בונרקו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
דמות נשית אוֹ‏סוֹ‏נוֹ‏ בהצגת בונרקו

בוּ‏נרַ‏קוּ‏ (文楽) הוא סוג של תיאטרון בובות יפני, אשר נולד במאה ה-17 באוסקה. בהצגה משתתפות בובות גדולות יחסית, בגובה של 50 עד 120 סנטימטר, אשר נשלטות על ידי שלושה מפעילים, הנמצאים על הבמה. המופע מלווה בנגינת שמיסן, כלי מיתר יפני מסורתי, ובשירה.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שמו המסורתי של בונרקו הוא נִינגיוֹ‏ ג'וֹ‏רוּ‏רִי (人形浄瑠璃) - מופע בובות (נינגיו) בליווי שירה וצלילי שמיסן (ג'ורורי). שני המרכיבים האלה של האומנות התתפתחו בנפרד והשתלבו לקראת המאה ה-16.

הג'ורורי הופיע ככל הנראה בתקופת מורומאצ'י, במאה ה-15. לפניו, השירה ביפן התחלקה לאּ‏וּ‏טָ‏איִ, זמר, שהתמקד באמצעים השונים של ביטוי המנגינה עם קול אנושי, וקָ‏טָ‏ארִי, דיקלום, שהתמקד בסיפור העלילה. עם הזמן קטארי התפתח להֵיקוֹ‏קיוּ‏ - דיקלום סיפורים לצלילי בִיוָ‏ה, כלי מיתר דומה ללאוטה, וג'וֹ‏רוּ‏רִי, הסגנון הפופולרי ביותר של היקוקיו, תפס את מקומו במהלך השנים. השם ג'ורורי בא משם הסיפור הפופולרי של אותה תקופה, "הנסיכה ג'ורורי ושנים עשר האלים השומרים". באמצע המאה ה-16 שולב בג'ורורי הכלי שבהמשך התפתח לשמיסן.

תיאטרון הבובות הופיע ביפן ככל הנראה בתקופת הייאן. לקראת המאה ה-13, התרכזו מרבית הפעילי הבובות מסביב למקדשים, ולקראת המאה ה-16 השלבו במופעי הג'ורורי. בהתחלה, היו הבובות קטנות ומחוסרות רגליים, והמפעילים ישבו מאחורי וילון בגובה הכתף, והחזיקו את הבובות מעל הווילון. הבובה נשלטה על ידי מפעיל אחד ויכלה לבצע תנועות פשוטות בלבד.

בשנת 1684, הזמר טָ‏אקֵמוֹ‏טוֹ‏ גִידָ‏איוּ‏ הקים באוסקה את התיאטרון טָ‏אקֵמוֹ‏טוֹ‏-זָ‏א, בשיתוף עם המחזאי שִיקָ‏מָ‏טסוּ‏ מוֹ‏נזָ‏אֵמוֹ‏ן. לשני אנשים אלה הייתה השפעה מכריעה על אמנות בונרקו: סוג בג'ורורי המלווה הצגות בונרקו מכונה גִידָ‏איו-בוּ‏שִי, ויותר ממאה מחזות אשר כתב שִיקָ‏מָ‏טסוּ‏ מוֹ‏נזָ‏אֵמוֹ‏ן, המכונה לעתים "השייקספיר היפני", מבויימות עד היום במופעי בונרקו. התיאטרון טָ‏אקֵמוֹ‏טוֹ‏-זָ‏א הציג שני סוגי מחזות - מחזות היסטוריים (גִ'דָ‏איִ-מוֹ‏נוֹ‏), ומחזות על האנשים הפשוטים (סֶ‏‏וַ‏ה-מוֹ‏נוֹ‏). בעוד שמחזות מהסוג הראשון עסקו לרוב במשפחות אצילים ובמחלוקת שבין הרגשות לבין הנאמנות למשפחה, הסוג השני של מחזות התרכז בסיפורי אהבה בלתי-אפשרית אשר הסתיימו בהתאבדות. מאוחר יותר, הזמר הראשי של התיאטרון, טוֹ‏יוֹ‏‏טָ‏אקֵה וָ‏קָ‏דָ‏איוֹ‏, פרש מטאקמוטו-זא, והקים תיאטרון משל עצמו - טויוטאקה-זא. תקופת התחרות בין שתי התיאטראות באמצע המאה ה-18 - ובייחוד השנים 1746-1748 - נחשבת לעידן הזהב של בונרקו. לקראת סוף המאה נסגרו שתי התיאטראות.

בשנת 1811 הוקם תיאטרון ג'ורורי חדש באוסקה. התיאטרון היה בבעלותו של אוּ‏אֶ‏מוּ‏רַ‏ה בוּ‏נרָ‏קוּ‏קֵן, ובשנת 1872 הוא קיבל שם רשמי בונרקו-זא, והיות שבמשך שנים אחדות היה התיאטרון יחיד בסוגו, קיבלה האומנות את שם התיאטרון. במקביל אליו, התקיימו במאה ה-19 מאות להקות בונרקו מקצועיות וחובבניות, והאמנות הייתה פופולרית מאוד.

בונרקו בימינו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מלחמת העולם השנייה היה תיאטרון הבונרקו אחד התיאטראות הראשונים שנבנו מחדש, ובשנת 1955 ממשלת יפן הכירה בבונרקו כנכס תרבותי לאומי. הוקם תיאטרון הבונרקו בטוקיו, ובשנת 1963 קם ארגון הבונרקו. בשנת 2003 אומנות בונרקו נוספה לרשימת יצירות מופת שאינן מוחשיות של אונסק"ו.

עם זאת, כמות להקות הבונרקו הלכה וירדה מאז מלחמת העולם השנייה, והיום קיימות כ-30 להקות בונרקו בלבד. מרביתן מופיעות רק פעם-פעמיים בשנה בפסטיבלים לאומיים, ורק כ-5 להקות, בהן להקת תיאטרון בונרקו הלאומי באוסקה, מופיעות בצורה סדירה. בשנת 2003 הוקמה להקת בונרקו ראשונה מחוץ לגבולות יפן באוניברסיטת מיזורי בארצות הברית.

משתתפי המופע[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפעילי הבובות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בובת בונרקו נשלטת על ידי שלושה מפעילים, כאשר המפעיל הבכיר, אוֹ‏מוֹ‏ זוּ‏קָ‏אִי, שולט בראש וביד ימין של הבובה, המפעיל הפחות ותיק, אִידָ‏ארִי זוּ‏קאָ‏יִ, שולט ביד שמאל של הבובה, והמפעיל אָ‏שִי זוקאי, שהוא בעל הכי מעט נסיון, שולט ברגלי הבובה. לבובות של נשים אין רגליים, ולכן צריך המפעיל לדמות את רגליה בעזרת הידיים. בצורה כזאת, תנועה טבעית וחיה של הבובה דורשת מהמפעילים רמת קואורדינציה גבוהה מאוד. ההכשרה של מפעיל נמשכת זמן רב - לפי המסורת, המפעיל צריך ללמוד 10 שנים כדי ללמוד לשלוט בידיים, ועוד 10 שנים כדי לשלוט ביד שמאל.

בניגוד לרוב סוגי תיאטרון הבובות, כל שלושת מפעילי הבובה נמצאים על הבמה. הדבר עלול להפריע לצופה להתרחש בבובה עצמה, ועל-כן לבושים המפעילים בקוּ‏רוֹ‏גוֹ‏, בגדים שחורים עם כיסוי ראש. המפעיל הראשי מופיע בדרך-כלל ללא כיסוי ראש, והוא לובש חליפה המסורתית המעוטרת בסמל משפחתו והקאמה.

הזמר ונגן השמיסן[עריכת קוד מקור | עריכה]

זמר ונגן שמיסן

הזמר, טאָ‏יוּ‏, הוא זה שמדובב את כל הדמויות וגם ממלא את תפקיד המספר. תפקידו הוא לתת קול ואישיות שונים לכל דמות, וגם לתאר את הרגשות של הדמויות בעזרת הקול והבעת הפנים. המשחק של הזמר מוגזם בכוונה, כדי להציג את הרגשות בצורה ברורה ולגרום לתגובה רגשית אצל הצופה.

נגן השמיסן יושב ליד הזמר, על במה מסתובבת מיוחדת שנמצאת מימין לבמה העיקרית. בבונרקו משתמשים בסוג השמיסן הגדול ביותר, שהוא גם בעל הצליל הנמוך ביותר: פוּ‏טוֹ‏-זָ‏אוֹ‏ שמיסן. תפקידו של נגן השמיסן - לבטא את רגשות הדמויות ומצב הרוח של המחזה בעזרת הנגינה, בשילוב ותיאום מושלם עם קול הזמר.

הבובות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראש בובת בונרקו

בובת בונרקו בנויה מראש חלול שמתחבר למוט, אשר מחזיק את רוב משקל הבובה; בעזרת המוט הזה המפעיל הראשי שולט בראש הבובה. לוח הכתפיים מושחל על המוט, והידיים והרגליים מתחברים בנפרד ללוח הכתפיים. יד שמאל מחוברת גם לעוגן ארוך, כדי לאפשר לאידארי-זוקאי לשלוט ביד. לבובות של נשים בדרך-כלל אין רגליים.

הראש של בונרקו עשוי עץ, הוא חלול וכולל מספר מנגנונים המאפשרים להניע את גבות הבובה, את עיניה ואת הפה. בנוסף, בעזרת מנגנון מיוחד ניתן להניע את ראש הבובה למעלה ולמטה. ראשי הבובות מתחלקות לסוגים רבים בהתאם לגיל הדמות, מעמדה החברתי ותכונות האופי שלה. חלק מהראשים יכולים לשמש למספר דמויות במחזות שונים, תוך שינוי פאה וגוון של העור של הראש, ואילו ראשים מסוימים משמשים רק דמות אחת מסוימת. שימור הראשים והכנתם לכל הצגה הוא תפקידו של "המומחה לראשים"(קָ‏אשִירָ‏ה-טַ‏נטוֹ‏). בן-אדם נפרד, "המומחה לפאות" (טוֹ‏קוֹ‏יָ‏מַ‏ה) עוסק בעיצוב הפאות עבור הבובות ובחיבור הפאה לראש.

תלבושת הבובה כוללת בגד פנימי, קימונו חיצוני, קולר וחגורה. את הבגדים ממלאים בצמר גפן והמפעילים מלבישים את הבובה לפני כל הצגה.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]