גטו דז'
 | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| סוג | גטו |
| מדינה | רומניה |
| מחוז | סאטו מארה |
| תאריכים | |
| תאריך הקמה | 3 במאי 1944 |
| אוכלוסייה | |
| מספר אסירים בשיא | 7,800 |
| השתייכות האסירים | יהודים רומנים |
| נתונים | |
| קואורדינטות | 47°09′00″N 23°52′00″E / 47.15°N 23.8666666667°E |
  | |
גטו דז' (ברומנית: Ghetoul Dej) היה גטו נאצי לאירופאים יהודים במהלך מלחמת העולם השנייה. הגטו היה ממוקם בדז', מחוז סולנוק-דובוקה, ממלכת הונגריה (כיום: בדז', מחוז סולנוק-דובוקה, רומניה) כיוון שהשטח הפך לחלק מהונגריה בעת התרחשות תכתיב וינה בצפון טרנסילבניה עד לסוף מלחמת העולם השנייה. הגטו היה פעיל באביב 1944, לאחר מבצע מרגרטה.
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-30 באפריל 1944 כינס ינוש שילינג, סגן הממונה על מחוז סולנוק-דובוקה, ישיבה לדיון בביצוע הגטואיזציה במחוזו. ב-3 במאי 1944 הורה ראש העיר ינו ורס להקים את גטו דז' ביער בונגור, מרחק של כמה קילומטרים מהעיר. תחילה נאלצו היהודים לשהות בגטו תחת כיפת השמים, ולאחר זמן מה נבנו בגטו בקתות מקורות עץ שהובאו ממנסרות שהיו בעבר בבעלות יהודים מהמחוז. מסילת רכבת שעברה בקרבת הגטו שימשה לאחר מכן לגירושים. בתוך ימים אחדים, רוכזו בגטו דז' כ-7,800 יהודים, ובהם יהודי דז' ויהודי מחוז סולנוק-דובוקה. השמירה על הגטו הייתה בידיהם של שוטרים מקומיים ושל כ-40 ז'נדרמים הונגרים בפיקודו של אמיל טקץ'.
נשיא המועצה היהודית שפעלה בגטו היה פרנץ אורדנטליך. רופאים יהודים הורשו להמשיך להתגורר בעיר. ארבעה רופאים טיפלו בתושבי הגטו, והרופא הראשי מביניהם היה ד"ר אוסקר אנגלברג.
בגטו פעל בית תמחוי, אך עמדה לרשותו אספקה דלה. מדי יום הוקצו כמה גברים לעבודה בעיר. רבים הועסקו בהסבת בית הכנסת הגדול למחסן. חוקרים עינו את תושבי הגטו כדי שיגלו היכן הסתירו את חפצי הערך שלהם.
בימי קיומו של הגטו, כחודש ימים, מתו בו 25 בני אדם. כמה מיושבי הגטו ובהם הרב יוז'ף פנט, רבה של נגילונדה, עם תשעה מבני משפחתו, הצליחו לברוח.
תושבי הגטו גורשו לאושוויץ בשלושה טרנספורטים שיצאו ממנו ב-28 במאי וב-6 וב-8 ביוני 1944.[1]