רמת השרון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
רמת השרון
Ramat HaSharon COA.png
Ramat HaSharon flag.png
Ramat Hasharon Aerial View.jpg
מחוז תל אביב
מעמד מוניציפלי עירייה
ראש העירייה שירה אבין (ממלאת מקום ראש העיר)
גובה ממוצע ‎39‏ מטר
תאריך ייסוד 1923
סוג יישוב יישוב עירוני 20,000‏-49,999 תושבים
נתוני אוכלוסייה לפי הלמ"ס לסוף דצמבר 2013:
  - אוכלוסייה 43,847 תושבים
  - שינוי בגודל האוכלוסייה ‎1.8%‏ בשנה עד דצמבר 2013
  - צפיפות אוכלוסייה 2,611 תושבים לקמ"ר
תחום שיפוט 16,792 דונם
מיקום רמת השרון
רמת השרון
רמת השרון
דירוג חברתי-כלכלי 9 מתוך 10
מדד ג'יני 0.5317
פרופיל רמת השרון נכון לשנת 2011 באתר הלמ"ס
http://www.ramat-hasharon.muni.il
מערות אפקה

רמת השרון היא עיר במחוז תל אביב בישראל אשר הוקמה בשנת 1923. העיר גובלת בצפון בהרצליה, בקיבוץ גליל ים שבמועצה האזורית חוף השרון, בדרום בתל אביב, במזרח בהוד השרון ובדרום-מזרח בפתח תקווה. היא הוכרזה כמועצה מקומית בשנת 1949 וכעיר בשנת 2002.

חלק ניכר מבתי המגורים ברמת השרון הם בתים חד-משפחתיים. להדגשת אופיה הלא-עירוני נמנעה רמת השרון במשך שנים רבות מלשנות את מעמדה המשפטי לעיר והעדיפה לשמור על סטטוס של מועצה מקומית ("מושבה" בפי תושביה). בשוליה של העיר ישנם שדות חקלאיים המשמשים לגידול ירקות, ותות שדה, הנחשב לסמלה הבלתי-רשמי של רמת השרון. בשנת 2010 התגוררו בעיר כ-41,000 תושבים ושטחה עמד על כ-17 קמ"ר.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפני הקמת רמת השרון[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדרום תחום שיפוטה של רמת השרון נמצאו מספר ממצאים ארכאולוגיים המעידים על התיישבות במקום במאה השנייה לספירה. האתר הבולט ביותר הוא מערות אפקה, בסמוך לגבול רמת השרון-תל אביב, צפונית לרמת אביב ג'. מערכת זו של מערות קבורה שומרוניות הייתה בשימוש עד המאה השישית[1]. באתר נמצאו כלים, מטבעות ותכשיטים. המערות שימשו את היישוב ח'ירבת אל ע'ורה, ששרידים מעטים ממנו נמצאו מזרחית למערות. אתר נוסף בו נמצאו שרידים המיוחסים לתקופה הרומית ולתקופה הביזנטית הוא גבעת הגולגלות, מזרחית למרכז הטניס.

במהלך התקופה העות'מאנית הוקם ברכס גלילות הכפר אג'ליל, שמספר מבנים ממנו שרדו בסמוך למתחם הסינמה סיטי, במערב המושבה. כפר נוסף, אבו קישק, הוקם בידי שבט בדואי שהגיע ממצרים בחלקה המזרחי של רמת השרון דהיום. בגבעת הגולגלות פעל בית קברות מוסלמי, שכמעט לא נותר ממנו זכר, ובמפות מנדטוריות מסומן באתר זה קבר שייח' סעיד.

הקמת עיר שלום[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1922 התארגנה קבוצת יהודים מיפו בראשותו של יעקב בן-שלום, במטרה לחפש קרקע לצורך הקמת יישוב חדש במרחב פתוח, מחוץ לשטח העירוני הצפוף והדחוק של יפו. בן-שלום, שעלה לארץ ישראל שנתיים קודם לכן מפולין ופתח מסעדה בשכונת נווה שלום ביפו, שאף להקים עיר גנים שלא תהיה חלק מההתיישבות הממוסדת. הקבוצה הקימה אגודה בשם "עיר שלום", והחלה בחיפוש אחר קרקעות. בתחילה ניהלו משא ומתן לרכישת קרקעות באזור מקווה ישראל, אך משזה לא צלח, מצאו קרקעות צפונית לשייח מוניס, בסמוך לכפר אג'ליל.

"אחרי שהוועד ביקר הרבה מגרשים במקומות שונים, הטוב בעיניו המגרש בין שייח מוניס לג'ליל אל-קבליה, יען שהמגרש הוא ישר, בלי הרים ועמקים וטוב לזריעה. האוויר טוב, שהוא סמוך לים והוא אצל הדרך ההולך לכפר סבא".

כך מתאר פרוטוקול האספה הכללית השנייה של אגודת "עיר שלום" (י' בניסן ה'תרפ"ב-1922) את בחירת מיקומה של "עיר שלום", היא רמת השרון של ימינו. במקורות אחרים עולה תיאור שומם של הקרקע

"בכל הכיכר הנרחבת רבצה דממת מוות ושממת דורות. פה ושם הבחנת בקוצים ושיחי בר ומקומות מרעה דלילים".‏[2]

האמביוולנטיות בתפיסתם של המתיישבים הראשונים לשטח באה לידי ביטוי גם בדבריו של יוסף ביאליק, לימים מזכיר היישוב:

אוויר צח ומבריא, רמה נישאה ומראה נוף נהדר המרומם את הנפש והעין. המקום היה שומם ומוזנח בדומה למדבר. בכל השטח הנרחב שררה דממת מוות משממת-דורות. בכל מלוא העין נזדקרו לפניך רמות חול, אם כי פה ושם אפשר היה להבחין בקוצים ושיחי בר דלילים. אך, כאמור, קסמו הנוף, האקלים והמצב הטופוגררפי למייחלים להתנחלות. בניגוד לבעלי הקרקע הערבים שאדמה זו נחשבה בעיניהם כזיבורית מבחינה חקלאית‏[3].

המחיר ששולם לערבים בעלי הקרקע תמורת 2,000 הדונמים, היה 5 לירות מצריות לדונם, מחיר שנחשב זול, וזאת בשל האיכות הירודה שייחסו הערבים לאדמה‏[4]. בתחילה הסתייעו חברי האגודה בסוחר הקרקעות קנדינוף, אך לאחר ששילמו לו מקדמה התברר כי הונה אותם. בסופו של דבר הושלמה העסקה בסיועו של משה מטלון.

גל-עד לזכרם של מייסדי עיר שלום

במהלך 1923 ערכה האגודה תחרות לתכנון עיר הגנים החדשה, בה זכו שתי תוכניות שהצליחו לענות על הדרישות שהציב הוועד: "...לייסד ישוב מרוכז, שהוא עיקר גדול מבחינת הביטחון, הכלכלה, הבריאות וכו' - שביחד עם זה יהיה השדה קרוב אל הבית. כמו כן חשוב לקמץ בדרכים וברחובות", כפי שנכתב בעיתון "הארץ" מיום 14 במרץ 1923. בסופו של דבר נבחרה מבין השתיים תוכניתו של מרדכי מסטיצ'קין. ב-3 בנובמבר נערכה הגרלת המגרשים בין 53 בעלי הקרקעות, שכל אחד מהם שילם 20 לירות מצריות עבור חלקה של חמישה דונמים.

זמן קצר לאחר הגרלת המגרשים עלו לקרקע ששת המתיישבים הראשונים: דוד משורר, נחום הופנברג, לוי הורביץ, צבי הורביץ, פלטיאל פינקלשטיין וחיה פלוסקר. מסעם מיפו היה מפרך ונמשך שלושה ימים, עקב תנאי מזג האוויר הקשים ששררו באזור. בעצתו של האגרונום מלך זגורודסקי שבדק את תנאי הקרקע במקום, הוחל בגידול טבק.

בשנתם הראשונה ביישוב החדש ידעו המתיישבים תלאות רבות. הטבק ששתלו נפגע ממחלות, ולאחר שהביאו שתילים חדשים מרעננה, חוסלו כשלושה רבעים מהם בידי נחיל ארבה. בתחילה, בהיעדר מקורות מים מספיקים, נאלצו המתיישבים להביא מים בחביות מאג'ליל ומכפר מל"ל. כן סבלו המתיישבים מגניבות של תושבי האזור. קשיים נוספים עמם התמודדו המתיישבים נבעו מחוסר תמיכה של המוסדות הלאומיים ביישוב שהוקם ללא עזרתם. חרף הכישלון בגידול הטבק, החלו להגיע בהדרגה משפחות נוספות. מאחר שכל אחת מהן התיישבה במגרש אותו הגרילה, בעוד חלק מהמשפחות טרם התיישבו במגרשיהן, נוצרו בכמה מן המקרים מרחקים גדולים בין החלקות, מה שהקשה על השמירה ועל אספקת המים. לכן החליט הוועד לבטל את ההגרלה, וליישב את החלקות בשיטת "כל הקודם זוכה".

חרף חפירת באר, היא לא הספיקה לצורכי המתיישבים, וניסיונות קידוח נוספים נכשלו בשל חוסר ניסיונם. בשנים הראשונות עדיין הובאו מים מהרצליה, והשדות הושקו כל אחד בשעה אחרת, כדי לא לפגוע בלחץ המים.

התרחבות והתבססות כמושבה חקלאית[עריכת קוד מקור | עריכה]

העלייה הרביעית הביאה עמה מתיישבים חדשים, ובהם קבוצה גדולה מקיילצה שבפולין, שרכשה יחד שטח של 400 דונם. עם זאת, בצד המתיישבים, רבים מרוכשי הקרקעות לא מיהרו להתיישב על הקרקע. והממסד הציוני, שעדיין לא ראה בעין יפה את היישוב שקם בלעדיו, אף ניסה לשכנע את הערבים לחזור בהם ממכירת הקרקעות. כן פעלו לשם כך אנשי קהיליית ציון מהרצליה, שחשקו בקרקעות לעצמם‏[5].

מגדל המים בנווה מגן, שהיה לסמלה של המושבה

ב-1927 קיבל הוועד שתי החלטות משמעותיות שהביאו לשינוי פניה של עיר שלום. ראשית, הוחלט להקים מכון מים עצמאי, שיגדיל את נפח המים המגיע לבתי התושבים ולחלקותיהם. שנית, נקבע כי מי שלא יישב את החלקה שרכש, תופקע ממנו הקרקע, וכספו יוחזר לו. עקב החלטה זו, חלק מרוכשי הקרקעות מיהרו לממש את זכויותיהם בקרקע והתיישבו בה, בעוד קרקעותיהם של אלו שהעדיפו שלא לעשות כן נמכרו למתיישבים חדשים. רבים מהמתיישבים נטעו פרדסים, ועיר שלום, שהרעיון שניצב בבסיס הקמתה היה של עיר גנים, החלה לקבל צביון של מושבה חקלאית. ב-1929 לבדה גדל שטח הפרדסים מ-20 ל-400 דונמים. השינוי באופי היישוב גם עוגן בתקנון הוועד, שנוסח מחדש ב-1928. באותה שנה נבחר לראשות הוועד, צבי בנימיני, שעמד בראשו למשך עשרים השנים הבאות. בתיקון נוסף של התקנון, בשנת 1930, נכתב במפורש המונח "מושבה חקלאית" בכל מקום שבו נכתב קודם לכן "עיר גנים".

שלט דרך השדות

ב-19 בנובמבר 1928 הכריז הוועד על תחרות למציאת שם חדש ליישוב. בין היתר, פנה הוועד לחיים נחמן ביאליק ולאברהם שלונסקי. מנחם אוסישקין סירב להציע שם הקשור בשרון, מאחר שהעדיף לשמור שמות כאלה ליישובים שהוקמו על ידי הקרן הקיימת לישראל. גורמים אחרים בקק"ל דווקא הציעו שם - רַקּוֹן, הלקוח מפרק י"ט בספר יהושע, המתאר את נחלת שבט דן:

"לְמַטֵּה בְנֵי-דָן, לְמִשְׁפְּחֹתָם, יָצָא, הַגּוֹרָל הַשְּׁבִיעִי... וַיְהִי, גְּבוּל נַחֲלָתָם... וּמֵי הַיַּרְקוֹן, וְהָרַקּוֹן; עִם-הַגְּבוּל, מוּל יָפוֹ".

בסופו של דבר התקבלה הצעתו של מרדכי ויינברג לקרוא למושבה "רמת השרון". הרעיון עלה בראשו של ויינברג בעת שביקר בשכונת רמת השרון בתל אביב, והשם מצא חן בעיניו. השם אומץ באופן רשמי ב-1932.

מאורעות תרפ"ט (אוגוסט 1929) והשמועות על התארגנות כנופיה שיצאה מאבו קישק לפרוע ביהודים, אילצו את המתיישבים לפנות את הילדים והנשים להרצליה. במהלך המאורעות, הוקם במושבה סניף של ההגנה בפיקודו של יצחק כספי, וחוליית פרשים החלה לסייר ביישוב, חלק מחבריה רכובים על גבי פרדות. בסופו של דבר לא נפגעה המושבה במאורעות, אך אספקת ירקות וביצים מהכפרים הערביים הסמוכים הופסקה, והיה צורך במציאת מקורות חדשים. חלק מהתושבים החלו לגדל ירקות בעצמם.

באותה העת סבלו רבים מהתושבים מקשיים כלכליים, ורבים מהם שקעו בחובות. יו"ר הוועד, בנימיני, הציע הסדר של פריסת חובות, והפחתה של תעריפי המים. כן הוקם סניף בנק ראשון, שהעניק הלוואות לתושבים. בנימיני מעיד כי תוכניתו "הצילה את רמת השרון מהתמוטטות גמורה"‏[6].

הילד הראשון של המושבה, דוד ויסוסר, נולד ב-1927, ובראשית שנות ה-30, לאחר שילדים נוספים נולדו ותושבים בעלי ילדים הצטרפו למושבה, התעורר צורך בהקמת בית ספר. בתחילה נשלחו הילדים לבית ספר בהרצליה, אך הדרך הייתה ארוכה מדי, וב-1930 נפתח בית הספר הראשון, בעזרת הנשים שבבית הכנסת, ששכן אף הוא במקום ארעי בבית הוועד. המורה הראשון היה אחד התושבים, אברהם בבל, אך לא הייתה לו הכשרה לכך, וחלק מהתושבים התנגדו למינויו. ב-1932 הוזמן מורה ראשון מן החוץ, יוסף קלמן, שהגיע מנס ציונה. קלמן חילק את 50 התלמידים, בני 6 עד 14, לשבע כיתות, בכולן שימש מורה. במצב דברים זה, התבססו הלימודים על עבודה עצמית בהדרכתו. כחלק מתוכנית הלימודים הושם דגש על חקלאות, ולעתים גויסו התלמידים לסייע בעבודות בשדות ובמטעים במושבה.

במהלך שנות ה-30 החל הוועד לספק שירותים נוספים לתושבי היישוב. בין היתר, הוקמה מרפאה ושכרם של הרופאים, שהתחלפו תדיר, שולם בידי הוועד, עד שהושג הסכם עם ההסתדרות בעקבותיו הוקם סניף של קופת חולים ב-1933. כן הקים הוועד בית דין ליישוב סכסוכים, שפעל כמוסד בוררות. שירות נוסף שמימן הוועד היה בתחום התחבורה. רכב ישן שימש כמונית שירות שפעלה בין רמת השרון לשרונה, וחסך את הצורך בנסיעה דרך הרצליה. עם זאת, נסיעותיו של הרכב לא היו סדירות, ומאחר שעקב מצבו הרעוע לא ניתן לו רישיון רכב, הוא נסע רק בשבילים ובדרכים צדדיות כדי להימנע מביקורת המשטרה. אותו רכב שימש גם להבאת הדואר למושבה. ב-1929 מינו שלטונות המנדט את מנחם משורר למוכתר היישוב, והוא פעל מול השלטונות לצידם של יו"ר הוועד בנימיני והמזכיר יוסף ביאליק. ועד הפועלים, שהוקם כבר ב-1928 הקים לשכת תעסוקה, וב-30 באפריל 1935 נחנך משכנו הקבוע של בית הפועלים.

אחד העקרונות עליהם הקפידו התושבים, הוא השמירה על עבודה עברית. עיקרון זה עוגן בתקנון הוועד, שקבע כי מי שלא יעסיק פועלים עבריים, תופקע זכותו על הקרקע, וכן בחוזים שנחתמו עם רוכשי הקרקעות. ב-1932 התעורר עימות של ממש על רקע זה בין התושבים לבין משה מטלון, שרכש 400 דונמים בפאתיה הדרומיים של המושבה (באזור שכונת נווה רסקו של ימינו) לשם נטיעת פרדסים. מטלון סירב בתחילה לחתום על החוזה, ולאחר שעשה זאת לבסוף, סירב לדון עם נציגי לשכת העבודה בתנאי העסקתם של הפועלים, בטענה שיביא פועלים יהודים מיפו, עליהם אין לנציגים סמכות. אנשי היישוב חשדו כי חרף הסיכום העסיק מטלון גם פועלים ערבים, ומשהתברר כי הדבר נכון, התפתח בין הצדדים עימות אלים שהסתיים בהתערבות המשטרה. חלק מהיהודים שהיו מעורבים במקרה הורשעו בהסגת גבול ואילו חלק מהפועלים הערבים הורשעו בפציעה.

הקיבוצים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך שנות ה-30 של המאה ה-20 הוקמו בתחומי המושבה מספר קיבוצים. ב-1932 הגיעה קבוצת "אביב" של הסתדרות הנוער החלוצי. הקבוצה מנתה כ-30 חברים, שעבדו במשקי העזר ובפרדסים. לאחר שנתיים עזבו חברי הקבוצה והצטרפו לקיבוץ קריית ענבים. לאחר עזיבתם, ב-1934, הגיעה קבוצה של 13 חברים מתנועת הנוער הציוני שהגיעה מכרכור, אליהם הצטרפו בהמשך עולים חדשים מלטביה. גם חבריה של קבוצה זו עבדו בפרדסי המושבה, ואף לקחו חלק פעיל בחיים הציבוריים של המושבה. חדר האוכל שלהם הפך למקום מפגש עבור בני הנוער, ונערכו בו פעילויות תרבות. בסוף 1934 עזבו חלק מחברי הקבוצה לקבוצת "המפלס" בכפר סבא, ועולים חדשים מפולין הצטרפו לגרעין שנותר. חלק מחברי הקבוצה עזבו במהלך השנים לקיבוצים שונים ברחבי הארץ, ואחרים נטמעו בין תושבי המושבה. הרחוב הנמצא במקום בו שכנו צריפי הקיבוצים נקרא רחוב הקיבוץ.

מאוחר יותר, ב-1943, הגיעה קבוצה נוספת שכללה פעילים של השומר הצעיר מבלגיה וממצרים. גם אנשי קבוצה זו עבדו בחקלאות, וכן בבניין, והצטרפו למערך ההגנה במושבה. ב-1947 הקימו אנשי הקבוצה קיבוץ בחזלה שבנגב, ושהו במקום במשך כל מלחמת העצמאות. לאחר סיום המלחמה חזרו חלקם לרמת השרון, ואחרים הקימו את קיבוץ נחשונים.

מהמאורעות ועד מלחמת העצמאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

באר מים בשדרות ויצמן, שמהגג שלה השתמשו אנשי ההגנה להעברת הודעות באמצעות איתותי מורס

עם פרוץ המרד הערבי, תוגברו הסיורים והמשמרות במושבה, והוקמו סביבה חפירות וביצורים. ב-19 במאי 1936 הוקמה תחנה של משטרת היישובים העבריים, שהעסיקה עשרה גפירים. מטה ההגנה התמקם בבית הוועד, וקווי טלפון נמתחו ממנו לבתים במושבה. בסופו של דבר, לא הותקפה המושבה במהלך המאורעות. בתוך כך, בעקבות סירובם של סוחרים ערבים לסחור עם יהודים, הפכה המושבה למרכז חשוב לאספקת תוצרת חקלאית לתל אביב. ארבעה מהתושבים אף פתחו חנות ברחוב הכרמל בתל אביב, בו נמכרה תוצרת חקלאית מרמת השרון.

במהלך המאורעות נסגרה הדרך לתל אביב, שעברה דרך שייח מוניס, והתושבים נאלצו לנסוע דרך הרצליה, רעננה, רמתיים, פתח תקווה ורמת גן, דרך שאורכה 35 ק"מ במקום 12 ק"מ. לעתים נמשכה הדרך יום שלם. בשיתוף עם הוועד של הרצליה, החליט הוועד לסלול כביש חדש, שעלותו נאמדה ב-19 אלף לירה ארץ ישראלית. הרצליה מימנה כשני שלישים מהעלות, ורמת השרון את השליש הנותר. לשם כך, משכן הוועד את מכון המים. חברת סולל בונה התחילה בסלילה כבר בקיץ 1936, אך העבודות נתקלו בקשיים כבר מהרגע הראשון: הערבים התנגדו לכך שהכביש יעבור בשטחי הווקף, מושל המחוז עמד על כך שהכביש יעבור בשטחי שייח מוניס ולבסוף התברר כי העלויות גבוהות מהמשוער, והוועד לא יכול היה לעמוד בהן. העבודות חודשו רק ב-1939, לאחר שהוועד לקח הלוואה, ולאחר שהוטל מס נסיעה על קווי אגד, לצורך מימון הסלילה. באוקטובר 1941 נחנך הכביש, שהיה לימים לכביש 482, העובר לאורך רחוב בן-גוריון בהרצליה, רחוב סוקולוב ברמת השרון, רחובות משה סנה ופנחס רוזן בתל אביב ודרך אבא הלל ברמת גן.

במהלך שנות ה-40 של המאה ה-20 הגיעו לרמת השרון עולים חדשים רבים, ובהם מעפילים, עולים מחאלב, מתימן וממצרים, וכן ניצולי שואה. ב-1946 רכש הוועד שטח של 18 דונם עליו הוקמו 40 יחידות דיור למעפילים ניצולי שואה ששהו במחנה המעצר בעתלית.

לאחר כ"ט בנובמבר הוגברה השמירה במושבה, וכלי הנשק הוצאו מהסליקים, אך לא נעשה בהם שימוש. במהלך מלחמת העצמאות כולה לא הותקפה המושבה. בראשית 1948 עזבו תושבי אג'ליל ואבו קישק את כפריהם. תושבי אג'ליל עשו זאת מפחד מהתקפה יהודית ותושבי אבו קישק עשו זאת לאחר שהאצ"ל חטף את מנהיגיו. במהלך השנים בהן התפתחה המושבה שמרו תושביה על יחסים טובים עם הכפרים הערביים הסמוכים, וכמה מתושבי הכפרים באו להיפרד משכניהם ברמת השרון בטרם עזבו. תושבי שני הכפרים לא הורשו לחזור לכפריהם לאחר המלחמה.

לאחר הקמת מדינת ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאז 1944 פעלו אנשי הוועד אצל שלטון המנדט כדי לקבל הכרה כמועצה מקומית, שתאפשר את הרחבת השירותים הניתנים לתושבים, ותייעל את ניהולו. בהתייעצות עם עורך הדין צבי ברנזון, נוסחה הצעה שהוגשה לשלטונות המנדט, אך אלו סירבו לאפשר כינון מועצות מקומיות יהודיות חדשות, ותחת זאת הציעו לספח את המושבה להרצליה. לכך התנגד הוועד, שחשש מפגיעה בצביון המושבה, וכינון המועצה המקומית המתין עד לאחר הקמת המדינה.

ב-1949 הכריז שר הפנים חיים משה שפירא על כינון המועצה המקומית רמת השרון, ומינה מועצה בת 11 חברים. ב-1 בנובמבר 1949 התכנסה המועצה לראשונה, ובחרה פה אחד ביושב ראש הוועד צבי בנימיני לראש המועצה. תחום שיפוטה של המועצה המקומית הורחב מזרחה ומערבה, וכלל שטחים עליהם שכנו קודם לכן הכפרים אבו קישק ואג'ליל, על כ-17 אלף דונם שהיו בבעלות שייח׳ אבו קישק‏[7]. התרחבות נוספת אירעה כאשר הוועד המקומי של קריית שאול נדרש להכריע האם ברצונו להסתפח לתל אביב או לרמת השרון, ובחר ברמת השרון, בשל מסי הארנונה הגבוהים בתל אביב. בסך הכל, גדל שטח השיפוט של המושבה מכ-2,600 דונם לכ-18,500.

בראשית שנות ה-50 הוקמה מול הכפר הירוק מעברה, שבשיאה השתרעה על השטח שעד מחלף מורשה של ימינו. המעברה קלטה כ-6,000 עולים, מספר הגדול פי ארבעה ממספר תושביה של רמת השרון באותה העת. מועצת הפועלים נרתמה למציאת פתרונות תעסוקה לעולים, אך היה קושי רב במציאת מקומות עבודה. חלקם עבדו בחקלאות ובבניין, חלקם במפעלים בהדר יוסף ואחרים הקימו משקים קטנים משל עצמם. ב-1953 הוחל בהקמת שיכון קבע, שכונת מורשה, וב-1957 חוסלה המעברה סופית. בתחילה הוקמו במקום בתים צמודי קרקע, שיועדו למשפחות מרובות ילדים, ולאחר מכן נבנו בתים משותפים, שדירותיהם יועדו למשפחות קטנות יותר. גם לאחר המעבר לשיכון קבע התקשו בתחילה התושבים החדשים במציאת מקומות עבודה, ובתחילה התעוררו גם קשיי תחבורה, עד שחברות אגד ודן חנכו קווי אוטובוסים ששירתו את תושבי השכונה. לצד מבני המגורים נבנו במהלך שני העשורים הראשונים שלאחר קום המדינה גם מבני ציבור שונים, ובהם בתי ספר יסודיים, בית ספר תיכון מקצועי, מתנ"סים, מרפאה ובריכת שחייה. עם הפעלתה של תוכנית אינטגרציה ברמת השרון נסגרו בתי הספר, וילדי מורשה החלו ללמוד בבתי הספר בנווה מגן ומשנות ה-80 גם ברובע הדר. בית הספר המקצועי שולב בתיכון "רוטברג".

במקביל להקמתה של שכונת מורשה, הוקמה ב-1954 שכונת נווה מגן, בשטח שבין מורשה לבין הגלעין ההיסטורי. השכונה נועדה למשוחררי הצבא הבריטי ולקציני צה"ל, ומכאן שמה. בסמוך לנווה מגן הוקם אזור תעשייה למלאכה זעירה. שיכון נוסף שהוקם בשנות ה-50 של המאה ה-20 היה שיכון ליטא, ממערב לגלעין ההיסטורי, ובו התיישבו ניצולי שואה מליטא.

ב-1959 נבחר לראש המועצה דוד רשף. רשף כיהן בתפקיד רק שנתיים וחצי, אך בתקופתו החל שינוי נוסף באופיה של רמת השרון, ממושבה חקלאית ליישוב עירוני, או, כלשונו:

"יישוב תת-עירוני עם כיוון בניה לגובה ושילוב אלמנטים אורבניסטיים ותנאי מגורים נוחים ומרווחים, הנותנים טעם ונועם מיוחדים לתנאי החיים בו ועשויים להיות גורם מושך להשתקעות תושבים חדשים"‏[8]

בשני העשורים הבאים חל גידול חד במספר התושבים במושבה: מכ-10 אלפים ב-1961 לכ-20 אלף ב-1972 ולכ-32 אלף ב-1983.

בסוף שנות ה-60 הקימה חברת רסקו את שכונת נווה רסקו, בשטח בו שכן לפני כן פרדס מטלון. במקביל, הוקם אזור תעשייה חדש מדרום לשכונת מורשה. המפעל הראשון שהיה אמור לקום בו היה מפעל של חברת עסיס, אך כשנבחר פסח בלקין לראש המועצה ב-1969 ביטל את ההסכם עם החברה, בשל התנגדות התושבים וחברי המועצה, שחששו שהמפעל יהווה מפגע סביבתי. המפעל הוקם בסופו של דבר בנתניה ובמקומו הוקם מפעל השנאים "אלקו".

בית ברחוב סוקולוב, מאחרוני הבתים הוותיקים שנותרו ברחוב

בראשית שנות ה-70 החל האזור שבין הגלעין ההיסטורי לנווה רסקו לשנות את אופיו. באזור זה התגוררו רבים מוותיקי המושבה, בין פרדסים. בהדרגה, החלו הבתים הקטנים והפרדסים לפנות את מקומם לבתים משותפים. כשנחנך במקום בית ספר, בשנת 1977, הוא נקרא "הדר", על שם הפרדסים שבמקומם הוקם. לימים, ניתן שם זה לשכונה כולה. התרחבות נוספת הייתה מערבה, באזור בו נבנו בתים צמודי קרקע בידי אוכלוסייה ממעמד סוציואקונומי גבוה. באזור שסביב שיכון ליטא הוקמה שכונת קריית יערים, ומדרום לה רובע גולן. בקצה הדרום-מערבי של המושבה הוקמה שכונת נווה רום, שיועדה לטייסי חיל האוויר.

בשנות ה-80 וה-90 חלה האטה בקצב הגידול של המושבה. ראשי המועצה שכיהנו באותה העת העדיפו לשמור על צביונה, ולא הקימו שכונות חדשות. כתוצאה מכך, רבים מהצעירים שגדלו בה לא יכלו לשוב ולהתגורר בה לאחר שבגרו, והאוכלוסייה הזדקנה. בנוסף, הקפידו פרנסי המושבה לשמור על מעמדה כמועצה מקומית ולא להפכה לעיריה, אף שמספר תושביה באותה העת, למעלה מ-30 אלף, אפשר לעשות כן.

בעשור הראשון של המאה ה-21 השתנתה מגמה זו. בשכונת מורשה נבנו בתי מגורים חדשים, משותפים וצמודי קרקע. חלק מהדירות יועדו לזוגות צעירים ילידי היישוב. בשכונת נווה גן הוקמו בניינים רבי קומות הכוללים מאות יחידות דיור, ובמערב המושבה הוקמה שכונת המחתרות. בשנת 2002 הוכרזה רמת השרון לעירייה, וראש המועצה שכיהן באותה העת, גבי פארן, היה לראש העירייה הראשון.

גאוגרפיה וסביבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תוואי נחל הדרים בשכונת מורשה
שדות גזר בשטח מדרום לכביש 5
שדות כרוב במערב המושבה
באר מים שהושבתה ברחוב השומר ברובע הדר

רמת השרון משתרעת על פני שטח של 16,860 דונמים. היא שוכנת בדרום אזור השרון, המאופיין באדמות חמרה. ככלל, תוואי הקרקע מישורי, למעט מספר גבעות. הנקודה הגבוהה ביותר נמצאת בסמוך לכיכר העצמאות, וגובהה 88 מ' מעל פני הים. הנקודה הנמוכה ביותר נמצאת בקצה הדרום-מזרחי של המושבה, בסמוך לבית העלמין, וגובהה 12 מ' מעל פני הים.

נחל הירקון מהווה חלק מגבול תחום השיפוט של רמת השרון עם פתח תקווה, והוא זורם מדרום מזרח לה, ממזרח לבית העלמין. נחל הדרים הוא נחל אכזב החוצה את שכונות נווה מגן ומורשה, ונשפך לנחל הירקון מדרום למחלף מורשה. לאורך הנחל, המכונה לעתים "הוואדי", נטעו עצי אקליפטוס, ולאורך חלקו השוכן בשכונת מורשה הוכשר גן ציבורי.

סביבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רמת השרון מאופיינת בשטחים פתוחים רבים (כ-40% משטחה), והיא מהווה חריג בהקשר זה ביחס לערים אחרות בגוש דן. חלק מהשטחים משמשים לגידולי שדה ולפרדסים, ובחלקם אין שימוש. באזור עמק גלילות, שבדרום-מערב תחום השיפוט של המושבה ריכוז גדול של גאופיטים, ובהם ריכוז הנרקיסים הגדול במישור החוף.

שיעור המיחזור בעיר הגיע בשנת 2005 ל-19%. ביחס לשכנותיה, דומה שיעור זה לשיעור המיחזור בהרצליה, וגבוה בהרבה מאשר בתל אביב (7%) ומהממוצע במחוז תל אביב (7.8%). לפי נתוני המשרד להגנת הסביבה, בשנת 2005 נאספו ממתקני איסוף הבקבוקים 40 מכלי משקה לתושב, שיעור שבמחוז תל אביב הוא שני רק לכפר שמריהו, והוא גבוה פי שניים משיעור האיסוף בהרצליה. כן נאספו באותה שנה 15 ק"ג נייר לתושב, שיעור שהיה נמוך רק מאשר בכפר שמריהו, המועצה האזורית אפעל (שפורקה בינתיים) וגבעתיים. יחד עם זאת, מספר התושבים למכל איסוף נייר (350 תושבים למכל) דומה לממוצע המחוזי, בעוד בתל אביב מספר התושבים למכל הוא כמחצית מכך.

המפגע הסביבתי הבולט ביותר ברמת השרון מקורו במפעל תע"ש. מלבד קרבתם של חומרים מסוכנים לשכונות המגורים, נגרמו נזקים כבדים לסביבה בעקבות הזרמת שפכים תעשייתיים רעילים לבורות ספיגה, בריכות חלחול ונחלים הזורמים לירקון, שהופסקו רק בשנת 2000, עם הקמתה של מערכת ביוב מסודרת. הזרמת שפכים זו, לצד הטמנת פסולת תעשייתית ופיצוץ מוקשים בשטחי המפעלים, הביאו לזיהום קרקע ולזיהום חמור של מי התהום. נציבות המים הגדירה את זיהום מי התהום במקום כ"זיהום הכבד ביותר בהיקפו שנציבות המים מצאה בישראל"‏[9].

בין השנים 1988 ל-1992 נסגרו ארבע בארות מים כתוצאה מריכוזי כרום וחנקות גבוהים‏[10]. בין היתר, נמצאו בחלק מהבארות ריכוזי פרכלורט גבוהים פי 45,000 מהמותר במי שתייה‏[11]. בהמשך שנות ה-90 נסגרו ארבע בארות נוספות, וב-1999 הופסקה שאיבת המים במגדל המים בנווה מגן, שהוא אחד מסמלי המושבה. אחרונות הבארות נסגרו ב-2005. לאחר שעד שנות התשעים כל תצרוכת המים של העיר הייתה מבארות מקומיות, נאלצה רמת השרון להתחבר לרשת המים הארצית, ומאז 2005 כל מימיה מגיעים ממנה. הדבר הביא להתייקרות מחירי המים, ולפגיעה בחקלאות.

בדו"ח מבקר המדינה משנת 2004 נמתחה ביקורת על אוזלת ידם של העירייה, המשרד להגנת הסביבה ונציבות המים, שלא נקטו פעולות למניעת הזיהום או לצמצומו, גם לאחר סגירת הבאר הראשונה ב-1988‏‏[12]. בשנת 1995 החלה העירייה במגעים עם תע"ש לפיצוי בגין הנזקים שנגרמו לה, אך אלה הופסקו על ידי תע"ש, בעקבות התנגדות העירייה להקמת מתקן לחומצות בשטח המפעל. בסופו של דבר, הגישה העירייה תביעה נגד תע"ש בשנת 2002‏‏[13].

במסגרת החלטת ועדת השרים לענייני הפרטה מ-2005 נקבע כי "הקרקעות שיחזרו למדינה לא ישווקו ולא יפעלו לשיווקם עד שתתקבל החלטת ממשלה המסדירה את נושא איכות הסביבה בהם". תוכנית המתאר לאזור קובעת כי כתנאי להגשת תוכנית מתאר מפורטת יהיה צורך בטיהור הקרקעות והמים במתחם. בתוכנית המתאר שאישרה המועצה הארצית לתכנון ולבנייה בשנת 2011 נקבע כי לא יינתנו היתרי בנייה אלא לאחר ניקוי ושיקום הקרקעות‏[14]. עם זאת, עדיין יש מחלוקת בין גופים שונים - משרד האוצר, המשרד להגנת הסביבה, נציבות המים, מינהל מקרקעי ישראל ותע"ש עצמה - באשר למימון ביצוע סקרי הקרקע, לא כל שכן מימון טיהורם‏[15].

בעבר התמודדה רמת השרון עם מתקן נוסף שבו אוכסנו חומרים מסוכנים בתחומה – חוות הגז והדלק בפי גלילות. המאבק על פינוי זה נמשך 12 שנים, והושלם בשנת 2004, במסגרת הסכם בין חברות הגז והדלק לבין מינהל מקרקעי ישראל, שגם נשא בעלויות טיהור הקרקע, ולאחר שהתקבלה בנושא החלטת ממשלה‏[16]. ההחלטה התקבלה ארבעה חודשים לאחר ניסיון פיגוע שאירע במקום‏[17].

גבולות, מתאר עירוני ושכונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

רמת השרון גובלת במזרח בהוד השרון, בדרום-מזרח בפתח תקווה, בדרום ובדרום-מערב בתל אביב-יפו, בצפון-מערב בהרצליה ובקיבוץ גליל ים (שהוא חלק מהמועצה האזורית חוף השרון) ובצפון בהרצליה. בעוד שעם הרצליה יוצרת רמת השרון רצף של שטח בנוי, והשטח הבנוי של תל אביב מתקרב אליה בהדרגה, אין רצף דומה בינה לבין הוד השרון ופתח תקווה.

מתאר עירוני[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוב השטח הבנוי של רמת השרון מרוכז בצורת האות "L", שרגלה האופקית מצפון לכביש 5 וממערב לכביש 4 ורגלה האנכית בין כביש 5 להרצליה, לאורך רחוב סוקולוב. רובו של השטח הבנוי מיועד למגורים, למעט אזור תעשייה קטן המיועד לתעשייה זעירה מצפון לשכונת נווה מגן, ואזור תעשייה גדול יותר, דרומית לשכונת מורשה. רוב הבנייה היא צמודת קרקע, אך לאורך הרחובות הראשיים (סוקולוב, ביאליק, ויצמן, אוסישקין והראשונים), ברובע הדר, ובשכונת מורשה נפוצים יותר בתים משותפים. שני הרחובות המסחריים העיקריים הם סוקולוב ואוסישקין המקבילים זה לזה, ובנוסף להם קיימים בשכונות שונות מתחמים מסחריים קטנים יותר.

ממערב לשטח הבנוי משתרעים שדות חקלאיים, אותם חוצים נתיבי איילון, מספר מתחמים בנויים נוספים - מחנות גלילות, הכוללים בין היתר את בה"ד 15 ואת המכללות הצבאיות, מתחם הסינמה סיטי ומטה "המוסד"‏[18].

מדרום לכביש 5 שוכנים בעיקר אזורים חקלאיים ושטחים פתוחים, המשתרעים עד שכונותיה הצפוניות של תל אביב - צהלה, המשתלה, תל ברוך צפון ורמת אביב ג'. עד שנות ה-90 היו מכוסים חלקים ניכרים מהשטחים הפתוחים בפרדסים, אך אלה נעקרו. עיריית רמת השרון מקדמת תוכנית להסב את השטח ל"רצועת נופש", ולצדה שכונות מגורים חדשות‏[19]. פרט לשטחים הפתוחים נמצאים בסמוך לכביש 5 גם מרכז הטניס, כפר הנוער הכפר הירוק וחוות הגז והדלק פי גלילות (שפונתה בשנת 2004). כיום שוכנים בשטח זה, בין היתר, שטחי אכסון ומסירה גדולים של כלי רכב.

בקצה הדרומי של רמת השרון שוכנת שכונת נווה גן, המהווה מובלעת בין בית העלמין קריית שאול לבין שכונת תל ברוך צפון, שניהם בתחום השיפוט של תל אביב. שכונה זו, שכללה בתחילה רק בתים צמודי קרקע, הורחבה משמעותית בעשור הראשון של המאה ה-21, ונבנו בה בתי מגורים רבי קומות. ניתוקה של השכונה מרמת השרון גופא יצר לאורך השנים בעיות באספקת שירותים לשכונה. בשנים האחרונות, עם גידול האוכלוסייה בשכונה, ובמיוחד האוכלוסייה הצעירה, הוקמו בה מספר גני-ילדים עירוניים ובשנת 2011 נחנך בה בית-ספר יסודי‏[20].

בחלק שמצפון-מזרח לשטח הבנוי נמצאים מפעלי תע"ש, המשתרעים על שטח של כ-6,000 דונם בתחום השיפוט של רמת השרון, הוד השרון והרצליה. מאז 1991 מקודמת תוכנית מתאר מקומית (מש/1) שבבסיסה פינוי המפעלים, והקמתן של 23 אלף יחידות דיור, לצדם של מבני ציבור ושטחים פתוחים. בשנת 2005 החליטה ועדת השרים לענייני הפרטה להעביר את המפעלים לנגב עד שנת 2010, בכפוף לפתרון בעיות איכות הסביבה באזור‏[21]. מחלוקות בנוגע למימון סקרי הקרקע מעכבות בשלב זה את התוכניות‏[15].

ממזרח לכביש 4 נמצא חלק נוסף ממתחם תע"ש, בית העלמין, מכון לטיהור שפכים ושטחים חקלאיים.

(1) בית העירייה (2) בית הראשונים (3) בית יד לבנים (4) קולנוע כוכב (5) אנדרטה לזכר הנופלים (6) אולם אורנים (7) אצטדיון גרונדמן (8) מכון לטיהור שפכים (9) אצטדיון קנדה (10) המרכז למורשת המודיעין (11) מחנות גלילות (12) סינמה סיטי (13) מתחם פי גלילות (14) מערות אפקה

שכונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתי מגורים חדשים בשכונת מורשה
מבט פנורמי על פארק נווה רעים

מזרח[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מורשה: שכונת מורשה שוכנת בחלקה המזרחי של רמת השרון. היא הוקמה בין השנים 1953 ל-1957, עבור עולים ששוכנו עד אז במעברה, וכללה הן בתים משותפים והן בתים צמודי קרקע. בשנות ה-90 ובעשור הראשון של המאה ה-21 הורחבה השכונה, בין היתר לאזור שנקרא נווה רעים, הכולל גם פארק בשם זה, והיא משכה אליה אוכלוסייה ממעמד סוציואקונומי גבוה יותר. בתחומי השכונה שוכנים בית ספר רימון למוזיקה, בית ספר הרמב"ם של זרם החינוך העצמאי, מגרש הכדורגל על שם יעקב גרונדמן, המשמש את קבוצת עירוני ניר רמת השרון, בתי אבות, מתנ"סים, מגרש כדורת ובריכת השחייה העירונית. בין 1977 ל-1995 שכנה בשכונה המדרשה לאמנות של מכללת בית ברל. מדרום-מזרח לשכונה נמצא אזור התעשייה.
  • נווה מגן: שכונת נווה מגן שוכנת ממערב למורשה וממזרח לנווה רסקו. היא הוקמה ב-1954 למשוחררי הצבא הבריטי ולקציני צה"ל, ומכאן שמה. כמה מהקצינים הזוטרים שהשתכנו בשכונה היו לימים לקצינים בכירים בצה"ל, ובהם חיים בר לב, רחבעם זאבי ועזר ויצמן. במערב השכונה הוקצה שטח עבור נכי צה"ל, ברחוב ששמו מרמז על כך - נווה רעים. מרבית הבתים בשכונה צמודי קרקע. בתחומי השכונה נמצאים תיכון רוטברג, חטיבת הביניים עלומים ובית הספר היסודי אורנים. חטיבת הביניים "נווה מגן", שנסגרה בעשור הראשון של המאה ה-21, נמצאת אף היא בשכונה. כן ממוקמים בשכונה מגדל המים המופיע בסמל המושבה, מגרש אתלטיקה, אולם הכדורסל "אורנים" המשמש את קבוצות הכדורסל הרבלייף רמת השרון וא.ס. רמת השרון ושבט הצופים המקומי, הנושא את שם השכונה. בצפון-מערבה של נווה מגן אזור תעשייה קטן המשמש למלאכה זעירה, ובו גם מקומות בילוי בודדים ותחנת המשטרה של העיר. ממזרח לו שוכן יער ילדי השואה לזכרם של מיליון וחצי הילדים שנספו בשואה.

מרכז[עריכת קוד מקור | עריכה]

דרך הראשונים
בית יד לבנים הוא אתר הנצחה לחללי רמת השרון, ובו נמצאת גם הספרייה העירונית

השכונות במרכז המושבה חופפות חלקים ניכרים מהשטחים עליהן נבנו בתיה הראשונים של עיר שלום ושבהם ניטעו הפרדסים.

  • נווה רסקו: שכונת נווה רסקו שוכנת ממערב לנווה מגן ודרומית לרובע הדר. חברת רסקו הקימה את השכונה בסוף שנות ה-60 של המאה ה-20 במקומו של פרדס מטלון. מרבית הבתים צמודי קרקע, אך במרכזה ריכוז של בתי מגורים רבי קומות. רוב שמות הרחובות בשכונה נושאים שמות פרחים, אך מקצתם קשורים בהיסטוריה של רמת השרון - המייסדים, תרפ"ד (שנת היווסדה של המושבה) והמאבק, שנקרא על שם המאבק לעבודה עברית בפרדס מטלון בשנות ה-30. בשכונה בית ספר יסודי אחד, בית הספר "אמירים".
  • הדר: רובע הדר שוכן מצפון לנווה רסקו, ממזרח לרחוב סוקולוב, דרומית לשדרות ביאליק ולרובע אלון ומערבית לתע"ש. הרובע הוקם במהלך שנות ה-70 וה-80, באזור בו שכנו פרדסים וכן כמה מבתיה הוותיקים של המושבה, בודדים מהם עדיין עומדים על תילם, ובהם ביתו של ראש המועצה הראשון, צבי בנימיני, בפינת הרחובות אוסישקין וביאליק. כשהוקם בית ספר בשכונה ב-1978, ניתן לו השם "הדר", לזכר הפרדסים שעל שטחם הוקם. לימים הפך שם זה לשמו של הרובע כולו. ביטוי נוסף לעברו של האזור ניתן ברחוב הפרדס. רחוב הקיבוץ, בדרום-מערב הרובע, שוכן במקום בו היו צריפיהם של חברי הקיבוצים שהתגוררו ברמת השרון בשנות ה-30. מרבית הבתים ברובע הדר הם בתים משותפים, אך באזור שממזרח לרחוב אוסישקין ובחלקו הדרום-מערבי של הרובע יש גם בתים פרטיים. רחוב סוקולוב, המהווה את גבולו המערבי של הרובע, ורחוב אוסישקין המקביל לו, הם שני הרחובות המסחריים העיקריים של רמת השרון. בתחומי הרובע נמצאים חטיבת הביניים קלמן, בית ספר הדר ובית הספר הממלכתי דתי אור השחר. בצפון-מזרח הרובע שוכן בית העלמין הישן של רמת השרון, והרחוב המוביל אליו נקרא, בהתאם, "הנצח".
  • אלון: רובע אלון נמצא מצפון לרובע הדר, מזרחית לרחוב סוקולוב, ומדרום להרצליה. הוא משתרע על פני האזור בו שכן הגלעין ההיסטורי של המושבה. רבים מהבתים הישנים נהרסו עם השנים, אך כמה מהם עודם עומדים על תלם, ובהם בית הוועד המקומי (שבסמוך לו הוקם בית העירייה), בית הראשונים (המבנה היחיד במושבה שהוכרז כמבנה לשימור, ומשמש כמוזיאון גאולוגי) ובית מלינוב, שנתרם לרמת השרון על ידי זוג חשוך ילדים, ומשמש כמועדון לגמלאים. כמה מהרחובות ברובע נושאים שמות לזכר החלוצים שהתיישבו במקום בשנות ה-20 - המתנחלים, בראשית והטבק. מבני ציבור נוספים ברובע כוללים את בית יד לבנים (בו שוכנת גם הספרייה הציבורית), בית צבי (על שמו של צבי בנימיני) שבו שכנו בעבר הבנק הראשון של רמת השרון, הספרייה הציבורית והקונסרבטוריון, וכיום משמש את מחלקת הרווחה של העירייה, תיכון אלון (שמשמו נגזר שם הרובע) ובית ספר אוסישקין.

מערב[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתי מגורים ברמת השרון המערבית

האזור שממערב לרחוב סוקולוב, המכונה בעגה המקומית "המערבית", כולל מספר שכונות המאופיינות בעיקר באוכלוסייה ממעמד סוציואקונומי גבוה ובבנייה צמודת קרקע. יובל בן-עמי תיאר את בתי האזור כגרסה מודרנית של חומה ומגדל:

"החומה עשויה בטון מזוין, מטויחת היטב ומכוסה בצבע "שפריץ" דוקרני. המגדל הוא ברוש, דקל גבה צמרת או עץ בננה המזדקר מאחוריה."‏[22]

  • קריית יערים: קריית יערים היא הצפונית שבשכונות רמת השרון המערבית. גבולה הדרומי הוא שדרות ויצמן, ומצפון לה שכונת נווה אמירים ההרצליינית. ראשיתה של השכונה בשיכון ליטא שהוקם בשנות ה-50 עבור ניצולי שואה יוצאי ליטא, וסביבו התפתחה השכונה כולה. כמה מהרחובות בשכונה זו נושאים שמות הקשורים ביהדות ליטא ובהם קהילת וילנה, אשל אברהם (על שם ספרו של אברהם דוב כהנא שפירא, הרב הראשי של קובנה) וז' בחשוון (יום הזיכרון ליהודי ליטא שנספו בשואה). בתחומי השכונה בית הספר היסודי קריית יערים וקולנוע כוכב.
  • גולן: מדרום לשדרות ויצמן שוכן רובע גולן. בחלקו המזרחי של הרובע היו פאתיו המערביים של הגלעין ההיסטורי, ובתים בודדים מתקופה זו עודם עומדים על תילם. השכונה התפתחה מערבה לאחר קום המדינה, ואחד הרחובות הראשיים בה נקרא "למרחב", לציון התרחבות זו. התרחבויות נוספות היו בשנות ה-90 (דרומה) ובעשור הראשון של המאה ה-21 (מערבה; שכונת המחתרות). בתחומי השכונה נמצאים בית הספר היסודי גולן, אנדרטה לזכר תושבי רמת השרון שנפלו במערכות ישראל, בריכת שחייה ומועדון פטנק.
  • נווה רום: שכונת נווה רום נמצאת מדרום-מערב לגולן. השכונה הוקמה עבור טייסי חיל האוויר, וניתן לכך ביטוי בשמה של השכונה ובשמות הרחובות, הנושאים שמות ציפורים. אין בשכונה מבני ציבור.

דרום[עריכת קוד מקור | עריכה]

שכונת נווה גן
  • נווה גן: שכונה זו הייתה מושבה עצמאית בשם קריית שאול. היא הוקמה ב-1922, וסופחה לרמת השרון בראשית שנות ה-50. בעשור הראשון של המאה ה-21 החלה השכונה לשנות את פניה, עם אישורן של תוכניות לבניית בנייני מגורים רבי קומות במקומם של הבתים צמודי הקרקע, ואכלוסם החל מ-2005. השכונה מנותקת מרמת השרון גופא, ומופרדת ממנה בבית העלמין קריית שאול ובשדות. בעבר הייתה מרוחקת גם מתל אביב, אך עם התרחבותן של שכונות עבר הירקון, ובפרט עם הקמתה של שכונת תל ברוך צפון, יש כיום רצף טריטוריאלי בין השכונה לבין שכונותיה הצפוניות של תל אביב. ניתוקה של השכונה מרמת השרון גרם לאורך השנים קשיים באספקת שירותים לשכונה. בשנת 2011 נחנך בה בית ספר יסודי, אך עדיין אין בה מרכז מסחרי. עיריית תל אביב, מצדה, דורשת לספח את השכונה אליה.

אוכלוסייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

להלן גרף התפתחות האוכלוסייה ברמת השרון:

לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס) נכון לדצמבר 2013, מתגוררים ברמת השרון 43,847 תושבים. האוכלוסייה גדלה בקצב גידול שנתי של ‎1.8%‏. לפי נתוני הלמ"ס נכון לדצמבר 2012, העיר מדורגת 9 מתוך 10, בדירוג החברתי-כלכלי. אחוז הזכאים לתעודת בגרות מבין תלמידי כיתות י"ב בשנת ה'תשע"ב (2011‏-2012) היה 81.2%. השכר החודשי הממוצע של שכיר במשך שנת 2011 היה 13,116 ש"ח (ממוצע ארצי: 7,964 ש"ח).‏[23] אוכלוסיית רמת השרון מזדקנת בהדרגה, מה שהביא לסגירת חטיבת הביניים "נווה מגן" ומספר גני ילדים במהלך העשור הראשון של המאה ה-21. נכון לשנת 2009, כשישית מתושבי העיר היו מעל גיל 60 וכ-22% מהם היו מתחת לגיל 18.

מעמדה הסוציואקונומי של האוכלוסייה גבוה בהשוואה לממוצע הארצי. מנתוני המוסד לביטוח לאומי[24] עולה כי בשנת 2007 היה השכר הממוצע לשכיר 12,360 ש"ח והשכר הממוצע לעצמאי היה 10,791 ש"ח, נתונים הגבוהים ב-51% וב-45%, בהתאמה, מהשכר הממוצע במדינה כולה. שיעור השכירים המשתכרים משכורת הגבוהה פי ארבעה ויותר מהשכר הממוצע במשק היה גבוה פי ארבעה מהממוצע הארצי, ושיעור העצמאים היה גבוה פי שלושה מהממוצע הארצי. שיעור הבעלות על רכב פרטי הוא הגבוה ביותר ביישובים העירוניים בישראל‏[25]. מנגד, רק כ-0.1% מהתושבים קיבלו הבטחת הכנסה, לעומת כ-1.6% בישראל כולה. האוכלוסייה משכילה יותר בהשוואה לממוצע הארצי, ושיעור הזכאים לתעודת בגרות הוא מהגבוהים בישראל.

בבחירות לכנסת נוטים תושבי העיר לכיוון השמאל והמרכז. בבחירות לכנסת ה-15 (1999) בחרו כ-75% מהתושבים באהוד ברק לראש הממשלה (לעומת 56% בישראל כולה), רשימת ישראל אחת זכתה בכ-38% מקולות הבוחרים (לעומת שיעור תמיכה ארצי של 20%), והמפלגה השנייה בגודלה הייתה מרצ, עם כ-14% מקולות התושבים (לעומת כ-7.5% בקרב כלל הבוחרים). בבחירות המיוחדות לראשות הממשלה שנערכו ב-2001 ירדה אמנם התמיכה בברק, אך הוא עדיין זכה לרוב של 62%, לעומת שיעור תמיכה ארצי של 37.6%. מאז הבחירות לכנסת ה-17 (2006), קדימה היא הרשימה שזוכה למרבית הקולות בעיר. באותה מערכת בחירות זכתה קדימה בכ-38% מקולות התושבים, מפלגת העבודה בכ-19% והליכוד היה המפלגה החמישית בגודלה, עם 6.8% בלבד (לעומת שיעורי תמיכה ארציים של 22%, 15% ו-9%, בהתאמה). בבחירות לכנסת ה-18 (2009) זכו רשימות קדימה והעבודה לשיעורי תמיכה דומים (41% ו-20%, בהתאמה), בעוד הליכוד התחזק לכ-19%. שיעורי התמיכה הארציים להן זכו רשימות אלה היו 22.5% לקדימה, 10% לעבודה ו-21.5% לליכוד.

העירייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית עיריית רמת השרון, 2008. מימין בית הוועד
ראשי מועצת רמת השרון לפי שיוך פוליטי.
צהוב: נבחר כמועמד עצמאי
אדום: נבחר כמועמד מפא"י/המערך/העבודה
כתום: נבחר כמועמד עצמאי בתמיכת המערך/העבודה
סגול:נבחר כמועמד עצמאי בתמיכת קדימה והעבודה

בית העירייה שוכן בשדרות ביאליק, בצמוד למבנה קטן יותר, שנבנה ב-1929 ושימש את בית הוועד. חלק ממחלקות העירייה ממוקמות במבנים שונים ברחבי העיר.

היסטוריה פוליטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשי המועצות וראשי הערים שכיהנו ברמת השרון מאז הוכרזה כמועצה מקומית היו או אנשי מפלגת העבודה על גלגוליה, או מועמדים עצמאיים, וגם הסיעות הגדולות במועצה היו סיעת העבודה או סיעות עצמאיות. מפלגות ארציות אחרות שהיו מיוצגות במועצה לאורך השנים כוללות את מפ"ם, ליברלים עצמאיים, גח"ל, חזית דתית לאומית, הליכוד, שינוי, מרצ וש"ס, אך אף אחת מהן לא זכתה מעולם ביותר משני מושבים.

בבחירות הראשונות שנערכו בה, ב-1950 לא זכתה אף אחת מהסיעות ברוב מוחלט. "רשימה למען רמת השרון", רשימה עצמאית בראשותו של ראש הוועד הוותיק צבי בנימיני קיבלה 3 מנדטים, ושלוש סיעות אחרות קיבלו שני מנדטים כל אחת: רשימת ההסתדרות, מפ"ם ורשימת עובדים בלתי מפלגתית. בנימיני הרכיב קואליציה בראשותו והיה לראש המועצה הראשון. עובדת היותו ראש רשות מקומית שאינו מטעם מפלגה ארצית, אלא מטעם רשימה מקומית, הייתה דבר נדיר באותן שנים.

לאחר פרישתו של בנימיני ב-1955, היו שלושת ראשי המועצה הבאים, יצחק כספי, דוד רשף ושמואל חכם, מועמדי מפא"י והמערך.

ב-1969 קם כוח פוליטי חדש, "הרשימה הציבורית למען רמת השרון" (ר"ש), רשימה של מועמדים מקומיים שלא היו קשורים לאחת מהמפלגות הארציות, שהפכה לכוח משמעותי במושבה בשנות ה-70 וה-80. בבחירות שנערכו ב-1969 זכתה הרשימה, שבראשה עמד אורי אורן, ב-5 מושבים במועצה, כמו המערך, וההכרעה בשאלה מטעם מי יהיה ראש המועצה הבא נותרה למעשה בידי הנציג היחיד שנבחר מטעם גח"ל, זאב אבידן, שבחר לחבור לרשימת ר"ש. תוצאת הבחירות הפתיעה את חברי הסיעה ורק המועמד הרביעי במספר, פסח בלקין, הסכים לקחת על עצמו את תפקיד ראש המועצה. בבחירות שנערכו ב-1974 זכתה הרשימה ברוב מוחלט של 8 מתוך 13 חברי המועצה ובלקין המשיך את כהונתו כראש המועצה.

בבחירות שנערכו ב-1978, שהיו הראשונות בהן הונהגה הצבעה נפרדת לראש הרשימה ולמפלגה חל מהפך נוסף. מול ר"ש התמודדה "הרשימה המאוחדת", שכללה גם את אנשי המערך. ר"ש קיבלה אמנם 7 מנדטים לעומת 6 לרשימה המאוחדת (בשני המנדטים הנותרים חלקו הליכוד וחזית דתית לאומית), אך מועמד הרשימה המאוחדת, מנחם שרמן, זכה בכ-50% מקולות הבוחרים ונבחר לראשות המועצה.

בין 1983 ל-2008 התאפיינה המועצה בפיצול סיעתי רב, וסיעותיהם של ראשי המועצה לא נהנו מדומיננטיות כבעבר. ב-1983 ניצח בבחירות משה ורבין, מועמד "רמת השרון אחת" שנהנתה מתמיכת המערך. סיעת ר"ש, בראשותה עמד הפעם גד פניני, קיבלה 4 מנדטים. ב-1989 החליט המערך שלא לתמוך בוורבין, כי אם באפרים חירם. ורבין התמודד מולו בראש רשימה עצמאית, והפסיד. באותן הבחירות נחלשה ר"ש עוד יותר, והייתה זו הפעם האחרונה בה התמודדה כרשימה עצמאית, בטרם נטמעה ברשימתו של ורבין בבחירות הבאות. ב-1993 החליטה מפלגת העבודה שלא לתמוך בחירם, כי אם במוטי בר-דגן. כוורבין בשעתו, גם חירם החליט להתמודד מול מועמד מפלגת העבודה בראש רשימה עצמאית, אך בניגוד לקודמו הצליח גם לגבור עליו, ונבחר לכהונה נוספת.

הבחירות ב-1998 היו צמודות במיוחד, ומועמד העבודה גבי פארן גבר על המועמד העצמאי מאיר דורון בהפרש של 10 קולות בלבד (0.06%). סיעתו של פארן מנתה 3 חברים בלבד מתוך 15, והסיעה הגדולה ביותר הייתה סיעת "תותים", רשימת צעירים מקומית שהפתיעה כשזכתה ב-5 מנדטים. הסיעה, שלא הציבה מועמד מטעמה לראשות המועצה, השתלבה בקואליציה של פארן. בבחירות הבאות נעלמה סיעה זו לחלוטין.

הבחירות ב-2003 התאפיינו במאבק תלת-ראשי בין 3 מועמדים שעמדו בראש רשימות עצמאיות בהן שולבו נציגי מפלגות ארציות, או שנהנו מתמיכתן של מפלגות כאלה. לראש המועצה נבחר בסיבוב השני יצחק רוכברגר, ראש רשימת "רמת השרון אחת", שנתמכה בידי עם אחד, מפלגה קטנה שברמת השרון דווקא לא זכתה לתמיכה רבה. מולו בסיבוב השני התמודד מולו מועמד "קול רמת השרון", יצחק קאול, שנתמך בידי מפלגת שינוי שנהנתה מפופולריות רבה בעיר בבחירות שנערכו באותה שנה. המועמד השלישי, מאיר דורון, זכה הן לתמיכת הליכוד והן לתמיכת העבודה, אך לא העפיל לסיבוב השני. הרכב המועצה היה מפוצל מאוד, ו-15 חבריה היו מ-7 סיעות שונות. סיעתו של רוכברגר, בת 3 החברים, הרכיבה קואליציה עם סיעתו של דורון ועם סיעות מרצ, יחדיו והירוקים.

הבחירות שנערכו ב-2008 היו פשוטות יותר עבור רוכברגר, שנהנה גם מתמיכתן של העבודה וקדימה. הוא זכה ב-85% מקולות הבוחרים, הרוב הגדול ביותר בו זכה מועמד כלשהו ברמת השרון, וסיעתו קיבלה 7 מתוך 15 המושבים במועצה, מה שאפשר הקמת קואליציה יציבה יותר.

מועצת העיר כיום[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאז 2003 ראש העירייה היה יצחק רוכברגר. לאחר הבחירות ב-2013 הודיע על נבצרות עד לסיום משפטו. ממלאת מקומו היא שירה אבין. במועצת העיר 15 חברים, והחלוקה הסיעתית מאז הבחירות שנערכו ב-2013 היא כלהלן:

  • רמת השרון שלנו - 6 חברי מועצה
  • מסורת של עשייה - 2 חברי מועצה
  • מרצ - 2 חברי מועצה
  • מהפך ברמה - 2 חברי מועצה
  • בית - 2 חברי מועצה
  • יחדיו - חבר מועצה אחד

בקואליציה חברות סיעות "רמת השרון שלנו", "מסורת של עשייה" ו"יחדיו". השאר חברות באופוזיציה.

ראשי המועצה המקומית וראשי העירייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שם תקופת כהונה
ראשי המועצה המקומית
צבי בנימיני 1955-1949
יצחק כספי 1959-1955
דוד רשף 1961-1959
שמואל חכם 1969-1961
פסח בלקין 1978-1969
מנחם שרמן 1984-1978
משה ורבין 1989-1984
אפרים חירם (פיחוטקה) 1998-1989
גבי פארן 2002-1998
ראשי העירייה
גבי פארן 2003-2002
יצחק רוכברגר 2003–2013
שירה אבין (ממלאת מקום ראש העיר) 2013 -

כלכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרבית תושבי רמת השרון יוממים ועובדים מחוץ לתחומי העיר‏[25].

בעיר שני אזורי תעשייה - מדרום-מזרח לשכונת מורשה נמצא אזור התעשייה המרכזי, ובו בולטים מפעל השנאים אנרקו (אלקו בשמו הקודם) ומאפיית ודש. אזור תעשייה נוסף נמצא בסמוך לשכונת נווה מגן, ובו תעשייה זעירה. מזרחית לעיר נמצאת התעשייה הצבאית.

החקלאות, שבראשית דרכה של המושבה הייתה הענף הבולט בה, נמצאת בדעיכה מתמשכת. רבים מהשדות והפרדסים נעקרו לשם הקמת בתי מגורים, ואחרים עומדים בשממונם, אף שבמערבה ובדרומה של המושבה עדיין נותרו שטחים חקלאיים נרחבים. לגידולי התותים ברמת השרון יצאו מוניטין רבים. שירה של נעמי שמר מ-1987 "תות", בביצועו של משה בקר, כלל את השורה "תות שדה מרמת השרון". מאז שנות ה-90 הפך התות לסמלה הלא-רשמי של המושבה, והעיר מיתגה את עצמה כמרכז גידולי תותים. התות מופיע בכמה מהפרסומים הרשמיים של העירייה, ובשנת 2008 הוצבו ברחבי העיר 75 פסלי תותים כחלק מפסטיבל "תות שדה ברמת השרון" שנערך באותה שנה.

מרבית המסחר ברמת השרון מתרכז ברחובה הראשי, רחוב סוקולוב, וברחוב המקביל לו, רחוב אוסישקין. מרכזים מסחריים קטנים יותר נמצאים בשכונות נווה מגן, נווה רסקו וקריית יערים. בסמוך למחלף גלילות, בקצה המערבי של המושבה, נמצא מתחם הרב-מכר, ובו מרכז מסחרי גדול וכן מתחם בתי הקולנוע סינמה סיטי.

תחבורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחלף הכפר הירוק
רחוב סוקולוב, בקצהו המוביל להרצליה

כבישים ורחובות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחום השיפוט של רמת השרון עוברים כמה מהכבישים הראשיים בישראל. כביש 2 (כביש החוף) מהווה את גבולו המערבי של תחום השיפוט של העיר. מקביל לו ממזרח כביש 20 (נתיבי איילון), ואילו בקצה המזרחי, תוחם את השטח הבנוי של המושבה כביש 4. בין הכבישים מחבר כביש הרוחב הארצי, כביש 5, מדרום לרמת השרון גופא. מחלף גלילות מערב מחבר בינו לבין כביש 2, מחלף גלילות מזרח בינו לכביש 20, ומחלף מורשה מחבר בינו לבין כביש 4.

בנוסף לכבישים אלה עובר בתחום השיפוט של רמת השרון גם כביש אזורי, כביש 482. כביש זה חוצה את המושבה מצפון לדרום, והוא מהווה את רחובה הראשי, רחוב סוקולוב. הכניסה הראשית לרמת השרון היא דרך חיבורו של כביש זה עם כביש 5, במחלף הכפר הירוק, ובקצהו השני הוא מהווה את הכניסה מהרצליה. בהיותו של הכביש כביש גישה כמעט בלעדי לרמת השרון, המשמש גם חלק ניכר מתושבי הרצליה, יש בו עומסי תנועה כבדים בשעות השיא. סלילת נתיבי איילון צפונה ופתיחתו של מחלף שבעת הכוכבים הקלו מעט בעומס זה, אך פרנסי העיר עודם שוקדים על פתרונות נוספים. אחד הפיתרונות היה פתיחתה של דרך דודו דותן, המחברת בין שכונת מורשה לכביש 4, דרך שטחי תע"ש. בשלב זה, הדרך חד-סטרית, ממורשה החוצה, והיא מאפשרת יציאה דרומה בלבד. פתיחתה בשנת 2005 הייתה שלא על דעתו של משרד התחבורה, אך העירייה ראתה בכך דחיפות רבה, ופתחה אותה ללא האישורים הדרושים‏[26].

דרך נוספת מחברת את מערבה של רמת השרון עם מחנות גלילות, מתחם הסינמה סיטי וכביש החוף. נכון ל-2014 מקדמת העירייה תוכנית לסלילת כביש אורך שיחבר כביש זה עם שכונת נווה גן‏[27]

הרחוב הראשי ברמת השרון הוא רחוב סוקולוב (בחלקו הדרומי דרך משה סנה), והרחוב המקביל לו הוא רחוב אוסישקין. לאורכם של שני הרחובות מתנהלת פעילות מסחרית ענפה. שדרות ביאליק, שנחנכו ב-1928 מחברת בין שניהם. לאורך השדרות בעיקר מבני מגורים ומעט מבני ציבור, בהם בית העירייה. בחיבורה של שדרות ביאליק עם רחוב אוסישקין כיכר העצמאות, שנחנכה בשנות ה-30. המשכן של שדרות ביאליק ממערב לרחוב סוקולוב נקרא שדרות ויצמן. בשדרות אלה גן פסלים על שם יואב דגון, אוצר מוזיאון הרצליה ומוזיאון נחום גוטמן לאמנות. דרך ראשונים היא רחוב ראשי נוסף המחבר בין הרחובות סוקולוב ואוסישקין, בחלקם הדרומי, והיא מובילה לשכונת נווה מגן. בשכונה זו, הרחובות הראשיים הם טרומפלדור, המלכים ושבטי ישראל, שני האחרונים מובילים לשכונת מורשה.

ברחבי העיר 9.7 ק"מ של שבילי אופניים. העירייה מתכננת לסלול שבילים נוספים, שעתידים להתחבר גם לשבילי אופניים בהרצליה ובתל אביב.

תחבורה ציבורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

חברות האוטובוסים מטרופולין, אגד, דן, קווים, אגד תעבורה, אפיקים ונתיב אקספרס מפעילות קווים המקשרים את רמת השרון עם תל אביב יפו, רמת גן, בני ברק, הרצליה, רעננה, כפר סבא ונתניה, וכן פועל בעיר קו פנימי אחד. אין ברמת השרון תחנה מרכזית, אך באזור התעשייה היו קיימים שלושה מסופים ששימשו כמה מהקווים אך הם אוחדו למסוף אחד הוא מסוף קדמה.

אף שמסילת החוף של רכבת ישראל עוברת בתחום השיפוט של רמת השרון, במקביל לנתיבי איילון, אין ברמת השרון תחנת רכבת. קיימת תוכנית להקים שתי תחנות רכבת בשטח רמת השרון; האחת מתחת לגשר רחבעם זאבי הסמוך למתחם הסינמה סיטי[28] ותחנה נוספת בפי גלילות שם תוקם שכונה חדשה‏[29]. לפי תוכנית האב של חברת נת"ע, בעתיד יעבור ברמת השרון הקו הצהוב של המערכת להסעת המונים במטרופולין תל אביב.

חינוך[עריכת קוד מקור | עריכה]

נכון לשנת 2012, פועלים ברמת השרון שני בתי ספר תיכוניים, שתי חטיבות ביניים, תשעה בתי ספר יסודיים ו-53 גני ילדים, בהם שני גני ילדים של החינוך הממלכתי דתי, ושני גני ילדים במסגרת של חינוך מיוחד. בשנת הלימודים תשס"ח ניגשו 98.6% מתלמידי כיתות י"ב הלומדים בעיר לבחינות הבגרות, ו-75.6% מהתלמידים היו זכאים לתעודת בגרות[30], לעומת הממוצע הארצי שעמד באותה שנה על 44.4%‏‏[31].

מערכת החינוך העירונית[עריכת קוד מקור | עריכה]

תיכון רוטברג
חטיבת הביניים קלמן

בית הספר הראשון, בית ספר אוסישקין, נחנך ב-1928 בחדר שהוקצה לשם כך בבית העם. למדו בו באותה שנה 17 תלמידים בגילים שונים. עד אז, נאלצו התלמידים ללכת לבית ספר בהרצליה, מהלך 6 ק"מ. ב-1929 הוקמו שני צריפים מאחורי בית העם, שאפשרו לימוד בשתי כיתות. בתחילה לימד בבית הספר תושב המושבה אברהם בבל, וב-1932 הגיע יוסף קלמן, שנחשב למורה הראשון במושבה ולאבי מערכת החינוך שלה.

ב-1956 נחנך בית ספר יסודי שני, בית ספר גולן, במערב המושבה. במקביל, פעלו במעברת מורשה בתי ספר ארעיים לילדי המעברה. ב-1959 נפתח במורשה בית ספר מקצועי וב-1968 נפתח בנווה מגן בית הספר התיכון העיוני הראשון, תיכון השרון. ב-1975 אוחדו בתי הספר לבית ספר תיכון אחד, מקיף השרון ע"ש רוטברג, שתרם את הכסף להקמת בית הספר.

בעקבות התרחבות המושבה בשנות ה-60 וה-70 נפתחו בתי ספר יסודיים נוספים - אמירים בנווה רסקו (1966), אורנים בנווה מגן, קריית יערים בצפון-מערב המושבה והדר, במרכז המושבה (1978). בנוסף, נפתחו בית הספר הממלכתי-דתי אור השחר במרכז המושבה ובית הספר הרמב"ם מזרם החינוך העצמאי בשכונת מורשה. בעשורים הבאים לא נפתחו בתי ספר חדשים, מאחר שהאוכלוסייה הזדקנה ומספר התושבים נותר יציב. בעקבות התרחבותה של שכונת נווה גן, נפתח בה בשנת 2011 בית ספר יסודי, שנקרא על שם סגן ראש המועצה לשבר, מאיר דורון.

בסוף שנות ה-70 הוחל ביישום תוכנית אינטגרציה, בה שולבו תלמידים משכונת מורשה בבתי ספר בשכונות אחרות במושבה. במקביל, עברו בתי הספר היסודיים ממסגרת לימודים של שמונה שנים למסגרת שש שנתית, והוקמו 3 חטיבות ביניים - נווה מגן ועלומים בנווה מגן, וקלמן (על שם המורה הראשון) במרכז המושבה. עקב הזדקנות האוכלוסייה, נסגרה במהלך העשור הראשון של המאה ה-21 חטיבת הביניים נווה מגן, וכיום פועלות ברמת השרון שתי חטיבות ביניים.

ב-1983 נפתח תיכון שני ברמת השרון, התיכון על שם יגאל אלון. בבית הספר נפתחו מגמות אמנות שנחשבו ייחודיות באותה העת, בהן קולנוע, תיאטרון, אמנות פלסטית, מוזיקה ומחול. מגמות אלה משכו אליהן תלמידים גם מחוץ לרמת השרון. התחרות בין שני התיכונים מאז שנות ה-90 הביאה גם את תיכון רוטברג לפתוח מגמות אמנות, ואילו תיכון אלון פתח מגמות מחקר ומדעים מורחבות. כיום מכנים עצמם שני התיכונים "תיכון מקיף למדעים ואומנויות".

בנוסף לכך, פועל באשכול הפיס ברמת השרון מרכז למחוננים במסגרת התוכנית אופק חדש, המיועד לגילאי גן חובה עד כיתה י"ב.

מוסדות חינוך נוספים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מוסד חינוכי נוסף הפועל בתחום המושבה אך אינו חלק ממערכת החינוך שלה הוא בית הספר החקלאי הכפר הירוק, שנחנך ב-1950. חלק מתלמידיו לומדים בו בתנאי פנימייה, וחלקם תלמידי חוץ. בתחומי הכפר הירוק קמפוס של האוניברסיטה הפתוחה, בית הספר האנתרופוסופי "אורים" ובית הספר הדמוקרטי "מקום לגדול".

ב-1985 הקים יהודה עדר את בית ספר רימון למוזיקה, המתמקד בעיקר במוזיקה עכשווית ובמוזיקת ג'אז. עם בוגרי בית הספר נמנים כמה מהמוזיקאים המובילים בישראל. בין 1977 ל-1995 פעלה בשכונת מורשה המדרשה לאמנות של מכללת בית ברל.

חינוך בלתי פורמלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

החברה למתנ"סים מפעילה שישה מתנ"סים הפרוסים ברחבי העיר. שבט "נוה מגן" של תנועת הצופים הוקם ב-1964 ביוזמת הורים משכונת נווה מגן, ובהם ראומה ויצמן, ששימשה כגזברית השבט. נכון לשנת 2013, זהו השבט הגדול ביותר בהנהגת שרון דרום ואחד הגדולים בתנועה, והוא מונה למעלה מ-1000 חניכים‏[32]. תנועת בני עקיבא מפעילה אף היא סניף בשכונת נווה מגן. בעבר פעלו ברמת השרון גם תנועות הנוער העובד והלומד, מחנות העולים, מכבי הצעיר, והשומר הצעיר.

תרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

"אשה עם שלבי סולם" של הפסלת עפרה צימבליסטה בגן הפסלים על שם יואב דגון

ברמת השרון מוזיאון אחד, בית ראשונים, הממוקם במבנה שהוקם ב-1945 בסגנון הבינלאומי ונתרם לעירייה. בית ראשונים משמש כמוזיאון גאולוגי ובו אבני חן, מינרלים ומאובנים מרחבי העולם. בסמוך לבית ראשונים גן סלעים, המכיל סלעים מסוגים שונים שהובאו מרחבי ארץ ישראל. בשדרות ויצמן נמצא גן הפסלים על שם יואב דגון, המכיל פסלים של אמנים ובהם דודו גרשטיין, עפרה צימבליסטה ומנשה קדישמן. סמוך לו נמצאת גלריית חוצות בה נמצאים ציורים וצילומים. בשדרות ביאליק נמצאת "תערוכת התותים" (סמלה הלא רשמי של רמת השרון) בה מוצגים תותים מעוטרים.

בית יד לבנים שהוקם בשנות ה-80 משמש את הספרייה הציבורית של רמת השרון, כן נערכים בו אירועי תרבות שונים ומוצגות בו תערוכות מתחלפות.

קולנוע כוכב הוא מבתי הקולנוע הוותיקים בישראל, והוא פועל ברציפות מאז 1948. בעשור הראשון של המאה ה-21 נחנך בסמוך לצומת גלילות מתחם הסינמה סיטי, המכיל 31 אולמות קולנוע ובהם כ-6,000 מקומות ישיבה, לצד מסעדות, חנויות ומרכז מבקרים של חברת תנובה. מתחם זה היה הראשון מסוגו בישראל.

ספורט[עריכת קוד מקור | עריכה]

אצטדיון קנדה לטניס
אולם הספורט אורנים
מודעה לקראת מרוץ האביב

מועדון הספורט המצליח ביותר ברמת השרון הוא קבוצת כדורסל הנשים א.ס. ל.כ.ן. רמת השרון. מאז 1999 זכתה הקבוצה 6 פעמים באליפות המדינה ו-6 פעמים בגביע המדינה, ואף העפילה לגמר גביע רונקטי, ההישג השני בחשיבותו של קבוצת כדורסל נשים ישראלית. הקבוצה מפעילה גם מחלקת ילדות ונערות, שעם בוגרותיה נמנות שחקניות נבחרת ישראל שי דורון, נעמי קולודני, שרון זאבי וקטיה לויצקי ואחרות.
קבוצת כדורסל הגברים שיחקה בשנות ה-90 בליגת העל. בשנת 2001 רכש אותה מיקי ברקוביץ', והיא התאחדה עם הפועל חיפה. במסגרת זו פעלה מספר שנים, עד לפירוק האיחוד בשנת 2006. כיום משחקת הקבוצה בליגה הלאומית. גם מועדון זה מפעיל בית ספר לכדורסל, שעם בוגריו נמנים שחקנים ובהם נדב הנפלד וגיא קנטור. לתיכון רוטברג קבוצות כדורסל המשחקות בליגת התיכונים. בשנת 2009 העפילה קבוצת התלמידות לשלב הגמר.

קבוצת עירוני ניר רמת השרון (בעבר הפועל רמת השרון) העפילה בשנת 2011 לליגת העל, בה הופיעה במשך שתי עונות עד לשנת 2014. הישגי השיא של הקבוצה כוללים זכייה בגביע הטוטו של הליגה הלאומית בשנת 2010, והעפלה לחצי גמר גביע המדינה בשנת 2012. נכון לשנת 2012, משחקת קבוצת הכדוריד א.ס. רמת השרון בליגת העל בכדוריד וקבוצת הכדורעף א.ס. רמת השרון משחקת בליגת העל בכדורעף.

מתקן הספורט החשוב ברמת השרון הוא אצטדיון קנדה הנמצא במרכז הטניס שמדרום לכביש 5. האצטדיון מכיל כ-5,500 מקומות, והוא אצטדיון הטניס הגדול בישראל. בין 1979 ל-1996 נערך באצטדיון טורניר ריקליס, שהיה חלק מסבב ה-ATP. אצטדיון הכדורגל על שם יעקב גרונדמן שבשכונת מורשה משמש את קבוצת עירוני ניר רמת השרון, והוא מכיל כ-4,200 מקומות. אולם הכדורסל אורנים בשכונת נווה מגן מכיל 1,200 מקומות, והוא משמש את קבוצת א.ס. ל.כ.ן. רמת השרון ואת קבוצת הכדוריד.

מדי שנה נערכים ברמת השרון מספר אירועי ספורט עממי. האירוע הוותיק ביותר הוא צעדת הבנים, צעדה הנערכת מדי שנה מאז 1968, בסמוך ליום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, לזכרם של בני רמת השרון שנפלו. באופן מסורתי, מסתיימת הצעדה באנדרטה לזכרם של החללים. מרוץ האביב נערך מאז 1985, ומאז שנות ה-90 הוא נקרא על שם גל לוינסון, לוחם חטיבת הצנחנים שנפל בסוג'וד ב-1994. מאז 1995 נערך אחת לשנה הדואתלון על שם ניר פורז, לוחם סיירת מטכ"ל שנהרג במהלך ניסיון חילוצו של החייל נחשון וקסמן, שנחטף בידי החמאס. מאז 1995 נערך מרוץ אופניים עממי בשם "רמת השרונדו". המרוץ נקרא על שמו של ערן יוליס, תושב המושבה שנהרג בתאונת דרכים. משנת 2001 מתקיים מדי שנה מרוץ אייל על שם אייל שמואלי, תושב העיר ובנה של אתלטית העבר זהבה שמואלי, שמת מדום לב. המרוץ מהווה גם את אליפות ישראל בריצה ל-15 ק"מ.

ערים תאומות[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]


הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מסמך מקיף אודות המערות
  2. ^ זאב ענר ודורית ישראל, מעיר שלום למושבה, הוצאת מלוא (1993), עמ' 11.
  3. ^ ב.צ. אופז, מקומץ מתנחלים - לישוב פורח בן 13,000 נפש, דבר, 15 בפברואר 1963
  4. ^ ב.צ. אופז, מקומץ מתנחלים - לישוב פורח בן 13,000 נפש, דבר, 15 בפברואר 1963
  5. ^ זאב ענר ודורית ישראל, מעיר שלום למושבה, הוצאת מלוא (1993), עמ' 17
  6. ^ זאב ענר ודורית ישראל, מעיר שלום למושבה, הוצאת מלוא (1993), עמ' 25.
  7. ^ ראו בערך אליהו בנימיני
  8. ^ אתר הראשונים של רמת השרון
  9. ^ אורי טל, ‏תוכנית הבנייה בשטחי תע"ש השרון, באתר מרכז המחקר והמידע (ממ"מ) של הכנסת, ינואר 2007
  10. ^ דו"ח שנתי 56א של מבקר המדינה (לשנת 2004), עמ' 336-335
  11. ^ פרוטוקול ועדת הפנים והגנת הסביבה של הכנסת מיום 23 באוקטובר 2007.
  12. ^ דו"ח שנתי 56א של מבקר המדינה (לשנת 2004), עמ' 332
  13. ^ דו"ח שנתי 56א של מבקר המדינה (לשנת 2004), עמ' 336
  14. ^ צפריר רינתתושבי רמת השרון מחו, וטיהור הזיהום נכלל בתוכנית הפיתוח, באתר הארץ, 1.11.11
  15. ^ 15.0 15.1 דו"ח שנתי 56א של מבקר המדינה (לשנת 2004), עמ' 348.
  16. ^ החלטת ממשלה מס' 2552 מיום 29 בספטמבר 2002.
  17. ^ רנית נחום-הלוי, עמוס באר, צו סגירה מינהלי לחוות פי גלילות בעקבות הניסיון לפיצוץ המוני באזור, באתר חדשות מחלקה ראשונה (News1)‏, 23 במאי 2002
  18. ^ יוסי מלמןשום דבר אנגלו-סקסי לא מתרחש שם, באתר הארץ, 16 במאי 2007
  19. ^ תוכנית רש/1/763 באתר מינהל מקרקעי ישראל
  20. ^ אתר שכונת נווה גן
  21. ^ החלטת ועדת השרים לענייני הפרטה מח/24
  22. ^ יובל בן-עמי, יום בעיר (2008), עמ' 88.
  23. ^ פרופיל רמת השרון באתר הלמ"ס
  24. ^ אתר המוסד לביטוח לאומי
  25. ^ 25.0 25.1 אתר העירייה
  26. ^ דורון נחום, השר הורה לסגור, העירייה בשלה, באתר nrg‏, 4 בספטמבר 2005
  27. ^ דו"ח שנתי לתושבים, עמ' 13 (אתר עיריית רמת השרון) ‏
  28. ^ יוקדם ביצוע השלב השלישי של מחלף מורשה; תוקם תחנת רכבת בגלילות, באתר גלובס, 7 באוגוסט 2001
  29. ^ תוכנית הפיתוח של רכבת ישראל
  30. ^ אתר משרד החינוך
  31. ^ אור קשתי, שיעור הזכאים לבגרות בישראל - 44., באתר הארץ, 9 ביולי 2009
  32. ^ אתר שבט נוה מגן
ערך מומלץ
Article MediumPurple.svg


קואורדינטות: 32°8′13.91″N 34°50′34.44″E / 32.1371972°N 34.8429000°E / 32.1371972; 34.8429000