בית קולנוע

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
קולנוע "אורון" בערד, בתכנון האדריכל מנחם כהן, 7/04

בית קולנוע הוא מקום, בדרך כלל מבנה, המשמש להקרנת סרטי קולנוע. בתי הקולנוע הם לרוב עסק מסחרי, הצפיה בסרט כרוכה, לרוב, בתשלום ונחשבת לבילוי.

הסרט מוקרן על מסך מיוחד הנקרא אקרן באמצעות מכונת הקרנה. המסך הגדול במיוחד ומערכת השמע יוצרים חווית בילוי ייחודית ופופולרית.

התפתחות בתי הקולנוע בארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר המצאת הקינטוסקופ המקרין ב-1895 החלו בארצות הברית להקרין סרטים קצרים כקטעי קישור במופעי וודוויל ובתיאטראות, כהעשרה למופעים החיים.

באותה תקופה תחום הבידור לא היה נגיש לרוב האמריקאים היות שמופעי הבידור פנו למעמדות הגבוהים:

  • הם היו יקרים בתקופה בה משפחה ממוצעת הרוויחה $12 בשבוע.
  • הם היו מתוחכמים בתקופה בה האוכלוסייה העובדת הייתה מעוטת ההשכלה.
  • התיאטראות מוקמו בחלקים היוקרתיים של הערים.

ניקלודאון[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניקלודאון בניו-יורק, 1917. בחזיתו מתנוססת כרזה שמכריזה על מחיר הכרטיס

בתי הקולנוע הראשונים נקראו "ניקלודאון" (Nickelodeon), זאת על שם עלות כרטיס הכניסה המקורי - 5 סנט, המכונה "ניקל". הניקולדאון הראשון נפתח בשנת 1905 על ידי הארי דיוויס בפיטסברג שבפנסילבניה. דיוויס מיקם את הניקלודאון הזה ואת הבאים שפתח בשכונות של מעמד הפועלים והקרין סרטי סלפסטיק ברצף משמונה בבוקר ועד חצות. בעקבות הצלחת תאטרותיו של דייוויס נפוצו הניקלודאונים ברחבי המדינה, וב-1914 היו ברחבי ארצות הברית 18,000 ניקלודאונים וכ-7 מיליון צופים ביקרו בהם מדי יום.

זכר לניקלודאון והשפעתו על תרבות הצריכה ניתן למצוא בשמו של ערוץ הילדים הפופולרי ניקלודאון.

ארמונות הקולנוע[עריכת קוד מקור | עריכה]

תפוצתם של הניקולדאונים ועלות הכניסה הנמוכה מתגו אותם כבידור המוני לבני המעמד הנמוך. כדי לקרוץ לבני המעמד הבינוני המתפתח בערי ארצות הברית החלו להתפתח "ארמונות קולנוע". הראשון נפתח בשנת 1914 על ידי סמיואל "רוקסי" רות'פל, בעלם של מספר ניקלאודיאונים. ארמון הקולנוע של רוקסי נפתח בניו יורק ועיצובו כלל, בין היתר, אולם כניסה מפואר, מושבי קטיפה ונברשות. התוכן עצמו גם הוא הותאם לבני המעמד הבינוני המשכיל והסרטים המוצגים החלו לכלול עלילות תיאטרליות יותר.

עד ל-1922 נפתחו 4,000 ארמונות קולנוע במרכזי ערים גדולות בארצות הברית.

בתי קולנוע מרובי אולמות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשלהי שנות ה-40 של המאה ה-20 חלה דעיכה בפופולריות של ארמונות הקולנוע. ברחבי ארצות הברית התפתחה הנהירה לפרברים וריכוזי האוכלוסייה הקטנים יותר לא הצדיקו כלכלית ארמונות קולנוע יקרים. כמענה לביקוש לסרטים הוקמו במקום זאת בתי קולנוע קטנים יותר, אשר לרוב הציגו מספר מצומצם של סרטים בכל עת. כתוצאה מספר המבקרים בארמונות הקולנוע הצטמצם.

אולמות הקולנוע הגדולים חזרו לצמוח בשנות ה-60 של המאה ה-20, עם הופעת ה"מולטיפלקס" (Multiplex). אולמות קולנוע אלו חזרו למרכזי הערים, אך ויתרו על העיצוב הגרנדיוזי של ארמונות הקולנוע, ובמקום זאת התמקדו בהעלאת מגבלות התפוסה - כל מולטיפלקס כלל מספר אולמות רב ביותר ויכול היה להחיל מאות צופים בו זמנית, וכן להציג מספר רב של סרטים במקביל. האולמות עצמם נבנו בגדלים שונים, ובכך אפשרו לבעלי המולטיפלקס להמשיך ולהקרין סרט גם כאשר זה מושך פחות קהל, בעוד שבאולם הסמוך מוקרן סרט פופולרי. באופן שכזה יכלו בעלי האולמות להמשיך ולזכות ברווחים בעבור הקרנותיהם לאורך זמן, עם תלות מופחתת בקצב הוצאת הסרטים ותנודות טעמו של הציבור.

המולטיפלקסים הוקמו לעתים לצד מרכזי קניות וקניונים עם התגברות תרבות הצריכה האמריקאית, ובכך שילבו אותה עם תרבות צריכת הקולנוע. המולטיפלקס הראשון נפתח ב-1963 בקנזס סיטי על ידי סטן דורווד הית.

עם עליית הטלוויזיה ולאחר מכן מכשירי הווידאו החלו שני אפיקי בידור אלו לאיים על בעלי אולמות הקולנוע. כדי להשיב על כך החלו להתפתח המגה-פלקסים (Megaplex), אשר צמחו מתוך המולטיפלקסים. המגה-פלקסים היו גדולים אף יותר מהמולטי-פלקסים, ועל כן אפשרו גמישות רבה עוד יותר בבחירת הסרטים. בנוסף, חלק מבעלי המגה-פלקסים שמו דגש רב יותר על חוויית הצפייה באולם, לרבות עיצוב, סידור המושבים, איכות ההקרנה ואיכות השמע - זאת כדי לבדל את הצפיה בקולנוע מהצפיה במסך הטלוויזיה הביתי.

ב-1995 נפתח המגה-פלקס הראשון בארצות הברית עם 24 מסכים.

בתי קולנוע בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בישראל קיימים עשרות בתי קולנוע שרובם נשלטים על ידי מספר מצומצם של חברות - תיאטראות ישראל, גלובוס גרופ, יונייטד קינג וסרטי שני. כיום רוב בתי הקולנוע בארץ מתחלקים לבתי קולנוע רגילים, בני 3-10 אולמות, או מולטי-פלקסים, דוגמת סינמה סיטי ויס פלאנט. בתי הקולנוע ה"רגילים" מחולקים לרשתות - רב חן, גלובוס מקס וקולנוע לב. כמו כן קיימים מספר בתי קולנוע עצמאיים, כגון קולנוע כוכב וקולנוע חן.

בעשורים הראשונים למדינה, הצפייה בסרטי קולנוע הייתה מבילויי הפנאי האהובים בישראל. בתחילת שנות השישים היה מספר הביקורים השנתי הממוצע בבתי הקולנוע 18 פעמים בשנה‏[1]. ב-1961 הגיע מספר הביקורים הכולל למעל 39 מיליון. מס השעשועים הכניס לקופת האוצר 2.8 מיליון ל"י‏[2]. במקביל התרבו בנייני בתי הקולנוע ברחבי הארץ. סרח עודף של הבידור העממי היה הספסרות בכרטיסי קולנוע‏[3]. עם פתיחת שידורי הטלוויזיה הישראלית ב-1968 חלה ירידה בביקוש.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ילין יצחק, "הקולנוע - הבידור העממי", "הארץ", 21.9.1960
  2. ^ "תנודות במספר המבקרים בקולנוע", "הארץ", 5.9.1961
  3. ^ שטול-טראורינג אסף, "היום לפני שישים ואחת שנה / הספסרות בבתי הקולנוע עולה לכותרות", "הארץ", 13.3.2012