת. עוד לא אָבדה תקוותנו... כָּל עוֹד חוֹמַת מַחֲמַדֵּינוּ לְעֵינֵינוּ מוֹפָעַת, וְעַל חֻרְבַּן מִקְדַּשֵׁנוּ עַיִן אַחַת עוֹד דּוֹמָעַת. עוד לא אבדה תקותנו... כָּל עוֹד מֵי הַיַּרְדֵּן בְּגָאוֹן מְלֹא גְדוֹתַיו יִזֹּלוּ, וּלְיַם כִּנֶּרֶת בְּשָׁאוֹן בְּקוֹל הֲמוּלָה יִפֹּלוּ. עוד לא אבדה תקותנו... כָּל עוֹד שַׁמָּה עֲלֵי דְּרָכִים שַׁעַר יֻכַּת שְׁאִיָּה, וּבֵין חָרְבוֹת יְרוּשָׁלַיִם עוֹד בַּת צִיּוֹן בּוֹכִיָּה. עוד לא אבדה תקותנו...

כָּל עוֹד דְּמָעוֹת טְהוֹרוֹת מֵעֵין בַּת עַמִּי נוֹזְלוֹת, וְלִבְכּוֹת לְצִיּוֹן בְּרֹאשׁ אַשְׁמוֹרוֹת עוֹד תָּקוּם בַּחֲצִי הַלֵּילוֹת. עוד לא אבדה תקותנו... כָּל עוֹד נִטְפֵי דָם בְּעוֹרְקֵינוּ רָצוֹא וָשׁוֹב יִזֹּלוּ, וַעֲלֵי קִבְרוֹת אֲבוֹתֵינוּ עוֹד אֶגְלֵי טַל יִפֹּלוּ. עוד לא אבדה תקותנו... כָּל עוֹד רֶגֶשׁ אַהֲבַת הַלְּאוֹם בְּלֵב הַיְּהוּדִי פּוֹעֵם, עוֹד נוּכַל קַוּוֹת גַּם הַיּוֹם כִּי עוֹד יְרַחֲמֵנוּ אֵל זוֹעֵם. עוד לא אבדה תקותנו... שִׁמְעוּ, אַחַי, בְּאַרְצוֹת נוּדִי אֶת קוֹל אַחַד חוֹזֵינוּ: כִּי רַק עִם אַחֲרוֹן הַיְּהוּדִי גַּם אַחֲרִית תִּקְוָתֵנוּ! עוד לא אבדה תקותנו... לֵךְ עַמִּי, לְשָׁלוֹם שׁוּב לְאַרְצֶךָ, הַצֱּרִי בְגִלְעָד, בִּירוּשָׁלַיִם רוֹפְאֶךָ, רוֹפְאֶךָ יְיָ, חָכְמַת לְבָבוֹ, לֵךְ עַמִּי לְשָׁלוֹם, וּרְפוּאָה קְרוֹבָה לָבוֹא...

השמעת ההמנון

השמעת ההמנון נהוגה בסיומם של טקסים, ממלכתיים ואחרים, בפתיחת אירועים ספורטיביים ובאירועים נוספים בעלי אופי המוני, ציבורי וממלכתי. בעבר, סיים הערוץ הראשון את שידוריו כל לילה בהשמעת ההמנון. בעת השמעת ההמנון נהוג לחלוק כבוד בקימה. פקודת מטכ"ל 33.0911 עוסקת בשירת ההמנון הלאומי בטקסים צבאיים. לפי הפקודה, על חייל לבוש מדים לעמוד דום בעת השמעת ההמנון, ואם נמצא מחוץ למבנה, לחבוש כומתה, וכן לשיר את ההמנון. חיילים חמושים במסדר ידגלו את נשקם וקצינים ונגדים יצדיעו. בפקודה הנחיות נוספות באשר להשמעת ההמנון במסגרת צבאית.‏

התנגדויות והצעות חלופיות

נסיונות לקבוע המנון לאומי החלו כבר בשנות ה-80 של המאה ה-19. בשנת 1886 הכריזה אגודת בני ציון, בה היו חברים, בין השאר, הרב יעקב מזא"ה ומנחם אוסישקין על תחרות לקביעת שיר עם. השירים בתחרות נדרשו להיות בעברית‏ ונשלחו אליו 26 שירים, אשר מתוכם ארבעה עלו לשלב הגמר. בתחרות זכה מנחם מנדל דוליצקי עם השיר "על הררי ציון"‏ שהתפרסם בהמליץ בדצמבר 1886, במהלך התחרות‏. בשנת 1895 פנה בנימין זאב הרצל אל קרל גולדמארק ואיגנץ בריל בבקשה שיכתבו עבורו המנון יהודי, אולם הוא לא נענה. בעקבות זאת, הוא הכריז באפריל 1897 על תחרות להמנון, אולם אף אחד מ-45 השירים שהגיעו לא נבחר.‏

התנגדויות

ישנן מספר סיבות להתנגדות להשארת "התקווה" כהמנון הלאומי. ישנם המתנגדים לה כהמנון מפני ששמירה על המנון המדבר על כמיהת העם היהודי לארצו אינה עולה בקנה אחד עם שילובם של המיעוט הערבי ומיעוטים אחרים כשווים לרוב היהודי.

על טענות מסוג זה כתב פרופ' שלמה אבינרי:

	המנונים אינם המכנה המשותף הנמוך ביותר של כלל האוכלוסייה, אלא ביטוי לזהות היסטורית, וברוב החברות הדמוקרטיות יש כאלה שאינם מסכימים לזהות זו."

טענה נוספת בנוגע למילה "יהודי" היא שהיא נאמרת בלשון זכר, ובכך אין השיר מבטא נשים. בנוסף לכך, הועלו טענות בדבר הנרטיב האשכנזי של השיר, המנומקות בציטוט המילים "ולפאתי מזרח קדימה – עין לציון צופיה", בעוד במבט מעיראק, מאיראן או מתימן ציון כלל אינה נמצאת במזרח. בנוסף לכך, מנגינת היסוד של השיר נוצרה באירופה. כך שבמובנים אלו, אין השיר מבטא את יהודי המזרח.

לדעת אחרים, התקווה אינה מתאימה כהמנון מכיוון שהיא מתעלמת מהעובדה שהעם היהודי כבר קיבל את עצמאותו והינו חופשי בארצו. דעת המתנגדים לשינוי היא שאין להחליף את ההמנון לאחר כל תמורה מדינית או פוליטית, ודווקא תקופת הכמיהה לעצמאות היא הראויה להנצחה, ולכן במקום לשנות את רוח "התקווה" כך שתתאים למציאות, יש לקרב את המציאות לרוח "התקווה".

הצעות חלופיות

הן לפני הקמת המדינה והן אחריה הועלו הצעות לשנות את ההמנון הלאומי, אך אף אחת מהן לא התקבלה. ההצעות כללו מגוון שירים: "ברכת עם" של חיים נחמן ביאליק, "התקווה החדשה" של י"ד קמזון, "המנון עברי" של דוד צמח, ו"משמר הירדן" של נפתלי הרץ אימבר. בשנת 1947 הציעו אישים דתיים לשנות את ההמנון למזמור קכ"ו בתהילים: "שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב ה' אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים".

אישים דתיים אחרים הציעו את "שיר האמונה" שחיבר הרב קוק בשנות ה-20 של המאה ה-20 בעקבות השיר "תקוותנו" של אימבר וללחן שלו. השיר משמש היום כהמנון של תנועת הנוער "אריאל". בחלק השני של הבית הראשון כתב הרב קוק "לשוב אל ארץ קודשנו, עיר בה דוד חנה" – והוא סוף הבית החוזר בשיר "תקוותנו" של נ"ה אימבר.

לאחר איחוד ירושלים במלחמת ששת הימים הועלתה הצעה להפוך את שירה של נעמי שמר, "ירושלים של זהב" להמנון הלאומי במקום "התקווה", אך ההצעה נדחתה. הנושא הועלה לדיון בכנסת על ידי אורי אבנרי.

הצעה נוספת להחלפת ההמנון היא השיר "אני מאמין" (או "שחקי שחקי" בשמו המקובל יותר) מאת שאול טשרניחובסקי. הצעה זו נומקה על ידי חבר הכנסת מוחמד ברכה בטענה שמסריו של השיר הינם אוניברסליים יותר, ושגם לאזרחי המדינה הלא יהודים יהיה יותר קל להתחבר אל מילותיו.

שימושים ציבוריים במנגינה ובמילים

• בשנת 1999 מפלגת "עלה ירוק" השתמשה במנגינת התקווה בעיבוד למוזיקת טראנס במסגרת תעמולת הבחירות לכנסת ששודרה בטלוויזיה לקראת הבחירות לכנסת ה-15.
• ב-2001 שילב ברי סחרוף קטע ממנגינת התקווה בתוך השיר שביצע והלחין "ריבונו של עולם" מתוך האלבום "האחר".
• ב-2002 חודש "התקווה" על ידי להקת הרוק הישראלית פונץ' במסגרת האלבום "דנה ראתה עב"מ", בלחן שונה.
• ב-2003 הקליטו טיפקס ושרית חדד גרסה להמנון באלבום האוסף של טיפקס "כל הלהיטים".
• בשנת 2006, הופיעה גרסת רוק להמנון בסרט מישהו לרוץ איתו. במהלך נגינת השיר, הופיע כותב הספר, דויד גרוסמן כניצב.
• ב-2008 הקליט עמיר בניון את מילות "התקווה" במנגינה של הניגון החסידי "אלי אתה ואודך" המיוחס לאדמו"ר רבי שניאור זלמן מלאדי, כשברקע קטעי רדיו הנוגעים למציאות הישראלית. השיר נשלח בליווי מכתב אישי, לשרי הממשלה.

ראו גם

• דגל ישראל
• סמל ישראל

לקריאה נוספת

• נפתלי הרץ אימבר, ברקאי : כולל שירים על ישראל ועל ישוב ארץ ישראל ועל המושבות, ירושלים: דפוס מ. מיוחס, תרמ"ו-1886.

מחקרים

• אליהו הכהן, "עוד לא אבדה תקוותנו", אריאל, 186, תשס"ט-2009, עמ' 100-104.
• יוסף ‫פרנקל, עוד לא אבדה תקוותנו (על ההמנון הלאומי "התקווה"), האומה, 128, תשנ"ז-1997, עמ' 408-412.
• צביה בן-יוסף גינור, "היש תקווה ל'התקווה'? על דיוקנם של הימנונים לאומיים", אלפיים, 29, תשס"ו-2005, עמ' 151-168.
• אסתרית בלצן, התקווה - עבר הווה עתיד - מהרצל עד סאבלימינל, הוצאת מעלות, 2009.

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
טקסט בוויקיטקסט: התקווה

• אליהו הכהן, כיצד הפכה "התקווה" להמנון?, באתר מט"ח
• איתי מרינברג, עין לציון צופיה - על תהליך הפיכתו של "התקווה" להמנון הלאומי באתר "הזמנה לפיוט"
• רחל קולנדר, גלגולו של המנון - על תהליך חיבור המילים והלחן של "התקווה", באתר "הזמנה לפיוט"
• בלדד השוחי, אודות "התקווה", באתר נענע 10
• זאב גלילי, עוד לא אבדה תקוותנו" "התקווה": משיר להמנון
• מקורו של ההמנון "התקווה", בקהיל הפורומים "ישראל פורום"
• גלגולו של המנון, באתר "מגדלור"
• פסוקי תנ"ך שעליהם מבוססת שירת התקווה, באתר "היו ימים"
• "ולטבה" מאת סמטנה
• החוק הקובע את "התקווה" כהמנון הלאומי, ומעט על הפולמוס סביב ההמנון, באתר הארץ
• לונדון את קירשנבאום, "התקווה של כולנו" - ראיון עם ד"ר אסתרית בלצן על שורשיו של ההמנון התקוה
• איתן בקרמן, גבר יהודי, ציוני, אשכנזי, באתר הארץ, 30/12/09
• דוד אסף, מסע מן הכורסא בעקבות 'התקווה', בבלוג "עונג שבת", 09 במאי 2011

נוסחים וביצועים של "התקווה":

• התקוה באתר פרויקט בן-יהודה
• מילות השיר "תקוותנו" והאזנה לו, באתר זמרשת. (הנוסח המקורי של "התקווה")
• תווים של מנגינת "התקווה"
• התקווה בנוסח המקורי בהקלטה משנות ה-30 של הזמר אל ג'ולסון (Al Jolson). ניתן לשמוע את ההגייה האשכנזית בשיר (ת=ס)
• הקלטות שונות של "התקווה"
• סרטון משנת 1933 שמתאר את החיים היהודיים במונקאץ', בדקה 6:20 (מהסוף) ניתן לצפות בילדים ששרים גרסה מוקדמת של "התקווה".
• הקלטה נדירה של שירת התקווה על ידי ניצולי השואה שנערכה על ידי כתב ה-BBC בעת שחרור מחנה ברגן-בלזן בשנת 1945