חיל האוויר הישראלי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Disambig RTL.svg המונח "חיל האוויר" מפנה לכאן. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו חיל האוויר (פירושונים).
זרוע האוויר והחלל
Coat of arms of the Israeli Air Force.png IAF Headquarters.png Israel Air Force Flag.svg
סמל הכומתה, תג ודגל חיל האוויר
פרטים
כינוי הכחולים
מדינה Flag of Israel.svg  ישראל
שיוך IDF new.png  צה"ל
סוג היחידה חיל אוויר
תאריכים וזמנים
הקמת היחידה 1947 כ"שירות האוויר"; אפריל 1948 כ"חיל האוויר"
מלחמות

כל מלחמות ישראל

נתוני היחידה
ציוד עיקרי כלי טיס וטילים
פיקוד
מפקדים ראו בהמשך
מטוסי F-16I "סופה" של טייסת הנגב בתרגיל רד פלאג

חיל האוויר הישראלי, או בשמו הרשמי "זרוע האוויר והחלל", הוא הזרוע האווירית של צבא הגנה לישראל. חיל האוויר הישראלי הוא מרכיב עיקרי בעוצמתו של צה"ל, והוא נחשב לחזק במזרח התיכון, ולאחד מחילות האוויר הטובים והמתקדמים בעולם. בראש זרוע האוויר עומד קצין בדרגת אלוף. מפקדו הנוכחי של החיל הוא אלוף אמיר אשל.

מבנה חיל האוויר הישראלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

רונדל חיל האוויר הישראלי, מגן דוד כחול מלא, על רקע עיגול לבן

מטה חיל האוויר[עריכת קוד מקור | עריכה]

מטה חיל האוויר שוכן במחנה רבין (הקריה) בתל אביב. המטה נחלק לשישה להקים. להק הוא יחידה ראשית במטה החיל. בראש כל להק עומד קצין בדרגת תת-אלוף, הכפוף ישירות למפקד חיל האוויר. למעט ראש להק ציוד, כל ראשי הלהקים הם אנשי צוות-אוויר. המבנה ההיררכי של הלהקים, כנהוג ביחידות מטה בצה"ל, מורכב ממחלקות, ענפים ומדורים. הלהקים הם:

מפקדות מקצועיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנוסף ללהקים, קיימות מספר מפקדות מקצועיות בחיל האוויר. המפקדות הן:

בסיסי טיסה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – בסיס טיסה (חיל האוויר הישראלי)

בסיס טיסה של חיל-האוויר הוא שדה תעופה צבאי בו מוצבות טייסות.

קיימים שני סוגי בסיסי טיסה:

  • כנף: בסיס טיסה בו יש טייסות בלבד. מפקד כנף הוא איש צוות אוויר בדרגת אלוף-משנה.
  • בסיס חיל-אוויר (בח"א): בסיס טיסה בו בנוסף לטייסות יש גם יחידות נוספות (כוחות אוויר מיוחדים למשל). מפקד בח"א הוא איש צוות-אוויר בדרגת אלוף-משנה או תת-אלוף.

בסיסי הטיסה הם (מהצפוני ביותר לדרומי): רמת דוד (כנף 1), שדה דב (כנף 15), פלמחים (בח"א 30), תל נוף (בח"א 8), חצור (כנף 4), חצרים (בח"א 6), נבטים (בח"א 28), רמון (כנף 25), עובדה (בח"א 10).

טייסות טיסה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מטוסי F-16A נץ, הצבועים בסכמת הסוואה ייחודית לחיל האוויר, טסים במכתש רמון
מטוס F-16D של חיל האויר
מטוס F-15I מטייסת הפטישים במהלך תרגיל "רד פלאג"
מסוק הקרב המתקדם ביותר: אפאצ'י AH-64D לונגבו ("שרף")
צנחנים עולים למסוק סער מסוג UH-60 בלק הוק ("ינשוף") של חיל האוויר הישראלי
בואינג 707 ("ראם") לתדלוק אווירי בשירות טייסת 120 ("טייסת הבינלאומית"), מתדלק מטוס F-15 ("בז") אשר מלווה בשני מטוסי F-15 נוספים. מטוסי הבואינג 707 לתדלוק אווירי מאפשרים להגדיל משמעותית את טווח הפעולה של מטוסי החיל
כטב"ם הרמס 450 מהדגם שמשרת גם בחיל האוויר הישראלי
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – טייסות חיל האוויר הישראלי

טייסות הטיסה הן הטייסות המפעילות את כלי הטיס של החיל. מפקד טייסת טיסה הוא איש צוות-אוויר בדרגת סגן-אלוף, ולצידו משרתים סגני מפקד הטייסת: סמ"ט א' וסמ"ט ב' בדרגת רס"ן. לכל טייסת יש כינוי כמו למשל "טייסת העטלף" ומספר ייחודי, לרוב בן שלוש ספרות (יוצאת מן הכלל היא טייסת 69).

בכל טייסת טיסה קיים גף טכני, מפקדו הוא הקצין הטכני ולצידו קצין חימוש וקצין אחזקה. הגף הטכני מאויש על ידי טכנאי צוות קרקע במקצועות: ממ"ס (מכונאי מטוסים), חָמָ"ם (חשמלאי מכשירן), חמש (טכנאי מערכות חימוש). הגף הטכני משמש כדרג א' של תחזוקה ופעילותיו כוללות: בדיקה יומית לכלי הטיס, בדיקה לפני טיסה, חימוש ותדלוק ותחזוקה קלה.

טייסות מטוסי קרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

טייסות מטוסי קרב מפעילות מטוסים ליירוט ולתקיפה (אוויר-קרקע). רוב טייסות חיל האוויר הישראלי משתייכות לקטגוריית טייסות קרב. ישנם מטוסי קרב שאותם מטיס טייס בודד, ואחרים (מטוסים דו-מושביים) שאותם מטיסים שני אנשי צוות: טייס ונווט קרב.

טייסות הקרב בחיל האוויר הישראלי מפעילות את המטוסים הבאים:

  • F-16: בדגמי A/B ("נץ"), בדגמי C/D ("ברק"), וכן בדגם F-16I ("סופה") המתקדם ביותר.
  • F-15: בדגמי A/B/C/D ("בז משופר"), וכן בדגם F-15I ("רעם") המתקדם ביותר. מטוס הקרב הגדול ביותר בחיל האוויר הישראלי, בעל כושר נשיאה גבוה ושרידות גבוהה מאוד.

מטוס קרב נוסף הנמצא בשימוש חיל האוויר הישראלי הוא ה-A-4 סקייהוק ("עיט"), אך בעשור השני של שנות האלפיים הוא כבר לא מיועד לביצוע משימות קרב, אלא בעיקר לצורכי הדרכה במסגרת קורס האימון המבצעי (קא"מ) בקורס הטיס.

למרות ההתפתחויות הטכנולוגיות המואצות בתחום כלי הטיס הבלתי מאוישים (כטב"מ), בכוונת ישראל לרכוש מטוסי F-35 ולשדרג את המטוסים במערכות אוויוניקה ישראליות. חיל האוויר צפוי לקבל 20 מטוסים בשנת 2018.

מטוס הקרב הראשון של חיל האוויר היה אוויה S-199 ("סכין"). לאחריו נכנסו לשירות מטוסי ספיטפייר, P-51 מוסטנג, בופייטר, B-17 מבצר מעופף (מפציץ כבד, ולא מטוס קרב כשאר המטוסים ברשימה זו), ומוסקיטו. בשנות ה-50 של המאה ה-20 החלו להיכנס לשירות מטוסי סילון; הראשון שבהם היה המטאור, ואחריו החלה "התקופה הצרפתית" בחיל האוויר, שבה היוו מטוסי קרב צרפתיים את עמוד השדרה של מערך הקרב. הראשון שבהם היה האוראגן, ואחריו באו ווטור, מיסטר, סופר מיסטר (סמב"ד), ומיראז' 3. זה האחרון היה המטוס הראשון שזכה לכינוי עברי - "שחק". לאחר המיראז' נכנס הסקייהוק, "עיט", שהיה המטוס הראשון מתוצרת ארצות הברית. אחריו הגיע לחיל האוויר הF-4 פנטום שכונה בחיל האוויר "קורנס". במקביל, קלט חיל האוויר מטוסים מתוצרת התעשייה האווירית לישראל; הראשון שבהם היה הסער מטוס סופר מיסטר שעבר השבחה. אחריו קלט חיל האוויר את מטוס הנשר והכפיר. החל מסוף שנות ה-70 של המאה ה-20 החל חיל האוויר לקלוט את מטוסי ה-F-15 ו-F-16 לסוגיהם.

טייסות מסוקים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מערך המסוקים בחיל האוויר הישראלי הוקם בשנות החמישים. מפקד טייסת המסוקים הראשון היה אורי ירום. תחילה כלל מסוקים קלים בודדים כגון: ההילר 360 מתוצרת "סיקורסקי" והאלואט II. טייס המסוקים הראשון בחייל היה קרול זבדי שהחל במאי 1951 קורס הסבה למסוקי הילר, ומכונאי המסוקים הראשון היה היטר טיבור (טיבי).

רק בסוף שנות החמישים נקלטו מסוקי תובלה מדגם סיקורסקי S-55 שהתגלו כלא אמינים ומאוחר יותר הסיקורסקי S-58 שרשם פרק מפואר במלחמת ששת הימים.

עידן המסוקים הכבדים נפתח בהקמת טייסת הסופר פרלון ("צרעה"), טייסת 114, מסוק תובלה כבד מתוצרת צרפת בעל יכולות אמפיביות. מסוקים אלו התפרסמו בין השאר בחילוץ ניצולים מהמשחתת אח"י אילת שטובעה סמוך לחוף רומני. מסוקי הבל 206 ("סייפן" לדגם הקצר, "סייפנית" לדגם הארוך) היוו את שדרת מסוקי התובלה הקלים בח"א ושימשו לרוב משימות ההטסה של בכירי צה"ל. כמו כן שירת בעבר בח"א מסוק קל בל 47 שכלל טייס אחד ונוסע לידיו ושימש בשנות השישים לתעבורת מפקדים בשדה.

בעשור השני של המאה ה-21, ה-CH-53 סי סטאליון ("יסעור") הוא מסוק התובלה הכבד בחיל האוויר. מסוק התובלה החדיש ביותר בחיל האוויר הוא ה-UH-60 בלק הוק ("ינשוף") שנכנס לשירות בחיל-האוויר ב-1994, והחליף בהדרגה את הבל 212 ("אנפה").

את עידן מסוקי הקרב פתחו בשנות השבעים ה-MD500 דיפנדר ("להטוט") וה-AH-1 קוברה ("צפע") אליהם הצטרף בתחילת שנות התשעים ה-AH-64 אפאצ'י ("פתן") מתוצרת בואינג שנחשב מסוק הקרב המשוכלל בעולם בזמנו. בשנת 2005 נרכשו מסוקי AH-64D אפאצ'י לונגבאו המכונים בחיל "שרף". מסוקי האפאצ'י לונגבאו נחשבים למתקדמים ביותר בעולם.

מסוק העטלף של ח"א פועל מעל גבי ספינות הטילים מסוג סער 5 של חיל הים. מסוק זה החליף את קודמו הדולפין.

מסוקי ח"א השתתפו במלחמות ישראל החל ממלחמת ששת הימים. מלבד חילוץ פצועים וטייסים שנטשו מעבר לקווי האויב השתתפו מסוקי הסער במשימות רבות שהתפרסמו: פעולת העומק בנג'ע חמדי (סופר פרלון), מבצע תרנגול 53 - חטיפת המכ"ם הרוסי (יסעור), הנחתת סיירת הצנחנים בעומק סוריה במלחמת יום הכיפורים (יסעור) ועוד. מסוקי הקרב של ח"א ביצעו אלפי תקיפות כנגד קיני מחבלים והשמידו אלפי מטרות אויב בלבנון ובשטחי יהודה, שומרון ועזה. באינתיפאדה השנייה ביצעו המסוקים סיכולים ממוקדים כנגד פעילי וראשי טרור פלסטינים.

טייסות תובלה, בקרה ומודיעין[עריכת קוד מקור | עריכה]

מערך התובלה של חיל האוויר אחראי על תובלה צבאית וכן על תובלה במבצעים מיוחדים (כגון מבצע אנטבה והעלאת יהודי אתיופיה).

מערך התובלה מפעיל מטוסים מדגמי C-130 הרקולס ("קרנף"), בואינג 707 ("ראם") ובוננזה A36 ("חופית") מתוצרת ביצ'קראפט, שהחליף את הTB-20 טרינידאד ("פשוש"). מטוסים קלים רבים שירתו בחיל האוויר עוד לפני הקמתו הרשמית, ובהם אוסטר אוטוקרט ("פרימוס"), ביצ'קראפט בוננזה, גראמן G-44 ווידג'ן, מיילס איירוואן M-57, ריפבליק RC-3 סי-בי (מטוס ימי), R.W.D. 13‏, R.W.D. 15, ועוד. כמו כן שירתו בחיל מטוסי תובלה גדולים יותר, ובהם דראגון רפיד, לוקהיד 414 הדסון, נורדואין UC-64A נורסמן, וכן מטוסי תובלה כבדים יחסית כמו קרטיס C-46 קומנדו, לוקהיד 18 לודסטאר, לוקהיד קונסטליישן, PBY קטלינה, דאגלס C-47 דקוטה ודאגלס DC-4 סקיימסטר. מטוסים אלה נרכשו בשנותיה הראשונות של המדינה מכל הבא ליד; חלקם הגדול שירת שנה או שנתיים בלבד ואז הוצא משירות, אם כתוצאה מבעיות טכניות או מאי התאמה למטרות החיל.

בשנות ה-50 של המאה ה-20 רכש חיל האוויר את מטוס התובלה נורד 2501 נוראטלס, ובשנות ה-70 נוסף לחיל מטוס הבואינג 377 סטרטוקרוזר שכונה בחיל האוויר "ענק". באותן שנים רכש חיל האוויר גם מטוסי קישור קטנים יותר: פילטוס PC-6A טורבו-פורטר, דורניר DO-27 "דרור", צסנה 180 ו-205, ואירוספסיאל סוקאטה ראלי. בשנות ה-70 של המאה ה-20 הפעיל חיל האוויר את הביצ'קרפט B-80 "קווין אייר", שכונה בחיל האוויר "זמיר", ומטוסי "ערבה" מתוצרת התעשייה האווירית. באותן שנים נכנסו לשירות גם ה"קרנף" וה"ראם".

מערך הבקרה והמודיעין של חיל האוויר מפעיל מטוסים מסוג "ביצ'קראפט קינג אייר" שנכנסו לשירות בשנות ה-80, וכן דגם מתקדם יותר של המטוס שזכה לכינוי "צופית" ונכנס לשירות בשנות ה-90. ובנוסף מפעיל החיל את מטוס הביצ'קראפט קינג אייר B200 (קוקיה). כמו כן מפעיל חיל האוויר הישראלי מטוסים מסוג סי-סקאן ("שחף") תוצרת התעשייה האווירית, לצורך משימות סיוע אווירי עבור חיל הים. בשנות ה-90 של המאה ה-20 נקלטו בו מטוסי הקישור הקלים מדכם סוקאטה TB-20 טרינדד , שנקראו בחיל האוויר "עגור". חיל האוויר הפעיל למטרות שליטה ובקרה מטוסי E-2 הוקאיי ("דיה") להתראה מוקדמת ובקרה, וכן מטוסי גראמן OV-1 מוהוק, "עטלף".

בשנת 2005 החל חיל האוויר לקלוט את מטוסי ה"נחשון", מטוסי מנהלים מסוג גאלפסטרים V שהוסבו לתצורת איסוף מודיעין אותות (סיגינט) שזכה לכינוי "שביט", ולתצורת בקרה אווירית, שזכה לכינוי "עיטם".

אחזקת מטוסי הבואינג 707 ("ראם") ה-C-130 הרקולס ("קרנף") והגאלפסטרים V ("נחשון") נעשית על ידי התעשייה האווירית, זאת בניגוד לשאר כלי הטיס בחיל האוויר שאחזקתם נעשית על ידי החיילים בגפים הטכניים.

טייסות כלי טיס בלתי מאוישים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מערך כלי הטיס הבלתי מאוישים (כטב"ם) (בעבר נהוג היה להשתמש במושג מזל"ט), שפועל מאז שנת 1971 מפעיל כלי טיס בלתי מאוישים למגוון רב של מטרות. מערך הכטב"ם של חיל האוויר הישראלי זכה לפרסום רב באינתיפאדה השנייה עקב מעורבותם הגבוהה של הכטב"מים בהספקת מודיעין, איתור חוליות קסאם וסיוע בביצוע סיכולים ממוקדים בפעילי טרור. בעבר הפעיל חיל האוויר הישראלי כטב"מי מטרה (שמדמים מטוסים וטילים) וצילום אוויר מתוצרת אמריקנית, אך פרט לכך כל הכטב"מים של חיל האוויר הישראלי הם מתוצרת התעשיות הביטחוניות הישראליות. משרתים במערך הכטב"ם ההרון 1 ("שובל") וההרמס 450 ("זיק") למשימות סיור ואיסוף מודיעין, כמו גם ציון מטרות עבור נשק מונחה לייזר. כן משרת במערך ההארפי ("שיאון"), כטב"ם אוטונומי "מתאבד" למשימות דיכוי הגנה אווירית[3]. כמו כן, מפעיל חיל האוויר כטב"מי תקיפה חמושים‏[4]. לטענת כתב העת אוויאיישן וויק אנד ספייס טכנולוג'י כטב"מים אלו הם למעשה כטב"מי הרמס 450 שצוידו במשגרי טילים‏[5].

באוקטובר 2007 הוצג בבסיס תל-נוף ההרון TP ("איתן"), הכטב"ם שעתיד להיכנס לשירות בחיל האוויר ולקבל כשירות מבצעית בשנה הבאה. וכמו כן הוצג מזל"ט טקטי ה-Skylite B ("עפרוני") שמבצע עבור חיל האוויר איסוף מודיעין חוזי כבר למעלה מחצי שנה.

מערך ההגנה האווירית[עריכת קוד מקור | עריכה]

טיל "חץ 2" נורה מהמשגר במהלך ניסוי טיסה. המערכת, הנמצאת באחריות מערך הנ"מ, מיועדת ליירוט טילים בליסטיים בעת מעופם, והיא המערכת המבצעית היחידה מסוגה בעולם.
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מערך ההגנה האווירית

בצה"ל, כוחות הנ"מ (נגד-מטוסים) כפופים לחיל האוויר. כוחות אלה אחראים על הפלת כלי טיס עוינים וטילים בליסטיים באמצעות ירי מהקרקע ומתן חיפוי נגד-מטוסים לכוחות היבשה של צה"ל. בהתאם לדוקטרינת הגנת שמי המדינה המערבית, נסמך חיל האוויר הישראלי בעיקר על מטוסי יירוט ככלי להשגת עליונות אווירית, כאשר מערך הנ"מ מהווה את קו ההגנה האחרון מפני איומים אוויריים. לוחמי הנ"מ מפעילים אמצעים שונים, ביניהם: טילי הכתף FIM-92 סטינגר ("ברקן"), סוללות טילי MIM-23 הוק וסוללות טילי MIM-104 פטריוט ("יהלום"). כמו כן, מפעיל המערך סוללות טילי "חץ 2", המיועדים ליירוט טילים בליסטיים בעת מעופם.

בפברואר 2007 נבחרה מערכת "כיפת ברזל" על ידי שר הביטחון אהוד ברק לשמש כמערכת ההגנה של צה"ל מפני רקטות קצרות טווח ובאפריל 2011 נפרשה באשקלון ובאר שבע. באותו חודש רשמה המערכת הצלחה מלאה כאשר יירטה רקטות גראד שנורו לעבר אשקלון ובאר שבע.

בנוסף למערכת "כיפת ברזל" מפותחת מערכת "שרביט קסמים" ליירוט רקטות לטווח בינוני וארוך והיא עתידה להשתלב גם כן.

מערך האחזקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מערך האחזקה מעניק למטוסי חיל האוויר את הטיפול הטכני שבלעדיו לא ימריאו. המערך מתפקד ברמות שונות:

  • טיפול שוטף בטייסות בדרג א'
  • תיקונים רציניים יותר במוסכי הבסיסים בטייסת תחזוקה (דרג ב')
  • פירוק מטוסים והרכבתם מחדש, עד הבורג האחרון, ביחידת האחזקה האווירית בדרג ד'.

לכל מטוס מנוהל מעין תיק אישי ובו פירוט כל רשימת התקלות שלו וכל פעולות התחזוקה שבוצעו בו.

מערך הבקרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מערך הבקרה בחיל האוויר הישראלי

מערך הבקרה בחיל האוויר הישראלי אחראי על בניית התמונה האווירית, תמונה של כל כלי הטיס הנמצאים במרחב האווירי של מדינת ישראל וסביבתה. המערך ממונה על פיקוח על התנועה האווירית בכל המרחב האווירי של ישראל, וכן על גילוי וזיהוי נסיונות חדירה למרחב האווירי של מדינת ישראל, והכוונת מטוסי הירוט של החיל אל עבר מטרות אוויריות.

המערך כולל יחידות בקרה אזוריות (יב"א) בהר מירון במצפה רמון, יחידת בקרה אזורית נוספת בבעל חצור ויחידות בקרה מקומיות, דוגמת זה שבבסיס חיל האוויר בעובדה, הפרוסות ברחבי הארץ ומספקות כיסוי של המרחב האווירי של מדינת ישראל וסביבתה באמצעות מכ"מים. על כל יב"א מפקד קצין בדרגת סגן-אלוף. בראש מפקדת יחידות הבקרה (מיח"ה 517) עומד קצין בדרגת אלוף-משנה.

כוחות האוויר המיוחדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיל האוויר מפעיל מספר יחידות למשימות מיוחדות, הידועות שבהן:

טייסות הניסויים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בזרוע האוויר קיימות שתי יחידות ניסויים:

מערך ההדרכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נווטות - לוחמות צוות אוויר בחיל האוויר

הכשרה למקצועות הדרושים בחיל האוויר נעשית בדרך כלל באחד מבתי הספר של החיל, ולאחריו הכשרה תוך כדי עבודה ביחידה מבצעית. חלק מהמקצועות המיוחדים בחיל האוויר עוברים את ההכשרה במלואה בבסיסי שטח, כגון מכונאים מוטסים שמרבית הכשרתם היא בבסיס תל נוף, וטכנאי בדיקות לא הורסות (אל הרס) המוכשרים ביחידת האחזקה האווירית של חיל האוויר. מערך ההדרכה של חיל האוויר הישראלי כולל שישה בתי-ספר עיקריים:

מדי החיל[עריכת קוד מקור | עריכה]

כובע מצחייה
  • חוגרים וקצינים עד כניסתם לקבע: מכנסיים וחולצה בצבע חקי בהיר.
  • נגדים מדרגת רס"ל, קצין שסיים קורס טיס, קצין בתפקיד ייצוגי וקצינים בקבע (מדרגת סרן ומעלה): מכנסיים בצבע כחול וחולצה כחולה בהירה.
  • דרגות החוגרים הנגדים והקצינים בצבע כסף על רקע כחול.
  • לקצינים כובע מצחייה כחול עם סמל חיל האוויר.

כומתת החיל היא בצבע אפור כהה עם סמל חיל האוויר כסוף.

מפקדי חיל האוויר[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפקד חיל האוויר הישראליראשי תיבות: מח"א) הוא קצין בדרגת אלוף.

ספירת מפקדי חיל האוויר הרשמית מתחילה בישראל עמיר, אך למעשה לפניו מונו שני מפקדים: יהושע אייזיק (אשל), שהיה מפקד "המועצה הכללית לתעופה" ומפקד שירות האוויר של ההגנה עוד בטרם שינה זה את שמו ל"חיל האוויר" ואלכס זילוני, ששירת כמוביל בחיל האוויר המלכותי של בריטניה, אשר החליף אותו זמן קצר לאחר מכן. דרגי הפיקוד של חיל האוויר לא הכירו בשניהם, ומבחינה מעשית, לא הכירו גם בפיקודו של ישראל עמיר, ונמנעו משיתופו בקביעת מדיניות והחלטות שונות. הפיקוד התייצב רק לאחר שמונה אהרון רמז כמפקד החיל. מינויו של מפקד חיל האוויר, נדון במטה הכללי ומתקבל על ידי הרמטכ"ל תוך אישורו של שר הביטחון.

שם תקופת כהונה כמפקד החיל הערות
ישראל עמיר מאי 1948 - יולי 1948 לא היה טייס
אהרון רמז יולי 1948 - דצמבר 1950  
שלמה שמיר דצמבר 1950 - אוגוסט 1951 המפקד השלישי של חיל הים
חיים לסקוב אוגוסט 1951 - מאי 1953 הרמטכ"ל החמישי של צה"ל, לא היה טייס
דן טולקובסקי מאי 1953 - יולי 1958  
עזר ויצמן יולי 1958 - אפריל 1966 הנשיא השביעי של מדינת ישראל
מרדכי הוד אפריל 1966 - מאי 1973  
בני פלד מאי 1973 - אוקטובר 1977  
דוד עברי אוקטובר 1977 - דצמבר 1982  
עמוס לפידות דצמבר 1982 - ספטמבר 1987  
אביהו בן-נון ספטמבר 1987 - ינואר 1992  
הרצל בודינגר ינואר 1992 - יולי 1996  
איתן בן-אליהו יולי 1996 - אפריל 2000  
דן חלוץ אפריל 2000 - אפריל 2004 הרמטכ"ל ה-18 של צה"ל
אליעזר שקדי אפריל 2004 - מאי 2008  
עידו נחושתן מאי 2008 - מאי 2012
אמיר אשל החל ממאי 2012 מפקד חיל האוויר הנוכחי

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שורשי חיל האוויר הישראלי
Tayas48.jpg

מלחמת העצמאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אוסטר אוטוקרט "פרימוס". אחד המטוסים הראשונים של חיל האוויר הישראלי
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – חיל האוויר הישראלי במלחמת העצמאות
חניכי קורס טיס מס' 2, קורס הטיס הראשון שהתנהל כולו בישראל. בתמונה, לפי דרגתם בסיום שירותם בצה"ל:
שורה עליונה, מימין לשמאל: סא"ל משולם ("שוליק") ספיר, יהושע בובטס (נפצע בטיסת אימונים), אפרים סמולארג' (הודח מהקורס), סא"ל אורי יפה, סרן בני רון, צבי ("צוץ") לנדאו (הודח מהקורס), אל"ם יעקב סלומון, אל"ם יואש צידון (צ'אטו).
שורה מרכזית, מימין לשמאל: סרן לזלי אוסטרוב (נהרג בטיסה), "לא ידוע", סג"מ גבריאל מאיר (נהרג בטיסה), רס"ן רענן לוריא (האחרון שהודח מהקורס), אלוף בני פלד, סא"ל אריאל נאייר.
יושבים, מימין לשמאל: סג"מ שמואל שמואלי (נהרג בטיסה), סא"ל הלל ספקטור, סגן עמרי אריאב (נהרג בטיסה), גדעון בדש (הודח מהקורס).

ראשיתו של חיל האוויר הישראלי היה "שרות האוויר", הזרוע האווירית של ההגנה שהתפתחה בהמשך לחיל האוויר הישראלי. באוקטובר 1947, ובתחילת מלחמת העצמאות הפעיל שרות האוויר רק מטוסי סיור קלים. מפקדו הראשון היה יהושע אייזיק (אשל). באפריל 1948 החליף השם "חיל האוויר", בהדרגה, את השם "שרות האוויר", מבלי שפורסמה הודעה רשמית על כך. רק אחרי פלישת צבאות ערב השיג חיל האוויר מטוסי קרב בעלי חימוש תקני. בפעולתם הראשונה, ב-29 במאי 1948, תקפו ארבעה מטוסי אוויה S-199 את ראש הטור המצרי סמוך לג'סר איסדוד מצפון לאיסדוד. אחד הטייסים, אדי כהן, נהרג, עוד השתתפו בתקיפה מודי אלון, עזר ויצמן, ולו לנרט. התקפה דומה נערכה גם על ראש הטור העיראקי באזור טול כרם. ימים מספר לאחר מכן השיג חיל האוויר הצלחה מוראלית חשובה עת הפיל הטייס מודי אלון, במטוס אוויה, שני מטוסים מצריים שהפציצו את תל אביב לאור יום.

ב-4 ביוני 1948 תקפו שלושה מטוסי חיל האוויר ספינה מצרית שהתקרבה לחופי תל אביב. אחד המטוסים נפגע ונפל לים, ושני טיסיו דוד שפרינצק ומתי סוקניק נהרגו (אנדרטה לזכרם מוצבת בגן העצמאות בתל אביב).

עם התבססותו, רכש חיל האוויר עליונות אווירית בשמי הארץ ואף הפציץ ערי בירה של מדינות האויב. עמאן הופצצה ב-2 ביוני, דמשק הופצצה ב-10 ביוני 1948 וקהיר הופצצה ב-15 ביולי 1948. לחיל האוויר היה חלק נכבד בשמירת הקשר עם הנגב המנותק, עת העביר במבצע "אבק" (אוגוסט - אוקטובר 1948), אלפי טונות אספקה אל הנגב ואלפי חיילים אל הנגב וממנו. כן שמר חיל האוויר על הקשר עם סדום.

במחצית השנייה של 1948 רכש חיל האוויר עליונות אווירית על חילות האוויר הערביים, דבר שהתבטא בהשתתפותו במבצעים האחרונים של המלחמה, כמו מבצע שוטר בסוף יולי, מבצע יואב ב-15 עד 22 באוקטובר. מבצע חירם בסוף אותו חודש, ובמבצעים בחזית הדרום שסיימו את המלחמה, ובראשם מבצע חורב, בסוף דצמבר ובימים הראשונים של 1949. עם זאת, גם בשלבים אלה כוחו היה דל מכדי להשפיע באופן מכריע על מהלך המלחמה. לקראת תום מלחמת העצמאות היה חיל האוויר שליט יחיד בשמי מדינת ישראל. ב-7 בינואר 1949, בתקרית האוויר הישראלית-בריטית, אף הפיל חמישה מטוסים בריטיים שחגו מעל כוחות צה"ל בחזית הדרומית.

במלחמת העצמאות שירתו בחייל גם נשים טייסות. אחת מהן, זהרה לביטוב, נהרגה בתאונת מטוס באוגוסט 1948.

בסך הכול הפיל חיל האוויר 21 מטוסי אויב במלחמת העצמאות.

לאחר המלחמה היו בחיל האוויר 173 מטוסים מ-20 דגמים. רק 74 מהמטוסים היו שמישים, ומתוכם רק 15 היו מטוסי קרב והפצצה‏[6].

הוויכוח על מעמדו של חיל האוויר[עריכת קוד מקור | עריכה]

במקביל למלחמה ועם הקמת צה"ל התקיים ויכוח עז על מקומו של חיל האוויר ותפקידו בצה"ל. הפיקוד העליון של צה"ל, בראשות יגאל ידין (שהיה ראש אגף מבצעים והמפקד בפועל של צה"ל) ראה בחיל האוויר חיל מסייע, כמו חיל התותחנים. מכיוון שכך, ראה המטכ"ל את חיל האוויר ככפוף לו בכל ההיבטים, וסבר שכל ענייני החיל אמורים להגיע מהמעטפת הכלל צה"לית, כמו כל חיל אחר. היבט בולט של תפיסה זו הייתה ההנחה שמפקד החיל אינו חייב להיות טייס, אלא קצין בכיר שיידע לנהל את החיל על פי כללי הניהול והפיקוד של כל חיל אחר. כך התמנה ישראל עמיר למפקד הראשון של חיל האוויר, למרות העובדה שלא היה לו עבר כאיש תעופה.‏‏[7]

בניגוד לתפיסה זו עמדו ראשי חיל האוויר על כך שעצמאותו של החיל חייבת להישמר, וכי על החיל להיות כפוף ישירות לרמטכ"ל. לתפיסתם, לחיל האוויר יש משימות ייחודיות, הדורשות שהחיל יהיה עצמאי ברוב התחומים שהוזכרו לעיל, הן בתחומים מבצעיים ומודיעיניים והן בתחומים ארגוניים ולוגיסטיים. ראשי החיל דרשו שמפקדם יהיה טייס, ואף הצביעו על אהרן רמז, ששירת כטייס קרב בחיל האוויר המלכותי הבריטי במלחמת העולם השנייה בזירת מערב אירופה. ואולם, רמז היה פלייט סרג'נט בלבד (באנגלית: Flight Sergent, סמל טיס, דרגה המקבילה בערך לדרגת רב סמל מתקדם בצה"ל), וכך לא נשמעה דעתו מול הפיקוד הבכיר של צה"ל.‏‏[8][9]

המחלוקת יצרה קשיים עמוקים בתפקוד חיל האוויר, שהגיעו לשיאם לאחר קרבות עשרת הימים, באמצע יולי 1948. הפיקוד העליון האשים את חיל האוויר בכישלונות מבצעיים ובחוסר יעילות. אהרן רמז האשים בתגובה את הפיקוד העליון בכך שאינו מאפשר לחיל האוויר את התנאים הדרושים להצלחתו‏[10]. בעצת מתנדבים מדרום אפריקה פנה דוד בן-גוריון לססיל מרגו, יהודי תושב דרום אפריקה שהיה קולונל בחיל האוויר הדרום-אפריקאי ומפקד כנף במהלך מלחמת העולם השנייה, וביקש ממנו להגיע לארץ ולסייע בארגון חיל האוויר.

מרגו הגיע לארץ ב-12 ביולי, ולאחר כמה שבועות הגיש לבן-גוריון את המלצותיו. הוא קבע שהיעד העיקרי של חיל האוויר צריך להיות השמדת כוחו האווירי של האויב, ולקראת יעד זה צריך חיל האוויר להתארגן - מבצעית, ארגונית ומקצועית. חיל האוויר, על פי המלצותיו של מרגו, צריך להיות כפוף ישירות לרמטכ"ל, ולהיות בעל עצמאות ארגונית ומבצעית. מרגו הציע דרכים לארגון פנימי של עבודת החיל ולממשק של החיל עם המטכ"ל, ודרש שהשינוי יתרחש בתוך זמן קצר. המלצותיו של מרגו הביאו להתנגדות רבה. אחד הנושאים שעליהם התנהל ויכוח חריף במיוחד היה השליטה במערך המכ"ם בצה"ל. באותה תקופה לא היו כלל מכשירים כאלה בישראל, אך מרגו עמד על כך שהכרחי לרכשם, ושמערך המכ"ם יהיה בשליטת חיל האוויר.

בן-גוריון אימץ מיד את המלצותיו של מרגו. אחת ההמלצות החשובות של מרגו הייתה שחיל האוויר יהיה בפיקוד אנשי צוות אוויר ישראליים, ולא מתנדבים יהודים או לא יהודים שיחזרו בכל עת לארצותיהם. המלצה זו הייתה מקובלת גם על מתנגדיו, ובן-גוריון אימץ גם אותן. בן-גוריון הציע למרגו עצמו לעמוד בראש החיל, אך הוא סירב. שלושה ימים לאחר הגשת ההמלצות מונה אהרן רמז לתפקיד מפקד החיל.‏‏[7][10]

המלצותיו של מרגו היו דומות בעיקרן להמלצות שהגיש אהרן רמז זמן רב לפני כן. ואולם, רמז היה, כאמור, סמל בלבד, שהסתמך על תאוריה; מרגו, לעומתו, היה קצין בדרגת קולונל שפיקד על יחידה גדולה בצבא מאורגן, והכיר מבפנים את ההתנהלות המעשית של חיל אוויר גדול. משום כך הייתה לו סמכות רבה, ובן-גוריון יכול היה לאמץ את המלצותיו ולגבות אותו מול המתנגדים להן. המבנה שהציע מרגו היווה את הבסיס לארגון חיל האוויר ולפעילותו, למעשה עד היום.‏‏[7][10]

מבצע קדש[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבצע קדש נפתח באוקטובר 1956 כשרביעיית מטוסי מוסטנג נשלחה לנתק את קווי הטלפון מערבית למיתלה, על מנת למנוע דיווח על מהלכי הכוחות הישראליים.

גדוד הצנחנים בפיקוד רפאל איתן (רפול) הוצנח ליד מצבת פארקר במעבר המיתלה בסיני ("מבצע מכבש"). את ההצנחה ביצעה טייסת מטוסי דקוטה שהמריאה מבסיס תל נוף. אחת מטייסי המשנה הייתה הטייסת יעל רום.

בנוסף להצנחת הצנחנים השתתף ח"א בפעולות תקיפה קרקעיות ובחיפוי על כוחות הקרקע. מטוסי הקרב העיקריים היו: מיסטר, אוראגן, מטאור ו-P-51 מוסטנג. מלחמה זו הייתה הפעם הראשונה בצה"ל שבו נעשה שימוש מבצעי בכסא מפלט. הטייס שנטש את מטוס המיסטר שלו היה בני פלד, לאחר שנפגע מאש נ"מ ליד ראס נצרני.

זוג מטוסי אוראגן השתתפו בתקיפת המשחתת המצרית איברהים אל אוול שניסתה להפגיז את חיפה, נכנעה וצורפה לחיל הים כמשחתת "חיפה".

בשל העובדה שבמבצע סיני לא היו לח"א מסוקים בשימוש מבצעי, ביצעו מטוסי הפייפר את רוב משימות התובלה הקלה, ובכללן שינוע מפקדים וחילוץ פצועים. מטוסי הפייפר השתמשו בכבישים כמסלולי טיסה, כדי להתקרב לכוחות הלוחמים, שהיו רחוקים ממסלולי טיסה מוסדרים.

במהלך הקרבות איבד החיל 15 מטוסים, רובם מאש נ"מ, ו-5 טייסים נהרגו. בקרבות אוויר הפילו טייסי החיל 7 מטוסים מצריים - 4 מטוסי ומפייר ו-3 מטוסי מיג 15.

מלחמת ששת הימים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלחמת ששת הימים נפתחה ב-5 ביוני 1967 בשעה 7:45 בבוקר במהלומה אווירית מקיפה, לאחר ימי ההמתנה מורטי העצבים בעקבות חסימת נתיבי השיט במצרי טיראן למעבר ספינות מישראל, עליה החליט גמאל עבד אל נאצר, נשיא מצרים.

קצינים מחיל האוויר הישראלי ליד מטוס מצרי שהושמד בסיני במלחמת ששת הימים
מיראז' 3C עם סימון 13 הפלות. המיראז'ים היוו את עמוד השדרה של חיל האוויר הישראלי במלחמות ששת הימים, ההתשה ויום הכיפורים.

לרשות חיל האוויר הישראלי עמדו 203 מטוסי קרב מהם 197 שמישים, מתוכם 65 מטוסי מיראז' 3, 35 מטוסי סופר מיסטר, 33 מטוסי מיסטר, 19 מטוסי ווטור ו-51 מטוסי אוראגן[11]. בשעות הראשונות של המלחמה תקף חיל האוויר הישראלי בסיסים צבאיים ושדות תעופה במדינות אויב ב"מבצע מוקד". המיתקפה הישראלית ניחתה בהפתעה מוחלטת ולמעשה הכריעה את המלחמה מראשיתה, בהשמידה את עיקר חילות האוויר של צבאות ערב על הקרקע. חיל האוויר הישראלי הנחית מכה אווירית, בו זמנית כמעט, על כל שדות התעופה המצריים. שדות התעופה הותקפו פעמים אחדות באותו יום וחיל האוויר המצרי שותק כמעט לגמרי למשך שארית המלחמה. מיד לאחר המכה הראשונה, הותקפו גם שדות התעופה שממזרח למדינה והונחתה מכה על שדות התעופה של חיל האוויר הסורי, חיל האוויר הלבנוני וחיל האוויר הירדני והופצץ גם שדה התעופה העיראקי המערבי ביותר. בניגוד למתקפה היבשתית שכוונה תחילה רק נגד החזית המצרית, ההתקפה האווירית כוונה להשגת עליונות אווירית למשך כל ימי הלחימה. כ-350 מטוסים הושמדו ביום הראשון למלחמה מתוך כ-600 המטוסים שהיו למדינות הערביות הלוחמות. עד סוף המלחמה הושמדו 451 כלי טיס של חילות האוויר הערביים, לעומת 45 מטוסים שאבדו לחיל האוויר הישראלי. במלחמה נהרגו 25 טייסים ישראלים ו-7 נוספים נשבו. בתום הלחימה נותרו בחיל 139 מטוסים שמישים.

המתקפה המקדימה המוצלחת איפשרה לחיל האוויר הישראלי להגיש סיוע התקפי נמרץ לכוחות היבשה הישראליים, בצורה הולכת וגוברת במשך כל ימי הלחימה. הותקפו מהאוויר כוחות שריון וארטילריה של צבאות ערב, והחישו במידה רבה את שבירת צבאות ערב. התקפות על העורף הישראלי מהאוויר במהלך המלחמה היו מעטות.

מלחמת ההתשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

A-4 סקייהוק ("עיט")

במלחמת ההתשה פעל חיל האוויר בתקיפה של מטרות קרקע ובקרבות אוויר. תקיפות של מטרות אזרחיות בעומק מצרים היו בין הגורמים שהביאו לסיומה של המלחמה. חיל האוויר היה גורם עיקרי במלחמה זו, שבה סבלו כוחות היבשה מנחיתות ניכרת. החיל ביצע 12,850 גיחות במהלך המלחמה, שבהן הוטלו יותר מ-50,000 פצצות. חיל האוויר המצרי איבד 92 ממטוסיו, ולחיל האוויר הישראלי אבדו 15 מטוסים.

פעולות בולטות של חיל האוויר במלחמה זו:

מלחמת יום הכיפורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – חיל האוויר הישראלי במלחמת יום הכיפורים
F-4 פנטום ("קורנס")

מלחמת יום הכיפורים הייתה הקשה במלחמותיו של חיל האוויר, והוא ספג בה אבידות ניכרות במטוסים ובטייסים, בעיקר עקב פגיעות של טילי קרקע-אוויר (טק"א). "הטיל כופף את כנף המטוס", אמר על כך עזר ויצמן, מפקדו לשעבר של חיל האוויר. בקרבות אוויר ככלל הפגין החיל עליונות על פני חילות האוויר הערביים.

חיל האוויר הישראלי היה מקור החשש העיקרי בצבאות הערביים לפני המלחמה, והם ריכזו מאמצים רבים הן בהיבט ההצטיידות והן בהיבט התכנון על מנת לנטרל את ההשלכות הנובעות מעליונותו על פני חילות האוויר שלהם‏[12]. עליונות זו הייתה אחת הסיבות לקונספציה שהטעתה את מקבלי ההחלטות בצד הישראלי לפני פרוץ המלחמה.

ביומה השני של המלחמה ביצע חיל האוויר את השלב הראשון של "מבצע תגר" והתקיף ב-40 גיחות 7 שדות תעופה במצרים, אך הפסיק את המבצע בשלב שבו היו אמורים להיות מושמדים טילי הנ"מ וסוללות התותחים. המבצע הופסק בהוראת שר הביטחון משה דיין שביקש להפעיל את "מבצע דוגמן-5" לתקיפה של כוחות הנ"מ הסוריים. מבצע זה נעשה ללא הכנה מדוקדקת וללא מודיעין, ותוצאותיו היו נפילת שישה מטוסי פנטום ומבלי שסוללות הטילים הסוריות נפגעו כמעט.

בד בבד עסק חיל האוויר באינטנסיביות במתן סיוע לכוחות הקרקע, שניהלו קרבות בלימה מרים בימיה הראשונים של המלחמה. הסיוע האווירי מנע מצבא סוריה לכבוש את דרום רמת הגולן, וסייע בבלימת התקדמותו של הצבא המצרי מזרחה ב-14 באוקטובר. פעילות זו צמצמה את פעילות החיל בתקיפת חילות האוויר ומערכי הטילים של האויב. רק עם השיפור במצבם של כוחות היבשה, ובפרט לאחר פגיעה של כוחות שריון בסוללות הטק"א, החל חיל האוויר בתקיפות של שדות תעופה בעומק מצרים ומטרות תשתית ושדות תעופה בעומק סוריה.

על פי ד"ר שמואל גורדון "חיל האוויר תרם תרומה מכרעת לבלימת הכוחות הסוריים והמצריים, הגן באופן מוחלט על כוחות צה"ל בדרכם לחזית ועל האוכלוסייה האזרחית, תקף שדות תעופה וניטרל את חילות האוויר של מצרים ושל סוריה...במשימה החשובה ביותר עבור חיל האוויר - השמדת הטק"א - הוא לא הצליח ב-7 באוקטובר מכיוון שלא ניתן לו להילחם בהתאם לדוקטרינה שלו. אולם רק חיל האוויר היה יכול להציל את המדינה מסכנה לאומית קיומית מיידית באותו יום"‏‏‏[13].

במהלך כל ימי הלחימה איבד חיל האוויר הישראלי 102 מטוסים. חיל האוויר המצרי איבד 235 מטוסים, וחיל האוויר הסורי איבד 135 מטוסים.

מלחמת לבנון[עריכת קוד מקור | עריכה]

מטוס F-16 נץ 107, שהשתתף בהפצצת הכור העיראקי והפיל 6.5 מטוסים בקרבות האוויר של מלחמת לבנון

במהלך מלחמת לבנון הופלו על ידי חיל האוויר הישראלי כ-100 מטוסים סוריים, מבלי שאיבד אף מטוס בקרבות אוויר. טייסי חיל האוויר הישראלי הפילו 80 מטוסים סוריים בקרבות אוויר, והשאר הופלו באש נ"מ וגורמים נוספים.

ב-9 ביוני, היום הרביעי למלחמה, פתח חיל האוויר במבצע ערצב-19 לתקיפת מערך טילי הקרקע-אוויר הסורי בבקעת הלבנון. מטוסי החיל השמידו את סוללות הטילים תוך שעות ספורות בלבד. במהלך התקיפה התפתח קרב האוויר הגדול בעידן הסילון, שבו השתתפו כ-120 מטוסי קרב, והופלו 29 מטוסי קרב סוריים. למחרת הופלו 30 מטוסים סוריים נוספים. אף מטוס מחיל האוויר הישראלי לא נפגע בקרבות האוויר.

במקביל, מסוקי AH-1 קוברה של חיל האוויר השמידו מאות כלי רק"מ סורים, לרבות עשרות טנקים, כולל מדגם טי-72.

ב-24 ביולי הופל בטיל קרקע-אוויר מטוס הפנטום של הטייס סרן גיל פוגל‏[14], והנווט רס"ן אהרון כץ והם נטשו את המטוס. לאחר הגעתו לקרקע נלקח פוגל בשבי הסורי, ואילו כץ פגע בקרקע במהירות גבוהה, וככל הנראה נהרג במקום. לאחר שנתיים פוגל שוחרר במסגרת עסקת חילופי שבויים, שכללה גם את החזרת גופתו של כץ לארץ.

האינתיפאדה השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מסוק אפאצ'י AH-64 של חיל האוויר, שימש ככלי מרכזי בחיסול פעילי טרור פלסטינים במסגרת מדיניות "הסיכולים הממוקדים"

באינתיפאדה השנייה בלט חלקם של מסוקי הקרב של חיל האוויר בפעולות של "סיכול ממוקד" ובתקיפה של מתקני מחבלים, כגון מחרטות לייצור רקטות "קסאם" ומשגרי "קסאם". נעשה שימוש נרחב בכטב"מים. את השינויים הללו הוביל האלוף דן חלוץ, שגם שם דגש על נוהלי בטיחות והוריד באופן משמעותי את התאונות בחיל.

מפקד חיל האוויר שהחליף את חלוץ, האלוף אליעזר שקדי, המשיך בשילוב פעילות חיל האוויר עם פעילות כוחות הקרקע, דבר שבא להבשלה בטקטיקת "הבועה האווירית" שנחלה הצלחה רבה במבצע ימי תשובה (כ-90 מחבלים הרוגים) ובמבצע גשמי קיץ (למעלה מ-270 מחבלים הרוגים)‏[15]. במבצעים אלה חיפו מסוקי הקרב על כוחות הקרקע והשמידו חוליות נ"ט וחוליות קסאם בשעה שמטוסי חיל האוויר תקפו מטרות תשתית.

מלחמת לבנון השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במלחמת לבנון השנייה ביצעו מטוסי הקרב של חיל האוויר מספר חסר תקדים של 10,337 גיחות והשמידו אלפי מטרות תשתית ויעדים של ארגון חזבאללה בביירות ובדרום לבנון, בהם: גשרים, מפקדות, בונקרים, מחסני אמל"ח, משגרי רקטות, צירי תנועה ראשיים, משאיות רקטות מסוריה וכלי רכב של הארגון. באחד משלבי המבצע, היו למעלה מ-100 מטוסים באוויר בו זמנית. מסוקי הקרב ביצעו למעלה מ־2,400 גיחות וחיפו על כוחות הקרקע שפעלו בדרום לבנון. מסוקי הסער של החיל ביצעו 2,051 גיחות שכללו פינוי פצועים תחת אש מהקרבות בדרום לבנון והנחתת יחידות קומנדו לפעולות בעורף לבנון. מטוסי התובלה ביצעו 1,263 גיחות. חיל האוויר הפעיל גם באופן נרחב כטב"מים על מנת לאתר מטרות ולאכן למטוסים משגרי רקטות בזמן אמת, אותם השמידו מטוסי הקרב. בסך הכול שוגרו 1,502 גיחות של כלי טיס בלתי מאוישים שהסתכמו ב-16,418 שעות טיסה. מטוסי חיל האוויר כתשו מהאוויר את רובע הדאחייה של חזבאללה בדרום ביירות והשמידו את מפקדות הארגון ובתיהם של ראשיו.

מטוס קרב מדגם F-16I סופה. מטוסים אלה ביצעו מספר רב של גיחות הפצצה במלחמת לבנון השנייה

למעלה מ-20 מבצעי קומנדו בוצעו על ידי חיל האוויר. ב"מבצע חד וחלק" פשטו סיירת מטכ"ל ויחידת שלדג על מפקדת חזבאללה שמוקמה בבית חולים בבעלבק, הרגו כ-20 מחבלים, שבו כמה ולקחו שלל חומר מודיעיני.

בנוסף למשימות ההתקפיות, עסקו טייסות הבלקהוק UH-60 בפינויי פצועים, לעתים תחת אש כבדה.

במהלך הלחימה אירעו מספר תאונות מבצעיות בחיל האוויר. בתאונות אלה ניזוק מטוס F-16I ("סופה") אחד (שנפגע בעת ההמראה), אבדו שני מסוקי אפאצ'י ("פתן") שהתנגשו זה בזה‏[16], מסוק אפאצ'י-לונגבאו ("שרף") התרסק כתוצאה מכשל טכני ברוטור הזנב‏[17], ושלושה כטב"מים‏[18], כתוצאה מתאונות אלו נהרגו שלושה טייסים ועוד שלושה נפצעו קשה. עוד כשל מבצעי היה ההפצצה של בניין הסמוך לבניין ובו רוכזו 57 אזרחים לבנונים בכפר קאנא, דבר הגרם לקריסת המבנה ומותם של 28. הפעולה גרמה לגינויים כלפי ישראל ברחבי העולם.

ב-12 באוגוסט 2006 לפנות בוקר, הטיס חיל האוויר כוח גדול של צנחנים באמצעות יותר מ-50 מסוקים אל עומק השטח, במה שמוגדר כמבצע ההנחתה הגדול בתולדות צה"ל מאז מלחמת יום הכיפורים[19]. באותו יום הופל מסוק מסוג יסעור על ידי חזבאללה, באמצעות טיל SA-16 שחזבאללה כינה "וועד". לאחר שהספיק להוריד את הלוחמים, המריא המסוק מהמקום ואז נפגע. חמישה אנשי צוות אוויר נהרגו‏[20].

לקראת סיום המלחמה הפילו מטוסי F-16 מדגם "ברק" שני מזל"טים של החזבאללה (המזל"טים מדגם אבאביל תוצרת איראן).

על פעילותם במלחמה קיבלו טייסי חיל האוויר עיטור המופת אחד וארבעה צל"שי רמטכ"ל. שתי טייסות מסוקי הבלק-הוק של החיל קיבלו צל"ש יחידתי: טייסת 123 ("ציפורי המדבר") וטייסת 124 ("החרב המתהפכת") על פועלן לחילוץ פצועים‏[21].

מבצע עופרת יצוקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מטוס F-16I של טייסת אבירי הזנב הכתום ממריא לתקיפת מטרות במסגרת מבצע עופרת יצוקה

מבצע עופרת יצוקה נגד החמאס וירי רקטות לעבר ישראל נפתח ב-27 בדצמבר, בשעות הבוקר המאוחרות, והחל בגל הפצצות אוויריות כבדות של חיל האוויר באמצעות מטוסי קרב (מדגמי F-15, F-16) ומסוקי קרב (מדגמי AH-1 קוברה ו-AH-64 אפאצ'י). בשני גלי ההפצצה הראשונים נפגעו 100 מטרות. במכה הראשונה נהרגו למעלה מ-155 אנשי חמאס ואנשי ביטחון פלסטינים. באותו יום תקף חיל האוויר עוד 70 מטרות ברצועת עזה. הפלסטינים דיווחו על כ-270 הרוגים וכ-750 פצועים[22] רובם פעילי חמאס ומיעוטם אזרחים‏. את ההפצצה המסיבית ביום הראשון של המבצע, בו נפגעו מטרות ופעילי חמאס רבים תיכנן האלוף אליעזר שקדי, לשעבר מפקד חיל האוויר, בסיוע אמ"ן והשב"כ.

ב-28 בדצמבר, למחרת, תקף חיל האוויר הישראלי 40 מנהרות תת-קרקעיות בציר פילדלפי[23]. צה"ל העריך שהמהלך שיבש את הזרמת אמצעי הלחימה דרך מנהרות ממצרים.

ב-29 בדצמבר, היום השלישי למבצע, המשיך צה"ל לתקוף כ-100 יעדים נוספים בעזה, וחיסל בכירים בחמאס ובג'יהאד האסלאמי[24].

תקיפות אוויריות של מטרות טרור ומשרדי חמאס נמשכו גם בימים הבאים. ב-31 בדצמבר הרג חיל האוויר את עמאר אבו ע'לולא, בכיר במערך הרקטי של הג'יהאד האסלאמי, ו-3 פעילי טרור נוספים, כאשר תקף מחסן אמל"ח בח'אן יונס[25]. ב-1 בינואר 2009 חוסל ניזאר ריאן, מס' 3 ב"זרוע המדינית" של החמאס, שהיה מעורב בפיגועי טרור כנגד ישראלים, בהפצצת ביתו במחנה הפליטים ג'בליה. בחיסול נהרגו עוד 18 אנשים, רובם בני משפחתו של ריאן. הבניין שבו גר שימש כמפקדה ומרכז תקשורת, מחסן אמל"ח ותחמושת, וכן הסתיר פתח של מנהרה.

אלוף פיקוד הדרום, יואב גלנט, הציג שינוי בשיטת הלחימה של צה"ל בפעילי הטרור:

"בעבר כל מפקד בחמאס בנה בית של שלוש קומות, כאשר קומת המרתף שימשה מחסן לאמצעי לחימה, קומת הביניים הייתה המפקדה שלו ובקומה השלישית התגוררה המשפחה, אחרי שבמשך השנים הם הבינו שצה"ל לא יפגע במבנה בגלל המשפחה. ברגע ששינינו את הקונספט באמצעות התקשרות למשפחה וירי של פצצה בודדת, כשלאחר מכן הבניין הושמד - המפקד נותר מוטרד מכך שאין לו מפקדה וגם אין לו בית לבני משפחתו"‏‏‏[26].

גם כשהחלה הפעולה הקרקעית המשיך חיל האוויר בתקיפת מטרות טרור ברצועה ומתן סיוע באש ובמודיעין לכוחות הקרקע.

ב-15 בינואר ביצע חיל האוויר הישראלי סיכול ממוקד בבכירי חמאס וחיסל את סעיד סיאם, שר הפנים בממשלת חמאס, את איאד סיאם אחיו, שגם הוא בכיר בחמאס, וסלאח אבו שרח, המקשר בין הזרוע המדינית לזרוע הצבאית של חמאס.‏‏‏‏‏[27]

לאחר מבצע עופרת יצוקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

משגר של סוללת כיפת ברזל מבצעית שנפרסה ליד אשקלון באפריל 2011 ורשמה יירוט ראשון מוצלח ב-7 באפריל 2011.

במרץ 2009 פרסמה רשת CBS כי כלי טיס של חיל האוויר הישראלי תקפו שיירת משאיות אמל"ח שהועברה מאיראן לחמאס דרך סודאן. בתקיפה, שבוצעה בשטח סודאן, הושמדו 17 משאיות ונהרגו 39 מאנשי השיירה.‏‏‏[28] כמו כן, הגיעו דיווחים כי חיל האוויר הפציץ גם ספינת נשק איראנית שעגנה בעיר הנמל פורט סודאן.‏‏‏[29] לדיווחים אלה לא ניתן כל אישור רשמי בישראל, אך ראש הממשלה, אהוד אולמרט, התייחס ככל הנראה לתקיפה כשאמר במסיבת עיתונאים ביום שבו פורסם הדבר כי ישראל פועלת לחיזוק ההרתעה במקומות קרובים ובמקומות רחוקים.‏‏‏[30]

ב-2011 הפכה מערכת "כיפת ברזל" למבצעית ורשמה יירוטי בכורה מוצלחים באפריל 2011. המערכת, שמופעלת על ידי מערך ההגנה האווירית, זכתה לפרס ביטחון ישראל 2012 בעקבות תפקודה המוצלח במספר עימותים והסלמות סביב רצועת עזה, בהם יירטה למעלה מ-100 רקטות גראד והצילה חיים רבים.

ב-23 באוקטובר 2012 אירע פיצוץ גדול במפעל הנשק "ירמוך" שבסודאן בו הושמד המפעל ומספר רב של רקטות וטילי קרקע-קרקע. הפיצוץ יוחס להפצצה מהאוויר שביצע חיל האוויר הישראלי, אך ישראל נמנעה מלקחת אחריות לתקיפה.

בנובמבר 2012 היה חיל האוויר הכוח העיקרי במבצע עמוד ענן כאשר תקף מהאוויר למעלה מ-1,500 מטרות טרור ברצועת עזה, רובן משגרי רקטות, חלקם הוטמנו מתחת לקרקע. התקיפות האוויריות הסבו פגיעה קשה לחמאס והשמידו כמעט לחלוטין את מערך רקטות הפג'ר 5 ארוכות הטווח שנועדו לפגוע בגוש דן. מנגד, 5 סוללות כיפת ברזל (סוללה חדשה נפרשה בנוהל מהיר בגוש דן) יירטו כ-428 רקטות מעל ערי ישראל ב-84% הצלחה, דבר שהעלה באופן ניכר את יוקרת המערכת.

ב-2013, על רקע מלחמת האזרחים בסוריה, פרסמו מקורות זרים שמטוסי חיל האוויר הישראלי תקפו מספר פעמים שיירות נשק בסוריה שיועדו להעביר אמצעי לחימה מתקדמים לחזבאללה. ב-31 בינואר הושמדה שיירת נשק במחוז ריף דמשק בסוריה שהעבירה טילי נ"מ מתקדמים מדגם SA-17 ונהרג חסן שאטרי, גנרל בכיר במשמרות המהפכה האיראניים, ואילו בתחילת חודש מאי במספר תקיפות הושמדו שיירות ומחסני טילי קרקע-קרקע מדגם פאתח 110[31].

מבצע צוק איתן[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבצע צוק איתן נערך ביולי 2014 כתגובה למטחי רקטות על ישראל שירו חמאס והג'יהאד האסלאמי הפלסטיני מרצועת עזה.

בעשרת הימים הראשונים של המבצע, מ-8 ביולי עד 17 ביולי (אז הצטרפו כוחות היבשה) היה חיל האוויר הגורם ההתקפי העיקרי. מטוסי הקרב, מסוקי הקרב וכלי טיס בלתי מאוישים ביצעו למעלה מ-1,000 גיחות ותקפו למעלה מ-1,750 יעדי טרור ברצועת עזה, לרבות מפקדות, מחסני אמל"ח, בתי מחבלים בכירים, משגרים מוטמנים ומנהרות לחימה. כמו כן ביצעו כלי הטיס סיכולים ממוקדים נגד בכירי טרור וחוליות שיגור. בשלב השני של המבצע המשיך החיל בתקיפות אלה, ובנוסף סייע לכוחות הקרקע.

מערך ההגנה האווירית נכנס לכוננות גבוהה והיווה מרכיב מרכזי בהגנה על העורף. במהלך המבצע פעלו 8 (ומאוחר יותר 9) סוללות של כיפת ברזל שיירטו למעלה מ-550 רקטות בכ-90% הצלחה. מערך טילי הפטריוט יירט שני כלי טיס בלתי מאוישים ששיגר חמאס[32]

הפלות מטוסי אויב בקרבות אוויר[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הפלות חיל האוויר הישראלי

במהלך המלחמות, הצליחו טייסי חיל האוויר להשיג הפלות רבות של מטוסי אוויר, ולהשיג עליונות על פני חילות האוויר היריבים. על פי נתוני חיל האוויר‏[33], בסך הכל הפילו טייסי חיל האוויר בקרבות אוויר, מאז 1948, 687 מטוסי אויב. מספר מטוסי החייל שהופלו על ידי טייסי אויב מאז 1948 עומד על 25. נתונים אלה מעמידים את יחס ההפלות על 1:27.5. להלן פירוט תוצאות קרבות האוויר במלחמות השונות:

המלחמה מטוסי אויב שהופלו מטוסים ישראליים שהופלו הערות
מלחמת העצמאות
18
1(?)
ייתכן שמטוס ישראלי אחד הופל מעל הגליל
מלחמת סיני
7
1
מלחמת ששת הימים
60 (451)
12
בסוגריים מספר המטוסים שהושמדו בכל המלחמה (גם על הקרקע).
מלחמת ההתשה
111
4
חמישה מטוסים שהוטסו בידי טייסים סוביטיים הופלו בקרב אוויר במהלך המלחמה על ידי טייסי חיל האוויר
מלחמת יום הכיפורים
277
5
מלחמת לבנון הראשונה
88
0
בין המלחמות
126
3
סה"כ
687
25-26
יחס של 1:27.5
מטוסי T-6 Texan-II של הצוות האווירובטי של חיל האוויר

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אליעזר (צ’יטה) כהן וצבי לביא, השמים אינם הגבול: סיפורו של חיל-האוויר הישראלי, ספריית מעריב, 1990
  • אהוד יונאי, עליונות אווירית : סיפורו של חיל-האוויר הישראלי, הוצאת כתר, 1993
  • אבי כהן, תולדות חיל-האוויר במלחמה לעצמאות, משרד הביטחון - ההוצאה לאור, 2004
  • יצחק שטיגמן, מעצמאות לקדש - חיל האוויר בשנים 1949-1956, משרד הביטחון - ההוצאה לאור, 1990
  • זאב לכיש ומאיר אמיתי (עורכים), עשור לא שקט - פרקים בתולדות חיל האוויר בשנים 1956 - 1967, משרד הביטחון - ההוצאה לאור, 1995
  • דני שלום, כרעם ביום בהיר : מבצע מוקד - כך הושמדו חילות האוויר הערביים במלחמת ששת הימים, ‬באוויר - פרסומי תעופה, 2002
  • זאב שיף, כנפיים מעל סואץ : סיפורו של חיל האוויר במלחמת ההתשה, שקמונה, 1970
  • שמואל גורדון, 30 שעות באוקטובר - החלטות גורליות: חיל האוויר בתחילת מלחמת יום כיפור, ספריית מעריב, 2008
  • אריה אבנרי, שמים בוערים : חיל-האוויר במלחמת יום הכפורים, ספריית מדים, 1975
  • ספר זמין ברשת רן רונן (פקר), ‏נץ בשחקים, הוצאת ידיעות אחרונות - ספרי חמד, 2002, 562 עמ', באתר הספרייה הדיגיטאלית להיסטוריה ומורשת חיל האויר
  • יצחק שטייגמן, ראשיתו של מערך המסוקים בחיל-האוויר (1958-1948), קתדרה, 53, ספטמבר 1989
  • סא"ל שי, ‏אתגרי הכוח האווירי של ישראל, מערכות 447, פברואר 2013
  • מגביהים עוף: חיל האוויר - אתגרים ומשימות, בן שמן: מודן, 2011 (סדרת אוניברסיטה משודרת)
  • חיל האוויר הישראלי-השנים הראשונות באתר קטעים בהיסטוריה

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ שבתי בנדט, האיש שלעולם לא אמר "אחריי" - אלא קם והוביל, באתר וואלה!, 5 במאי 2014.
  2. ^ אמיר בוחבוט, מפקד שלדג לשעבר מונה לפקד על הימ"מ, באתר nrg‏, 22 בינואר 2009.
  3. ^ דני שלום, מטוסי חיל האוויר - מהטייגר מות' עד הסופה, באוויר - פרסומי תעופה וחלל
  4. ^ אל"ם (מיל.) יהואר גל, תנו למזל"טים לנצח, 16/7/2006, מקור ראשון
  5. ^ David A. Fulghum and Robert Wall, Israel Starts Reexamining Military Missions and Technology, AVIATION WEEK (באנגלית); ראו גם מקור נוסף למאמר בטקסט מלא
  6. ^ מגביהים עוף: חיל האוויר - אתגרים ומשימות, סדרת אוניברסיטה משודרת, בהוצאת משרד הביטחון - ההוצאה לאור, 2011, פרק ב - אורי דרומי, "חיל האוויר בשני העשורים הראשונים - ממלחמת העצמאות למלחמת ששת הימים", עמ' 24
  7. ^ 7.0 7.1 7.2 דודי חורי, ‏כל ההתחלות קשות, באתר חיל האוויר הישראלי, 24 ביוני 2004.
  8. ^ ליאור שליין, ‏אהרון רמז ז"ל, המפקד השני (יולי 1948 - דצמבר 1950), באתר חיל האוויר הישראלי, 1 בדצמבר 1997.
  9. ^ אהרן רמז באתר על טייסת 41 בחיל האוויר המלכותי שבה שירת.
  10. ^ 10.0 10.1 10.2 אהוד יונאי, עמ' 45.
  11. ^ דני שלום, רוח רפאים מעל קהיר, עמודים 25-26
  12. ^ ע"פ עדות הרמטכ"ל המצרי במלחמה סעד שאזלי בספרו חציית התעלה. אחת מההשלכות היא ההחלטה המצרית שלא לנסות להגיע אל המעברים בסיני, שהיו מעבר לטווח הכיסוי של רוב מערך הנ"מ המצרי.
  13. ^ שמואל גורדון, ‏פרדוקס ה-7 באוקטובר, מערכות 361, נובמבר 1998, עמ' 56 ‏.‏
  14. ^ דן פישל, ‏"לפעמים אני שואל את עצמי אם באמת הייתי שם", באתר חיל האוויר הישראלי
  15. ^ לא כל המחבלים נהרגו מאש חיל האוויר. חלקם נהרגו גם מאש כוחות היבשה.
  16. ^ יובל אזולאי, אלי אשכנזי, הערכה בצה"ל: 2 המסוקים התנגשו בגלל טעות אנוש, באתר הארץ, 23 ביולי 2006‬
  17. ^ ניר חסוןצה"ל: האפאצ'י התרסק בשל כשל טכני ולא מפגיעת פגז ישראלי, באתר הארץ, 9 באוגוסט 2006‬
  18. ^ שמואל גורדון, מחניבעל למלחמה: החלטות אסטרטגיות במלחמת לבנון, 2012, עמ' 178
  19. ^ חנן גרינברג, לבנון: צה"ל הנחית כוחות במבצע הגדול מסוגו, באתר ynet‏, 12 באוגוסט 2006
  20. ^ חנן גרינברג, חזבאללה הצליח להפיל מסוק בדרום לבנון, באתר ynet‏, 13 באוגוסט 2006
  21. ^ חנן גרינברג, רשימת מקבלי האותות ממלחמת לבנון השנייה, באתר ynet‏, 8 באוגוסט 2007
  22. ^ ‏עמוס הראל, חיל האוויר החל במתקפה נרחבת בעזה; הפלסטינים מדווחים על 155 הרוגים, באתר הארץ, 27 בדצמבר 2008‏
    ‏מיה בנגל ואמיר בוחבוט, עזה: 205 הרוגים בתקיפת צה"ל; לבני: איש בחמאס לא יהיה חסין, nrg מעריב, 27 בדצמבר 2008‏
    ‏‏אמיר בוחבוט וג'קי חוגי, חיה"א תקף בעזה: 3 פלסטינים נהרגו, nrg מעריב, 27 בדצמבר 2008‏
  23. ^ ‏אמיר בוחבוט, אורי בינדר חיה"א תקף מנהרות ברפיח; מאות פלסטינים פרצו את הגבול למצרים, nrg מעריב, 28 בדצמבר 2008‏
  24. ^ ‏אמיר בוחבוט, עזה: 10 הרוגים בתקיפת חיה"א; בכיר בחמאס חוסל, nrg מעריב, 29 בדצמבר 2008‏
  25. ^ ‏ניר יהב ויהושע בריינר, חיל האוויר תקף יעדים בצפון הרצועה, באתר וואלה!, 31 בדצמבר 2008‏
  26. ^ ‏שמוליק חדד, גלנט אחרי החיסול: הפעלנו לחץ כביר על חמאס, באתר ynet‏, 15 בינואר 2009‏
  27. ^ אמיר בוחבוט ועמית כהן, ‏‏רצועת עזה: חוסל שר הפנים של חמאס סעיד סיאם, nrg מעריב, 15 בינואר 2009
  28. ^ עמוס הראל, ברק רביד ויוסי מלמןמטוסי חיל האוויר תקפו בסודאן עשרות משאיות שהובילו אמצעי לחימה מאיראן לרצועת עזה, באתר הארץ, 26 במרץ 2009
  29. ^ ג'קי חוגי, ‏דיווח: חיה"א תקף בסודן גם ספינה שהעבירה נשק, באתר nrg מעריב‏, 26 במרץ 2009
  30. ^ ‏יוסי זילברמן, אולמרט רומז על תקיפה ישראלית בסודאן?, חדשות ערוץ 2, 26 במרץ 2009‏
  31. ^ רועי קייס, "טילים מאיראן הותקפו בנמל התעופה של דמשק", באתר ynet‏, 5 במאי 2013
  32. ^ 12 רקטות יורטו במטח אחד; צה"ל יירט מזל"ט נוסף של חמאס, באתר כלכליסט, 17 ביולי 2014.
  33. ^ על פי אתר חיל האוויר.
Flag of Israel.svg
צבא הגנה לישראל
זרועות, פיקודים ואגפים
אגפים אגף המבצעים · אגף המודיעין · אגף הטכנולוגיה והלוגיסטיקה · אגף התכנון · אגף כוח האדם · אגף התקשוב
זרועות זרוע היבשה · זרוע האוויר והחלל · זרוע הים
פיקודים פיקוד הצפון · פיקוד המרכז · פיקוד הדרום · פיקוד העורף
גופים נוספים יחידת בתי הדין הצבאיים · הפרקליטות הצבאית · המכללות הצבאיות · דובר צה"ל · הרבנות הצבאית · מפקדת העומק
חילות צה"ל
חילות השדה חיל הרגלים · חיל השריון · חיל התותחנים · חיל ההנדסה הקרבית · חיל האיסוף הקרבי
חילות נוספים חיל הרפואה · חיל הלוגיסטיקה · חיל החימוש · חיל המודיעין · חיל הקשר והתקשוב · חיל המשטרה הצבאית · חיל השלישות · חיל החינוך והנוער · החיל הכללי