מיכל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מיכל מורידה את דוד מהחלון. גוסטב דורה, 1865.
"ותורד מיכל את דוד בעד החלון וילך ויברח וימלט". שמואל א, יט, יב
איור מתנ"ך מורגן של אבנר בן נר (בירוק) לוקח את מיכל מפלטיאל בן ליש

מִיכַל היא דמות מקראית, בתו הצעירה של שאול המלך ואשתו הראשונה של דוד המלך.

בסיפור המקראי[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי המסופר בתנ"ך,‏[1] מיכל ניתנה כאישה לדוד לאחר שהבטחתו של שאול להשיא לו את בתו הבכירה, מרב, לא נתקיימה מאחר שנישאה לאיש אחר, עדריאל המחולתי. כמוהר לנישואיה, דרש שאול מדוד מאה עורלות פלשתים, מתוך תקווה שהדבר יביא למותו של דוד בקרב.

כאשר ניסה שאול להרוג את דוד בביתו, ושלח אנשים להרגו,‏[2] מיכל הצילה את חייו. היא סייעה בידו להימלט דרך החלון, וחיפתה עליו בכך שהניחה במיטתו תרפים מכוסים, על מנת ליצור רושם שהוא חולה במיטתו. כשנחשפה התרמית שלה, נאלצה לספר לאביה שדוד אילץ אותה לעזור לו תחת איומי מוות.‏[3]

לאחר שנמלט דוד מידי שאול והסתתר אצל הפלשתים, השיא אותה שאול בשנית לפלטיאל בן ליש.‏[4] לאחר מות שאול ותפיסת המלוכה בידי דוד, דרש הוא לקבל אותה בחזרה מידי אשבעל, בן שאול.‏[5]

מיכל נזכרת שוב בסצנת הסיום של סיפור העלאת ארון הברית לירושלים. כשהשקיפה מיכל מבעד לחלון וצפתה בדוד הרוקד בהתלהבות ללא חשש לכבודו, היא בזה לו בלבה על התנהגותו, שלהשקפתה אינה הולמת את מעמדו כמלך. כששב דוד לביתו נזפה בו מיכל על התנהגותו בנימה סרקסטית. דוד הגיב בלהט, והצהיר כי כל מעשיו היו לכבוד האל, והוא היה נכון להשפיל את עצמו אף יותר מכך. הסיפור מסתיים במילים: "וּלְמִיכַל בַּת שָׁאוּל לֹא הָיָה לָהּ יָלֶד עַד יוֹם מוֹתָהּ".

דמותה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סיפורה של מיכל בראשיתו הוא סיפור של אהבה ונאמנות לדוד. במהלך הזמן חלה תפנית. אהבתה התמימה של מיכל לדוד, הופכת לבוז. בספר שמואל ב, פרק ו, דוד מנצח באחת ממלחמותיו החשובות, ומעלה את ארון הקודש לירושלים. בפרק זה הופכת אהבתה של מיכל לספֵק לעג, ספק בוז, כאשר מיכל בזה לדוד על האופן שבו רקד לפני הארון, דבר שנראה לה בלתי מכובד.

הדבר מוביל לריב בין השניים. דברי המריבה של דוד ומיכל, הרשומים בספר שמואל, נשמעים צורמים: "וַתֵּצֵא מִיכַל בַּת שָׁאוּל לִקְרַאת דָּוִד וַתֹּאמֶר - מַה נִּכְבַּד הַיּוֹם מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר נִגְלָה הַיּוֹם לְעֵינֵי אַמְהוֹת עֲבָדָיו כְּהִגָּלוֹת נִגְלוֹת אַחַד הָרֵקִים. וַיּאמֶר דָּוִד אֶל מִיכַל - לִפְנֵי ה' אֲשֶׁר בָּחַר בִּי מֵאָבִיךְ וּמִכָּל בֵּיתוֹ לְצַוֹּת אוֹתִי נָגִיד עַל עַם ה' עַל יִשְׂרָאֵל, וְשִׂחַקְתִּי לִפְנֵי ה'. וּנְקַלֹּתִי עוֹד מִזֹּאת, וְהָיִיתִי שָׁפָל בְּעֵינָי וְעִם הָאֲמָהוֹת אֲשֶׁר אָמַרְתְּ עִמָּם אִכָּבֵדָה" ספר שמואל ב', פרק ו', פסוק כא-כ"ב.

סיפור זה מסתיים בציון העובדה ש"לְמִיכַל, בַּת-שָׁאוּל, לֹא-הָיָה לָהּ, יָלֶד--עַד, יוֹם מוֹתָהּ".‏[6] יש המפרשים את הפסוק כאילו ביום מותה ילדה ילד, אם כי ברשימת נשות דוד וילדיהן היא אינה מוזכרת כלל (דה"א ג א-ט).
כן מוזכרים במקום אחר (שמ"ב כא ח) חמשת ילדיה לעדריאל בן-ברזלי המחולתי, אשר דוד מסגיר לידי הגבעונים אבל ככל הנראה, הכוונה היא לילדי אחותה מרב, שכן היא הייתה זו שנישאה לעדריאל, ולא מיכל.

סיפור אהבת מיכל הוא סיפור אהבה טראגי. על פי הכתוב: "ותאהב מיכל בת שאול את דוד, ויגידו לשאול וישר הדבר בעיניו" (שמואל א', י"ח, כ'). אולם האירוניה בכך היא, שהדבר ישר בעיני שאול (כלומר מקבל את אישורו) לא מפני שהוא מקבל ברצון את אהבת בתו, אלא כיוון שברצונו לנצל אהבתה כדרך לא ישרה לחיסול דוד: "ויאמר שאול: אתננה לו ותהי לו למוקש, ותהי בו יד פלשתים" (שָם, י"ח, כא).

התפקיד הראשוני של אהבת מיכל בעלילה - היה להיות אהבת מוקש. השימוש הציני הזה אינו מלמד על טיב האהבה עצמה, אך זורק קצת אור על אמביוולנטיות של אהבה בכלל בעולמו של ספר שמואל.

"מיכל בת שאול היא האישה הטרגית ביותר בתנ"ך. בת מלך, שחיים יפים ומאושרים היו מובטחים לה, הגיעה לחיי בדידות וצער שאיש לא חיכה להם. ...הייתה נתונה במאבק במי להכריע במי תתמוך: באביה או בבעלה. החלטתה לתמוך בבעלה גרמה לה לריחוק מאביה וממשפחתה, אך לא קרבה אותה אל בעלה. ...עם חלוף השנים מתברר למיכל שהיא נבגדת ומורחקת, שגם את בעלה הפסידה, ולא הועילה לה נאמנותה ומסירותה".
מתוך "מיכל בת שאול", מאת ניסים מזוז, שדה חמד, תשנ"ח, גיליון 3.

סיפור מיכל הוא אכן סיפור טרגי, כי אביה מנצל את אהבתה כדי לנסות להרוג את דוד, כי היא קרועה בין אביה הרודף אחרי אהובה לבין דוד שמילטה במו ידיה מאביה; כי היא ויתרה על אהבת אביה כדי להיות עם בעלה; כי בעלה - הנרדף על ידי אביה - לא שהה כמעט במחיצתה. עם זאת, כאשר מת שאול ואבנר בן נר פתח במשא ומתן עם דוד, דרש דוד דרישה אחת ויחידה: "וַיֹּאמֶר טוֹב אֲנִי אֶכְרֹת אִתְּךָ בְּרִית אַךְ דָּבָר אֶחָד אָנֹכִי שֹׁאֵל מֵאִתְּךָ לֵאמֹר לֹא תִרְאֶה אֶת פָּנַי כִּי אִם לִפְנֵי הֱבִיאֲךָ אֵת מִיכַל בַּת שָׁאוּל בְּבֹאֲךָ לִרְאוֹת אֶת פָּנָי" (שמואל ב' ג' 13).

מיכל היא הדמות הנשית היחידה במקרא אליה מיוחסת באופן מפורש (תוך שימוש בשורש א.ה.ב) אהבה כלפי בן זוגה - "וַתֶּאֱהַב מִיכַל בַּת-שָׁאוּל, אֶת-דָּוִד"‏‏ (שמ"א יח, כ).

לפי מסורת תלמודית מיכל בת שאול הניחה תפילין.‏[7] האר"י מסביר זאת בכך שהייתה לה נשמה מעלמא דדכורא (=נשמה מעולם הזכרים).

קריאה מודרנית של סיפור מיכל[עריכת קוד מקור | עריכה]

סיפורה של מיכל מסתיים בפסוקים:

וַיָּשָׁב דָּוִד לְבָרֵךְ אֶת בֵּיתוֹ וַתֵּצֵא מִיכַל בַּת שָׁאוּל לִקְרַאת דָּוִד וַתֹּאמֶר מַה נִּכְבַּד הַיּוֹם מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר נִגְלָה הַיּוֹם לְעֵינֵי אַמְהוֹת עֲבָדָיו כְּהִגָּלוֹת נִגְלוֹת אַחַד הָרֵקִים.
וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל מִיכַל לִפְנֵי ה' אֲשֶׁר בָּחַר בִּי מֵאָבִיךְ וּמִכָּל בֵּיתוֹ לְצַוֹּת אֹתִי נָגִיד עַל עַם ה' עַל יִשְׂרָאֵל וְשִׂחַקְתִּי לִפְנֵי ה'.
וּנְקַלֹּתִי עוֹד מִזֹּאת וְהָיִיתִי שָׁפָל בְּעֵינָי וְעִם הָאֲמָהוֹת אֲשֶׁר אָמַרְתְּ עִמָּם אִכָּבֵדָה.
וּלְמִיכַל בַּת שָׁאוּל לֹא הָיָה לָהּ יָלֶד עַד יוֹם מוֹתָהּ.

ספר שמואל ב', פרק ו', פסוקים כ'-כ"ג

פסוקים אלו היוו כר נרחב לפרשנות בחקר המקרא המודרני, שתוצג בחלקה כדלקמן:

מיכל בת-שאול אהבה את דוד ועובדה זו מוזכרת פעמיים במקרא והיא גם הוכיחה את אהבתה הלכה למעשה, אולם בניגוד לכך, בכתובים לא הראו שדוד אוהב אותה והסיפור מסתיים בידיעה, שלמיכל לא היה ילד עד יום מותה. במישור האישי – גורלה של האשה אומלל ובמישור המדיני – אין מי שיחבר בין שני בתי המלוכה ולכן גם לא יהיה יורש משותף לשניהם.‏[8]

מיכל, בת שאול המלך רואה את דוד רוקד לפני ארון-הקודש העולה לירושלים וּמִיכַל בַּת-שָׁאוּל נִשְׁקְפָה בְּעַד הַחַלּוֹן, וַתֵּרֶא אֶת-הַמֶּלֶךְ דָּוִד מְפַזֵּז וּמְכַרְכֵּר לִפְנֵי ה', וַתִּבֶז לוֹ, בְּלִבָּהּ. כאשר מיכל באה בדברים עם דוד ומוכיחה אותו על התנהגותו, הוא משיב לה וחילופי הדברים מסתיימים כשידו על העליונה.‏[9] זאת ועוד, בסצנת דפוס זו, שבה מיכל צופה בדוד המכרכר, מיוצגת כאן האופוזיציה הפוליטית של ממלכת שאול, הכוללת את שבטי-הצפון ובעיקר את שבט בנימין. החלון, המשמש כדימוי של השתקפות ושל התבוננות, מסמן למיכל שגורלה נחרץ באופן טרגי. התואר, בת-שאול, חוזר כאן שלוש פעמים כביכול מרמז שמיכל תמיד תהיה בת-שאול אולם התואר "אשת-דוד" הוא בר-חלוף עבורה.‏[10]

בפסוק האחרון מסופר כי לא היה לה ילד עד יום מותה. ייתכן שבעקבות המריבה עם דוד ירד קרנה בעיניו והוא נמנע ממנה, או שביקורתה על דוד הביאה עליה את עונש העקרות. ניתן להוסיף שעצם הזכרת תוארה 'מיכל, בת-שאול' ולא מיכל אשת-דוד מדגישים את סופו של בית-שאול שהיא נציגתו.‏[11]

ניתן לראות בכך עונש אכזרי שהוא מעין גזר דין מוות מטאפורי לאישה: סיפור אנטי-לידה אשר בא כעונש על ההיבריס שהפגינה כלפי משיח ה'. היא מנודה מבית אביה ומעמדה כאשת מלך וגם מנודה מההמון המקיף את דוד וארון-הקודש ובנוסף היא מנודה כאישה, כרעיה וכאם.‏[12]

אפשר לראות במעשיה קריאת תיגר על בית-דוד ועל הלגיטימציה שלו לשלוט, התרסה נגד הברכה האלוהית וביזוי המלך הנבחר ולכן דוד לא נתן בה אמון יותר. ניתן להוסיף שמהסיפור משתמע שדוד התרחק ממיכל ודברים שמחבר המקרא שם בפיה נתנו לו אמתלה לסלקה מדרכו שהצורך בה מעיד על מעמדה הרם. לפי פירוש זה, כמו ששאול הקריב את מיכל כדי להיפטר מדוד, כך דוד הקריב את מיכל כדי להיפטר ממורשתו של שאול, אביה.‏[13] על כך הוסיפו שמיכל הייתה מודעת למעמדה ולפוליטיקה הפנימית של בית המלוכה שהיא חלק ממנו, והיא גם יודעת שהיא נדונה לסבל שיבוא בעקבות דבריה לדוד.‏[14] באמירה זו בא הקץ של בית-שאול ועולה עידן בית-דוד.‏[15]

האם הייתה מיכל עקרה מדוד? האם היו לה ילדים לפניו? הצירוף "עד יום מותה" תוחם יחידת זמן מוגבלת, שמתחילה מהמריבה עם דוד ועד יום מותה. מצד שני, ביטוי יחידני זה יוצר רושם עז שעקרות מכאן ולהבא בלבד עשויה להחלישו. על כך נסמכת השערה שציון עקרותה של מיכל אינו מכוון לפרק זמן מצומצם בחייה, אלא למשך כל חייה. לפי השערה זו, העקרות באה לשרת מטרה מדינית של הכחדת בית-שאול ועליית בית-דוד ובמקום פריון יש כיליון. לפי פירוש זה נאמר, שגם אם יחסיה עם דוד הם עכורים, מטרתה של עקרותה להראות את ירידת בית-שאול ולאו דווקא את יחסיהם העכורים.‏[16]

בתרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיכל בת שאול צופה מחלון ביתה בדוד רוקד לפני ארון הברית, ציור מעשה ידי פרנצ'סקו סאלוויאטי משנת 1552 - 1554.
מיכל בת שאול צופה מהחלון בדוד. ציור מעשה ידי ג'יימס טיסו משנת 1896 לערך.

הסצנה בה מיכל בזה לדוד בהעלות ארון הקודם ירושלימה היוותה השראה ליצירות אומנות כמו ציורו של הצייר האיטלקי פראנצ'סקו דה-רוסי סאלוייאטו.

שירה של רחל המשוררת, מיכל‏[17] מקשר בין הסיפור המקראי על מיכל לחייה של המשוררת עצמה. במוטו השיר מצוטטים שני פסוקים המתארים את הסתירה באהבתה של מיכל לדוד - "וַתֶּאֱהַב מִיכַל בַּת-שָׁאוּל אֶת-דָּוִד – – וַתִּבֶז לוֹ בְּלִבָּהּ" (שמואל א', י"ח, כ'; שמואל ב', ו', ט"ז).

יצירת תרבות מפורסמת אודות מיכל בת-שאול הוא שירה של נעמי שמר "למה צחקה מיכל" שהושר על ידי הגשש החיוור.

הספר "מלכים ג" של הסופרת יוכי ברנדס שנכתב בשנת 2008, מספר על תקופת שלטונם של שאול ובניו, דוד ושלמה מנקודת ראותן של הנשים ובהן מיכל, שנותרו משושלתו של שאול המלך וחיו בארמון המלך בירושלים.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • חיה שרגא בן-איון, נשות דוד : מיכל, אביגיל, בת שבע, משכל-הוצאה לאור מיסודן של ידיעות אחרונות וספרי חמד, תל אביב 2005.
  • מאיר שלו, ראשית, הוצאת עם עובד, 2008.
  • יוכי ברנדס, הפרק "מיכל", שבע אימהות הוצאת זמורה ביתן, 2010, עמ' 321-267 וספרה הנוסף מלכים ג מתאר את מהלך חייה של מיכל והדמויות שמסביבה.
  • עדין שטיינזלץ, ‏נשים במקרא, סדרת אוניברסיטה משודרת, בהוצאת משרד הביטחון - ההוצאה לאור, 1983, פרק ט' - "מיכל - הנסיכה שהתאהבה ברועה"
  • פנינה גלפז-פלר "ויולד-יחסי הורים וילדים בסיפור ובחוק המקראי" הפרק "שאול בן-קיש בתוך הפרק- אבות לבנים ולבנות" הוצאת כרמל-ירושלים, 2006, עמ' 102-109.
  • לורית רמון "בעד החלון נשקפה - השתקפות המוטיב במקרא ובספרות הבתר מקראית" בתוך הפרק השני א.מיכל-הנסיכה המודחת בין החלונות -שמואל א' י"ט 10-18 , ע"מ 54-63 מקורות בתר מקראיים לסצנת הורדת דוד בעד החלון ע"מ 63-71 ב. "ומיכל בת שאול נשקפה בעד החלון" - שמואל ב' ו' 16-23, ע"מ 71-88 , מקורות בתר מקראיים לסצנת השקפת מיכל בעד החלון, ע"מ 88-98.הוצאת ספריית הילל בן חיים- הקיבוץ המאוחד, 2012.
  • אורי אלטר,אמנות הסיפור במקרא,תל אביב: אדם,1981. פרק שישי, דרכי איפיון ואמנות השתיקה, עמ' 149-133.
  • יאיר זקוביץ, מקראות בארץ המראות. ישראל: הקיבוץ המאוחד, 2001. עמ' 34-33.
  • דניאל פרידמן, הרצחת וגם ירשת - משפט, מוסר וחברה בסיפורי המקרא, הוצאת דביר, 2000, הפרק "גירושיה של מיכל", עמ' 362-351.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ספר שמואל א', פרק י"ח, פסוק יח-כ"ז
  2. ^ ספר שמואל א', פרק י"ט, פסוק י"א
  3. ^ ספר שמואל א', פרק י"ט, פסוק י"ז
  4. ^ ספר שמואל א', פרק כ"ה, פסוק מ"ד
  5. ^ ספר שמואל ב', פרק ג', פסוק י"ד
  6. ^ ספר שמואל ב', פרק ו', פסוק כ"ג
  7. ^ תלמוד בבלי מסכת עירובין צו,א (ושם היא נקראת "מיכל בת כושי"); תלמוד ירושלמי מסכת עירובין פרק י' הלכה א.
  8. ^ שמעון בר אפרת מקרא לישראל שמואל ב, ירושלים: מאגנס, 1996, עמ' 65-64.
  9. ^ חיה שרגא בן-איון, נשות דוד, תל אביב: ידיעות אחרונות, 2005, ע"מ 62.
  10. ^ לורית רמון, בעד החלון נשקפה, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 2012, ע"מ 75.
  11. ^ חיה שרגא בן-איון, נשות דוד, תל אביב: ידיעות אחרונות, 2005, ע"מ 64.
  12. ^ לורית רמון, בעד החלון נשקפה, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 2012, ע"מ 83.
  13. ^ לורית רמון, בעד החלון נשקפה, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 2012, ע"מ 84.
  14. ^ לורית רמון, בעד החלון נשקפה, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 2012, ע"מ 85.
  15. ^ לורית רמון, בעד החלון נשקפה, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 2012, ע"מ 87.
  16. ^ חיה שרגא בן-איון, נשות דוד, תל אביב: ידיעות אחרונות, 2005, ע"מ 65-64.
  17. ^ מיכל, רחל המשוררת, באתר פרויקט בן יהודה