בחורים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

בחורים היה יישוב יהודי בתקופת המקרא. היישוב היה ממוקם מזרחית לירושלים, בנחלת שבט בנימין. היישוב נזכר במקרא מספר פעמים. הפעם הראשונה שהיישוב בחורים מוזכר היא כשפלטי בן ליש מלווה את אשתו מיכל עד בחורים כשהיא מוחזרת על ידי אבנר בן נר על פי בקשת דוד (שמואל ב, פרק ג, פסוק טו).

הפעם השנייה שהיישוב בחורים מוזכר במקרא היא כשדוד המלך עוזב את ירושלים לכיוון מזרח עקב מרד אבשלום (שמואל ב, פרק טז, פסוק ה). בבחורים נתקלים דוד ופמלייתו בשמעי בן גרא אשר מקלל ומשפיל את דוד בצורה חריפה. בחורים גם נזכרת שני פרקים לאחר מכן כמקום בו מסתתרים צדוק ואביתר בבורחם מפני אנשיו אבשלום.

ברשימת גיבורי דוד נזכר עַזְמָוֶת הַבַּרְחֻמִי (שמ"ב כג, לא) או הַבַּחֲרוּמִי (במקבילה בדה"א יא, לג), כלומר איש בחורים.

מקומו המדויק של היישוב בחורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

זיהוי בחורים בימינו אינו ודאי. ידוע לנו שהיא בנחלת שבט בנימין וכן ידוע שהיא ממוקמת מזרחית לירושלים ודרומית למקום ששמו גלים אך בכל אלו אין די. התרגום יונתן במקורות שצוינו לעיל על ספרי הנביאים מתרגם את השם בחורים כ"עלימת". הרד"ק הבחין בשינוי בתרגום בין בחורים לעלימת וכתב על כך בפירושו לספר שמואל ב (פרק ג, פסוק טז):

"ובחורים הוא שם מקום בארץ בנימין כמו שמעי בן גרא הימיני מבחורים. ות"י עלמת ועלמת ובחורים עניין אחד וכן נזכר זה המקום בספר יהושע עלמין ובדברי הימים עלמות. ואפשר שנקרא כן על שם אדם הנקרא עלמת בן יערה משבט בנימין ולו הייתה העיר הזאת"

הזיהוי המקובל לעלמון/עלמת הוא בח'רבת עלמית המצויה במזרח ענתות.‏[1]

משה גרסיאל הציע לזהות את בחורים עם האתר ראס ח'רובה הנמצא 3 ק"מ צפונית מהר הצופים, מעט לפני ענתות. לדבריו, השם הערבי שימר בשיכול עיצורים את השורש בח"ר.‏[2]

זיהוי קדום אף יותר נעשה על ידי אנטונינוס פלקנטינוס אשר מיקם את בחורים (Baorin בלשונו) כשני מילים (שלושה קילומטר) ממזרח לירושלים. האנציקלופדיה המקראית ממקמת את בחורים על רכס הר הזיתים במקום הקרוי "ראס א תמים". זיהוי אחר של בחורים, אך עדיין באותו אזור, הוא באבו דיס.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ זאב וילנאי, אנציקלופדיה אריאל, כרך א, עמ' 572-573.
  2. ^ משה גרסיאל, ראשית המלוכה בישראל: עיונים בספר שמואל, כרך 4, עמ' 152