משרד האוצר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

קואורדינטות: 31°46′39.27″N 35°12′9.22″E / 31.7775750°N 35.2025611°E / 31.7775750; 35.2025611

משרד האוצר
שר יאיר לפיד
מועד כניסת השר לתפקידו 18 במרץ 2013
סגן שר מיקי לוי
מנכ"ל יעל אנדורן
שנת הקמה 1948
http://www.mof.gov.il
בניין משרד האוצר בירושלים

משרד האוצר הוא המשרד הממשלתי האחראי על קביעת המדיניות הכלכלית של ממשלת ישראל, ויסות הפעילות הכלכלית והעסקית במשק, קביעת תקציב המדינה השנתי לפעילות הממשלה וחלוקתו למשרדי הממשלה השונים.

אגפי המשרד[עריכת קוד מקור | עריכה]

בראש משרד האוצר עומד שר האוצר. מתחת לשר, עומדים באופן ישיר סגן השר (או שר נוסף בתוך המשרד), המנהל הכללי, ראשי האגפים (החשב הכללי, אגף תקציבים, אגף שוק ההון, אגף שכר והסכמי עבודה ומנהל הכנסות המדינה) וכן ראשי יחידות הסמך (רשות המסים, רשות החברות והמדפיס הממשלתי).

יחידות המטה של המשרד - הלשכה המשפטית, אגף כלכלה ומחקר, אגף קשרים בינלאומיים, יחידת ביקורת פנים, יחידת דוברות והיחידה לתפקידים מיוחדים ופניות הציבור - כפופות למנכ"ל.

יחידות נוספות שכפופות למנכ"ל הן הרשות לזכויות ניצולי השואה, הלשכה לפיצויים אישיים, אפוטרופוס לנכסי נפקדים (הממונה על נכסים שננטשו במהלך מלחמת העצמאות) ויחידות מנהליות פנימיות (כדוגמת לוגיסטיקה).

עד להעברתה למשרד ראש הממשלה, פעלה גם נציבות שירות המדינה במסגרת משרד האוצר.

אגף תקציבים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אגף תקציבים עוסק בהכנת תקציב המדינה ובהגשתו לאישור הממשלה והכנסת (התקציב השנתי מאושר מדי שנה על ידי הכנסת, בחוק התקציב). לאגף זה השפעה על פעולתיהם של כל משרדי הממשלה, דרך קביעת תקציביהם. האגף עוסק גם בגיבוש המדיניות המקרו-כלכלית של הממשלה.

לקראת הדיון השנתי בתקציב, האגף מקיים משא ומתן עם משרדי הממשלה על גודל תקציבם, בוחן את ההשלכות לגבי המשק והמיקרו-כלכלה ולגבי היחידות הממשלתיות. כן הוא עורך או מקבל לבדיקה את תחשיבי בדיקת כדאיות של הפרויקטים שהמדינה נדרשת להשתתף במימונם. את סיכומיו מגיש האגף לאישור הממשלה. לאחר קבלת האישור, מכינים את ספרי התקציב לכל משרד ולכל יחידה תקציבית, והם מובאים לאישור הכנסת.

במרוצת השנה האגף עוסק בגיבוש המדיניות המקרו-כלכלית של הממשלה ובוחן אפשרות לקידום רפורמות כלכליות ושינויים מבניים בענפי המשק השונים.

מרכזי עבודת אגף התקציבים, המכונים "רפרנטים", הם בוגרי אוניברסיטה בכלכלה ולעתים גם במינהל עסקים. לכל אחד יש תחום בו הוא מתמחה. תחום זה אינו בהכרח חופף את תחומי הפעולה של משרד ממשלתי זה או אחר.

גיבוש אגף תקציבים במתכונת הנוכחית החל בשנת 1953, בימיו של שר האוצר לוי אשכול. ד"ר יעקב ארנון, מנכ"ל משרד האוצר, הפריד את תפקידו של ראש אגף תקציבים מתפקיד החשב הכללי, ובכך גרם לביסוסו בתור המוסד הכלכלי המתכנן הראשי של משק המדינה.

ראשי האוצר עודדו את הצטרפות הסטודנטים בחוג לכלכלה באוניברסיטה העברית בירושלים לאגף. מחלקה שבראשה עמד פרופ' דן פטנקין, לפי-כך נקראו עובדי אגף התקציבים "נערי פטנקין" או "נערי ארנון" ע"ש מנכ"ל האוצר שהיה הפטרון שלהם. שילובם באגף נחל הצלחה והעלה בצורה מהותית את המוניטין של היחידה הממשלתית. הרפרנטים העניקו למשרד דימוי דינמי, ללא מגמות פוליטיות.‏[1]

בראש אגף תקציבים עומד היום אמיר לוי, שמונה לאחר שראש האגף הקודם, גל הרשקוביץ, פרש מתפקידו.

אגף החשב הכללי, כולל מינהל הרכב הממשלתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – החשב הכללי

אגף החשב הכללי עוסק בהוצאותיה של הממשלה, והוא האחראי על ביצוע תקציב המדינה, כולל טיפול בחשבונאות הממשלתית וחתימה על חוזים שהמדינה היא צד להם (חוזים שבדרך כלל כרוכים בתשלום של המדינה לספקים). נושאים נוספים שבהם עוסק האגף:

אגף כלכלה ומחקר[עריכת קוד מקור | עריכה]

אגף כלכלה ומחקר עוסק במחקר על מצב המשק הישראלי, ומפיק סקירות המשמשות את מקבלי ההחלטות.

מינהל הכנסות המדינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מינהל הכנסות המדינה

מינהל הכנסות המדינה עוסק בגיבוש מדיניות המסים (להבדיל מרשות המסים בישראל, העוסקת במימוש מדיניות זו). במסגרתו פועל גם המוזיאון למסים.

רשות המסים בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – רשות המסים בישראל

רשות המסים בישראל עוסקת בגביית כל המסים הממשלתיים החלים בישראל. בשנת 2008 הוטל עליה לעסוק במס הכנסה שלילי, שהוא מענק שמשלמת המדינה לבעלי הכנסות נמוכות.

אגף שוק ההון, ביטוח וחיסכון[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – אגף שוק ההון, ביטוח וחיסכון

אגף שוק ההון, ביטוח וחיסכון עוסק בפיקוח על שוק ההון בישראל, על תחום הביטוח (קרנות פנסיה, חברות הביטוח, סוכנים ויועצים פנסיוניים) ועל החיסכון (בפרט בקופות גמל, שביחס אליהן מפעיל האגף את שירות "גמל נט", המאפשר מעקב אחר התשואות של כל קופה).

אגף השכר והסכמי עבודה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אגף השכר והסכמי עבודה עוסק בקביעת תנאי העסקתם של עובדי המדינה, באמצעות ייצוג המדינה במשא ומתן לגיבוש הסכמים קיבוציים לעובדי המדינה, בחתימה על הסכמים אלה ובמעקב אחר ביצועם. פעמים רבות שותפות גם הרשויות המקומיות להסכמים אלה. כן מפקח האגף על תנאי ההעסקה בחברות ממשלתיות ובגופים מתוקצבים (כאלה שחלק ניכר מתקציבם ממומן על ידי המדינה, כגון אוניברסיטאות).

אגף לקשרים בינלאומיים ורשות ההשקעות[עריכת קוד מקור | עריכה]

האגף לקשרים בינלאומיים אחראי על פתיחת המשק הישראלי לחו"ל ושילובו בכלכלה העולמית, בין אם דרך חברות והשתתפות בפורומים וארגונים שונים (כמו הבנק העולמי, קרן המטבע הבינלאומית, ארגון הסחר העולמי, OECD ועוד) או בדרך השקעות זרות במשק הישראלי. האגף מחולק ל-4 מחלקות:

  • מחלקת קשרים בינלאומיים: עוסקת בריכוז הקשר והמגעים בין משרד האוצר לממשלות זרות, ארגונים בינלאומיים ועוד (יחד עם משרד החוץ; מטפלת בסיוע הכלכלי מארצות הברית וגרמניה.
  • רשות ההשקעות: אחראית על הקשר בין המדינה למשקיעים זרים, מרכזת את המשא ומתן בין ישראל למדינות אחרות על הסכמי השקעות ומטפלת באירוח משלחות משקיעים.
  • הרשות לטיפול בחרם הערבי: מהווה מעין שדולה ממלכתית של ישראל כנגד החרם הערבי. הרשות אחראית לגבש מדיניות פעולה נגד החרם יחד עם משרד החוץ, לתפעל גורמים יהודיים ובינלאומיים נגד החרם, לעודד בעולם חקיקה נגד החרם ולשתף פעולה עם ועדת ההיגוי הבינלאומית לחופש הסחר של ישראל.
  • יחידה להסברה כלכלית: מתאמת את כל תחום ההסברה הישראלית בתחומי כלכלה. לצורך זה היא מרכזת ומתרגמת מידע בצורה נוחה למשקיעים ומשתפת את המשקיעים הזרים בדבר המדיניות הכלכלית של ישראל.

המדפיס הממשלתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

יחידה המבצעת רוב שירותי הדפוס לכל משרדי הממשלה.

הרשות לזכויות ניצולי השואה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הרשות לזכויות ניצולי השואה

הרשות לזכויות ניצולי השואה היא המוסד הממשלתי הממונה על יישומה של החקיקה המעניקה תגמולים והטבות לניצולי שואה - מהם שהפכו לנכים כתוצאה מהתעללות הנאצים או עקב השתתפותם במלחמת העולם השנייה, וכן לניצולי שואה נזקקים. הרשות אחראית להעביר תשלומים חודשיים ולספק טיפולים רפואיים ושירותי רווחה לציבור נכים ייחודי זה על מנת שיוכלו לחיות ברווחה יחסית.

הלשכה לענייני פיצויים אישיים מחו"ל[עריכת קוד מקור | עריכה]

הלשכה לענייני פיצויים אישיים מחו"ל (נקראת בקיצור: הלשכה לפיצויים אישיים) אחראית על אספקת שירותים לרשויות הפיצויים ומוסדות ביטוח סוציאלי בגרמניה, במסגרת "הסכם השילומים". הלשכה מספקת את השירותים בהתאם לתביעות אישיות של ניצולי שואה אזרחי ישראל. בין השירותים שמספקת הלשכה:

  • איסוף ותרגום מסמכים ממוסדות רפואיים;
  • בדיקות רפואיות לתובעי פיצויים;
  • טיפול בתביעות לשירותי הבראה במימון ממשלת גרמניה;
  • קיום בחינות השתייכות לחוג השפה והתרבות הגרמנית;
  • הכנת תעודות פטירה והעברת מידע הן לרשויות הפיצויים והן לניצולי השואה התובעים.

היועץ המשפטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

עוסק במתן ייעוץ משפטי למשרד האוצר (זהו תפקיד שאינו ייחודי למשרד האוצר, ודומה לו קיים במשרדים האחרים).

שרי האוצר[עריכת קוד מקור | עריכה]

השר תקופת כהונה ושיוך מפלגתי מהלכים ופעולות במשרד
אליעזר קפלן 14 במאי 1948 - 25 ביוני 1952
(מפא"י)
בתקופת כהונתו השיג קפלן את ההלוואות הראשונות ממקורות בחו"ל, אשר הצילו את המשק הישראלי מהתמוטטות. בתחילת 1952 הגה והוביל את המדיניות הכלכלית החדשה.
לוי אשכול 25 ביוני 1952 - 26 ביוני 1963
(מפא"י)
בתחילה המשיך אשכול ב"מדיניות הכלכלית החדשה", עליה הכריז קודמו בתפקיד אליעזר קפלן. בשנת 1954 ניתן היה לראות מפנה חיובי. סיוע רב שנתקבל מחוץ לארץ, וכן השילומים, היו בין הגורמים לכך שבשנים אלו (1954 - 1963) היה שיעור הגידול השנתי הממוצע בתוצר הלאומי הגולמי 10% לשנה, ואילו שיעור האבטלה ושיעור האינפלציה היו נמוכים מאוד. עם זאת, סממן כלכלי נוסף היה גידול בצריכה הפרטית, אשר השיג בהרבה את גידול התוצר לנפש, והביא אף לפער במאזן המסחרי בין היבוא ליצוא, וכן לתופעות של אי שוויוניות ופער בין העשירים לעניים.

ב-9 בפברואר 1962 הכריז אשכול בשידור רדיו מיוחד לאומה על פיחות הלירה הישראלית לעומת הדולר מ-1.8 לירות לדולר, ל-3 לירות לדולר. הפיחות הביא לסערה במשק, לשביתות ולעליית מחירים. מטרת הפיחות הייתה נסיון לצרף את ישראל אל השוק האירופי המשותף, ולהוכיח עמידה בסטנדרטים הכלכליים הנדרשים לקראת מהלך זה. מטרה זו נכשלה. אמנם הסחר עם מדינות אירופה השתפר מעט, אך ככל שהייתה מטרת המהלך הורדת הצריכה הפרטית, הרי שהעלייה ברמת המחירים שנגרמה עקב הפיחות, התאזנה עם מערכת הצמדת השכר. כיום נראה צעד דראסטי זה כהקדמה ל"מיתון" שעליו הכריז אשכול, כראש ממשלה, בשנת 1966, שהיה אף הוא על רקע עלייה בצריכה הפרטית, ללא עלייה מקבילה בתוצר.

פנחס ספיר 26 ביוני 1963 - 5 באוגוסט 1968 (1)
(מפא"י)
15 בדצמבר 1969 - 3 ביוני 1974 (2)
(העבודה)
בראשית כהונתו עסק ספיר בפיתוח המשק אולם בהמשך נאלץ להתמודד עם המיתון שפרץ ב-1966. המיתון פרץ ממספר סיבות:
  • סיום השילומים מגרמניה;
  • השלמת העבודות הציבוריות הגדולות, כמו נמל אשדוד והמוביל הארצי;
  • הפסקת גלי העלייה הגדולים;
  • עלייה בצריכה הפרטית לנפש ללא עלייה מקבילה בתוצר.

ב-14 בפברואר 1966 הוצג תקציב המדינה בכנסת (אז הייתה מתחילת שנת התקציב בישראל ב-1 באפריל), ובמהלך הישיבה הודיע ראש הממשלה לוי אשכול על המיתון באופן רשמי. הבעיות שעמדו על הפרק ערב הכניסה למיתון היו הגירעון הלאומי המצטבר, עליית השכר במשק והגדלת תקציב הביטחון הנדרשת. על מנת לפתור את הבעיות, יזמו אשכול וספיר מדיניות שכללה מחד העלאת מיסים ומאידך- קיצוץ בתקציב הממשלה (ספיר הציג זאת בכנסת:"הגענו למצב שבו חייבת הממשלה להשתמש בכלים שברשותה כדי שעליות השכר הגדולות לא יביאו לזעזועים קשים במשק"). צעדים נוספים בהם נקט ספיר במסגרת המיתון: צמצום תקציבי הפיתוח, הפחתת אשראי, וקיצוץ בייבוא חומרי גלם.

מדיניות הריסון הכלכלי אמנם הצליחה לצמצם את הגרעון ולמנוע עליית אינפלציה, אך הכניסה את המשק הישראלי למיתון מלא, העלתה את האבטלה מ-3.5% ל-11.5%, הובילה לירידה בתוצר ובהשקעות, ולבסוף הורידה את רמת החיים. למרות ניסיונותיהם של ספיר ואשכול לטעון כי מדובר במשבר חולף ודבריו של ספיר כי "הניתוח אינו יכול שלא להכאיב", אמון הציבור בממשלתו ובמיוחד בהנהגתו הכלכלית (אשכול, ספיר, משרד האוצר ובנק ישראל) נפגע מאוד בעקבות המשבר. בתקופת ההמתנה של מלחמת ששת הימים המיתון החל להחריף לאחר שגויסו רוב הגברים העובדים במשק - והכלכלה שיתקה את פעילותה.

לאחר מלחמת ששת הימים הייתה ישראל שרויה במצב חדש. שטח המדינה הוכפל פי 3, והזדמנויות כלכליות חדשות עמדו בפני ממשלת ישראל: כריית נפט ומשאבים נוספים מחצי האי סיני; קרקע פורייה לחקלאות ברמת הגולן; ופיתוח התיירות (בייחוד באתרים בעלי פוטנציאל תיירותי מובהק כמו אופירה בסיני, העיר העתיקה בירושלים, בית לחם בגדה המערבית והר החרמון ברמת הגולן). כמו כן המלחמה גררה אחריה עולים משכילים ואמידים מארצות מערביות מפותחות - לצד כמיליון ערבים בשטחים, שנזקקו לעבודה.

במציאות החדשה, החליטה הממשלה לבטל את המיתון ולהגדיל את הגירעון התקציבי לטובת פיתוח המדינה. המשק הישראלי נכנס לאחת מתקופות הגאות המוצלחות ביותר בתולדותיו, בין השנים 1967 - 1973. באוגוסט 1968 נאלץ ספיר לפנות את תפקידו במשרד וכיהן כשר בלי תיק, אולם עם שובו למשרד בדצמבר 1969 (ולמעשה גם בעת היעדרו) נשמרה אותה מדיניות כלכלית.

זאב שרף 5 באוגוסט 1968 - 15 בדצמבר 1969
(העבודה)

בתקופת כהונתו נמשכה מדיניות הגדלת הגירעון התקציבי והגאות הכלכלית.

יהושע רבינוביץ' 3 ביוני 1974 - 20 ביוני 1977
(העבודה)
בניגוד לקודמיו, רבינוביץ לא היה חבר כנסת בזמן כהונתו כשר האוצר. רבינוביץ הוביל צעדים מרחיקי לכת בתחום המסים:

רבינוביץ הנהיג מדיניות של "פיחות זוחל" – מנגנון שינוי רציף של שער החליפין שאיפשר ירידה "חלקה" יותר של ערך הלירה אל מול הדולר ומנע את הצורך בפיחותים חד-פעמיים גדולים, שגרמו זעזועים גדולים במשק. בתקופת כהונתו ירד ערך הלירה הישראלית אל מול הדולר בשיעור של 50 אחוז.

שמחה ארליך 20 ביוני 1977 - 7 בנובמבר 1979
(חטיבת המפלגה הליברלית במפלגת הליכוד)
ארליך נתמנה לשר האוצר וסגן ראש הממשלה עם הקמת ממשלת בגין הראשונה אחרי "המהפך" של שנת 1977. בתפקידו זה חולל את "המהפך הכלכלי" - שורת רפורמות ברוח "השוק החופשי" שכללו את ביטול הפיקוח על מטבע חוץ, ביטול מסים (בעיקר מס נסיעות שהיה שנוא על ציבור הנוסעים לחו"ל) ועוד צעדים שהביאו להגדלת הצריכה ללא בסיס כלכלי איתן. זאת ותקציבים ממשלתיים לא מאוזנים הובילו לאינפלציה הדוהרת. ב-1979 נאלץ ארליך להתפטר מתפקידו בעקבות כישלון הרפורמות שלו באוצר.
יגאל הורביץ 7 בנובמבר 1979 - 13 בינואר 1981
(מטעם הרשימה הממלכתית ברשימת הליכוד)
בניסיונותיו להילחם באינפלציה הדוהרת הפסיק הורביץ ביטוחי הצמדה חדשים (צעד שנשא פירות רק בהדרגה במשך שנים). הוא החליף את הלירה בשקל, וכן ניסה להמחיש את מצב המשק בהשיבו לפונים אליו בבקשה לתקציבים במלים: "אין לי". בזכות זה זכה לכינוי "יגאל אין לי". כן נכנסה ללקסיקון הפוליטי זעקתו "משוגעים רדו מן הגג!", לאלה שלדעתו לא הבינו את המצב הכלכלי לאשורו והמשיכו "לחגוג".

הורביץ פרש ב-1981, בשל חוסר גיבוי מצד הממשלה למאמציו לצמצם את הגרעון, דבר שביטויו האחרון לפני ההתפטרות היה קבלת דו"ח ועדת עציוני שהבטיח תוספת שכר למורים. הוא טען שכניעה לדרישות שכר והוצאות תקציביות אחרות יגררו תגובת שרשרת אינפלציונית במשק.

יורם ארידור 21 בינואר 1981 - 15 באוקטובר 1983
(מטעם תנועת החרות ברשימת הליכוד)
האפיון המרכזי של תקופת כהונתו היא מדיניות כלכלית פופוליסטית שהמוטו שלה להטיב עם העם. בין השאר הוריד מיסים ומכסים על מוצרי יבוא חשמליים כמו טלוויזיה וווידאו. במהלך כהונתו חלה ירידה קלה בשיעור האינפלציה (מ-133% ב-1980 ל-102% ב-1981) בשל הרכישות של הציבור, אולם החלו להתרוקן יתרות המטבע הזר. לבסוף נחלה מדיניותו כישלון חרוץ כאשר ישראל הגיעה לסף פשיטת רגל ללא יתרות מטבע זר, והאינפלציה חזרה לדהור (עלתה ל-132% ב-1982 ול-192% ב-1983).

בתחילת חודש אוקטובר 1983 פרץ משבר מניות הבנקים- הבורסה והבנקים קרסו. ארידור ניסה תחילה לשמור על אמון הציבור והמשקיעים בבורסה (זכורה במיוחד הודעתו בטלוויזיה, בה אמר שלו היה לו הכסף להשקיע היה משקיע בבורסה) אך משלא הצליח לעשות זאת, הורה על הפסקת המסחר במניות, ב-6 באוקטובר 1983. לאחר משבר המניות, ולאור האינפלציה שגאתה בקצב אדיר, הגה ארידור את תוכנית הדולריזציה, על פיה יוצמד ערך השקל הישראלי לדולר האמריקני. התוכנית פורסמה בעיתון "ידיעות אחרונות" ב-13 באוקטובר 1983 (שבוע ימים לאחר פרוץ המשבר בבורסה). כבר מעת פרסומה זכתה לקיתונות של ביקורת (הן משום שפגעה במטבע הלאומי, שמהווה סמל לעצמאות המדינה, והן משום שלא היוותה פתרון ממשי אלא התחמקות ממצבו העגום של המשק). יומיים מאוחר יותר, ב-15 באוקטובר 1983, התפטר ארידור מתפקידו.

יגאל כהן-אורגד 18 באוקטובר 1983 - 13 בספטמבר 1984
(מטעם תנועת החרות ברשימת הליכוד)
בשנת כהונתו שברה האינפלציה את כל השיאים ועברה את רף 450 האחוזים לשנה.
יצחק מודעי 13 בספטמבר 1984 - 16 באפריל 1986 (1)
(חטיבת המפלגה הליברלית בסיעת הליכוד)
11 ביוני 1990 - 13 ביולי 1992 (2)
(מטעם המפלגה לקידום הרעיון הציוני ברשימת הליכוד)
עם הכנסו לתפקיד שר האוצר בפעם הראשונה, היה המשק הישראלי בתהליך אינפלציה של 400% לשנה. יחד עם ראש הממשלה דאז שמעון פרס יזם מודעי את תוכנית הייצוב הכלכלית של 1985. מטרות התוכנית היו הפחתת הגרעון בתקציב וקיום איזון תקציבי, ובמקביל- הפחתה של האינפלציה, השכר, האשראי ושער החליפין. התוכנית נעשתה בהסכמה ובתיאום עם ההסתדרות הכללית, שאיגדה אז את רוב העובדים במדינה. התוכנית כללה:
  • הקטנת הגרעון (והחוב הממשלתי);
  • קיבוע שער החליפין;
  • הקפאת השכר במשק;
  • תיקון לחוק בנק ישראל ("חוק אי הדפסה");
  • ביטול פקדונות פת"מ. (ר"ת של פיקדון תושב מקומי - פיקדון הצמוד למטבע זר, כדוגמת הדולר האמריקאי)

כמו כן נעשה שימוש בתקנות לשעת חירום (שלרוב נוגעות לענייני ביטחון). במסגרת התוכנית הוחלו שורת צעדים: הגבלת מחירים של מוצרים ושירותים רבים במשק; הקפאת שכר כללית במשק; וצעד מרכזי בתוכנית היה החלפת השקל בשקל חדש, ששווה ל-1000 שקלים ישנים. כמו כן זכתה ישראל לסיוע כספי נדיב מארצות הברית ולליווי של נציג אמריקני (סטנלי פישר, לימים נגיד בנק ישראל). מרכיב מרכזי נוסף בתוכנית הייצוב היה חוק ההסדרים.

מודעי כתב על תקופה זאת ספר בשם "מחיקת אפסים" (שם הספר מתקשר להורדת אפסים שבוצעה במעבר מהשקל לשקל החדש).

משה נסים 16 באפריל 1986 - 22 בדצמבר 1988
(חטיבת המפלגה הליברלית בסיעת הליכוד)
לזכותו של נסים נזקף חלק נכבד בהתאוששותה הכלכלית של ישראל בשנים אלו, שכן הצליח לבצע מהפכה זוטא, בהמירו חלק גדול מההלוואות של ממשלת ישראל בהלוואות בריבית נוחה יותר ובהקטנה של מצבת חובות החוץ של ישראל, לראשונה מזה עשרות שנים. נסים הוביל רפורמה במס הכנסה שכלל הקטנת שיעורי מס הכנסה. כמו כן, בתקופתו החלה מגמה של חשיפת המשק הישראלי לייבוא זול שהביא לסגירת תעשיות מסורתיות.
שמעון פרס 22 בדצמבר 1988 - 15 במרץ 1990
(המערך)
במהלך כהונתו נמשך יישום תוכנית הייצוב הכלכלית של 1985, והחלו ניסיונות לפתח את המשק הישראלי, בעיקר בתחום התקשורת (טלוויזיה בכבלים בתשלום, שידורי רדיו אזורי לפי מכרזים והקמת חברת הטלפונים הניידים הראשונה פלאפון תקשורת).

כשר אוצר נדרש פרס להתמודד עם העליות הגדולות מברית המועצות ואתיופיה, ועם הקשיים שנוצרו בעקבות האינתיפאדה והמהומות של ערביי הגדה והרצועה:

  • בשטחים התרכז כוח עבודה זול ברמה סבירה שהיווה משאב כלכלי מוצלח בעבור ישראל מאז מלחמת ששת הימים, וענפים שונים של התעשייה (בעיקר טקסטיל, חקלאות ובנייה) העבירו מפעלים לאזורים אלו. לאחר שהחלה האינתיפאדה הוגבל המעבר בין הגדה והרצועה לשטחי הקו הירוק ומטעמים ביטחוניים נאלצו חברות רבות להשהות את פעילותן מחוץ לקו הירוק והמשק הישראלי נפגע קשות מן המצב.
  • המהומות ומדיניות הקיפאון המדיני של הממשלה יצרו מכבש לחצים אמריקניים, שהתבטא בהקפאת מענקים וכספי סיוע שהיו אמורים לעבור לישראל.
  • התיירות בגדה המערבית (בייחוד בירושלים, בית לחם ויריחו) התמוטטה.

פרס לא הצליח להפשיר את הקיפאון המדיני ובכך לקבל את הסיוע האמריקני (הייתה זו ממשלת אחדות לאומית, וראש הממשלה שמיר סירב לקידום התהליך המדיני), אך נמצאו פתרונות יצירתיים למשבר כוח העבודה:

  • ייבוא עובדים זרים. העובדים הזרים הובאו ממדינות עולם שלישי (דרום אמריקה, דרום מזרח אסיה ואפריקה) והתקבלו לעבודות כפיים קשות שהישראלים "השורשיים" לא הסכימו לקבל על עצמם- חקלאות, בנייה, תעשייה מסורתית, ויותר מאוחר גם טיפול סיעודי וניקיון. היתרון המשמעותי הייתה בהשגת כוח עבודה גדול, זמין (שהרי ישראל, חרף כל המשברים שחוותה, נותרה מפותחת מאוד בהשוואה לארצות המוצא של העובדים הזרים) וזול (שכר מינימום ומטה) שדובר בעיקר אנגלית וספרדית (שפות שהציבור הישראלי מסוגל להסתדר איתן).
  • העסקת עולים מברית המועצות ואתיופיה. עולים אלו, שאז הגיעו בהמוניהן לארץ, לא דיברו עברית ורבים מהם שמחו על שהגיעו לארץ ולא ייחסו חשיבות לסוג העבודה שיקבלו (בעיקר העולים מאתיופיה; העולים מברית המועצות היו ברובם בעלי השכלה אקדמית וחלק מהם אף ידע עברית ברמה בסיסית טרם עלייתו ארצה). שירות התעסוקה העניק להם עבודות שבעבר היו שייכות לתושבי הגדה והרצועה, בהנחה (שהתבררה יותר מאוחר כנכונה) שרוב העולים יעבדו בעבודות קשות גם תמורת שכר נמוך.
יצחק שמיר 15 במרץ 1990 - 11 ביוני 1990
(הליכוד)
כיהן לאחר התפטרותו של שמעון פרס ועד להשבעת ממשלת ישראל העשרים וארבע.
אברהם שוחט 13 ביולי 1992 - 18 ביוני 1996 (1)
(העבודה)
6 ביולי 1999 - 7 במרץ 2001
(העבודה ברשימת ישראל אחת)
שוחט הנהיג את המשק בחלק מתקופות הגאות והפריחה שלו (תחילת שנות ה-90 ושנת 2000). מתנגדיו האשימו אותו בתקופות המיתון שבאו לאחר פרקי הגאות ובכך שמיהר להיכנע לתביעות ועדי העובדים להעלאות שכר. בשל כך זכה לפופולריות רבה בקדנציה הראשונה שלו, אך בקדנציה השנייה כבר קיבל את הכינוי "בייגה אין לי". שוחט התאמץ להחיל את המיסוי בישראל לא רק על העבודה אלא גם על ההון. במיוחד זכורה הצעתו להטיל מס על הבורסה, הצעה שבוטלה מאוחר יותר על ידי רבין. כהונתו כשר אוצר התאפיינה ביחסים צוננים עם נגיד בנק ישראל, יעקב פרנקל על רקע נושא שיעור הריבית במשק. שוחט התנגד למדיניות השמרנית של פרנקל ולשימוש שעשה בהעלאות הריבית.
דן מרידור 18 ביוני 1996 - 20 ביוני 1997
(הליכוד)
עם כניסתו למשרד האוצר החל בישראל מיתון (אמנם לא היה זה מיתון רשמי כפי שהיה 30 שנים קודם לכן), שנבע מהעלאות השכר במגזר הציבורי בשנים קודם לכן.

מרידור נאלץ להתמודד מחד עם רצונותיו של ראש הממשלה נתניהו לקדם שוק חופשי ומעורבות מינימלית של המדינה במשק, ומאידך עם דרישות הסיעות החרדיות ש"ס ויהדות התורה להגדלת תקציבי הרווחה, הבריאות והחינוך החרדי.

המשבר שהוביל לפרישתו של מרידור היה ויכוח בינו לבין נגיד בנק ישראל דאז, יעקב פרנקל, בנוגע לרצועת האלכסון של סל המטבעות (כלי הערכה ומחקר של משרד אוצר באותם הימים, בוטל בשנת 2007). במהלך הוויכוח, שנחשב זניח, העדיף ראש הממשלה נתניהו את עמדת בנק ישראל וגרם להתפטרותו של מרידור בטענה כי אין לו גיבוי מצד ראש הממשלה.

בנימין נתניהו 20 ביוני 1997 - 9 ביולי 1997 (1)
18 בדצמבר 1998 - 23 בפברואר 1999 (2)
28 בפברואר 2003 - 9 באוגוסט 2005 (3)
(הליכוד)
בשתי תקופות כהונותו הראשונות כיהן לתקופת ביניים עד למינוי שר אחר. בכהונתו השלישית היה שר האוצר בממשלת ישראל השלושים.

נתניהו הוביל מדיניות קפיטליסטית שמרנית תקיפה, וניסה לקדם יוזמות ברוח משנתה של מרגרט תאצ'ר להפחתת הוצאות הממשלה, קיצוצים בתקציבי הרווחה והפרטת חברות ממשלתיות. צעדיו הבולטים של נתניהו בקדנציה השלישית:

  • בתחילת כהונתו האיץ רפורמה שבאה להקטין את המס על הכנסה מעבודה, ובמקביל ביטל פטורים והרחיב את בסיס המס. בין הפטורים שביטל בולט ביטול הקלות המס לתושבי יש"ע, צעד שבו העדיף גישה כלכלית על-פני גישה פוליטית. באמצע 2004 הוביל מהלך נוסף של הורדת נטל מס ההכנסה על יחידים ועל חברות. בסוף כהונתו יזם רפורמה נוספת, שהמשיכה את המגמה של קודמתה.
  • נתניהו ערך רפורמה מרחיקת לכת בקרנות הפנסיה ההסתדרותיות, שבמסגרתה הולאמו הקרנות הגרעוניות, שעליהן ריחפה סכנה של פשיטת רגל, ואילו הקרנות המאוזנות שבבעלותן נמכרו לחברות הביטוח. צעדים אלה נועדו לתת פתרון לטווח ארוך לבעיית הגרעון האקטוארי באחדות מקרנות הפנסיה.
  • נתניהו הוביל את תאגוד הנמלים, לשם יצירת תחרות בין הנמלים.
  • במדיניותו התקיפה שינה נתניהו נורמות של מדיניות הרווחה שהונהגו במדינה בהדרגה במשך שנים, והביא לקיצוץ בקצבאות המוסד לביטוח לאומי. חריף במיוחד היה הקיצוץ בקצבאות הילדים, שהתאפשר בזכות הרכב הקואליציה, שבה לא נכללו מפלגות דתיות.
  • בתחילת 2004 הוביל קיצוץ מיסים על קשת רחבה של מוצרי צריכה, והקדים בחודשים אחדים את החזרת המע"מ לשיעור של 17%. בסוף 2004 התברר כי שיעור הצמיחה היה גבוה באופן משמעותי מאשר בשנים עברו.
  • בשנת 2005 קידם בנחישות את הרפורמה בשוק ההון, בהתאם להמלצותיה של "ועדת בכר".
יעקב נאמן 9 ביולי 1997 - 18 בדצמבר 1998
(הליכוד)
נאמן היה מבין שרי האוצר הבודדים שהגיעו למשרד עם רקע כלכלי ברור. נאמן הוא עו"ד המתמחה בדיני מיסים, ובשנים 1979-1981 כיהן כמנכ"ל משרד האוצר. כמו כן נאמן היה חבר בשורה ארוכה של ועדות ציבוריות שונות שעסקו בתחומי כלכלה ומנהל בישראל.

עם מינויו היה נאמן לשר דומיננטי במיוחד בממשלה, בשל היותו איש אמון של ראש הממשלה נתניהו- כך למשל, היה ממונה על המשא ומתן מול הרפורמים והקונסרבטיביים בעניין הגיור, למרות שלא היה זה מתחום אחריותו. נאמן הואשם על ידי חברי הממשלה בחוסר רגישות לשכבות החלשות ובאי אמינות. כמו כן זכורים מתקופתו גם הכישלון במשא ומתן מול ההסתדרות ותקציב המדינה הבעייתי בשנת 1998. אירועים נוספים שאירעו בתקופתו היו מאבקיהם של הסטודנטים והנכים, אולם במשברים אלו התערב גם ראש הממשלה ולא רק משרד האוצר.

נאמן נאלץ להתמודד עם בעיות שהיו גם בתקופת קודמו- בעיקר הניגוד בין השאיפה לקדם שוק חופשי לבין דרישות הסיעות החרדיות, וכן עם המיתון ששרר בישראל באותה תקופה. בעיות אלו לא נפתרו בפועל עד לאחר הבחירות, עם הקמתה של ממשלה חדשה.

נאמן התפטר ב-18 בדצמבר 1998, בטענה כי הוא אינו זוכה לגיבוי מספיק של ראש הממשלה.

מאיר שטרית 23 בפברואר 1999 - 6 ביולי 1999
(הליכוד)
סילבן שלום 7 במרץ 2001 - 28 בפברואר 2003
(הליכוד)
שלום מונה לתפקיד בתחילתן של תקופת מיתון והאינתיפאדה השנייה. כבר עם כניסתו היה מצבה הכלכלי של ישראל קשה מכמה סיבות:
  • קריסת ההייטק- התפוצצות בועת מניות ההייטק הפילה את ענף ההייטק, שהתהווה באותה העת כענף מרכזי במשק הישראלי, וגררה גל פיטורים וסגירת חברות.
  • הפסקת ההשקעות הזרות- ההידרדרות הביטחונית-מדינית באותה תקופה והגברת קצב הפיגועים בשטחי ישראל הגבירו את חוסר הביטחון שחשו משקיעים זרים במשק הישראלי. משקיעים אלו, שניזוקו מבועת המניות ומקריסתן של כמה חברות ענק בינלאומיות (כמו אנרון), לא הרשו לעצמם לקחת סיכונים נוספים ובחרו להפסיק את ההשקעות הזרות בישראל. מצב זה רק החריף את גל הפיטורים, ותרם לעלייה בשיעורי העוני.
  • הפסקת גל התיירות- המצב הביטחוני הקשה השפיע גם על התיירות. למרות ששנת 2000 הייתה שנת שיא לתיירות בישראל (2.5 מיליון תיירים), שהרי מיד לאחריה חלה צניחה במס' התיירים הנכנסים לישראל. ישראל קיבלה תדמית שלילית כפולה, הן בגלל הטרור והפיגועים בשטח ישראל (שגבו את מותם של מאות ישראלים) והן המאבק בטרור (שהוביל לכמה פרשיות שהסעירו את העולם כמו פרשת מוחמד א-דורה ומדיניות הסיכולים הממוקדים).

שלום נאלץ להתמודד גם עם הקואליציה הרחבה, שמנתה 90 חברי כנסת ובהם: סיעות חרדיות, שדרשו את הגדלת קצבאות הביטוח הלאומי והשירותים החברתיים; סיעות ימניות שדרשו פיתוח והשקעה בהתנחלויות; וכן היה המצב הביטחוני עצמו- שדרש הגדלה משמעותית של תקציב הביטחון.

שלום פעל לעגן בחוק את תיקון 132 לפקודת מס הכנסה, בהתאם להמלצותיה של ועדת רבינוביץ' שאותה הוא הקים. מעיקרי התיקון:

  • תחילת תהליך הורדת שיעורי מס;
  • גביית מס הכנסה גם על רווחים ריאליים מריבית ומשוק ההון;
  • מעבר ממיסוי טריטוריאלי למיסוי פרסונלי, שהוביל להרחבה משמעותית של גביית מס הכנסה מישראלים בחו"ל.

כמו כן, שלום החיל מס' רפורמות בענפים שונים במשק:

  • רפורמה במיסוי הקצאות מניות לעובדים;
  • רפורמה בנושא תשלומי העברה;
  • רפורמה במיסוי על שוק הנדל"ן.

ביוני 2002, חודשיים לאחר תחילת מבצע חומת מגן, נאלץ שלום להגות תוכנית כלכלית חדשה, שתסייע למצבו הקשה של המשק. התוכנית, שכונתה "חומת מגן כלכלית" (בשמה הרשמי: תיקוני חקיקה להשגת יעדי תקציב והמדיניות הכלכלית לשנות הכספים 2002 ו-2003), הייתה סנונית ראשונה המסמנת על מדיניות כלכלית חדשה בישראל, שהתחזקה לאחר מינויו של בנימין נתניהו לשר האוצר ב-2003. התוכנית כללה שורה של קיצוצים כואבים, בהם קיצוץ של 4% בקצבאות וכספי הגמלאות של הביטוח הלאומי וקיצוץ בהקלות מס ליישובים שונים (יישובי ספר, עיירות פיתוח, התנחלויות ועוד). תוכנית זו הובילה לפרישה של ש"ס מהקואליציה, אולם חברי המפלגה חזרו לממשלה כעבור מס' ימים. שלום ניסה, בהצלחה חלקית בלבד, לשקם את המשק הישראלי מהמשבר אליו נקלע- אולם המעבר ממשבר לגאות כלכלית היה רק לאחר שהוחזר השקט הביטחוני היחסי והשתקמות הכלכלה העולמית מהמיתון.

במקביל לפעולותיו בתחום המיסוי והתקציב, פעל שלום להרחיב את ההשקעה בתשתיות תחבורה: רכבת לאשקלון, הכפלת מסילת הרכבת לבאר שבע, סלילת כביש דימונה-באר שבע והפיכתו לדו-מסלולי, וסלילת כביש חוצה ישראל מצומת ראם עד צומת אחוזם בקריית גת.

שלום היה משרי האוצר המעטים שנכנסו למשרד עם השכלה בתחום: יש לו תואר ראשון בכלכלה מאוניברסיטת בן-גוריון והוא הוסמך לרואה חשבון; יש לו תואר שני במדיניות ציבורית, וטרם מינויו לתפקיד שר האוצר כיהן כיועץ לשרי אוצר וכלכלה, מנכ"ל משרד האנרגיה והתשתית (1989-1990) ויו"ר דירקטוריון חברת החשמל (1990-1992).

אהוד אולמרט 9 באוגוסט 20054 במאי 2006 (1)
(עד ה-7 בנובמבר 2005 היה ממלא מקום השר)
(הליכוד)
22 באפריל 2007 ועד 4 ביולי 2007 (2)
(קדימה)
בתקופת כהונתו כשר האוצר המשיך אולמרט במדיניות הכלכלית אותה הובילו קודמיו, לרבות קיצוצים נרחבים בשירותי הרווחה והפרטת מפעלים ממשלתיים.
אברהם הירשזון 4 במאי 2006 - 22 באפריל 2007
(קדימה)
כשר האוצר הצליח להביא לאישור בכנסת את תקציב המדינה לשנת 2007 ללא עיכובים, לראשונה מזה שנים רבות ולאחר שחברות הקואליציה ויתרו על דרישותיהן בסך כמה מיליארדי שקלים. התקציב עמד מחד בסימן מלחמת לבנון השנייה, לאחר שהמלחמה גררה הוצאות המוערכות בכ-13 מיליארד שקלים, הן כפיצויים לתושבי הצפון והן לחיזוק ולשיקום צה"ל, ומאידך בצמיחה גבוהה של 5% בשנת 2006 וגידול בהשקעות זרות בישראל.

בפברואר 2007 הציג הירשזון את התוכנית הכלכלית המשמעותית הראשונה בתפקיד, שמטרתה צמצום פערים חברתיים ועידוד תעסוקה. התוכנית כוללת חמישה עקרונות, והיא אושרה בממשלה מיד לאחר הצגתה.

  • מס הכנסה שלילי.
  • פנסיית חובה לכל עובד.
  • הגברת האכיפה על שכר המינימום על ידי הגדלת כמות הפקחים מעשרות בודדות ללמעלה מ-100.
  • שינוי שווי השימוש ברכב צמוד.
  • סבסוד צהרונים ומעונות יום להגברת השתתפות נשים בשוק העבודה.

מרבית סעיפי התוכנית הוגשמו בהדרגה במהלך כהונתו של הירשזון כשר האוצר ולאחריה.

רוני בר-און 4 ביולי 2007 - 31 במרץ 2009
(קדימה)
ביוני 2008 הכריז בר-און על תוכנית להמשך הרפורמה במס הכנסה, אך תוכניתו זו לא מומשה.

הקפאת הבניה במרכז שעליה הכריז בר-און במטרה להעלות את מחירי הדירות‏[2], הצליחה במטרותיה והובילה למחאת האוהלים (2011) ברבע האחרון של 2008 נדרשו בר-און ומשרד האוצר להתמודד עם השפעותיו של המשבר הכלכלי העולמי, ובפרט השפעתו על יציבותם על עסקים, על שווי החיסכון בקופות הגמל, ועל התעסוקה.

יובל שטייניץ 31 במרץ 2009 - 18 במרץ 2013
(הליכוד)
כהונתו החלה בצל המשבר הכלכלי העולמי, שבין השאר גרם לירידה בהכנסות ממסים. לאחר שנים של הורדת משקל תקציב המדינה כאחוז מהתמ"ג, הוביל שטייניץ להרחבת תקציב המדינה. הוא העלה את כלל ההוצאה, ועקב כך במהלך כהונתו הועלו מסים, במיוחד מסים עקיפים‏‏‏[3], ששיאן העלאת שיעור המע"מ מ-15.5% ל-16.5%. שטייניץ גם הוביל מדיניות של הגשת תקציב דו שנתי לכנסת.
יאיר לפיד 18 במרץ 2013 - מכהן
(יש עתיד)

מנכ"לי המשרד לדורותיהם[עריכת קוד מקור | עריכה]

שם תחילת כהונה סיום כהונה
דוד הורוביץ 1948 1952
אהוד אבריאל 1952 1953
פנחס ספיר 1953 1955
שמחה גולן 1955 1956
יעקב ארנון 1956 1969
אברהם אגמון 1970 1975
ארנון גפני 1975 1976
עמירם סיוון 1976 1979
יעקב נאמן 1979 1981
עזרא סדן 1981 1984
עמנואל שרון ינואר 1984 יולי 1984
ברוך ניסים יולי 1984 אוקטובר 1984
עמנואל שרון אוקטובר 1984 1987
ויקטור מדינה 1987 1989
יעקב ליפשיץ 1989 1991
שלום זינגר 1991 1993
אהרון פוגל 1993 1995
דוד ברודט 1995 1997
שמואל סלבין 1997 1998
בן ציון זילברפרב 1998 1999
אבי בן-בסט 1999 2001
אוהד מראני 2001 2003
יוסי בכר נובמבר 2003 ינואר 2007
ירום אריאב 2007 2009
חיים שני 2009 2011
דורון כהן אוקטובר 2011 אפריל 2013
יעל אנדורן אפריל 2013 בתפקיד

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]


משרדי ממשלות ישראל

משרד ראש הממשלה · משרד האוצר · המשרד לאזרחים ותיקים · משרד התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים · משרד הביטחון · המשרד לביטחון הפנים · משרד הבינוי והשיכון · משרד הבריאות · המשרד להגנת הסביבה · משרד החוץ · משרד החינוך · משרד החקלאות ופיתוח הכפר · משרד המדע, הטכנולוגיה והחלל · המשרד לענייני מודיעין · משרד המשפטים · המשרד לנושאים אסטרטגיים · משרד הפנים · המשרד לפיתוח הנגב והגליל · משרד העלייה והקליטה · משרד הרווחה והשירותים החברתיים · משרד התחבורה והבטיחות בדרכים · משרד התיירות · משרד הכלכלה · משרד התקשורת · משרד התרבות והספורט · המשרד לשירותי דת · המשרד לשיתוף פעולה אזורי · המשרד לירושלים והתפוצות


משרדים לשעבר: משרד הפיתוח · משרד ההסברה · משרד האספקה והקיצוב · המשרד לענייני ירושלים · משרד הכלכלה והתכנון · משרד העבודה · משרד המיעוטים · משרד העבודה והרווחה · המשרד להגנת העורף
סמל מדינת ישראל
שרי האוצר בממשלות ישראל

אליעזר קפלן | לוי אשכול | פנחס ספיר | זאב שרף | פנחס ספיר | יהושע רבינוביץ | שמחה ארליך | יגאל הורביץ | יורם ארידור | יגאל כהן-אורגד | יצחק מודעי | משה נסים | שמעון פרס | יצחק שמיר | יצחק מודעי | אברהם בייגה שוחט | דן מרידור | בנימין נתניהו | יעקב נאמן | בנימין נתניהו | מאיר שטרית | אברהם בייגה שוחט | סילבן שלום | בנימין נתניהו | אהוד אולמרט | אברהם הירשזון | רוני בר-און | יובל שטייניץ | יאיר לפיד