ברוך שוב

ברוך שׁוּבּ (3 במרץ 1924 – 18 בדצמבר 2020) היה פרטיזן בתקופת מלחמת העולם השנייה ויושב ראש ארגון הפרטיזנים, לוחמי המחתרות ומורדי הגטאות בישראל, חבר בהנהלת יד ושם, בוועדת חסידי אומות העולם, בדירקטוריון ועידת התביעות ובמרכז הארגונים של ניצולי השואה בישראל.

בתקופת השואה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שוב נולד ליוסף–חיים ולרבקה במשפחה דתית-חסידית אמידה בת ארבעה ילדים בווילנה, ליטא. למד בגימנסיה עברית וסיים לימודיו בתעודת בגרות פולנית. לאחר כיבוש וילנה על ידי ברית המועצות בשנת 1939, ועם סיפוחה בשנת 1940, הרשויות הקומוניסטיות הלאימו את העסק של אביו, אולם ליהודים הותר לרכוש השכלה גבוהה. שוב ניצל זאת ולמד הנדסת מכונות בבית הספר הטכני הגבוה בעיר. עם כיבוש וילנה על ידי הגרמנים ביוני 1941 ותחילת רצח יהודי העיר בפונאר השיג שוב עבודה במוסך צבאי גרמני. לאחר כליאת יהודי העיר בגטו, בספטמבר, ברח לרדושקוביצה, שם המשיך לעבוד במוסך צבאי גרמני. באביב 1942 היה מיוזמי הקמתה של מחתרת בגטו. הוא קיבל מידע לפיו אמו עדיין חיה בווילנה ושב לווילנה, שם המשיך לעבוד במפעלים גרמניים. הוא הקים קבוצת מחתרת, היה שותף ברכישת אקדחים והצטרף לארגון הפרטיזנים המאוחד. לאחר אקציות שהתרחשו בספטמבר 1943 עזב ליער רודניקי, שם לחם עם חבריו בשורות הפרטיזנים. לאחר מכן הצטרף ליחידה של הצבא האדום והשתתף בפעולות קרביות.

ביולי 1944 שב שוב לווילנה עם שחרורה אך לא מצא איש מבני משפחתו, שנרצחו בשואה. שוב הצטרף לצבא האדום, לחם ונפצע.

לאחר השואה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שוב הגיע למחנה דרור של המוסד לעלייה ב', ששכן ליד העיר בארי באיטליה. שם פגש את אשתו לעתיד, נלי (קורנליה) לבית רינג, ילידת טשין ששרדה את השואה כשקפצה מהרכבת שהובילה את הוריה למחנה מוות. שניהם עלו לארץ ישראל באוקטובר 1945 באוניית המעפילים "פטר ב".^[1] הוא שירת ב"הגנה" ובמלחמת העצמאות היה טכנאי מטוסים בחיל האוויר. לאחר המלחמה עבד ב"אל על", היה מהנדס טיס ולימים מנהל מהנדסי הטיס ב"אל על" וכן עובד בכיר במגוון תפקידים עד פרישתו.