בולגריה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הרפובליקה הבולגרית
Flag of Bulgaria.svg Coat of arms of Bulgaria.svg
דגל סמל
מוטו לאומי: הכוח הוא באיחוד
המנון לאומי: מולדת יקרה
מיקום בולגריה
יבשת אירופה
שפה רשמית בולגרית
עיר בירה
(והעיר הגדולה ביותר)
סופיה
42°42′N 23°20′E / 42.700°N 23.333°E / 42.700; 23.333
משטר רפובליקה
ראש המדינה
- נשיא
- ראש ממשלה בפועל
נשיא
רוסן פלבנלייב
גאורגי בליזנאשקי
הקמה
- עצמאות

- קבלת אוטונומיה
- הכרזה

מהאימפריה העות'מאנית
3 במרץ 1878
22 בספטמבר 1908
שטח[1]
- דירוג עולמי
- אחוז שטח המים
110,879 קמ"ר 
105 בעולם
0.3%
אוכלוסייה[2]‏ (הערכה ליולי 2014)
- דירוג עולמי של אוכלוסייה
- צפיפות
- דירוג עולמי של צפיפות
6,924,716 נפש 
102 בעולם
62.45 נפש לקמ"ר
142 בעולם
תמ"ג[3]‏ (הערכה לשנת 2013)
- דירוג עולמי
- תמ"ג לנפש
- דירוג עולמי לנפש
104,600 מיליון $ 
73 בעולם
15,105 $
91 בעולם
מדד הפיתוח האנושי[4]‏ (2012)
- דירוג עולמי
0.782 
57 בעולם
מטבע לב ‏ (BGN)
אזור זמן UTC +2
סיומת אינטרנט .bg
קידומת בינלאומית 359+

הרפובליקה הבולגריתבולגרית: Република България) היא מדינה בחצי האי הבלקני, במזרח אירופה. היא גובלת ברומניה בצפון, בים השחור במזרח, ביוון ובטורקיה מדרום, ובמקדוניה ובסרביה במערב. מבחינה מנהלית, מחולקת בולגריה ל-28 מחוזות, סופיה היא בירת בולגריה וב-2011 נמנו בה 1.2 מיליון תושבים. לאורך גבולה הצפוני של המדינה עובר תוואי הדנובה ובמזרחה היא גובלת בים השחור. בבולגריה שני רכסי הרים מרכזיים הרי הבלקן והרודופי. שבטים תראקים התיישבו באזור בולגריה עוד במהלך המאה ה-12 לפנה"ס, אך ההיסטוריה הלאומית הבולגרית החלה בשלהי המאה ה-7, תקופת האימפריה הבולגרית הראשונה אשר בראשית המאה ה-9 הפכה למעצמה אזורית וליריבתה של האימפריה הביזאנטית. במקביל אימצו הבולגרים את הנצרות האורתודכסית. ב-1018 עלה בידי הביזאנטים להכריע את הבולגרים והם איבדו את עצמאותם המדינית למשך 167 שנים. ב-1185 הוקמה האימפריה הבולגרית השנייה אשר הייתה לפרקים עצמאית ולפרקים וסלית של אורדת הזהב והאימפריה הביזאנטית. בשלהי המאה ה-14 פלש צבא האימפריה העות'מאנית לאזור בולגריה והכריע את הבולגרים. העות'מאנים שלטו בבולגריה עד לתבוסתם על ידי צבא האימפריה הרוסית במהלך המלחמה העות'מאנית-רוסית (1877-1878). לאחר המלחמה, הוקמה נסיכות בולגריה מתוקף סיכומי קונגרס ברלין.

ב-1908 הפכה בולגריה לממלכה תחת המלך פרדיננד הראשון. הבולגרים לחמו במלחמת הבלקן הראשונה, השנייה ובמלחמת העולם הראשונה ובכולן, לאחר הצלחות ראשוניות הובסו ואיבדו שטחים נרחבים ובכלל זה המוצא לים האגאי. במרבית שלבי מלחמת העולם השנייה, הייתה בולגריה בעלת בריתה של גרמניה הנאצית ואף חתמה על ההסכם התלת-צדדי. עם זאת, צבא בולגריה לא השתתף בפועל בקרבות לצד הוורמאכט. במהלך תקופה זו אימצה בולגריה מדיניות גזע והחילה על יהודי בולגריה את החוק להגנת האומה. במרץ 1943 גירשו הבולגרים לטרבלינקה את 11,343 יהודי תראקיה, מקדוניה הווארדארית ופירוט ונכשל נסיון גירושם של יהודי בולגריה "הישנה". בספטמבר 1944 הופל השלטון המלוכני בהפיכת חזית המולדת הבולגרית ובהמשך עלה בידי המפלגה הקומוניסטית להשתלט באלימות על המדינה והיא הפכה לרפובליקה עממית. בולגריה הייתה גרורה נאמנה של ברית המועצות וחברה בברית ורשה. טודור ז'יבקוב היה שליטה בפועל של בולגריה למשך מרבית שנות השלטון הקומוניסטי והוא הפך לסמלה של התקופה. אירוע סתיו העמים לא פסחו של המדינה, ב-1989 הודח ז'יבקוב וב-1991 הפכה המדינה לרפובליקה והונהגה חוקה חדשה. בולגריה היא דמוקרטיה פרלמנטרית, נשיאה נבחר אחת ל-5 שנים ובפרלמנט הבולגרי 240 חברים.

לאחר קריסת השלטון הקומוניסטי עברה בולגריה מכלכלה מתוכננת לכלכלה חופשית. המעבר המהיר לווה במשבר כלכלי חריף שהוביל גם למשברים פוליטיים. ב-2007 הצטרפה בולגריה לאיחוד האירופי וההצטרפות הובילה לתנופת פיתוח ובכלל זה פיתוח תשתיות כגון חיבורה של המדינה לנתיבי התעבורה הפאן-אירופיים. בשלהי העשור הראשון של המאה ה-21 הושפעה כלכלת בולגריה מהמשבר הכלכלי העולמי, אחוזי האבטלה האמירו ונרשמה הגירה משמעותית מהמדינה, בעיקר הגירת עבודה. באמצע 2011 עמד מספר תושבי בולגריה על כ-7 מליון לעומת כ-9 מליון שהתגוררו במדינה באמצע שנות ה-80.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – היסטוריה של בולגריה

האימפריה הבולגרית הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגם שאזור בולגריה יושב עוד במהלך המאה ה-12 לפנה"ס בידי שבטים תראקים, הרי שההיסטוריה הלאומית הבולגרית מתחילה עם כינונה של האימפריה הבולגרית הראשונה על ידי הנסיך אספרוך ב-680. בראשית המאה ה-9 הפך אותה החאן טרבל למעצמה אזורית ובהמשך ב-866 הוטבל בוריס הראשון לנצרות האורתודוקסית, תוך שהבולגרים מאמצים את האלפבית הגלגוליטי. החל מאמצע המאה ה-10 החלה דעיכה הדרגתית בכוחה של הממלכה הבולגרית, תוך שהביזאנטים נוגסים בשטחיה. ב-1018 נכנע הצאר הבולגרי פרסיאן השני לצבאו של בסיליוס השני קיסר האימפריה הביזאנטית ואזור בולגריה הפך לישות וסלית ביזאנטית למשך 167 שנים.

האימפריה הבולגרית השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1185 מרדו האחים איוון ופטר אסן בשלטון הביזאנטי וייסדו ישות עצמאית שנודעה בהמשך כאימפריה הבולגרית השנייה. בראשית המאה ה-13 חלשה האימפריה על שטחי בולגריה של ימינו וכן תראקיה ומקדוניה הווארדארית. ב-1242 הפכה האימפריה לוסלית של אורדת הזהב ובהמשך נחלש כוחה מאד בשל מלחמת אזרחים. ב-1362 פלש צבא האימפריה העות'מאנית בראשות הסולטאן מוראט הראשון וב-1396 נכבשה העיר הבולגרית האחרונה וידין.

תחת השלטון העות'מאני[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1422 הוצא להורג בבלגרד קונסטנטין השני, קיסר בולגריה שליט הישות החצי עצמאית צארות וידין ובולגריה נכבשה כולה בידי העות'מאנים, אשר פעלו למיגור משפחות האצולה הבולגריות, ביצעו טרנספר אוכלוסיות ותהליך איסלום מואץ של האזור. לאחר תקופתו של מהמט הרביעי החל תהליך נסיגתה של האימפריה העות'מאנית ובולגריה הפכה לאזור קרבות מול האימפריה הרומית הקדושה מחד והאימפריה הרוסית מאידך.

במהלך המאה ה-19 איבד השלטון העות'מאני המרכזי את אחיזתו ובולגריה הייתה נתונה בידי ואלים שנחשבו מושחתים ונקטו במדיניות עצמאית, תוך התמרמרות גוברת של האוכלוסייה הנוצרית. במהלך המלחמה העות'מאנית-רוסית (1877-1878) נכבשה בולגריה בידי צבא האימפריה הרוסית ובולגריה הוכרה כנסיכות עצמאית מתוקף סיכומי חוזה סאן סטפנו. בהמשך, צומצמו גבולותיה מתוקף סיכומי קונגרס ברלין עניין שהיווה אחד מהגורמים למלחמות האזוריות ב-66 השנים שבאו לאחריו.

ממלכת בולגריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1879 נבחר הנסיך הגרמני אלכסנדר בטנברג לנסיך בולגריה והוא החל במלאכת שיקום הניסכות החדשה ופיתוחה לאחר כ-500 שנות שלטון עות'מאני. רשמית, כפופה הייתה הנסיכות לסולטאן העות'מאני, אך ב-1885 סיפח בטנברג את פלך רומליה המזרחית, דרום בולגריה של היום אשר היה חלק מהאימפריה העות'מאנית, בעקבות ועידת ברלין מ-1878. הדבר הוביל למלחמת בולגריה-סרביה (1885) שהסתיימה בניצחון בולגריה, אך בטנברג נאלץ להתפטר לאחר הפיכה והפיכת נגד בשל חוסר גיבוי מהמעצמות. במקומו נבחר כנסיך בולגריה (המאוחדת) פרדיננד הראשון. הוא פעל להקמת תשתיות מודרניות במדינה והחל בפעולות פיתוח נרחבות בעיקר בבירה סופיה. מיד אחרי מהפכת "הטורקים הצעירים" ב-1908 הכריז על עצמאות בולגריה והפיכתה לממלכה. פרדיננד נטל לעצמו התואר של מלך (צאר). הוא נקט במדיניות חוץ הרפתקנית תוך שהוא מסתייע בקצונה צבאית לאומנית במטרה להחזיר את ממלכתו לגבולות שנקבעו בחוזה סאן סטפנו. לאחר הצלחות במלחמת הבלקן הראשונה תקפה בולגריה את בנות בריתה והובסה במלחמת הבלקן השנייה. פחות משנתיים מאוחר יותר חזר פרדיננד על טעותו והצטרף למעצמות המרכז במלחמת העולם הראשונה והיה שותף לתבוסתן. בהתאם לחוזה ניי שכפו מדינות ההסכמה, הפסידה בולגריה לא רק את מעט השטחים בהם זכתה בסוף מלחמות הבלקן אלא גם שטחים נוספים שחויבה למסור לסרביה, ליוון ולרומניה. פרדיננד נאלץ לוותר על הכתר ובנו בוריס השלישי הומלך תחתיו.

בולגריה שלאחר מלחמת העולם הראשונה נתונה הייתה במשבר כלכלי, חברתי ופוליטי קשה שלווה במעשי אלימות רבים ומספר הפיכות ונסיונות הפיכה כושלים, תוך שהמלך עצמו ניצל ממספר ניסיונות התנקשות בחייו. החל מאמצע שנות ה-30 החלה בולגריה מתקרבת לגרמניה הנאצית מתוך מטרה לזכות בתמיכתה להשבת השטחים שנגרעו ממנה במסגרת חוזה ניי. בראשית מלחמת העולם השנייה הכריזה בולגריה על נייטראליות אך ב-1 במרץ 1941 הצטרפה להסכם התלת-צדדי והפכה לבת ברית של מדינות הציר. בוריס הכריז מלחמה על בריטניה הגדולה וארצות הברית אך לא על ברית המועצות וסירב להענות לדרישותיו של היטלר לשלוח את צבאו להלחם בחזית המזרחית. באוגוסט 1943 נפטר המלך בוריס, בנו בן ה-7 הומלך כסימאון השני והוקמה מועצת עוצרים. בלחץ התבוסות הגרמניות והתקדמות בעלות הברית בכל החזיתות, החלה בולגריה משנה בהדרגה את עמדותיה והתהליך הואץ בראשית 1944, כאשר חילות האוויר של בנות הברית החלו להפציץ את סופיה וכן מטרות אחרות בממלכה. ב-5 בספטמבר 1944 הגיע הצבא האדום לנהר הדנובה וצלח אותו לשטח בולגריה תוך הכרזת מלחמה עליה. ב-9 בספטמבר 1944 התחוללה הפיכה שהובלה על ידי חזית המולדת הבולגרית, בה הייתה למפלגה הקומוניסטית עמדה דומיננטית שנסמכה על הצבא האדום, אשר כוחותיו הגיעו לסופיה בו ביום. הצבא הבולגרי הצטרף הפעם לצד המנצח בהתקדמות הצבא הסובייטי בעקבות הגרמנים הנסוגים והשתתף בכיבוש הונגריה וחלקים מאוסטריה. ב-15 בספטמבר 1946 בוטלה המלוכה בבולגריה במשאל עם.

לאחר מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

טודור ז'יבקוב (במרכז) בעת ביקור במזרח גרמניה ב-1963

בין 1944 ל-1947 התחולל מאבק אלים על אופייה הפוליטי של בולגריה בין מרכיבי חזית המולדת והוא הסתיים בניצחון המפלגה הקומוניסטית, בולגריה הפכה בהדרגה לגרורה סובייטית ועם מותו של גאורגי דימיטרוב לגרורה מלאה. בהמשך, נטל טודור ז'יבקוב בהדרגה את השליטה על מוסדות המפלגה ומנגנוני השלטון והפך למעשה לשליט אבסולוטי במדינה.

ב-1971 הונהגה בבולגריה חוקה חדשה וליברלית יותר, תוך שבמקביל ממנה ז'יבקוב את עצמו לתפקיד יושב ראש מועצת המדינה. סתיו העמים לא פסח על בולגריה ובנובמבר 1989 החלו בסופיה הפגנות המונים בדרישה לשיוני המשטר. ז'יבקוב הודח במקומו מונה פטר מלאדנוב ליושב ראש מועצת המדינה. בבחירות שנערכו ב-1990 זכתה המפלגה הסוציאליסטית הבולגרית שהונהגה בידי הקומוניסטים לשעבר ואנדריי לוקאנוב נבחר לראש הממשלה. בעקבות מהומות על רקע כלכלי התפטר ראש הממשלה לוקאנוב, נערכו שוב בחירות שבהן ניצחה קואליציה אנטי קומוניסטית, אך המצב הפוליטי המשיך להיות בלתי יציב והשלטון התחלף תכופות.

הציבור הבולגרי מאס בשני הכוחות הפוליטיים המרכזיים וב-2001 הקים סמיון סקסקובורגותסקי, בנו של המלך בוריס השלישי, תנועה פוליטית חדשה, רץ בראשה לבחירות ונבחר לראשות הממשלה. גם מהלך זה לא ייצב את הכלכלה הבולגרית וב-2005 נבחר סרגיי סטאנישב אשר הצליח להעלות את רמת החיים בבולגריה, אך הואשם במעשי שחיתות. על סטאנישב נמתחה ביקורת קשה גם מצד האיחוד האירופי וב-2009 נבחר בויקו בוריסוב לראש ממשלת בולגריה. ב-2013 התפטר בוריסוב על רקע גל מחאות בבולגריה בשל יוקר המחיה. המערכת הפוליטית הבולגרית נכנסה לתקופת אי יציבות וב-2014 התפטר גם מחליפו של בוריסוב פלמן אורשרסקי.

פוליטיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ימי הממלכה והשלטון הקומוניסטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

עמוד השער של חוקת טרנובו

בראשית ימיה, הייתה המדינה הבולגרית המודרנית מונרכיה חוקתית. ב-28 באפריל 1879 אומצה חוקת טרנובו והנהיגה איזונים ובלמים למניעת השגת כוח אבסולוטי על ידי המלך הבולגרי. המערכת הפוליטית הבולגרית הייתה רב מפלגתית והתחולל מאבק בין מצדדי הפרלמנטריזם ובין תומכי המלוכה. ב-1893 נכשל ראש הממשלה סטפן סטאמבולוב שכיהן גם כיושב ראש מפלגת העם הבולגרית, בנסיונו לשנות את החוקה ולהגביל עוד את סמכויותיו של השליט. ב-1908 עם ההכרזה הרשמית על עצמאות בולגריה וכינון הממלכה, שונתה החוקה ומוסד המלוכה התחזק בהדרגה.

במאי 1934 התחוללה הפיכה צבאית בממלכה על ידי הליגה הצבאית והפרלמנט פוזר. בינואר פירק המלך בוריס השלישי את הליגה הצבאית והשיב את הפרלמנט לפעילות, אך בפועל הנהיג משטר אוטוקרטי. ב-4 בדצמבר 1947 בוטלה חוקת טרנובו על ידי גאורגי דימיטרוב והונהגה חוקה חדשה שכונתה חוקת דימיטרוב והייתה במתכונת החוקה הסובייטית מ-1936. הונהג משטר חד-מפלגתי ועל אף שבאופן רשמי מפלגת חזית המולדת המשיכה להתקיים, המדינה נשלטה בידי המפלגה הקומוניסטית. ב-1971 הונהגה חוקת ז'יבקוב שהייתה מעט יותר ליבראלית מקודמתה בנושא זכויות האזרח, אך בעיקר התוותה שינויים במנגנוני השלטון ואת יצירתו של תפקיד יושב ראש מועצת המדינה עבור טודור ז'יבקוב. ב-1991 בוטלה חוקת ז'יבקוב.

הרפובליקה הבולגרית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בניין האסיפה הלאומית הבולגרית
הנשיא הרביעי של בולגריה גאורגי פרבאנוב בפגישה עם נשיא רוסיה דמיטרי מדבדב, 2009

ב-12 ביולי 1991 אושרה חוקה חדשה במדינה שהגדירה מחדש את בולגריה כרפובליקה בה מונהגת דמוקרטיה פרלמנטרית. נשיא בולגריה נבחר בצורה ישירה לכהונה בת חמש שנים, והוא משמש כראש המדינה והמפקד העליון של הכוחות המזוינים. הנשיא עומד בראש "המועצה המייעצת לביטחון לאומי", וכאשר אינו יכול ליזום חקיקה הוא יכול להחזיר את הנושא לדיון נוסף, אולם הפרלמנט יכול לעקוף את רצון הנשיא בעזרת רוב פשוט.

הפרלמנט הבולגרי הוא בית יחיד המכונה האסיפה הלאומית (בבולגרית: Народно събрание). הוא מורכב מ-240 נציגים שנבחרים לתקופה של ארבע שנים ואילו נבחרים באמצעות מפלגותיהם או על ידי קואליציות של כל אחד מ-26 האזורים המנהליים. המפלגה או הקואליציה חייבת לעבור את אחוז החסימה שעומד על 4 אחוזים כדי להשיג מושב בפרלמנט. הפרלמנט אחראי על חקיקת חוקים, אישור התקציב, תכנון הבחירות הנשיאותיות, בחירת ראש הממשלה ושרים אחרים ופיטוריהם, הכרזת מלחמה, פרישת חיילים מחוץ לבולגריה ואישור חתימה על חוזים בינלאומיים.

יחסי בולגריה וישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

טרום הקמת מדינת ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסוף ספטמבר 1944 פורסמה בעיתונות וברדיו הבולגרים הצהרה מטעם דימו קזאסוב שר האינפורמציה בממשלת חזית המולדת ובה הובעה אהדתו של השלטון הבולגרי להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל.‏[5] ב-1 בדצמבר 1944 ביקר בבולגריה דוד בן-גוריון, נפגש עם ראשי המשטר ודן עימם בחידוש הפעילות הציונית במדינה, השבת הרכוש לבני הקהילה וחידוש ההיתר לעלייה לישראל. לאחר תום מלחמת העולם השנייה ולקראת כינוס ועידת השלום בפריז, פנה ראש הממשלה הבולגרי קימון גאורגייב ליושב ראש ארגון בני ברית בבולגריה זכריה אלקלעי בבקשה שהארגון יפעיל את השפעתו בארצות הברית, כדי שבולגריה לא תקופח במסגרת חוזה השלום. הארגון נעתר לבקשתו והנרי מונסקי שכיהן כיושב ראש הארגון בארצות הברית וגם כאחד מנציגיה לוועידת השלום בפריז, השיב בכתב לגאורגייב שהארגון יפעל לסייע לבולגריה. התשובה גרמה לקורת רוח רבה בממשל הבולגרי והובילה ליחס אוהד כלפי התנועות השונות.‏[6]

באוגוסט 1947 נפתח בפלובדיב היריד הבינלאומי ובו ביתן ארצישראלי. נשיא בולגריה וסיל קולארוב נפגש עם נציג הסוכנות היהודית בבולגריה ד"ר אוטו מאנדל וכפועל יוצא מפגישה זו נחתם הסכם מסחרי בין בולגריה לסוכנות היהודית. בחתימתה, העניקה הממשלה הבולגרית לסוכנות היהודית מעמד רשמי בהסכם מסחרי בינלאומי. בהמשך, היווה הסכם זה בסיס להסכמים המסחריים הראשונים בין בולגריה למדינת ישראל.‏[7]

לאחר הקמת מדינת ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-29 בנובמבר 1948 הכירה ממשלת בולגריה בראשותו של גאורגי דימיטרוב במדינת ישראל, וב-4 בדצמבר כוננו יחסים דיפלומטיים בין המדינות. ב-1952 נפתחה צירות בולגרית בתל אביב ובראשה עמד מיופה כח. כגרורה נאמנה של ברית המועצות פיתחה בולגריה את יחסיה עם ארצות ערב וצמצמה עד למינימום את קשריה עם ישראל. ביוני 1955 הפילו מטוסי קרב בולגרים מטוס נוסעים של אל על שסטה מנתיבו אל תוך שטח בולגריה. כל הנוסעים ואנשי הצוות נספו בהתקפה. האירוע החריף את המתיחות ביחסי שתי המדינות. ב-10 ביוני 1967, לאחר מלחמת ששת הימים ובעת כהונתו של טודור ז'יבקוב כראש הממשלה, ניתקה בולגריה את יחסיה עם מדינת ישראל כשאר חברות ברית ורשה. לאחר ניתוק היחסים טיפלה שגרירות אוסטריה בישראל בקשרים הרלוונטיים בין המדינות. עם עלית גורבצ'וב לשלטון בברית המועצות החלה בולגריה להפשיר באיטיות את קשריה עם ישראל וקויימו מגעים בלתי רשמיים בין נציגויות שתי המדינות במרכז האו"ם בניו יורק, שהובילו בין 1985 ל-1986 לפגישות לא רשמיות של שרי החוץ שלהן יצחק שמיר ופטר מלאדנוב. רעיית שר החוץ שולמית שמיר הוזמנה לביקור פרטי בבולגריה, ארץ הולדתה, הוא נערך ב-1986 והבולגרים העניקו לו אופי רשמי. ב-1988 הוזמנה שולמית שמיר להשתתף בסמינר לציון 45 שנה להצלת יהודי בולגריה. כן הודקו המגעים הדיפלומטיים בין שתי המדינות.‏[8]

ב-1989, לאחר נפילת השלטון הקומוניסטי ובעקבות חידוש היחסים הדיפלומטיים בין ישראל לבין פולין, הונגריה וצ'כוסלובקיה ובסיומם של מגעים נוספים שבשלו, החליטה ממשלתו של אנדריי לוקאנוב לחדש את יחסיה הדיפלומטיים של בולגריה עם ישראל. בטקס שנערך בסופיה ב-3 במאי 1990 חתמו שר החוץ הישראלי משה ארנס ועמיתו הבולגרי בויקו דימיטרוב על חידוש היחסים בדרג של שגרירויות. אירועי מלחמת העולם השנייה והנצלותם של 48,000 יהודי "בולגריה הישנה" הובילו למערכת יחסים אוהדת בין בולגריה לישראל. יחד עם זאת, סוגיית גירושם של יהודי תראקיה ומקדוניה על ידי הממשלה הבולגרית היוותה אבן נגף במרקם היחסים החדש. ב-28 במרץ 2008 ביקר בישראל נשיא בולגריה גאורגי פרבאנוב ובטקס במשכן הנשיא קיבל בשם בולגריה אחריות לגורלם של 11,343 מגורשי תראקיה ומקדוניה.‏[9]

מערכת היחסית בין המדינות מוגדרת כאסטרטגית ובאה לידי ביטוי בתחומי הביטחון, הכלכלה והפוליטיקה האזורית, תוך תמיכה הדדית בפורומים בינלאומיים.‏[10] ב-2009 לאחר מאמץ דיפלומטי ישראלי, נבחרה אירינה בוקובה למזכ"ל אונסק"ו תוך שהיא גוברת על פארוק חוסני המצרי שהציג קו אנטי ישראלי מובהק. בראשית דצמבר 2010, במהלך השריפה בכרמל, שלחה בולגריה שני מטוסי כיבוי ו-120 כבאים כדי לסייע בכיבוי האש. ביולי 2011 ביקר ראש הממשלה בנימין נתניהו בלוויית פמליית שרים בבולגריה ובמהלך הביקור התקיימה ישיבת ממשלה משותפת לשתי הממשלות אשר שודרה בטלוויזיה הבולגרית.‏[11],‏[12] בספטמבר 2011, בעת ביקור באנקרה, הביע שר החוץ הבולגרי ניקולאי מלאדנוב הסתייגות מקווי מדיניותה של טורקיה כלפי ישראל בעקבות אירועי המשט לעזה[13] ובנובמבר נמנעה בולגריה בהצבעה לקבלת הרשות הפלסטינית כחברה מלאה באונסק"ו.‏[14] בולגריה נמנעה גם בהצבעה שנערכה ב-29 בנובמבר 2012 ובמסגרתה אישרה העצרת הכללית של האומות המאוחדות ברוב גדול את צירופה של הרשות הפלסטינית לארגון כמדינה משקיפה שאינה חברה מלאה.‏[15]

כלכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רקע ונתונים סיכומיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כלכלת בולגריה עברה טלטלה עם התפרקות הגוש הקומוניסטי בשנות ה-90 של המאה ה-20. התוצאה המיידית של העצמאות הכלכלית הייתה אינפלציה גבוהה וזליגת נכסים ומוצרים לטובת מדינות אירופה המערבית ולטובת יזמים ומקורבי שלטון. במחצית שנות ה-90 נוצר מחסור לאומי בשמן בישול, כאשר יזמים זריזים רכשו את כל תפוקת שמן החמניות לשם שילוחה לגרמניה. בשנים 1999-2000 הוחלט על תוכנית כלכלית חדשה, שהביאה ליצוב המשק ולאחר מכן לצמיחה בתמ"ג ובתוצר לנפש. בולגריה הצטרפה לאיחוד האירופי ב-1 בינואר 2007, יחד עם רומניה.‏[16] חיבורה של המדינה לרשת נתיבי התעבורה הפאן-אירופיים סייע לפיתוח הכלכלי והקשר עם מדינות אירופה.

כעיקרון, מתבססת בולגריה על כלכלת שוק, אך עם גרעין של חברות ממשלתיות. למרות פיתוח כלכלי ושיפור בנתוני התמ"ג, השכר הממוצע במשק הבולגרי והתמ"ג לנפש הם מן הנמוכים באיחוד האירופי. ב-2009 עמד התמ"ג לנפש בבולגריה על שיעור הקטן ב-55 אחוזים מהממוצע באחוד האירופי וב-2010 עמד יוקר המחיה על שיעור הקטן ב-49 אחוזים מהממוצע באיחוד האירופי. שער הלב עומד על כ-2 לב לאירו בממוצע. ב-2010 עמד התמ"ג בבולגריה על 96.778 מיליארדי דולר אמריקני. 63.7 אחוזים מהתמ"ג מגיעים ממיגזר השירותים, 30.3 אחוזים ממיגזר התעשייה ו-6 אחוזים ממיגזר החקלאות. ב-2009, כתוצאה מהמשבר הכלכלי העולמי עלה שיעור האבטלה בבולגריה ל-9.1 אחוזים ונרשם קיטון בתמ"ג בשיעור של 4.9 אחוזים לעומת גידול של 6.3 אחוזים ב-2008.

מיגזרי התמ"ג ומוצריהם[עריכת קוד מקור | עריכה]

אוצרות הטבע העיקריים של בולגריה הם נפט, גז טבעי, עופרת, מנגן, עפרת ברזל, ליגניט, פחם קשה ועץ. בתחום התעשייתי המעסיק קרוב ל-30% מסך המועסקים, מייצרת בולגריה ברזל גולמי, סגסוגת ברזל, פלדה, דשן, חומצה גופרתית, מלט, נייר, בדי כותנה ואריגי צמר.

במיגזר החקלאות חלה ירידה הדרגתית בתמ"ג לאורך שלהי המאה העשרים וירידה משמעותית בעשור הראשון של המאה ה-21. בתחום החקלאי מגדלת בולגריה בעיקר חיטה, תירס, שעורה, סלק, סוכר, זרעוני חמניה, כותנה, טבק, עגבניות, תפוחי אדמה, ענבים וורדים. מבחינת משק החי מייצרת בולגריה בשר, צמר, דבש, ביצים וחלב.

ענף כלכלי משמעותי נוסף הוא התיירות, אזור הים השחור עובר פיתוח מואץ כתוצאה מתיירות נכנסת הולכת וגוברת.

בולגריה מייבאת פלפל, נייר עיתון, כותנה, צמר, צנורות ברזל ופלדה, אוטובוסים, מכוניות, משאיות, סוכר, אנתרציט, פחם, נפט גולמי, בנזין וגז טבעי מרוסיה, איטליה, גרמניה ויוון. היא מייצאת בשר חזיר, עופות, עגבניות, גבינה, יין, טבק, פחממות, נתרן גולמי, קרבאמיד, אמוניום חנקתי, פוליאתילן, נעליים, מוצרי ברזל ופלדה, אבץ ומנועים חשמליים, לרוסיה, לגרמניה, ליוון ולאיטליה.

היבטי מיסוי[עריכת קוד מקור | עריכה]

קיים מס חברות אחיד, לחברות מקומיות בגובה 10% בגין כל הכנסה ללא קשר למקום הפקתה או צמיחתה, חברות זרות חייבות במס זהה על הכנסתן בבולגריה. תושב בולגריה חייב במס פרוגרסיבי על כל הכנסותיו ללא קשר למקום הפקתן. לעומתו, תושב זר חייב במס בבולגריה רק בגין הכנסות שנצברו בבולגריה. ב-18 בינואר 2000 נחתמה אמנת המס בין ישראל לבולגריה, שנכנסה לתוקף ב-1 בינואר 2003.

משק האנרגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

צריכת החשמל בבולגריה עמדה ב-2006 על 38.07 מיליארדי קילו ואט שעה. ליד העיר קוזלודוי פועלת תחנת כוח גרעינית בהספק של 2,000 מגה ואט המספקת 34 אחוזים מתצרוכת החשמל של המדינה ומתוכננת תחנת כוח נוספת בהספק דומה. במדינה מיוצרת אנרגיה הידרו אלקטרית בהספק כולל של 1,980 מגה ואט והשאר מיוצר באמצעות תחנות פחמיות ובגז טבעי.

גאוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

צוקי בלוגראדצ'יק אשר במחוז וידין

בולגריה נמצאת בדרום-מזרח אירופה, בחלקו המזרחי של חבל הבלקן. היא גובלת עם רומניה בצפון (608 ק"מ), עם הים השחור (354 ק"מ) במזרח, עם טורקיה (240 ק"מ) ויוון (494 ק"מ) מדרום, ועם מקדוניה (148 ק"מ) וסרביה (318 ק"מ) במערב.

שטחה של בולגריה 110,910 קמ"ר, מתוך שטח זה 360 קמ"ר הם מים ו-110,550 יבשה.

בולגריה היא מדינה קטנה, המאופיינת על ידי מגוון של נופים ואזורי אקלים, החל בפסגות אלפיניות מושלגות בהרי הבלקן, רילה, פירין ורודופי, ועד לחופים שטופי השמש של הים השחור.

שני רכסי הרים עיקריים, חוצים את בולגריה לרוחבה, ממזרח למערב:

  • רכס הרי הבלקן, שעל שמו נקרא האזור כולו, חבל הבלקן, הוא הצפוני מבין השניים. בבולגרית ובסרבית הוא נקרא סטארה פלאנינה, שפירושו "ההר העתיק". תחילתו של רכס הבלקן בחופי הים השחור, במזרח, והוא נפרש מערבה אל תוך סרביה. הפסגה הגבוהה ביותר ברכס הבלקן, פסגת בוטב, גובהה 2,376 מ' והיא נמצאת במרכזו של הפארק הלאומי של מרכז הבלקן.
  • רכס הרי רודופי ושני רכסי המשנה שלו הרי פירין והרי רילה, הוא הרכס הדרומי יותר, המשתרע צפונית לגבולה של בולגריה עם יוון. הפסגה הגבוהה ביותר על רכס זה היא פסגת מוסאלה, שגובהה 2,925 מ', והיא שייכת להרי רילה ונמצאת בתחומי הפארק הלאומי רילה. פסגה זו היא הנקודה הגבוהה ביותר בין שני רכסי ההרים הגבוהים של אירופה – רכס הרי האלפים והרכס הטרנס-קווקזי.

מישור רחב ידיים, הנקרא המישור התרקי או השפלה התרקית (בבולגרית: גורנוטראקיסקה ניזינה), משתרע בין שני רכסי ההרים הללו. הוא מתחיל באזור סופיה במערב ומתרחב ככל שהוא נפרש מזרחה, עד שהוא מגיע אל חופי הים השחור.

נהר הדנובה, הקרוי בבולגרית דוּנַי, מסמן את רובו של הגבול בין בולגריה לרומניה בצפון. נהר מריצה, הנהר הארוך ביותר בבלקן (480 ק"מ), תחילתו בהרי רילה בבולגריה והוא זורם דרך המישור התרקי וגבול טורקיה-יוון עד הים האגאי. נהר איסקר, הנהר הארוך ביותר (368 ק"מ) הזורם רק בתחומי בולגריה, מתחיל בהרי רילה, זורם צפונה ונשפך לנהר הדנובה. נהר סטרומה מתחיל בהר ויטושה, מדרום לסופיה, וזורם דרומה, דרך יוון לים האגאי.

חלוקה מחוזית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מחוזות בולגריה

מ-1987 ועד 1999 הייתה בולגריה מחולקת ל-9 מחוזות ומ-1999 הורחבה החלוקה ל-28 מחוזות (אובלסט) שונים. כל המחוזות קרויים על שם הבירה המחוזית כאשר העיר עצמה מהווה תת-מחוז במחוז שבו היא נמצאת. מטרופולין סופיה היא מחוז עצמאי בשל חשיבותה וכמות האוכלוסין הגדולה שבה. מחוז בורגס הוא הגדול בשטחו ומשתרע על פני 7,748.1 קמ"ר והעיר סופיה היא המחוז הקטן בשטחו 1,349 קמ"ר, אך הגדול ביותר מבחינת כמות האוכלוסין. המחוז הקטן ביותר מבחינת כמות האוכלוסין הוא מחוז וידין אשר נכון ל-2009 מנה 108,067 נפשות.

דמוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי נתוני ספר העובדות העולמי עומדת כמות האוכלוסין בבולגריה נכון ליולי 2011 על 7,093,635 תושבים, ירידה של 20.73 אחוזים לעומת שיא כמות האוכלוסין שנרשם ב-1985.‏[17]

מבחינת התמהיל האתני של האוכלוסייה עולה, כי על פי מפקד האוכלוסין מ-2001, התגוררו בבולגריה 7.928 מיליון תושבים מתוכם: 83.9 אחוזים הם בולגרים, 9.4 אחוזים טורקים, 4.7 אחוזים בני רומה ו-2 אחוזים הם מקבוצות אתניות אחרות או שלא שייכו עצמם לאחת הקבוצות. 96.3 אחוזים דוברים בולגרית כשפת אם. הדת השולטת במדינה היא הנצרות בה מאמינים 87 אחוזים מהאוכלוסייה, מתוכם 86 אחוזים הם אורתודוקסים, אחוז אחד קתולים, 12 אחוזים מוסלמים סונים ואחוז אחד של שונות.

עשר הערים הגדולות במדינה הן (בסוגריים מספר התושבים נכון לפברואר 2011): סופיה (1,204,685), פלובדיב (338,153), וארנה (334,870), בורגס (200,271), רוסה (149,642), סטארה זאגורה (138,272), פלבן (106,954), סליבן (91,620), דובריץ' (91,030), שומן (80,856).‏[17]

היסטוריה דמוגרפית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר קבלת עצמאותה מהעות'מאנים מנתה אוכלוסיית בולגריה כ-3 מיליון נפשות. לאחר מלחמת הבלקן השנייה ובעיקר לאחר מלחמת העולם הראשונה איבדו הבולגרים שטחים בתראקיה, מקדוניה הווארדארית ואת חבל דרום דוברוג'ה. התהליך לווה בטרנספר אוכלוסיות והגירת אלפי תושבים ממוצא בולגרי אל תוך שטחי בולגריה. המשבר הכלכלי והחברתי שפקד את ממלכת בולגריה לאחר מלחמת העולם הראשונה, הוביל גם להגירה פנימית לערים הגדולות ובעיקר לבירה סופיה. ב-1940 הוחזר לבולגריה חבל דרום דוברוג'ה הכולל את מרכזי האוכלוסין בסיליסטרה ודובריץ' והחבל נותר בחזקת הבולגרים גם לאחר מלחמת העולם השנייה.

מראשית שנות ה-80 של המאה ה-20 רדף משטרו של טודור ז'יבקוב את בני המיעוט הטורקי במדינה ומעריכים שעד סוף העשור, כ-300,000 תושבים נאלצו להגר מבולגריה בעיקר לטורקיה. לאחר קריסת השלטון הקומוניסטי במדינה התחולל משבר כלכלי חריף שלווה בהיפר אינפלציה, עלייה חדה בשיעור האבטלה ותסיסה חברתית. המשבר הכלכלי הוביל להגירת עבודה משמעותית מבולגריה למערב אירופה וחבר המדינות. בראשית העשור השני של המאה ה-21 מצויה בולגריה במשבר דמוגרפי חריף, תוך ירידה מתמשכת בכמות האוכלוסין, המשתווה לכמות האוכלוסין שהייתה במדינה בשלהי שנות ה-40 של המאה ה-20. ב-31 בדצמבר 2013 התגוררו בבולגריה 7,245,677 תושבים ו-73% מהם התגוררו באזורים אורבניים.‏[18]

צבא בולגריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

טנקי T-72 בולגריים במהלך אימון

נשיא בולגריה הוא מפקדו העליון של הצבא ומשרד ההגנה הבולגרי אחראי פוליטית על התנהלותו. לצבא שלוש זרועות מרכזיות, האוויר, הים והיבשה. ניתן להתגייס לצבא החל מגיל 18 ולשרת עד גיל 49. נכון ל-2008 שירתו בצבא הבולגרי 34,000 חיילים סדירים ועוד 302,000 נימנו על כוחות המילואים. נכון ל-2009 עמד תקציב הביטחון הבולגרי על 1.19 מיליארדי דולר ארצות הברית, המהווים 1.98 אחוזים מהתוצר המקומי הגולמי בבולגריה. בולגריה חברה בנאט"ו ובין 2003 ל-2008 השתתפו 485 חיילים בולגרים במלחמת עיראק ובהמשך נשלחו 608 חיילים בולגרים לכוח הסיוע הביטחוני הבינלאומי המוצב באפגניסטן. בזמן המלחמה הקרה מנה הצבא הבולגרי כ-150,000 חיילים סדירים, אך לאחר קריסת השלטון הקומוניסטי החל תהליך הדרגתי של צמצום מספר החיילים. בולגריה זנחה את כוח הטילים הבליסטיים וצי הצוללות שלה ולפי תכנוני הממשל הבולגרי צפויים ב-2014 לשרת בצבא 27,000 חיילים סדירים, מתוכם 14,310 בצבא היבשה, 6,750 בחיל האוויר, 3,510 בצי הבולגרי ו-2,420 במטה הכללי. הצבא משתמש בציוד רוסי, אמריקני וגרמני.

תרבות ואמנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

התרבות הבולגרית מבוססת בעיקרה על המורשת התראקית, הסלאבית והבולגארית תוך השפעות של התרבויות הרומית, הביזאנטית והעות'מאנית. חפצי אמנות ותכשיטים תראקים בני אלפי שנים נתגלו באתרים שונים בבולגריה ושרידי יישובים שנתגלו תוארכו לתקופה הרומית. נדידת השבטים הסלאבים והבולגארים אשר הקימו את האימפריה הבולגרית הראשונה הביאה למיזוג תרבותי שיצר תרבות חדשה ומשולבת ובכלל זה סגנונות אדריכליים, אשר הושפעו לא מעט מאדריכלות ביזנטית.

400 שנות השלטון העות'מאני ביססו בבולגריה אדריכלות עות'מאנית, אך גם סגנונות מוזיקה וציור. תנועת התחייה הבולגרית של אמצע המאה ה-19 החזירה לבולגריה את התרבות הסלאבית ובנוסף הושפעה מסגנונות שונים מרחבי אירופה ובכללם מרוסיה וגרמניה.

אתרי מורשת עולמית[עריכת קוד מקור | עריכה]

אזור בולגריה בעל ההיסטוריה העשירה בת אלפי השנים רווי באתרים ארכאולוגיים. בולגריה היא המדינה השלישית באירופה לאחר איטליה ויוון בכמות האתרים הארכאולוגיים שנחפרו. ארגון אונסק"ו הכריז על 9 אתרים בבולגריה כאתרי מורשת עולמית והם: כנסיית בויאנה, הרוכב ממדרה, העיר העתיקה של נסבר, הפארק הלאומי פירין, מנזר רילה, כנסיות איבאנובו, שמורת סרברנה, הקבר התראקי בקאזאנלק, הקבר התראקי בסוושטארי.

מוזיקה, ספרות ושירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שרשי המוזיקה העממית הבולגרית נטועים בימי הביניים ולאורך השנים הם ספגו השפעות עות'מאניות, יווניות, סלאביות ושל בני רומה. המוזיקה עשירה בנגינת כלי נשיפה כגון חמת חלילים, הקשה ומיתר כגון הגוּדוּלְקָה הדומה במבנה שלה ללאוטה. ב-1987 זכתה מקהלת הנשים של הטלוויזיה הממלכתית הבולגרית בפרסום עולמי נרחב עם הפקת אריך הנגן הראשון שלה שנקרא "מסתרי קולות בולגריה" וב-1990 זכתה בפרס הגראמי בקטגורית אלבום המוזיקה העממית הטוב ביותר. המקהלה ליוותה את הזמרת קייט בוש בעת הקלטת אלבומיה עולם חושני (1989) ונעליים אדומות (1993).

מבין המלחינים הקלאסיים הבולגרים בולטים: פאנצ'ו ולדיגרוב ומארין גולמינוב ומבין זמרי האופרה בלט בוריס כריסטוף. היצירות הספרותיות הראשונות נכתבו במהלך המאה ה-9 תקופת האימפריה הראשונה והן עסקו בעיקר בסוגיות תאולוגיות. בתקופת התחייה הבולגרית של אמצע עד שלהי המאה ה-19 חלה התעוררות תרבותית שלוותה בפריחה ספרותית ומהעת הזו נודעו הסופרים איוון ואזוב ופנצ'ו סלאביאקוב. ב-1981 זכה הסופר אליאס קנטי, שנולד בעיר רוסה, בפרס נובל לספרות.

המטבח הבולגרי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרק יוגורט טרטור בולגרי

המטבח הבולגרי הוא בעיקרו מטבח בלקני ובעל השפעות מהמטבח העות'מאני, היווני, הרומני והרוסי. ישנם מוצרים ומאכלים הייחודיים למטבח הבולגרי כגון:

מבין הגבינות ניתן למנות את הקשקבל, והגבינה המלוחה המכונה בארץ גבינה בולגרית.

הבישול מבוסס על אידוי, אפיה, על האש והכנת נזידים. צריכת הבשר המרכזית היא של בשר חזיר ואחריו בשר עוף ובשר כבש. בנוסף, מאכלים פופולאריים הם, מתאבנים: נקניק דם, מרקים: צ'ורבה, מרק קיבה, מנות עיקריות: מוסקה, גיובץ', סרמאלה, פילאף המלווים בבשרים שונים אם בבישול או על האש כגון קבב או קציצות המכונות כּיוּפְתֶה, קציצות כרישה ופשטידות שונות כגון פָּטַטְנִיק המבוססת על תפוחי אדמה או קָצַ'אמָאק המבוססת על קמח תירס. לקינוח מגישים בקלווה, קוּזוּנָאק שהוא סוג של לחם מתוק, חלבה, לפתני פירות כגון חבושים ורחת לוקום. מבחינת משקאות חריפים, נפוצים סוגים שונים של ערק (רקיאה) המבוססים גם על מגוון פירות, יין העשוי ממסטיקא, יין ענבים וליקרים.

ספורט[עריכת קוד מקור | עריכה]

רקע וענפי ספורט בולטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – בולגריה במשחקים האולימפיים

נסיכות בולגריה השתתפה עוד באולימפיאדת אתונה (1896), להוציא שלוש אולימפיאדות השתתפה בכולן וספורטאיה זכו ב-212 מדליות, 51 מהן מזהב.

בבולגריה נפוצים ענפי ספורט הנחשבים מזרח אירופים מסורתיים כגון היאבקות, סמבו, הרמת משקולות ושחמט וגם ענפי ספורט שנטמעו במדינה ברבות השנים כגון כדורגל, כדורסל, כדור עף, התעמלות, אתלטיקה ולאחרונה אף סומו כאשר קאלויאן מָכְלִיָאנוֹב הידוע בשמו הספורטיבי קוֹטוֹשוּ קָאטְצוּנוֹרִי הגיע לדרגת אוֹסְזֶקִי בליגה הבכירה ביפן ובמאי 2008, היה לאירופי הראשון שזכה בגביע הקיסר היפני. מרים המשקולות הנודע יליד בולגריה נעים סולימנוגלו, שנחשב לאחד ממרימי המשקולות הטובים בכל הזמנים החל את הקריירה במדינה, אך נאלץ להגר לטורקיה בשל רדיפות המשטר ושם זכה בעיקר תהילתו.

כדורגל[עריכת קוד מקור | עריכה]

ענף הכדורגל הוא הפופולארי ביותר בבולגריה. במונדיאל 1994 הגיעה נבחרת בולגריה בכדורגל להישגה הטוב ביותר, כאשר העפילה לחצי הגמר לאחר ניצחון על גרמניה ושם נוצחה על ידי איטליה. מבין הכדורגלנים הבולגרים בולטים ניתן לציין את גאורגי אספרוחוב, חריסטו סטויצ'קוב ודימיטר ברבאטוב. כדורגלנים בולגרים שיחקו גם בישראל ומביניהם בלטו אמיל ולב ודימיטאר מקרייב. שתי הקבוצות הבולטות במדינה הן צסק"א סופיה ולבסקי סופיה.

יהדות בולגריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

האנדרטה לזכר בני הקהילה היהודית בקומוטיני אשר גורשו על ידי ממשלת בולגריה אל מותם בטרבלינקה
הקדשת תודה לעם הבולגרי בגן העם הבולגרי ביפו
כיכר בולגריה בדרך הים בחיפה
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יהדות בולגריה

יסוד הקהילה ותחת האימפריה הבולגרית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשוני היהודים באזור בולגריה היו הרומניוטים ומקורות ראשוניים מהכפר גיגן ומהעיר פלובדיב מתארכים את תחילת התיישבות היהודים באזור בין אמצע המאה ה-2 לראשית המאה ה-4. מתקופה זו ועד לתקופת האימפריה הבולגרית השנייה העדויות הן רק שניוניות ומתבססות על השפעות נוכחותם של יהודים באזור, כגון היותם מתווכים בין האימפריה הבולגרית לממלכת הכוזרים והשפעת הכתב העברי על יסוד האלפבית הגלגוליטי.

מתקופת האימפריה הבולגרית השנייה קיימות עדויות ראשוניות רבות להתיישבות יהודים בבולגריה. היהודים התרכזו בבירה טרנובו וזכו לחופש פולחן ומסחר, שהיו חריגים לעת ההיא באירופה. החופש היחסי לו זכו בני הקהילה גרם לכך שבראשית המאה ה-13 קרא האפיפיור גרגוריוס התשיעי למסע צלב כנגד איוון אסן השני, קיסר בולגריה. על מעמדם של היהודים בעת הזו ניתן ללמוד גם מנישואיו של איוון אלכסנדר, קיסר בולגריה לשרה או תמרה בת הקהילה היהודית מטרנובו אשר התנצרה והפכה למלכה תיאודורה.

תחת שלטון העות'מאנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר כיבוש בולגריה בידי האימפריה העות'מאנית החלו גלי הגירת יהודים לאזור. בשלהי המאה ה-14 הגיעו יהודים שגורשו מהונגריה על ידי המלך לאיוש הראשון, באמצע המאה ה-15 הגיעו יהודים שגורשו בצו שארל השביעי, מלך צרפת וב-1474 מגורשי בוואריה שגורשו על ידי לודוויג התשיעי, דוכס בוואריה. בשלהי המאה ה-14 החלו להגיע מגורשי ספרד אשר הוזמנו לשטחי האימפריה העות'מאנית על ידי הסולטאן באיזיט השני. בכמותם הרבה החלו יהודי ספרד לשנות את אופי הקהילות בבולגריה אשר קיבלו בהדרגה צביון ספרדי. היהודים עסקו במסחר ונהנו מחופש פולחן. תהליך נסיגתה של האימפריה העות'מאנית שהפך את בולגריה לאזור קרבות, לווה בפגיעות רבות בקהילות היהודיות השונות והוביל גם למשבר כלכלי חריף.

לאחר עצמאות בולגריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר קבלת העצמאות מהעות'מאנים חוקקה בבולגריה חוקת טרנובו שהייתה ליבראלית ומתקדמת לזמנה וכללה זכויות רבות למיעוטים ובכלל זה לבני הקהילה היהודית. בני הקהילה זכו לחופש פולחן, עיסוקים והתאגדות קהילתית. בראשית המאה ה-20 התגוררו בנסיכות הבולגרית כ-33,000 יהודים ב-47 יישובים שונים, אשר ב-34 מהם הייתה קהילה מאורגנת, ממוסדת ובעלת פעילות ציונית ענפה. בני הקהילה נטלו חלק במלחמות הבלקן ובמלחמת העולם הראשונה ובמהלכן נפלו כ-1,000 חיילים יהודים.

החל מאמצע שנות ה-30 החלה בולגריה מתקרבת לגרמניה הנאצית ובמקביל התיר השלטון להקים ארגונים אנטישמים ואף נקט באנטישמיות ממוסדת. בספטמבר 1939 גורשו כ-4,000 יהודים מבולגריה במסגרת "המסע לגירוש נתינים זרים" ובינואר 1941 חוקק החוק להגנת האומה. היהודים הוכרחו לענוד כוכב צהוב ו-9,000 גברים בגילאי 20-40 נשלחו לעבודות כפייה. בראשית מרץ 1943 גירשו הבולגרים את 11,343 יהודי תראקיה, מקדוניה הווארדארית ופירוט אל מותם במחנה טרבלינקה. במקביל נכשל ניסיון גירושם של 48,000 יהודי "בולגריה הישנה" בשל מאבק עיקש של פוליטיקאים והנהגת הכנסייה הבולגרית. במאי 1943 גורשו 25,000 יהודי סופיה לערי השדה.

לאחר תום מלחמת העולם השנייה, הייתה ציפייה בקרב יהודי בולגריה להשבת זכויות הפרט והרכוש שהופקע, אך ציפיות אילו לא התממשו. העובדה שמדובר היה בקהילה בעלת אופי ציוני מובהק, בשילוב אי השבת הרכוש שהופקע כגון מפעלים וקרקעות והפגיעה בחופש הפרט על ידי השלטון הקומוניסטי, הובילה לעלייה ההמונית למדינת ישראל, במסגרתה עלו 45,000 אלף מתוך 51,000 בני הקהילה. השלטון הקומוניסטי הגביל את חופש הפולחן של יהודי בולגריה שנותרו במדינה. ב-1961 הוחרם מבנה בית הכנסת בסופיה. הרב הראשי לבולגריה הרב ד"ר אשר חננאל המשיך לקיים במקום תפילות בניגוד לדרישת השלטונות, נעצר, נכלא ובהמשך נשפט ונדון לשלוש וחצי שנות מאסר. ב-1962 הדרדר מצב בריאותו ולאחר לחץ בינלאומי כבד נערך לו "משפט חוזר" והוא שוחרר מכלאו.‏[19][20][21] ב-1989 לאחר נפילת המשטר הקומוניסטי היה גל עלייה נוסף של יהודים מבולגריה. ב-2011 התגוררו בבולגריה 4,000 יהודים, מחציתם בסופיה ועוד כ-500 בפלובדיב.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ דירוג שטח - מתוך ספר העובדות העולמי של ה-CIA, כפי שפורסם ב-5 באפריל 2014
  2. ^ דירוג אוכלוסייה - מתוך ספר העובדות העולמי של ה-CIA, כפי שפורסם ב-5 באפריל 2014
  3. ^ דירוג תמ"ג - מתוך ספר העובדות העולמי של ה-CIA, כפי שפורסם ב-5 באפריל 2014
  4. ^ מדד הפיתוח האנושי לשנת 2012 בדו"ח 2013 של אתר מינהל הפיתוח של האומות המאוחדות
  5. ^ בן, יוסף, לחרות ולעליה, בתוך: אנציקלופדיה של גלויות - יהדות בולגריה, עמוד 930.
  6. ^ בוריס מקסימוב, תולדות "בני ברית" בבולגריה, בתוך:אנציקלופדיה של גלויות-יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמודים 722-723.
  7. ^ חיים קשלס, קורות יהודי בולגריה, כרך ד' - מאחורי מסך הברזל, הוצאת דבר, תל אביב, 1969, עמודים 182-186.
  8. ^ יוסף גוברין, יחסי ישראל עם ארצות מזרח אירופה, הוצאת מאגנס, ירושלים, עמודים 24-26.
  9. ^ יוסי מלמן, לראשונה: בולגריה מקבלת אחריות להשמדת 11 אלף יהודים, באתר עתון הארץ מה-28 במרץ 2008.
  10. ^ ראיון עם יורי שטרק, שגריר בולגריה בישראל, באתר "כולנו בולגרים", אתר הבית של יהודי בולגריה.
  11. ^ ממשלות ישראל ובולגריה נפגשו לישיבה משותפת, באתר "כולנו בולגרים", אתר הבית של יהודי בולגריה.
  12. ^ ביקור ראש הממשלה ופמליית השרים בבולגריה, באתר bnt.bg (בבולגרית) קובץ וידאו.
  13. ^ ביקור שר החוץ הבולגרי באנקרה, באתר "כולנו בולגרים", אתר הבית של יהודי בולגריה.
  14. ^ תוצאות ההצבעה על קבלת הרשות הפלסטינית כחברה מלאה באונסק"ו, באתר UN Watch (באנגלית).
  15. ^ תוצאות ההצבעה לצירופה של הרשות הפלסטינית לארגון כמדינה משקיפה שאינה חברה מלאה, באתר twitdoc.com, אוחזר ב-30 בנובמבר 2012.
  16. ^ סוכנויות הידיעות, הוקדמה בשנה הצטרפותן של רומניה ובולגריה לאיחוד, באתר הארץ, 26 בספטמבר 2006
  17. ^ 17.0 17.1 נתוני אוכלוסייה בבולגריה, באתר nsi.bg (בבולגרית) .
  18. ^ נתוני אוכלוסיית בולגריה, באתר המכון הסטטיסטי הלאומי של בולגריה, אוחזר ב-2 בספטמבר 2014.
  19. ^ אליהו בירנבוים, הציונות שלא נזקקה לשואה, באתר דעת, אוחזר ב-20 בפברואר 2012.
  20. ^ נח זבולוני, פעולה בישראל למען הצלת הרב חננאל מבית הכלא בבולגריה, פורסם בעיתון חרות, 29 בדצמבר 1961.
  21. ^ נח זבולוני, הרעה בבריאות הרב חננאל אסיר בולגריה, באתר עיתון חרות, 27 באפריל 1962.


דגל בולגריה
מחוזות בולגריה
בלגואבגרדבורגסדובריץ'גברובוחאסקובוקרדז'אליקיוסטנדיללובץ'מונטנהפאזארדז'יקפרניקפלבןפלובדיבראזגרדרוסהשומןסיליסטרהסליבןסמוליאןסופיההעיר סופיהסטארה זאגורהטרגובישטהוארנהוליקו טרנובווידיןוראצהימבול Regions of Bulgaria Map-he.png
מדינות אירופה

אוסטריה · אוקראינה · אזרבייג'ן 1 · איטליה · איסלנד · אירלנד · אלבניה · אנדורה · אסטוניה · ארמניה 2 · בולגריה · בלגיה · בלארוס · בוסניה והרצגובינה · גאורגיה 1 · גרמניה · דנמרק · הולנד · הונגריה · הממלכה המאוחדת · הרפובליקה הצ'כית · ותיקן · טורקיה 1 · יוון · לוקסמבורג · לטביה · ליטא · ליכטנשטיין · מולדובה · מונאקו · מונטנגרו · מלטה · מקדוניה · נורבגיה · סן מרינו · סלובניה · סלובקיה · ספרד · סרביה · פולין · פורטוגל · פינלנד · צרפת · קוסובו · קזחסטן 1 · קפריסין 2 · קרואטיה · רומניה · רוסיה 1 · שבדיה · שווייץ


חבלי ארץ "לא מוכרים": אבחזיה · דרום אוסטיה · טרנסניסטריה · נגורנו קרבאך · צפון קפריסין 2


שטחים תלויים: אולנד · אקרוטירי ודקליה 2 · איי פארו · גיברלטר · גגאוזיה · גרנזי · יאן מאיין · ג'רזי · האי מאן · סבאלברד · חצי האי קרים


הערות: 1 חלק משטח המדינה נמצא באסיה. 2 מבחינה גאוגרפית נמצאת באסיה, אך נחשבת חלק מאירופה מסיבות היסטוריות.
אירופה
מדינות הבלקן
אלבניה · בוסניה והרצגובינה · בולגריה · טורקיה · יוון · מונטנגרו · מקדוניה · סלובניה · סרביה · קוסובו · קרואטיה · רומניה מפת מדינות הבלקן
מדינות וטריטוריות סלאביות
אוקראינה · בוסניה והרצגובינה · בולגריה · בלארוס · טרנסניסטריה (בלתי מוכרת) · מונטנגרו · מקדוניה · סלובניה · סלובקיה · סרביה · פולין · צ'כיה · קרואטיה · רוסיה מפת אירופה הסלאבית