בג"ץ ישראל שייב נגד שר הביטחון

'בג"ץ 144/50 ד"ר ישראל שייב נגד שר הביטחון ואחרים'

מידע החלטה
ערכאה	בית המשפט הגבוה לצדק
תאריך החלטה	8 בפברואר 1951
חברי המותב
חברי המותב	יצחק אולשן, שניאור זלמן חשין ואלפרד ויתקון
דעות בפסק הדין
דעת רוב	חשין: מנהל אגף חינוך לא רשאי לבטל את שיקול דעתו בפני שר הביטחון לגבי החלטות אותן הוא מוסמך לקבל

בג"ץ ישראל שייב נגד שר הביטחון או בשמו המלא "בג"ץ 144/50-ישראל שייב נגד שר הביטחון, מנהל אגף החינוך ומנהל בית הספר הריאלי מונטיפיורי" הוא החלטה שניתנה ב-1950 בעתירה שהוגשה לבג"ץ על ידי ישראל אלדד שייב. בג"ץ הוציא צו על תנאי המורה למנהל אגף החינוך במשרד החינוך והתרבות להסביר מדוע הוא מסרב להסיר את התנגדותו להעסקתו של שייב בבית הספר הריאלי על שם מונטיפיורי. מאוחר יותר הומר הצו על תנאי לצו החלטי ברוב קולות, משום שנפסק שהוראת שר הביטחון שלא להעסיק את שייב היוותה חריגה מסמכותו.

בהערת אגב נדון לראשונה בבית המשפט בישראל חופש הביטוי של מורים בענייני פוליטיקה. פסק הדין מהווה בסיס בהגנה על חופש העיסוק.

האירועים שהובילו לעתירה לבג"ץ

ד"ר ישראל שייב רכש את השכלתו ועבד כמורה במוסדות שונים בחו"ל. נוסף על כך, הוא היה פעיל בבית"ר וכתב כתבות בנושאי הגות שונים לעיתונות היהודית בפולין. לאחר עלייתו לארץ ישראל, בשנת 1941, התחיל ללמד בגימנסיה "בן יהודה" בתל אביב. ב-1944 נעצר על ידי הבולשת הבריטית כחשוד בפעילות מחתרתית ונשלח למחנה המעצר בלטרון, כעבור שנתיים הצליח לברוח והמשיך להיות פעיל בלח"י עד לסיום המנדט.

לאחר קום המדינה ופירוק המחתרות ביקש שייב לחזור ללמד, אך עקב פעילותו במחתרת והשקפותיו הפוליטיות נדחה שוב ושוב על ידי מוסדות שונים. כאשר פנה בבקשת עבודה אל מנהל בית הספר "מונטיפיורי", הוא התנה את קבלתו לתפקיד בכך שיקבל אישור ממשרד החינוך. בתגובה לפנייתו, משרד החינוך לא אישר את העסקתו של שייב בנימוק: ”משרד הביטחון מתנגד להזמנתו של ד"ר ישראל שייב כמורה.”

כשפנה שייב למשרד הביטחון במטרה להבין מדוע קיימת ההתנגדות, תשובתו של שר הביטחון, דוד בן-גוריון, הייתה שאינו יכול לשמש כמורה כיוון שהוא מטיף בספרו ובעיתונו לשימוש בנשק נגד צה"ל והממשלה. ד"ר שייב פנה להתייעץ עם ידידו המשורר אורי צבי גרינברג שפנה אל בן-גוריון ואמר לו כי:

"דווקא משום שהוא (שייב) מורה טוב הוא מכניס את הפוליטיקה שלו גם בשיעור דקדוק"

— אורי צבי גרינברג

לאחר שבן-גוריון המשיך לעמוד על דעתו ולסרב לתת לו אישור, הגיש ד"ר שייב עתירה לבג"ץ שבתגובה הוציא צו על תנאי למשרד החינוך.

הדיון

טענת העותר

לפי טענתו של שייב אין צידוק לכך שנאסר עליו לעבוד בבית הספר. בנוסף טען שייב שאין לאסור על מורה ללמד רק על בסיס דעותיו הפוליטיות ופעילותו הפוליטית.

טענת המשיבים

המשיבים טענו ששייב מסכן את מדינת ישראל בכך שהוא מטיף נגד צה"ל ובכך חותר תחת ביטחון המדינה.

פסק הדין

בית המשפט קבע ברוב קולות שהתערבותו של שר הביטחון דוד בן-גוריון בהעסקתו של ד"ר ישראל שייב בבית הספר הראלי "מונטיפיורי" היוותה חריגה מתפקידו והיא בוצעה בלי סמכות חוקית ממשית. בנוסף, הצו על תנאי שהוציא בג"ץ ב-14 בנובמבר 1951 בעניין זה נקבע כצו החלטי ברוב קולות. תשלום הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד הוטל על מנהל משרד החינוך.  

לאחר המשפט

לאחר המשפט תבע שייב תביעת נזיקין ממשרד החינוך על הנזק הכלכלי שנגרם לו עקב הדחייה. תביעתו לא התקבלה משום שבתקופה זו הרשות הממלכתית הייתה צריכה לאשר תביעות נגדה. נוסף על כך שלא קיבל פיצויים, שייב לא התקבל לעבודה בבית הספר "מונטיפיורי" ואף לא במוסדות לימוד אחרים. בזיכרונותיו הוא טען כי השופט אולשן אמר שלא לפרוטוקול לאחר קריאת פסק הדין: ”בינינו לבין עצמנו - מי יעז לתת עבודה בבית ספרו לד"ר שייב [...] ביודעו שראש הממשלה מתנגד לכך.”

השלכות פסק הדין

בפסק הדין כתב השופט שניאור זלמן חשין כי הוא מקווה ש:

״לא ירחק היום, והכנסת תחוקק חוק אשר יאסור איסור חמור על מורים ומחנכים ועל כל העוסקים בצורכי חינוך הלכה למעשה, לעסוק, בין בגלוי ובין בסתר, אם בין כותלי בית-הספר ואם מחוצה לו, בענייני פוליטיקה, או בכל התעסקות שריח פוליטיקה עולה ממנה. חינוך ילדינו קודש הוא, ועל מזבחו אין להקריב אש זרה"

— השופט חשין

כשנתיים מאוחר יותר עוגנו דבריו אלה, בגרסה מתונה במידה ניכרת, בחוק חינוך ממלכתי סעיף 19:

"מורה, וכן עובד אחר במוסד חינוך, לא ינהל תעמולה לטובת מפלגה או ארגון פוליטי אחר בקרב תלמידים של מוסד חינוך"

פסקי הדין בהם מאוזכר הבג"ץ

מסקנות מפסיקתו של השופט חשין אוזכרו בפסקי דין רבים כתקדימים להחלטות שונות:

• חשיבות השמירה על חופש העיסוק הוזכרה בבג"ץ 125/57 - אניות מיכל נגד שר האוצר - בו חברה פרטית שעסקה בייבוא עצים מהולנד תבעה את משרד האוצר על כך שנתן מונופול לשתי חברות בלבד לעסוק בכך ובכך גרמו לאחת הספינות בחברה לשבות מעבודה על אף שכבר חתמה על חוזה שכירות עם חברה פינית. הפסיקה קבעה כי המונופול אינו מוצדק והוא פוגע בחופש העיסוק ועל כן המדינה נדרשה לבטלו.
• בג"ץ נוסף שמזכיר את הפסיקה בעניין ההתייחסות לחופש העיסוק הוא בג"ץ 214/52 - שוחט נגד י. סהר, מפכ"ל משטרת ישראל. נעשה ניסיון לפטר את שוחט, שהיה שוטר, על סמך התרשמות כללית של מפקד המחוז כי הוא "עושה רושם רע, מתרשל ומתחמק מתפקידו". השופט פסק כי אין עילה לפטרו ולפגוע בחופש העיסוק שלו.
• בבג"ץ שלמה מיטרני נגד שר התחבורה, מאזכר התובע את פסק הדין של שייב בהקשר לחריגת הרשות המבצעת מסמכויותיה. בית המשפט קבע שכל עוד אין חוק מפורש המאפשר לרשות המבצעת להטיל הגבלות בדבר מה, הטלת הגבלות על ידי הרשות המבצעת היא עבירה על החוק.
• בבג"ץ פריצקי נגד ממשלת ישראל ושר הפנים 6971-2/98 בבוא השופטים לדון בעקרון הפרדת הרשויות בישראל - בהקשר למקרה בו הממשלה מואשמת כי חרגה מסמכויותיה בחקיקה - מאוזכר גם פסק הדין של שייב כדוגמה לחריגת הרשות המבצעת מסמכותה.

קישורים חיצוניים

• בג"ץ 144/50 ד"ר ישראל שייב נ' שר הביטחון ואח' פ"ד ה, תשי"א/תשי"ב 1951
• ניר קידר, הממלכתיות הרפובליקנית של שופטי בג"צ ושל בן־גוריון: חזרה לבג"צ 50/144 שייב נגד שר הביטחון, עיונים בתקומת ישראל 14, 2004, עמ' 131–151
• ניר קידר, על הפורמליזם המחנך של בית המשפט העליון המוקדם: עיון מחודש בפסקי הדין בפרשות בּז'רנו ושייבּ, מחקרי משפט כ"ב(2), 2006, עמ' 385–423