יום הזיכרון לשואה ולגבורה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Stamp of Israel - Heroes and Martyrs 0.12IL.jpg
Stamp of Israel - Heroes and Martyrs 0.55IL.jpg
בולים משנת 1962 לציון יום השואה.

יום הזיכרון לשואה ולגבורה, המצוין בישראל מדי שנה בכ"ז בניסן[1], מוקדש להתייחדות עם זכר השואה שהמיטו הנאצים ועוזריהם על העם היהודי, ועם זכר מעשי הגבורה ומעשי המרד בימים ההם.

קביעת יום הזיכרון לשואה ולגבורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קביעת התאריך[עריכת קוד מקור | עריכה]

סביב קביעת התאריך שייוחד ליום הזיכרון התנהל דיון שעיקרו איזה יום ייצג את תקופת השואה באופן ההולם ביותר. הגישה, בעת ההיא, לגבי זיכרון השואה ובכלל הייתה להדגיש את אתוס 'היהודי הלוחם'. בשל כך, הציעו לייחד את יום השנה לפרוץ מרד גטו ורשה - המרד היהודי הגדול ביותר שפרץ בתקופת השואה, כיום לציון זיכרון השואה והגבורה. רק בעשורים מאוחרים יותר התגבשה גישה שהכירה גם בגבורתו של חלק הארי מקרב האוכלוסייה היהודית, שלא אחז בנשק, אלא עמד בזוועות המלחמה, קידש את החיים, שמר על צלם אנוש ופעל להצלת עצמו וזולתו.

אולם, המרד בוורשה פרץ ב-19 באפריל 1943, י"ד בניסן ערב חג הפסח ה'תש"ג, וערב חג הפסח איננו תאריך מתאים ליום זיכרון לאומי. לבסוף הוחלט בשנת 1951 לקבוע את כ"ז בניסן כיום הזיכרון לשואה, שישה ימים לאחר תום חג הפסח ושבוע לפני יום הזיכרון לחללי צה"ל. ‏‏‏[2] סמליותו הדתית של התאריך באה לידי ביטוי בכך שהוא חל בימי ספירת העומר שהם ימי אבל לעם ישראל. סמליותו הלאומית באה לידי ביטוי בכך שהוא חל שמונה ימים לפני יום העצמאות ובכך מדגיש את המעבר של הלאום היהודי "משואה לתקומה".

יש הרואים בקביעת הרבנות הראשית לישראל את עשרה בטבת כ"יום הקדיש הכללי" לזכר נפטרים שיום מותם לא נודע, ובפרט קורבנות השואה, קביעה שקדמה לבחירת התאריך הרשמי ליום הזיכרון לשואה ולגבורה ולמעשה אף קדמה לקום המדינה, כבחירת תאריך חלופי לזיכרון השואה, שיש בה התנגדות מסוימת לאתוס 'היהודי הלוחם', ומתוך ראיית השואה כחורבן של העת החדשה. לאחר מכן התקשתה הרבנות לקבל את התאריך של יום השואה הרשמי מאחר שההלכה, אוסרת להגיד תחנון בחודש ניסן ורואה בו חודש של שמחה, למרות מנהגי האבלות החלים בו.

דגל ישראל בחצי התורן לרגל יום השואה

חוק יום הזיכרון לשואה ולגבורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

יום זיכרון זה נקבע על ידי הכנסת בחוק יום הזיכרון לשואה ולגבורה, תשי"ט-1959. בתחילה הנהיגה הכנסת בשנת 1951, יום זיכרון שנקרא אז "יום השואה ומרד הגטאות". בשנת 1953 נזכר בשמו הנוכחי במסגרת חוק יד ושם. לבסוף חוקק ב־1959 חוק יום הזיכרון לשואה ולגבורה בעקבות מאבק ציבורי של ניצולי השואה.

סעיף 2 לחוק קובע את אופיו של יום הזיכרון:

ביום הזיכרון תהא בכל רחבי המדינה דומיה של שתי דקות בהן תשבות כל עבודה ותיפסק כל תנועה בדרכים; יקוימו אזכרות, עצרות עם, וטקסי התייחדות במחנות הצבא ובמוסדות החינוך; הדגלים על הבניינים הציבוריים יורדו לחצי התורן; תכניות השידורים ברדיו יביעו את יחודו של היום, ובבתי השעשועים יעלו אך נושאים ההולמים את רוחו.

תחילתו של יום הזיכרון היא עם שקיעת החמה, וסיומו עם צאת הכוכבים למחרת. כללי הלוח העברי‏‏‏[3] מונעים מיום כ"ז בניסן לחול בשבת, אולם כדי למנוע חפיפה בין יום הזיכרון לבין כניסת השבת או מוצאי שבת, נקבעו בחוק הכללים הבאים:

  • אם חל כ"ז בניסן ביום שישי, מוקדם יום הזיכרון ביום אחד, ומתקיים ביום חמישי, כ"ו בניסן.
  • אם חל כ"ז בניסן ביום ראשון בשבוע, נדחה יום הזיכרון ביום אחד, ומתקיים ביום שני, כ"ח בניסן (כלל זה הוחל משנת תשנ"ז-1997).

אירועי יום הזיכרון לשואה ולגבורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

טקס זיכרון בקריית גת, 1963
ניצול שואה מדליק משואה לזכר משפחתו ליד אנדרטה לשואה ולגבורה.

טקסי זיכרון[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדי שנה קובעת ועדת השרים לענייני טקסים, נושא מרכזי אחר, אשר אירועי יום הזיכרון באותה שנה יסובו סביבו. טקסים שונים לציון יום השואה נערכים גם ברחבי העולם.

  • אירועי יום הזיכרון לשואה ולגבורה נפתחים בערבו, בעצרת הממלכתית שנערכת ברחבת גטו ורשה ביד ושם בירושלים בשעה 20:00. העצרת נערכת במעמד נשיא המדינה, ראש הממשלה, ניצולי שואה, ובני הדור השני. העצרת כוללת נשיאת נאומים, ביניהם של הנשיא וראש הממשלה, הדלקת שש משואות על ידי ניצולי שואה לזכר ששת מיליוני הנספים, קריאת קטעי קריאה, שירים, אמירת קדיש ואל מלא רחמים וקריאת פרק תהלים.
  • טקס פתיחת מפעל ההנצחה "לכל איש יש שם" נערך במשכן הכנסת. במהלכו מקריאים חברי הכנסת וראשי המדינה את שמות קרוביהם שנספו בשואה. מעמד דומה מתקיים ב"יד ושם" באוהל יזכור, וברחבי המדינה. מפעל הנצחה זה נועד להשיב לנספים את שמם, להנציחם כיחידים, כבני אנוש בעלי זהות, שכן מספר הנספים העצום, שישה מיליון, בלתי נתפס ועלול לטשטש את העובדה כי אבדן של כל יחיד הנו אבדן של עולם מלא.
  • עצרת הזיכרון המרכזית נערכת בצהריים באוהל יזכור שב"יד ושם".
  • בשנת 1988 החל להיערך מדי שנה מצעד החיים (בניגוד לצעדות המוות מימי השואה) באושוויץ שיזם אברהם הירשזון בסבסוד משרד החינוך. במצעד משתתפים אלפי תלמידי תיכון ישראלים ואלפי יהודים מרחבי העולם, ובסיומו מתקיים טקס זיכרון.
  • את האירועים נועלות עצרת תנועות הנוער שנערכת באנדרטה לזכרו של מרדכי אנילביץ' שבקיבוץ יד מרדכי, ועצרת הזיכרון בקיבוץ לוחמי הגטאות.

בשנים האחרונות נערך בתיאטרון תמונע בתל אביב, במקביל לטקס הממלכתי, טקס יום השואה האלטרנטיבי, אשר נושא אופי שונה ולא ממלכתי, ושם לו למטרה לקרב את זיכרון השואה לדור הצעיר. סביב טקס זה נתעוררו מחלוקות ופולמוס ציבורי רב.

מנהגי אבלות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • בשעה 10 בבוקר מושמעת בכל רחבי ישראל צפירת דומיה בת שתי דקות, ולאחריה מתקיימים אירועי זיכרון נוספים ליד אנדרטאות, בבתי ספר, במחנות צה"ל, ברשויות המקומיות ובמוסדות ציבור. ב"יד ושם" מתקיים לאחר הצפירה טקס הנחת זרים באנדרטה לזכר מרד גטו ורשה.
  • דגלי ישראל מורדים לחצי התורן כאות אבל. בתי שעשועים, מסעדות, בתי קפה ובתי קולנוע סגורים בערב יום השואה‏[4]. ערוצי הטלוויזיה והרדיו מייחדים שידוריהם ליום זה.

רבנים בתנועה ליהדות מתקדמת ובתנועה הקונסרבטיבית[5] קראו לציין את יום השואה כיום תענית ציבור כללי. וועד הרבנים של התנועה בצפון אמריקה החליט כי אין לקיים חופות ביום זה תוך הסתמכות על כך שבימי תענית אין מקיימים חופות.‏[6]

הנושא השנתי של יום הזיכרון לשואה ולגבורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדי שנה, בוחרת רשות הזיכרון לשואה ולגבורה, "יד ושם", את הנושא המרכזי שעליו ימוקד יום הזיכרון לשואה. מכיוון שלשואה פנים אין קץ, נקודות מבט ואירועים שונים, הוחלט שבכל שנה ייבחר נושא אחד, שיציג באופן מסוים את השואה ותוצאותיה מנקודת מבט אחת בתחום מסוים.

טקס יום השואה בתיכון ישראלי, 2008
  • תש"ס-2000: "גורל המשפחה היהודית בשואה" - הניסיון לשמור על שלימות המשפחה ואחדותה בתוך התופת.
  • תשס"א-2001: "מרדיפות להשמדה המונית" - ציון שישים שנה לנקודת המפנה של המלחמה עם הפלישה לברית המועצות.
  • תשס"ב-2002: "קולם האחרון" - דברים אחרונים ומכתבים של היהודים בשואה.
  • תשס"ג-2003: "ההתנגדות היהודית בשואה" - בסימן שישים למרד גטו ורשה.
  • תשס"ד-2004: "עד היהודי האחרון" - "יד ושם", בשנתו ה-50, עושה מאמץ עילאי לאתר את כל שמות היהודים שנספו ובכך להנציחם ב"דפי עד".
  • תשס"ה-2005: "כאב השחרור והחזרה לחיים" - לאחר שמחת הניצחון, מתגלה לעם היהודי ממדי האסון. הניצולים אוזרים עוז ומחליטים להמשיך לשקם את חייהם בארץ ישראל.
  • תשס"ו-2006: "צלם האדם בצל המוות" - חרף כל הקשיים העצומים, גילו אנשים רבים תעצומות נפש ולא דאגו רק לעצמם אלא גם לאנשים רבים.
  • תשס"ז-2007: "למען ידעו דור אחרון" - עדות ועדויות. רישום ותיעוד התרחשויות במהלך השואה, תוך כדי חרוף נפש, ביומנים ובספרים. בנוסף, הניצולים המוסרים את עדותם האישית. כך, שלשלת הזיכרון לא תמוש.
  • תשס"ח-2008: "ובחרת בחיים" - ניצולי השואה ומדינת ישראל. עליית הניצולים ארצה, גיוסם לצבא בהתנדבות, פועלם החשוב בבניית הארץ ובניית חייהם ומשפחותיהם בארץ.
  • תשס"ט-2009: "ילדים ובני נוער בשואה" - דרך התמודדותם של הילדים עם תלאות השואה.
  • תש"ע-2010: "קולם של הניצולים" - סיפורם וקורותיהם של ניצולי השואה בתחומי הזיכרון וההנצחה והשתתפותם כאנשי עדות למשלחות לפולין.
  • תשע"א-2011: "שברי זיכרון" - הפנים מאחורי המסמכים, החפצים והתצלומים. צירוף שברי העולם היהודי המנופץ ושחזור האירועים אשר הולידו הרס ואת החיים בצל האסון הנורא.
  • תשע"ב-2012: "היחיד והיחד" - סולידריות יהודית בתקופת השואה. קשיי היחיד במאבק להישרדות מול האחריות ההדדית והעזרה לזולת.
  • תשע"ג-2013: "התקוממות ומרי בשואה" - בסימן 70 שנה למרד גטו ורשה. מאבק הגבורה של העם בכל מקום בו היה ציבור יהודי והתקיימו בו חיים יהודיים, בגטאות ובמחנות ההשמדה נגד כל הסיכויים, לזכות ולראות את יום הניצחון.
  • תשע"ד-2014: "יהודים על קו הקץ" - 1944: בין חיסול לשחרור.

ימי זיכרון לשואה בעולם[עריכת קוד מקור | עריכה]

נוסף על ישראל, עוד עשרות מדינות מקדישות יום זיכרון לשואה.

התאריך עשרה בטבת מצוין עד היום בקרב הציבור החרדי וחלק מהציבור הדתי-לאומי כיום זיכרון לשואה.

חוק איסור הכחשת השואה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוק נוסף העוסק בזיכרון השואה הוא חוק איסור הכחשת השואה תשמ"ו-1986, שבו נקבע עונש מאסר של חמש שנים לאיש "המפרסם, בכתב או בעל פה, דברים המכחישים את המעשים שבוצעו בתקופת השלטון הנאצי ושהם פשעים כלפי העם היהודי או פשעים כלפי האנושות, או ממעיטים את ממדיהם, בכוונה להגן על מבצעי הפשעים הללו או להביע להם אהדה או הזדהות" (סעיף 2 לחוק).

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • א' בן-עמוס וא' בית-אל, "טקסים, חינוך והיסטוריה: יום השואה ויום הזיכרון בבתי ספר בישראל", בספר: ר' פלדחי וע' אטקס (עורכים), חינוך והיסטוריה - הקשרים תרבותיים ופוליטיים, תשנ"ט, עמ' 457 - 479.
  • בת-שבע דגן, "יום השואה והגבורה בגן הילדים", הד הגן נ"ג (1989), עמ' 229-232

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]