אבנר בן נר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
איור מתנ"ך מורגן של אבנר (בירוק) לוקח את מיכל מפלטיאל בן ליש

אַבְנֵר בֶּן נֵר (או אֲבִינֵר) הוא דמות מקראית. הוא מופיע בתנ"ך בעיקר בספר שמואל. אבנר היה שר צבאו של שאול המלך. על פי הכתוב בשמואל א' היה בן דודו של שאול, ולפי ספר דברי הימים היה דודו. כשר צבא, אבנר הוביל את צבאו של שאול לכיבושיו בעבר-הירדן, למלחמות הקשות מול הפלשתים בתקופת מלוכתו של שאול ולמלחמה הפנימית נגד תומכיו של דוד והיה אחד האנשים הקרובים אליו ביותר.

אבנר מתאור בספרות חז"ל כאדם גדול ממדים וחזק, שכאשר הורג את עשהאל הוא הורגו בעץ החנית, אבל עוצמת המכה הורגת את עשהאל ויוצאת מאחורי גבו.

פועלו של אבנר כיד ימינו של שאול לא מתואר בתנ"ך בפרטים. מסופר על אבנר שישב ליד המלך בחגיגה לכבוד ראש חודש וששמר על שאול במסעותיו. לאחר מות שאול הופכת דמותו של אבנר למשמעותית יותר, תחילה כתומכו של איש בושת בן שאול, ולאחר מכן בנסיון ההצטרפות הטראגי שלו למחנה דוד.

המלחמה עם אנשי דוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מות שאול בקרב מול הפלשתים בגלבוע, הומלך דוד בחברון על ידי אנשי יהודה, בעוד אבנר המליך בעיר מחניים את איש בושת, בנו של שאול, למלך על יתר שבטי ישראל. שני חלקי העם לחמו זה בזה. כשנפגשו שני המצביאים, אבנר ויואב בן צרויה, שר צבא דוד, ליד בריכת גבעון, אבנר הציע: "יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו". לאחר שהנערים הרגו זה את זה, פרצה המלחמה ביתר עז. במלחמה זו נחל אבנר מפלה ונמלט עם חילו מן המערכה. עשהאל, אחיו של יואב בן צרויה, המשיך לרדוף אחרי אבנר. אבנר ניסה לשדל אותו לסגת, אך עשהאל לא רצה להרפות ממנו, עד שאבנר הרגו - "ויכהו אבנר באחרי החנית אל החמש ותצא החנית מאחריו ויפל שם וימת תחתיו" (שמואל ב', ב', כ"ג).

אבנר ואנשיו הוסיפו לברוח מפני אנשי דוד עד שלבסוף, כשעמדו שני המחנות זה מול זה, ביקש אבנר מיואב להפסיק את מלחמת האחים: "הלנצח תאכל חרב? הלוא ידעתה כי מרה תהיה באחרונה, ועד מתי לא תאמר לעם לשוב מאחרי אחֵיהם" (שמואל ב', ב', כ"ו). דברים אלו הפסיקו את המלחמה באותו היום, למרות שהיא נמשכה שוב מאוחר יותר.

סכסוך עם איש בושת ותמיכה בדוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

אבנר פרש מתפקידו כשר צבאו ויד ימינו של איש בושת לאחר סכסוך שהיה ביניהם. איש בושת האשים את אבנר בכך שבא אל פילגשו של שאול, רצפה בת איה. האשמה זו חמורה ביותר, שכן משמעותה של לקיחת פלגש המלך היא, כנראה, מרידה במלכות ונסיון לתפוס את מקומו של המלך (כפי שניתן לראות בסיפור על מרד אבשלום בדוד). לנוכח האשמה זו הזכיר לו אבנר את חסדיו עמו והעביר את תמיכתו לדוד. אבנר הציע לו את תמיכתו ואת עזרתו בגיוס תמיכה בדוד משאר חלקי העם. מכיוון שאבנר היה מנכבדי שבט בנימין, וקרוב משפחה של המלך, לתמיכתו בדוד הייתה חשיבות פוליטית רבה. דוד הסכים, והתנה את קבלתו של אבנר למחנהו בכך שיחזיר לו את אשתו, מיכל בת שאול, שנלקחה ממנו וניתנה לאיש אחר. ייתכן שתנאי זה נועד להיות מבחן לנאמנותו של אבנר.

אבנר החזיר את מיכל וניסה לשכנע את אנשי בנימין וזקני העם התומכים בבית שאול לתמוך בדוד, ואחר כך בא לחברון, אל דוד, שם התקבל בכבוד רב.

מות אבנר[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – קינת דוד על אבנר
איור של הלווית אבנר

אבנר יצא מהמשתה אצל דוד, כדי להמשיך ולגייס עבורו תומכים. יואב יצא לרדוף אחרי אבנר, בטענה שאבנר בא לרגל אחרי דוד. כאשר השיג אותו הוא העמיד פנים שהוא רוצה לדבר איתו בארבע עיניים, אך לאחר שמשכו אל השער לשם כך, הכהו בחרבו והרגו. המקרא מציין כי יואב הרג את אבנר כנקמה על הרג עשהאל אחיו. ייתכן שהיו מעורבים גם שיקולים פוליטיים- יואב חשש שאבנר יתפוס את מקומו כשר צבא (תימוכין לכך ניתן למצוא בסיפור דומה על רצח עמשא בן יתר, שהיה שר צבא אבשלום, עבר לתמוך בדוד ולהתמנות לשר צבא, ונרצח על ידי יואב).

מעשהו זה של יואב בן צרויה הרגיז מאוד את דוד. הוא קונן על אבנר וקרא לאבל על מותו של אבנר. אבנר נקבר בחברון, ויש המזהים את קברו עם אחד המבנים הסמוכים למערת המכפלה.

יעשיאל, בנו של אבנר, מונה על ידי דוד לשר על שבט בנימין (דברי הימים א', כ"ז), והיה אחד מגיבורי דוד (דברי הימים א', י"א).

לפי מסורת חז"ל, הייתה בעלת האוב, שאיתה נפגש שאול ערב מותו אמו של אבנר, והנדבן העשיר בן ציצית הכסת, אשר חי בסוף ימי בית שני, היה מצאצאיו.

בגלל המעשה של יואב בן צרויה, ביקש דוד משלמה בנו שיקום את מותם של אבנר בן נר ועמשא בן יתר. לשם כך שלמה המלך שלח את שר צבאו בניהו בן יהוידע להרוג את יואב בן צרויה. (יואב ביקש להינצל על ידי כך שתפס בקרנות המזבח, כדרך המסורת אך זה לא עזר לו).

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

יעל שמש, "מדוע הרג יואב את אבנר? (שמ"ב ג 22–27): דוגמה מייצגת להסבר חלקי מטעם המספר", בית מקרא מח (תשס"ג), עמ' 144–153.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]