דוד בן-גוריון

הדף "בן-גוריון" מפנה לכאן. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו בן-גוריון (פירושונים).

דוד בן-גוריון
תאריך לידה	16 באוקטובר 1886
תאריך פטירה	1 בדצמבר 1973, ו' בכסלו תשל"ד (בן 87)
ממשלות	הממשלה הזמנית, 1, 2, 3, 4, 5, 6, 7, 8, 9, 10
כנסות	מועצת המדינה הזמנית, 1, 2, 3, 4, 5, 6, 7
סיעות	מפא"י, רפ"י, ח"כ יחיד, הרשימה הממלכתית
תפקידים בולטים	ראש ממשלת ישראל שר הביטחון מזכ"ל ההסתדרות יו"ר הסוכנות היהודית שר החינוך שר התחבורה

דוד בן-גוריון (גרין) (, 16 באוקטובר 1886 – ו' בכסלו תשל"ד (1 בדצמבר 1973)) היה איש העלייה השנייה, ראש ההנהגה של "המדינה שבדרך", המוביל והדוחף להקמת מדינת ישראל, הכריז על הקמתה, ולאחר שקמה הנהיגהּ עשור ומחצה עד 1963; כיהן כראש הממשלה ושר הביטחון הראשון של מדינת ישראל והיה מראשי המנהיגים של תנועת העבודה הציונית.

בן-גוריון עמד בראש מקימי מדינת ישראל, הוביל את המאבק על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, גם במחיר חלוקת הארץ, והכריז על הקמת המדינה. היה ממנהיגי התנועה הציונית ויושב ראש הנהלת הסוכנות היהודית בירושלים והנהיג את מדינת ישראל בתקופה שלאחר ייסודה. בן-גוריון פעל למען הממלכתיות (בסיסמה "ממעמד לעם") ודיכא ניסיונות מימין ומשמאל (אלטלנה, הפלמ"ח) שבהם ראה סכנה לקיום צבא ממלכתי אחד. הראייה הממלכתית הזו הובילה אותו לפירוק המחתרות ערב מלחמת העצמאות ולהקמת צה"ל. שימש ראש ממשלה ושר ביטחון בממשלה הראשונה ובממשלות שאחריה והיה ממנהיגי תנועת העבודה הציונית בארץ ובעולם וממייסדי ההסתדרות הכללית של העובדים ומזכירה הכללי הראשון ומראשי היישוב. הנהיג את מפא"י ולאחר פרישתו ממנה הקים את רפ"י.

לחצו כדי להקטין חזרה לחצו להגדלה

חברי מערכת "האחדות", (מימין לשמאל) יישובים: יצחק בן צבי, דוד בן גוריון ויוסף חיים ברנר; עומדים: אהרן ראובני ויעקב זרובבל (1912)

בן-גוריון במדי הגדודים העבריים, 1918

בן-גוריון עם משה שרת בועדה האנגלו אמריקאית, 1946

דוד בן-גוריון בעת ההכרזה על הקמת מדינת ישראל

ראש הממשלה בכנס נוער בתחילת שנות החמישים

צריף בן-גוריון בשדה בוקר

לחצו כדי להקטין חזרה לחצו להגדלה

מימין לשמאל: דוד בן גוריון, משה פרלמן, יצחק נבון ואדוארד מורו, בעת ביקורו של מורו בשדה בוקר, 1956

דוד בן-גוריון נואם בכנסת (בית פרומין), 1957

קורות חיים

נעוריו ותחילת דרכו

דוד יוסף גרין נולד ב-16 באוקטובר 1886 י"ז בתשרי תרמ"ז לשיינדל ואביגדור גרין, בעיירה פלונסק שבפולין (אז בתחום האימפריה הרוסית). למד ב"חדר" מסורתי, ואחר כך ב"חדר" מודרני שהקים אביו, שהיה מראשוני החברים בתנועת "חובבי ציון". בגיל 11 התייתם מאִמו, שנפטרה כתוצאה מסיבוכי לידה.

בגיל 14, חרף גילו הצעיר, בעידודו של אביו, הקים יחד עם חבריו את אגודת "עזרא", שהכשירה את חבריה לקראת עלייה לארץ ישראל ושמה לעצמה מטרה להחיות את השפה העברית.

ב-1904 עבר לוורשה, ובה התפרנס מהוראה והצטרף לחוגים ציוניים. ב-1906, כאשר היה בן 20, עלה לארץ ישראל.

בשנותיו הראשונות בארץ היה חקלאי ועבד בעבודה חקלאית במושבות סג'רה, שם היה גם שומר, וכן במנחמיה וזכרון יעקב, בכפר סבא ובחוות כנרת. הוא הצטרף למפלגה הציונית-סוציאליסטית "פועלי ציון", והיה בין ראשי האגף ה"מני" במפלגה, אחד מחמשת חברי הוועד המרכזי שלה.וב-1907 במושב השני של ועידת פועלי ציון שהתכנס ביפו הצליח להוסיף למצעהּ את הסעיף: "המפלגה שואפת לעצמאות מדינית לעם היהודי בארץ הזאת" ואף להיבחר (יחד עם ישראל שוחט) לוועד זמני בן שני חברים לארגון מחדש של המפלגה.

בן-גוריון נבחר בוועידת "פועלי ציון" שהתקיימה ב-1910 להיות בין עורכי העיתון "האחדות", ביטאונה של מפלגת "פועלי ציון". מאותה שנה שימש אחד מעורכי "האחדות". על מאמרו הראשון חתם בשמו החדש "בן-גוריון", על שם יוסף בן-גוריון, מראשי היישוב היהודי בירושלים בימי המרד הגדול ברומאים. בשנת 1911 נסע לסלוניקי, שם למד טורקית על מנת להתקבל ללימודי משפטים, ובשנת 1912 נסע לקושטא ללמוד משפטים.

במלחמת העולם הראשונה, בעת ששהה בן-גוריון בארץ, האשימו הטורקים אותו ואת חברו יצחק בן צבי בחתרנות וגירשו אותם מהארץ. השניים הגיעו ב-1915 לארצות הברית, והמשיכו שם בפעילות ציונית, שבמסגרתה הקימו את תנועת "החלוץ". בניו יורק פגש בן-גוריון בפולה מונבז, אחות במקצועה ופעילה במפלגה הציונית פועלי ציון. לאחר היכרות קצרה, נישאו השניים ב-1917 בטקס אזרחי בעיר ניו יורק.

בשנת 1917, בעקבות הצהרת בלפור וכיבוש ארץ ישראל על ידי הבריטים, היה ממעוררי תנועת ההתנדבות ל"גדודים העבריים" ומראשוני המתנדבים לגדודים. ב-1918 הגיע כחבר גדוד 39 של קלעי המלך בצבא הבריטי למצרים ומשם לארץ ישראל. ב-1919 הקים בן-גוריון, יחד עם ברל כצנלסון, את מפלגת אחדות העבודה, שהייתה איחוד בין מפלגת פועלי ציון ובין "הבלתי מפלגתיים".

בהנהגת היישוב

בראשית שנות ה-20 הפך בן-גוריון להיות מהמנהיגים הבולטים של היישוב. בשנת 1920 נמנה עם מקימי ההסתדרות הכללית, והיה המזכיר הכללי שלה במשך 15 שנה. הוא ראה בהסתדרות, מלבד איגוד מקצועי שיגן על ציבור הפועלים בארץ, גם כלי חברתי וכלכלי שיקים משק עובדים עצמאי, וכן מוסד פוליטי שינהיג את ההתיישבות היהודית ויניח יסודות למדינה שתקום. הוא פעל למען איחודן של מפלגות הפועלים. פעילות זו נחלה הצלחה, כאשר ב-1930 התאחדו מפלגות אחדות העבודה והפועל הצעיר והקימו את מפלגת פועלי ארץ ישראל (מפא"י), שבן-גוריון נבחר למנהיגה, ויחד עם התנועות האחיות שלה בחוץ לארץ הפכה להיות המפלגה הגדולה ביותר בתנועה הציונית. בשנת 1935 נבחר בן-גוריון מטעם מפא"י ליושב ראש הנהלת הסוכנות היהודית, שהייתה הגוף המרכזי בניהול היישוב היהודי בארץ.

עם פרוץ מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט (1936) היה בן-גוריון מיוזמי מדיניות ההבלגה, שעיקרה התאפקות אל מול פעולות הערבים, פעולה שקולה והימנעות מפגיעה בחפים מפשע. בשנת 1937 תמך, יחד עם חיים ויצמן ומשה שרת, בהמלצתה של ועדת פיל הבריטית לחלוקת ארץ ישראל (שממערב לירדן) בין היהודים לערבים. התנגדותם של הערבים, שהיוו רוב באוכלוסייה, הכשילה יוזמה זו. בשנת 1939 הכריזו שלטונות המנדט הבריטי על מדיניות הספר הלבן, שהגבילה מאוד עליית יהודים לארץ ישראל ורכישת קרקעות על ידי יהודים, ונועדה להקפיא את מצב היהודים בארץ ישראל כמיעוט. בן-גוריון הכריז על מאבק בבריטים, שכלל העפלה והקמת נקודות התיישבות גם במקומות האסורים על פי החוק הבריטי.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה תמך בן-גוריון בהתנדבות יהודים לצבא הבריטי הנלחם בנאצים, מבלי לזנוח את התנגדותו למדיניות "הספר הלבן". בן-גוריון הבטיח שהיישוב יילחם לצד הבריטים נגד גרמניה הנאצית כאילו אין "ספר לבן", וימשיך להלחם נגד ה"ספר הלבן" כאילו אין מלחמה נגד הנאצים.

פעולות היישוב כנגד הבריטים נפסקו, החל גיוס לצבא הבריטי ולאחר מכן לבריגדה היהודית. בתחילת המלחמה הפסיקו גם ארגוני האצ"ל והלח"י את פעולותיהם נגד הבריטים, אולם בהמשך חידש הלח"י, ולאחריו גם האצ"ל את המאבק האלים נגד הבריטים. ארגון "ההגנה" בהנהגתו של בן-גוריון פעל נגד שני ארגונים אלה במבצעי הסזון). בן-גוריון עמד ב-1942 מאחורי תוכנית בילטמור שפתחה את המאבק להקמת המדינה, על אף ההתנגדות הרבה בתנועה הציונית ואף במפלגתו, בשל המשמעויות הטריטוריאליות שלה.

במהלך המלחמה וגם לאחריה המשיך השלטון הבריטי להתנגד להתיישבות היהודית ולעלייה לארץ ישראל, תוך התעלמות ממצוקת היהודים באירופה ומהשואה. לאחר המלחמה החריפה הנהגת היישוב את מאבקה בבריטים, ובמקביל נמשכה הפעילות המדינית להקמת מדינה יהודית. עם תום מלחמת העולם השנייה קיבל בן-גוריון לידיו את תיק הביטחון בהנהלת הסוכנות היהודית. בתפקידו זה תמך בהקמת תנועת המרי העברי כדי לארגן מאבק משותף בבריטים מצד שלושת המחתרות. הוא החל במאמצים נמרצים לרכישת נשק ובהכנות לוגיסטיות כדי להפוך את ארגון ההגנה לצבא שיוכל לעמוד נגד הכוחות הבלתי-סדירים של ערביי ארץ ישראל, ובעיקר נגד מתקפת הצבאות של מדינות ערב.

בספטמבר 1947 ניצב בן-גוריון בראש החותמים על מכתב הסטטוס קוו שנשלח לראשי אגודת ישראל. במכתב הבטיח בן-גוריון להפוך את יום השבת ליום המנוחה הרשמי של המדינה לכשתוקם, להימנע מנישואים אזרחיים, והבטיח את האוטונומיה של זרמי החינוך הדתיים. המכתב נשלח מתוך רצון לגייס את תמיכת כלל הציבור היהודי בארץ סביב רעיון הקמת המדינה, והוא עיצב למעשה את אופייה של ישראל בנושאי דת ומדינה למשך עשרות בשנים.

בן-גוריון הוביל את המוסדות הרשמיים של היישוב ושל התנועה הציונית במאבק למען קבלת תוכנית החלוקה על ידי האו"ם (המלצת ועדת אונסקופ והחלטת העצרת הכללית ב-29 בנובמבר (כ"ט בנובמבר) 1947 על חלוקת ארץ ישראל לשתי מדינות – יהודית וערבית). הוא העביר במוסדות היישוב את ההחלטה על הקמת מדינת ישראל חרף ההתנגדות העזה עד לרגע האחרון כנגד המהלך הזה, מצד גורמים רבים בקרב הימין, השמאל, הדתיים וגם בתוך מפא"י.

כראש הממשלה הראשון של ישראל

ב-14 במאי 1948 (ה' באייר תש"ח) קרא דוד בן-גוריון את "מגילת העצמאות" בטקס ההכרזה על הקמת מדינת ישראל שנערך בתל אביב, והיה ראשון החותמים עליה.

בן-גוריון התמנה לראש הממשלה ולשר הביטחון בממשלה הזמנית של המדינה החדשה, ולאחר הבחירות לכנסת הראשונה המשיך לכהן בתפקידים אלה. הוא שימש בתפקידים אלה בשתי תקופות, שמנו 13 שנים בסך הכול (יותר מכל ראש ממשלה אחר), זאת נוסף ל-13 שנים לפני הקמת המדינה, שבמהלכן עמד בראש הסוכנות היהודית, שהייתה הממשלה של "המדינה שבדרך".

מיד עם הכרזת המדינה נערכה פלישת צבאות ערב לישראל. מספר ימים אחרי הקמת המדינה (26 במאי) נתן בן-גוריון את הפקודה להקמת צה"ל. כראש הממשלה ושר הביטחון ניהל את המערכה במשך כל תקופת מלחמת העצמאות, עד לניצחון והסכמי שביתת הנשק, בראשית שנת 1949. בן-גוריון קיבל את כתבי ההאמנה מן הנציגים הדיפלומטיים הראשונים ששוגרו לישראל (וביניהם הציר האמריקאי ג'יימס מקדונלד והציר של ברית המועצות) וזאת בשל העובדה שנשיא מועצת המדינה הזמנית, חיים ויצמן, הגיע לישראל רק כעבור חודשים אחדים מיום קום המדינה.

שתים מהחלטותיו, שהיו שנויות במחלוקת, ואשר שיקפו את מדיניותו ליצור צבא אחד ויחיד למדינה הצעירה, הן:

• ההחלטה על פעולה תקיפה בעניין ספינת הנשק של האצ"ל, ה"אלטלנה", ובפרט הפגזתה בחוף תל אביב – בן-גוריון הורה לעצור את הספינה בכל מחיר, והוחלט להפגיזה. בקרבות בכפר ויתקין ובחוף תל אביב בין צה"ל לאנשי האצ"ל נהרגו שלושה חיילי צה"ל ו-16 אנשי אצ"ל.
• ההחלטה על פירוק הפלמ"ח – ב-7 בנובמבר 1948 הורה בן-גוריון על הפסקת פעולתו של מטה הפלמ"ח.

בתקופת כהונתו הראשונה (14 במאי 1948 – 26 בינואר 1954) הוכפל מספר תושבי המדינה, הודות לגל העלייה הגדול, מ-650,000 ל-1.37 מיליון בני אדם. מול חברים בהנהגה שסברו שיש להגביל ולמתן את זרם העלייה, בגלל קשיי הקליטה, התבטא בן-גוריון בתקיפות כנגד הגבלת מספר העולים, אם כי צידד בבחירת טיב העולים. בן גוריון ראה חשיבות רבה בעידוד העלייה כדי להגדיל את האוכלוסייה של מדינת ישראל. הוא גם ביקש להגביר את הילודה ולשם כך קבע את פרס הילודה בסך מאה לירות לאמהות שילדו עשרה ילדים חיים, שביטא באופן סמלי את הוקרת המדינה לאמהות אלו.

כדי לממן את קליטת העלייה, פעל בן-גוריון לאישור הסכם השילומים עם גרמניה, שיחייב אותה לפצות את המדינה על הוצאות הקליטה ועל הסבל והנזק החומרי אשר נגרם ליהודים בתקופת השואה. ההסכם עורר התנגדות ציבורית עזה מימין (חרות והציונים הכלליים) ומשמאל (מפ"ם ומק"י). הבולט שבמתנגדים היה מנהיג תנועת החרות, מנחם בגין, שעמד גם בראש הפגנה אלימה מול הכנסת שכוּונה נגד בן-גוריון. למרות זאת, ההסכם אושר בכנסת ונחתם במרץ 1952.

בן-גוריון ביסס את ריבונותה של המדינה החדשה על פי עקרון הממלכתיות. לשם כך העביר את מרכזי השליטה במדינה מגופים מפלגתיים וסקטוריאליים לגופים ממשלתיים. הוא שאף לאחד את העם סביב תרבות משותפת על פי תפיסת "כור ההיתוך". שתי החלטות משמעותיות שקיבל עם תחילת כהונתו כראש ממשלה היו ברוח זו: ההחלטה להפוך את צה"ל ל"צבא העם", שיהיה פתוח לכולם בלי יחידות נפרדות, וההחלטה על ביטול שיטת הזרמים בחינוך ואיחוד מערכת החינוך הכללית תחת חוק חינוך ממלכתי.

בהקמת ממשלותיו שמר על העיקרון "בלי חרות ומק"י" ולמנחם בגין הקפיד שלא לקרוא בשמו אלא כינה אותו: "חבר הכנסת היושב לימינו של חבר הכנסת בדר" (אך בערוב ימיו התכתב איתו בחוֹם). עד לפרישתו הראשונה לשדה בוקר, לא שיתף בן-גוריון בממשלותיו (פרט לממשלה הזמנית) גם את מפ"ם, שתמכה אותה עת ללא סייג בברית המועצות ובמשטרהּ הסטליניסטי.

פרישה לשדה בוקר

בן-גוריון החזיק בהשקפה כי עתיד היישוב היהודי בארץ הוא בנגב על מרחביו, העצומים ביחס לחלק הצפוני קטן-הממדים של המדינה. חדור אמונה, התפטר בן-גוריון מראשות הממשלה ב-7 בדצמבר 1953 ועבר להתגורר בצריף שנבנה עבורו בקיבוץ שדה בוקר, שם עבד בדיר, כדי לשמש דוגמה לכך שיש בכוחו של הפרט להפריח את השממה.

גם בתקופה זו המשיך בן-גוריון לקיים את השפעתו המכרעת בשלטון. בעלי תפקידים בכירים, ובמיוחד משה דיין (הרמטכ"ל דאז) ושמעון פרס, פעלו ליישום פעולות על דעתו של בן-גוריון, גם ללא ידיעתו של ראש הממשלה משה שרת. כך, לדוגמה, הופעלו כוחות צה"ל במקרים שונים על ידי דיין, לאחר שנועד עם בן-גוריון, מבלי שראש הממשלה יהיה שותף להכרעות.

חזרה לראשות הממשלה

ב-21 בפברואר 1955 חזר בן-גוריון לממשלה, לתפקיד שר הביטחון בממשלתו של משה שרת. בוויכוח בישיבת ממשלה, ב־29 במרץ 1955, טבע את הביטוי "או"ם שמום!". ב-3 באפריל 1955 נערכה הצבעה בממשלה על הצעתו של בן-גוריון לכיבוש עזה מידי המצרים. ההצעה נדחתה על ידי הממשלה, אף שרוב שרי מפא"י (ובהם גולדה מאיר ולוי אשכול) תמכו בבן-גוריון. אחרי הבחירות שנערכו ב-26 ביולי 1955 חזר לכהן (החל מ-3 בנובמבר 1955) כראש ממשלה ושר ביטחון, כאשר שרֵת משמש שר חוץ בממשלתו. חילוקי הדעות המדיניים והאישיים בין בן-גוריון לשרת (שהתבטאו עוד קודם לכן, כשניצח את בן-גוריון בהצבעה בממשלה בקולות השרים מהמפלגות האחרות) תרמו להדחת שרֵת מהממשלה ב-19 ביוני 1956 ומינוי גולדה מאיר לשרת החוץ במקומו. באוקטובר 1956 הגיע בן-גוריון להסכם עם צרפת ובריטניה על שיתוף פעולה במבצע צבאי נגד מצרים (מבצע קדש), אשר התחמשותה בנשק סובייטי רב וחדיש יצרה איום על ישראל. במהלך המבצע כבש צה"ל את חצי האי סיני, ולאחר מכן נאלצה הממשלה בראשותו לסגת מסיני בלחץ ממשלות ארצות הברית וברית המועצות.

בן-גוריון יצר קשרי ידידות עם נשיא צרפת שארל דה גול, והגיע לשיתוף פעולה הדוק בין שתי המדינות, ששיאו אספקת נשק רב לצה"ל, ובפרט לחיל האוויר, והקמת הקריה למחקר גרעיני בדימונה. כמו כן, הוביל בהדרגה להידוק הקשרים המדיניים עם גרמניה (שראשיתו עוד בקדנציה הראשונה, בהסכם השילומים), חרף ההתנגדות הציבורית.

דוד בן גוריון (שני משמאל), בטקס הענקת פרס ביטחון ישראל בשנת 1959. לצדו (מימין לשמאל): ג'נקה רטנר, חיים לסקוב ומיכאל שור

ב-5 ביולי 1961 שוגר "שביט 2", טיל מתוצרת ישראל. התמונות ברחבי העולם שהראו את בן-גוריון ואת סגן שר הביטחון שמעון פרס צופים בשיגור, גרמו לסערה ולהאצת מרוץ חימוש אזורי. שיגור הטיל עורר התרגשות רבה וגאווה רבה בישראל. השיגור נעשה כשבועיים לפני הבחירות לכנסת החמישית, בבחירות שמרה מפא"י על מעמדה המרכזי בכנסת, אך איבדה שישה מנדטים, כך שלא ברורה השפעת הטיל על הבוחר.

בשנת 1962 קיבל בן-גוריון מן הטכניון בחיפה תואר כבוד של "דוקטור לאדריכלות" (היחיד בקטגוריה זו) על בניית המדינה.

בתחילת שנות השישים התפוצצה "פרשת לבון" – השאלה מי נתן את ההוראה להפעלתה של רשת ריגול וחבלה ישראלית שנלכדה במצרים בשנת 1954 (בעת שמשה שרת היה ראש הממשלה ופנחס לבון היה שר הביטחון). לבון תבע כי יזוכה מאחריות לפעולה זו, ואילו בן-גוריון התנגד למתן זיכוי ללא חקירה משפטית והתעמת בכך עם צמרת מפלגתו. חילוקי הדעות הובילו להחלטת ועידת מפא"י, על פי דרישת בן-גוריון, להדיח את לבון מתפקיד מזכ"ל ההסתדרות. עימות זה הביא להתקפות על בן-גוריון מצד כל יריביו, ופגע ביוקרתו בעיני רבים.

ב-16 ביוני 1963, בהיותו בן 77, התפטר בן-גוריון בשנית מראשות הממשלה וחזר לשדה בוקר. הוא הכריז כי פרישתו הייתה ממניעים אישיים ולא מדיניים וכי בכוונתו לפרוש מן הפוליטיקה ולהתמסר לתחביביו – קריאה בתנ"ך והתעמלות בשיטת פלדנקרייז. רקע לפרישה היה, על פי פרשנים שונים, אי-קבלת דעתו במשבר המדענים הגרמנים במצרים והחלטת ועדת שרים ("ועדת השבעה"), שזיכתה את פנחס לבון מאחריות למתן "ההוראה" ב"עסק הביש", וכן לחצהּ של ממשלת ארצות הברית בעניין הקריה למחקר גרעיני.

בן-גוריון כאופוזיציונר

בן-גוריון המליץ על לוי אשכול כיורשו בראשות הממשלה, אך כעבור שנה החל להתעמת עם אשכול וניסה לערער את מעמדו במפא"י. הרקע לעימות היה דרישתו של בן-גוריון לדחות את מסקנות "ועדת השבעה", שהייתה ועדת שרים פוליטית, ולהקים ועדת חקירה משפטית לפרשת לבון בהשתתפות שופטים מבית המשפט העליון. עניין נוסף שהתנגד לו הייתה יוזמתו של אשכול לכונן "מערך" בין מפא"י ואחדות העבודה - פועלי ציון – דבר שבן-גוריון תפש כהקמת מרכז כוח מתחרה בראשות יגאל אלון וישראל גלילי בתוך המפלגה, שיפגע במימוש ההבטחה שנתן לו אשכול לשינוי שיטת הבחירות. על רקע זה, התפטר משה דיין ב-4 בנובמבר 1964 מן הממשלה.

בדצמבר 1964 הגיעו הדברים לכדי עימות גלוי בין אשכול לבן-גוריון, על רקע סירובו של אשכול להקים ועדת חקירה משפטית לחקר לפרשת ריגול שהסתבכה וידועה בשם "העסק הביש" (או "הפרשה"). בוועידת מפא"י בפברואר 1965 נערך העימות הגדול בין אשכול ובין בן-גוריון. בוועידה נשאו אישים מרכזיים במפלגה דברים חריפים ביותר כנגד בן-גוריון. משה שרת, אשר היה על ערש דווי, הגיע על כיסא גלגלים ונשא נאום חריף נגד המנהיג בן ה-79. בסיומה של הוועידה נשא אשכול נאום שבו קרא להפסיק את העיסוק ב"פרשה" ולהקים את המערך החדש. הוא קרא לבן-גוריון – "תן לי אשראִי!". בסיום הוועידה הצביעו רוב הצירים כנגד הצעת בן-גוריון לבירור "הפרשה" בוועדת חקירה משפטית.

בן-גוריון לא ויתר, וב-3 ביוני 1965 העמיד את עצמו כמועמד המפלגה לראשות הממשלה, אך מרכז מפא"י בחר את אשכול ברוב גדול.

בן-גוריון אסף את תומכיו ונקט בפעולות שפורשו על ידי מתנגדיו כהקמת מפלגה מתחרה. אחרי התפטרות משה דיין מן הממשלה, התפטרו גם שמעון פרס ויוסף אלמוגי, שתמכו בבן-גוריון. בן-גוריון, יחד עם כמה מתומכיו, גורש מן המפלגה, שבראשהּ עמד עשרות שנים, על ידי בית דין מפלגתי שבראשו עמד יעקב שמשון שפירא. מפלגתו החדשה של בן-גוריון, "רשימת פועלי ישראל" (רפ"י), הייתה לעובדה קיימת. הנחת מקימי המפלגה הייתה כי היא עתידה לקבל בין 20 ל-25 מנדטים, בעיקר על חשבון המערך. לאחר מכן שאף בן-גוריון להתאחד עם מפא"י, לאחר שזו תקבל את עמדותיו בעניין ועדת חקירה משפטית ושינוי שיטת הבחירות. לנושאים אלה נוספה מלחמתה של רפ"י ב"משטר של פחד ורמיה" שבו האשימה את מפא"י. תומכי בן-גוריון חשו בלחצים שהופעלו עליהם במקומות עבודה רבים כדי שיתמכו במפא"י נגד בן-גוריון (ואשר כל עוד בן-גוריון עמד בראש מפא"י – הופעלו כנגד מתנגדיו).

ב-2 באוקטובר 1966 נפתחו החגיגות לציון יום הולדתו ה-80 של בן-גוריון. רבים הגיעו לברכו בביתו בשדה בוקר, בהם משלחת נכבדים אשר הוטסה בשני מסוקים, בראשם נשיא המדינה זלמן שזר, ש"י עגנון, חיים הזז ופרופסור היילפרין‏‏.

בבחירות לכנסת השישית זכתה רפ"י רק בעשרה מושבים. ב-1968 התאחדה רפ"י עם מפא"י ואחדות העבודה למפלגה משותפת – מפלגת העבודה. בן-גוריון סירב להצטרף לצעד זה, ונותר בכנסת כסיעת יחיד. בבחירות לכנסת ב-1969 עמד בראש הרשימה הממלכתית, שזכתה בארבעה מושבים.

בשנת 1968 סירב לקבל את פרס ישראל שהוצע לו, בנימוק ש"לא מגיע לי פרס בעד מילוי חובתי לארצי".

פרישה מהפוליטיקה

ב-1970 פרש מהכנסת ומפעילות פוליטית, ואת שארית חייו הקדיש לכתיבת זיכרונותיו. הבודהיזם, שאליו נתפס, היה לו למוקד התעניינות מרכזי; זאת לצד אהבתו לתנ"ך. בשנותיו האחרונות דיבר על אמונתו באלוהים, אם כי היה רחוק מהדת האורתודוקסית. במישור המדיני, תמך בן גוריון בנסיגה "תמורת שלום אמת". יחד עם זאת, הוא גרס כי גם עבור שלום אמת אין לוותר על חלקים מירושלים ומרמת הגולן. כמו כן הצהיר, כי אילו היה בוחר בפעילות פוליטית, היה שב למפלגת המערך.

פטירתו והנצחתו

אתר קבורתם של דוד ופולה בן-גוריון במדרשת בן-גוריון

דוד בן-גוריון נפטר ב-1 בדצמבר 1973 (ו' בכסלו תשל"ד) בגיל 87. קברם המשותף של דוד ופולה בן-גוריון (שנפטרה ב-1968) נמצא במדרשת בן-גוריון, מול בקעת צין. בן-גוריון ביקש כי לא יינשאו הספדים על קברו ולא יירו מטחי כבוד בטקס הלוויה. בהתאם לצוואתו, ביתו בתל אביב, צריפו בשדה בוקר וארכיונו מנוהלים במסגרת "יד בן-גוריון".

בשנת 1976 חוקקה הכנסת את חוק דוד בן-גוריון‏ "לזכרו ולפועלו של דוד בן-גוריון ולהנחלת מורשתו לדורות". מכוח חוק זה הוקמו:

• המכון למורשת בן-גוריון, המכיל ארכיון, מכון חינוכי ומכון מחקר
• בית בן-גוריון השוכן בבית שבן-גוריון ציווה למדינה, בשדרות בן-גוריון בתל אביב
• המכון לחקר המדבר, כחלק מאוניברסיטת בן-גוריון בנגב

יום פטירתו, ו' בכסלו, נקבע בחוק כיום זיכרון ממלכתי.

על שמו של בן-גוריון נקראו קריית הממשלה בירושלים, נתב"ג – נמל התעופה בן-גוריון, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, מדרשת בן-גוריון, רחובות בערים רבות בישראל, בהם שדרות בן-גוריון בתל אביב, שכונות בערים חולון, עכו, לוד, שדרות ועוד, ובתי ספר (כמו בעיר כפר סבא).

כמו כן, נכתבו על בן-גוריון שירים עבריים רבים, בהם "בלדה לבן-גוריון" (נכתב על ידי יורם טהרלב, הולחן על ידי יאיר רוזנבלום ובוצע בין היתר על ידי להקת פיקוד מרכז) ו-"בן-גוריון" (נכתב, הולחן ובוצע על ידי מתי כספי ושלמה גרוניך).

משפחתו

משפחת בן-גוריון בביתם בתל אביב ב-1929; מימין לשמאל: עמוס, אביגדור (אביו של דוד), גאולה, פולה, דוד ורננה

בשנת 1917 נישא בן-גוריון לפולה מונבז במהלך שהותו בניו יורק. פולה, אחות במקצועה ופעילה במפלגה הציונית פועלי ציון, לקחה חלק פעיל בפעילותו הציבורית של בן-גוריון והתלוותה אליו בסיורים ובשליחויות. לזוג בן-גוריון נולדו שלושה ילדים: גאולה (בן אליעזר, לאחר נישואיה), עמוס, שהיה ניצב במשטרת ישראל, ורננה (לשם, לאחר נישואיה), פרופסור למיקרוביולוגיה. אחד מנכדיו הוא חוקר התקשורת יריב בן אליעזר.

כהוגה דעות וחוקר

בדברים שנשא דוד בן-גוריון בשנת תשי"ג-(1953), במעמד 75 שנה לפתח תקווה נאמר:

	"העלייה לארץ קדמה למדינה וקדמה לציונות ולחיבת ציון. המונחים השגורים בפינו על עליה ראשונה, שנייה ושלישית - הם מטעים. עלית ביל"ו לא הייתה הראשונה. מאז החלה תנועת חיבת-ציון המאורגנת, ואחריה התנועה הציונית - אנו רגילים לדבר בביטול על היישוב הישן שהתקיים בארץ לפני טביעת המונחים חיבת-ציון וציונות. ישוב זה היה פרי עליות של היהדות הספרדית והיהדות האשכנזית מאות שנים לפני חידוש המונחים החדשים, ועליות אלה, - עליות של בודדים ושל קבוצות שלמות, - היו כרוכות בקשיים ובסכנות הרבה יותר גדולים מהעליות החדשות, שאנו רואים בהן "התחלת המפעל הציוני"...והדורות הקודמים, שבנו את היישוב הישן וקיימו אותו, לפני "בראשית" של הדורות האחרונים, ראויים להוקרה ולהערצה מצדנו, גם אם אנו רחוקים עכשיו מהלך-רוחם ומדרכי חייהם".
– דוד בן-גוריון דברי פתיחה ל-אם המושבות פתח תקוה, ג. קרסל, הוצאת עיריית פתח תקוה, תשי"ג

ספריו

פסל של דוד בן גוריון בראשון לציון

• על הקומוניסם והציונות של השומר הצעיר (חתום: ס. ש. יריב, הוצאת מפלגת פועלי ארץ ישראל, 1953)
• מערכת סיני (תש"ך)
• נצח ישראל (הוצאת עיינות, תשכ"ד)
• הפועל העברי והסתדרותו, בעריכת יהודה ארז (1964)
• דברים כהוויתם (הוצאת עם הספר, 1965).
• פגישות עם מנהיגים ערבים (תשכ"ז)
• מכתבים אל פולה ואל הילדים (תשכ"ח)
• עיונים בתנ"ך (1969)
• מדינת ישראל המחודשת (1969)
• ייחוד ויעוד - דברים על ביטחון ישראל (1971)
• אגרות דוד בן-גוריון, בשני כרכים (1974-1971)
• זכרונות, בארבעה כרכים (1975-1973).
• על החזון הציוני ועל הגשמתו (תשל"ד)
• בית אבי, (מבוסס על שיחות עם בן-גוריון בתוכנית הרדיו "בית אבי", משנת 1966, בעריכתם של פיטר פריי ועמוס אטינגר), הוצאת הקיבוץ המאוחד,(תשל"ה)
• ממעמד לעם (1974)
• כוכבים ועפר (1976): מאמרים משנתון הממשלה
• מלב אל לב - דברים להורים שכולים (תשל"ז)
• אידאולוגיה ומדיניות ציונית (תשל"ח)
• ארץ ישראל בעבר ובהווה (ביחד עם יצחק בן צבי) (מהדורה חדשה, תש"ם)
• גרשון ריבלין, אלחנן אורן (עורכים), יומן המלחמה: מלחמת העצמאות, תל אביב : משרד הביטחון - ההוצאה לאור, 1982.

על כתיבת הספרים זכה בן-גוריון פעמיים בפרס ביאליק לחכמת ישראל, בתשי"א ובתשל"א.

ראו גם

• הסכמי בן-גוריון - ז'בוטינסקי (הסכמי לונדון)
• בית בן-גוריון
• צריף בן-גוריון

לקריאה נוספת

הדרכה וספרות יפה

• גילת גופר, דוד בן-גוריון - ציוני דרך בחייו, ‫ שדה בוקר: המכון למורשת בן-גוריון, מדרשת בן-גוריון, תשס"ב 2002.
• דבורה עומר, אל ראש ההר, הוצאת זמורה ביתן, 1984
• שמעון פרס, גם בחיל וגם ברוח - קוים לדמותו של דוד בן-גוריון, תשל"ה-1975.
• רוברט סנט ג'ון, דוד בן גוריון : ביאוגרפיה, פרשת חיים בלתי שכיחה (עברית: יצחק א. עבאדי, הוצאת אחיאסף, 1959) (תורגם גם ליידיש, הוצאת פארלאג - מנורה, 1960)

• Ben-Gurion: the biography of an extraordinary man (Doubleday, 1959), Robert St. John
• Robert St. John, Ben-Gurion: a biography (Doubleday, 1971)

מקורות

• זהבה אוסטפלד (עורכת), הזקן והעם - מבחר אגרות אישיות של דוד בן-גוריון, תל אביב: הוצאת משרד הביטחון, 2001.
• גרשון ריבלין, אלחנן אורן (עורכים), יומן המלחמה: מלחמת העצמאות, תל אביב : משרד הביטחון - ההוצאה לאור, 1982.
• אלי שאלתיאל (עורך), דוד בן-גוריון ראש הממשלה הראשון מבחר תעודות (1963-1947), (סדרת הנצחה לזכרם של נשיאי ישראל וראשי ממשלותיה) ימימה רוזנטל, גנזך המדינה, תשנ"ז.

מחקרים

• שלמה אהרונסון, דוד בן גוריון: מנהיג הרנסאנס ששקע, המרכז למורשת בן גוריון, הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן גוריון בנגב, 1999.
• דוד אוחנה, משיחיות וממלכתיות: בן-גוריון והאינטלקטואלים – בין חזון מדיני לתאולוגיה פוליטית, הוצאת מכון בן-גוריון לחקר ישראל, הציונות ומורשת בן-גוריון, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, 2003.
• שמואל אטינגר, תולדות עם ישראל, ג: תולדות עם ישראל בעת החדשה, הוצאת דביר, תל אביב, 1969.
• יוסף אלמוגי, המאבק על בן-גוריון – בעקבות הפרשה, הוצאת ידיעות אחרונות, תל אביב, 1988.
• מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון – האיש מאחורי האגדה, משרד הביטחון - ההוצאה לאור, תל אביב, 1994.
• מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון, תל אביב: הוצאת עם עובד, 1975.
• דב בר-ניר, העימות: בן-גוריון והרוויזיוניזם, תל אביב: הוצאת עם עובד, 1987.
• מאיר בראלי, להבין את בן-גוריון, הוצאת ידיעות אחרונות, תל אביב, 1986.
• גד ברזילי, דמוקרטיה במלחמות: מחלוקת וקונצנזוס בישראל, ספרית פועלים, תל אביב, 1992.
• אלון גל, דוד בן גוריון לקראת מדינה יהודית: ההערכות המדינית נוכח הספר הלבן ופרוץ מלחמת העולם השנייה 1941-1938, אוניברסיטת בן-גוריון, באר-שבע, 1985.
• אברהם וולפנזון, דוד בן-גוריון ומדינת ישראל, תל אביב, הוצאת עם עובד, 1974.
• שבתי טבת, קנאת דוד: חיי דוד בן-גוריון, הוצאת שוקן: כרך א: בן-גוריון הצעיר, 1977; כרך ב: בן-גוריון – איש מרות, 1981; כרך ג: הקרקע בוער, 1987; כרך ד: איש ריב, 2004.
• שבתי טבת, הדרך לאייר, תל אביב: משרד הביטחון - ההוצאה לאור, 1986.
• שבתי טבת, בן-גוריון וערביי ארץ-ישראל: מהשלמה למלחמה, הוצאת שוקן, ירושלים, 1985.
• שבתי טבת, קלב"ן: על מה נפל דוד בן-גוריון?, תל אביב: איש דור הוצאה לאור, 1992.
• אריאל לאונרד פלדשטיין, קשר גורדי: דוד בן גוריון, ההסתדרות הציונית ויהדות ארצות הברית - 1963-1948, מכון בן גוריון, המכללה האקדמית ספיר, המכון ליהדות זמננו, האוניברסיטה העברית בירושלים, הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן גוריון בנגב, 2003.
• זאב צחור, החזון והחשבון: בן-גוריון בין אידאולוגיה לפוליטיקה, תל אביב: הוצאת ידיעות אחרונות, ספרית פועלים, 1994.
• ניר קידר, ממלכתיות: התפיסה האזרחית של דוד בן גוריון, ירושלים: יד יצחק בן צבי; מכון בן גוריון לחקר ישראל, 2009.
• גרשון ריבלין, עמרם פרת, דוד בן-גוריון – האיש וצה"ל, תל אביב: משרד הביטחון - ההוצאה לאור, 1986.
• זכי שלום, כאש בעצמותיו: דוד בן-גוריון ומאבקיו על דמות המדינה והנהגתה 1967-1962, הוצאת מכון בן גוריון, קריית שדה בוקר; אוניברסיטת בן גוריון בנגב, תשס"ה.
• בן גווריון של שמעון פרס: מפגשים עם דוד לנדאו, הוצאת כתר, 2011.

מאמרים

• מאמרים על בן-גוריון, הספרייה הווירטואלית של מטח.
• שלמה אהרנסון, חוקה לישראל – הדגם הבריטי של דוד בן-גוריון, פוליטיקה 2, 1998, עמ' 30-9.
• דוד אוחנה, מיכאל פייגה, הלוויה על סף הצוק: ישראל נפרדת מדוד בן-גוריון, ישראל 17, 2010, עמ' 57-25
• משה גלבע, דוד בן-גוריון ויחסו לעולם השלישי ולסין, בעיות בינלאומיות כ"ה, 1986, עמ' פ-פז.
• דן גלעדי, "בוש ונכלם": בן גוריון והתנועה הקיבוצית, דברי הקונגרס העולמי למדעי היהדות העשירי (ב1), 1989, עמ' 587-581.
• אליעזר דון-יחיא, ‏ממלכתיות ויהדות בהגותו ובמדיניותו של בן-גוריון, הציונות יד, 1989, עמ' 88-51
• יחיעם ויץ, "האב המייסד" ומשפטו של הצורר: בן-גוריון ומשפט אייכמן, יד ושם – קובץ מחקרים ל"ו (1), 2008, עמ' 212-181.
• חנן חבר, שירה ומדינאות: דוד בן-גוריון ואורי צבי גרינברג, אלפיים 17, 1999, עמ' 238-222.
• שבתי טבת, "החור השחור": בן-גוריון בין שואה לתקומה, אלפיים 10, 1994, עמ' 195-111.
• גד יעקבי, "איש יהודי קשה עורף": ראיית הנולד בהכרעותיו של בן-גוריון, כיוונים חדשים 12, 2005, עמ' 129-120.
• נתנאל לורך, תעוזה וחרדה בהחלטות בן-גוריון: הכניסה לסיני והנסיגה ממנו בשנים 1948, 1956, דברי הקונגרס העולמי למדעי היהדות העשירי (ב1), 1989, עמ' 580-573.
• פיטר מדינג, בן-גוריון כמודל למנהיגות פוליטית דמוקרטית, יהדות זמננו 5, תשמ"ט, עמ' 49-25.
• רפי מן, עולם הספרים של דוד בן-גוריון: חזון אקטואלי בכריכה קשה, זמנים 114, אביב 2011, עמ' 111-100.
• מתתיהו מינץ, ‏הקונצפציה ההיסטורית: לבירור עמדתו הפוליטית והציונית של דוד בן גוריון בעת מלחמת העולם הראשונה – לפני מתן הצהרת בלפור, הציונות י"ג, 1988, עמ' 87-69
• דינה פורת, ‏בן-גוריון ושואת יהודי אירופה, הציונות יב, 1987, עמ' 314-293
• דינה פורת, בעיה בהיסטוריוגרפיה: יחסו של דוד בן-גוריון ליהודי אירופה בתקופת השואה, משואה י"ט, 1991, עמ' 165-154.
• טוביה פרילינג, לבחינת הסטריאוטיפ: בן גוריון ושואת יהודי אירופה, 1945-1939, יד ושם: קובץ מחקרים יז-יח, תשמ"ז, עמ' 351-329.
• צבי צמרת, איך מצטייר בן-גוריון בספרי לימוד, כיוונים חדשים 19, 2009, עמ' 52-34.
• ניר קידר, בן-גוריון והמאבק למינוי שופט ממוצא ספרדי לבית-המשפט העליון, מחקרי משפט יט (2), 2003, עמ' 539-515.
• זהר שגב, בין שיתוף למאבק: בן-גוריון והציונות האמריקנית בתחילת שנות הארבעים, מדינה וחברה 2 (1), אפריל 2002, עמ' 42-19.
• אניטה שפירא, בן גוריון והתנ"ך – יצירתו של נרטיב היסטורי?, אלפיים 14, תשנ"ז, עמ' 231-207.
• אביהו בר-איל, ‏יש להכריז שמדינה יהודית קיימת (קטע מיומנו של דוד בן גוריון), קתדרה 7, אפריל 1977, עמ' 6-3
• זאב צחור, ‏ניצחון עצוב: בן-גוריון וגדוד העבודה, קתדרה 43, מרץ 1987, עמ' 51-33
• שבתי טבת, ‏בן-גוריון והשאלה הערבית, קתדרה 43, מרץ 1987, עמ' 68-52
• דליה עופר, ‏העלייה, הגולה והיישוב, קתדרה 43, מרץ 1987, עמ' 90-69
• שמעון רשף, ‏בן-גוריון והחינוך העברי והממלכתי, קתדרה 43, מרץ 1987, עמ' 114-91
• אורי ביאלר, ‏בן-גוריון ושאלת האוריינטציה הבינלאומית של ישראל, 1956-1948, קתדרה 43, מרץ 1987, עמ' 172-145
• אלחנן אורן, ‏יומן המלחמה של בן-גוריון כמקור היסטורי למלחמת העצמאות, קתדרה 43, מרץ 1987, עמ' 192-173
• מתתיהו מינץ, ‏בין דוד בן-גוריון ליצחק בן-צבי: על מיקבץ אחד של מכתבי בן-גוריון בגלות אמריקה (1916-1915), קתדרה 44, יוני 1987, עמ' 96-81
• אלון גל, ‏הספד ומדיניות: דברי דוד בן-גוריון באזכרה ללואי ד' ברנדייס, לונדון, 21 באוקטובר 1941, קתדרה 44, יוני 1987, עמ' 115-108
• יצחק אבנרי, ‏'מרד העלייה' – תוכניתו של בן-גוריון לעלייה בלתי-לגאלית, קתדרה 44, יוני 1987, עמ' 157-126
• נתן ינאי, ‏התפיסה הממלכתית של בן-גוריון, קתדרה 45, ספטמבר 1987, עמ' 189-169
• זכי שלום, ‏יומני בן-גוריון כמקור היסטורי, קתדרה 56, יוני 1990, עמ' 149-136
• מאיר חזן, מפא"י בתדהמה: בן-גוריון מול מפלגתו במשברי שנות השלושים, קתדרה 137, תשרי תשע"א, עמ' 62-27.
• נקדימון רוגל, מה ידע בן-גוריון על תל-חי?, עיונים בתקומת ישראל ‏1, 1991, עמ' 40-28
• טוביה פרילינג, בן-גוריון בבולגריה: מפגשו הראשון עם שארית הפלטה, עיונים בתקומת ישראל ‏1, 1991, עמ' 342-308
• על המיעוט הערבי, המיעוט הדרוזי והממשל הצבאי: פרסום ראשון מתוך יומן בן גוריון 1960, עיונים בתקומת ישראל ‏2, 1992, עמ' 454-449
• נתן ינאי, מושג האזרחות בתפיסתו של דוד בן-גוריון, עיונים בתקומת ישראל ‏4, 1994, עמ' 504-494
• מאיר פעיל, המדיניות והאסטרטגיה של בן-גוריון בגמר מלחמת העצמאות, עיונים בתקומת ישראל ‏5, 1995, עמ' 64-37
• משה ז"ק, התמורה ביחסו של דוד בן־גוריון לממלכת ירדן, עיונים בתקומת ישראל ‏6, 1996, עמ' 109-85
• יחיעם ויץ, אל הפנטזיה ובחזרה: מדוע החליט בן-גוריון לרדת לשדה־בוקר?, עיונים בתקומת ישראל ‏8, 1998, עמ' 319-298
• דוד טל, מלחמת תש"ח – מלחמתו של דוד בן-גוריון, עיונים בתקומת ישראל ‏13, 2003, עמ' 138-115
• רחל רוז'נסקי, האמנם "שפה זרה וצורמת"? לשאלת יחסו של בן גוריון ליידיש לאחר השואה, עיונים בתקומת ישראל ‏15, 2005, עמ' 483-463
• יחיעם ויץ, יחסו של בן-גוריון לרוויזיוניזם ולזרמיו, עיונים בתקומת ישראל ‏19, 2009, עמ' 344-306
• אהרן קמפינסקי, בין תמיכה להסתייגות: התייחסותו של בן-גוריון להסדרת הדת בצה"ל, עיונים בתקומת ישראל ‏19, 2009, עמ' 448-425

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ציטוטים בוויקיציטוט: דוד בן-גוריון
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: דוד בן-גוריון

• הבלוג של דוד בן-גוריון המביא קטעים מיומנו בנושאים אקטואליים.
• שילה הטיס רולף, דוד בן-גוריון (גרין) מתוך "הלקסיקון הפוליטי של מדינת ישראל", 1998.
• דוד בן-גוריון, באתר הכנסת .
• דוד בן-גוריון: אדריכל המדינה באתר הסוכנות היהודית.
• המכון למורשת בן-גוריון.
• בן-גוריון - ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל באתר "ניחוח ישראלי".
• דוד בן-גוריון - מסלול חיים באתר "לחיות את ההיסטוריה".
• אחד מאנשי המאה במגזין "טיים".
• אתר על מעשיו ופועלו של דוד בן-גוריון.
• ציטוטים מפורסמים של דוד בן-גוריון, באתר "בין המרכאות".
• על בן-גוריון באתר סנונית.
• וידאו: כתבה מ-1959 על התפטרות ממשלת ישראל השמינית.
• תמונות מאזור הקבר.
• כל כתבי בן גוריון
• האיש הצעיר הזקן, סרט על דוד בן גוריון מתוך אתר ארכיון שפילברג
• דוד בן-גוריון, באנציקלופדיה ynet
• מי האיש הקטן גדול הזה?, באתר הטלוויזיה החינוכית הישראלית
• ‫ניר מן, כל מה שהזקן יבקש, באתר הארץ, 12 באוקטובר 2011‬
• שלמה נקדימון, אם יהיה צורך לירות - נירה!, באתר הארץ, 11 בנובמבר 2011
• דוד בן-גוריון, צה"ל - בית היוצר של אומה לוחמת ויוצרת, מערכות, גיליון 287, ‏ יוני 1983, עמוד 3.

הערות שוליים

מזכירי ההסתדרות
דוד זכאי | דוד בן-גוריון | דוד רמז | יוסף שפרינצק | פנחס לבון | מרדכי נמיר | פנחס לבון | אהרן בקר | יצחק בן-אהרן | ירוחם משל | ישראל קיסר | חיים הברפלד | חיים רמון | עמיר פרץ | עופר עיני

חותמי מגילת העצמאות (על פי סדר חתימתם)

דוד בן-גוריון · דניאל אוסטר · מרדכי בנטוב · יצחק בן-צבי · אליהו ברלין · פרץ ברנשטיין · זאב גולד · מאיר ארגוב · יצחק גרינבוים · אברהם גרנות · אליהו דובקין · מאיר וילנר · זרח ורהפטיג · הרצל ורדי (רוזנבלום) · רחל כהן-כגן · קלמן כהנא · סעדיה כובשי · יצחק מאיר לוין · מאיר דוד לוינשטיין · צבי לוריא · גולדה מאיר · נחום ניר-רפאלקס · צבי סגל · יהודה ליב הכהן פישמן · דוד צבי פנקס · אהרן ציזלינג · משה קול · אליעזר קפלן · אברהם קצנלסון · פנחס רוזן · דוד רמז · ברל רפטור · מרדכי שטנר · בן-ציון שטרנברג · בכור-שלום שטרית · חיים משה שפירא · משה שרת

הקודם: -

יושב ראש מפא"י

הבא: משה שרת

הקודם: משה שרת

יושב ראש מפא"י

הבא: לוי אשכול