גיאנה אסקיבה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מפת קווי הגבול של גיאנה מ-1896
הר קוקנאן מהר רוריימה בחבל הארץ שעליו תובעת ונצואלה ריבונות
אזור המסחר במהדיה, עיירה באזור עליו תובעת ונצואלה ריבונות

גיאנה אסקיבהאנגלית ובספרדית: Guayana Esequiba) היא חבל ארץ של גיאנה, שוונצואלה טוענת לבעלות עליו. השם "גיאנה אסקיבה" הוא כינוי שרק ונצואלה משתמשת בו. חבל הארץ כולל את הר רוריימה (ששימש השראה לסר ארתור קונאן דויל לכתיבת סיפור ההרפתקאות הקלאסי "העולם האבוד") ושישה מחוזות אדמיניסטרטיביים של גיאנה: "בארימה-ואיני", "קוּיוּני-מאזארוּני", "פוֹמרוֹן-סופנאם", "פוֹטארוֹ-סיפארוני", "טאקוּטוּ עילית-אסקיבוֹ עילית" ו"איי אסקיבו-דמררה המערבית", שסך כל שטחם 159,500 קמ"ר (כמעט פי 8 מגודל מדינת ישראל שבגבולות הקו הירוק).

בדו"ח מ-10 ביולי 1788 העלו הרשויות הספרדיות את הטענה לראשונה:

"צוין שהגדה הדרומית של האורינוקו מנקודת בארימה, 20 ליגות פחות או יותר כלפי פנים הארץ ועד ערוץ הקורוסימה, היא שפלה ביצתית, ולפיכך חבל ארץ זה נחשב חסר ערך, טלאי אדמה פורייה מעטים מצויים פה ושם, ואין בכלל שטחי מרעה או סוואנה, לפי כך יש התעלמות מאזור זה. ולכן אם נתייחס כבסיס לערוץ הקורוסימה, או לנקודה ברכס בזרוע הארוכה של אימאטאקה, אפשר לשרטט קו דמיוני שכיוונו דרום-דרום-מזרח, העוקב אחר המדרונות של הרכס באותו שם הנחצה על יד הנהרות אגירה, ארטורה, אמאקורו ואחרים, במרחק של 20 ליגות, בניצב לקויוני, ומשם הוא ירוץ עד המאסארני והאסקיבו, במקביל למקורות של ברביס וסורינאמה, זהו הקו המסמן את הנתיב שלפיו חייבות ההתיישבויות החדשות המוצעות להגיע."[דרוש מקור]

ב-1840 תבעה ונצואלה את כל גיאנה מערבית לנהר האסקיבו – 62% מכלל שטחה של גיאנה. בריטניה וונצואלה התווכחו על הגבול בין האזור שהיה אז גיאנה הבריטית וונצואלה במהלך רוב המאה ה-19. במכתב מ-21 בפברואר 1881 ללורד גרנוויל, שר החוץ של בריטניה באותה תקופה, הציעה ונצואלה קו גבול המתחיל בנקודה כקילומטר וחצי צפונית לנהר המורוקה ונמשך משם מערבה עד לאורך גאוגרפי 60° ומשם ממשיך דרומה לאורך מרידיאן זה. הצעה זו הייתה מבטיחה לוונצואלה את מחוז בארימה.

ב-1897 הסכימו בריטניה וונצואלה לפתור את הסכסוך באמצעות ועדת בוררות שמושבה היה בוושינגטון הבירה ואשר כללה חמישה שופטים (שני בריטים שנבחרו על ידי הבריטים, שני אמריקנים שנבחרו על ידי ונצואלה, ורוסי שנבחר על ידי ארבעת השופטים). כשהעלתה ממשלת ונצואלה את טיעוניה בפני ועדת הבוררות היא תיקנה את תביעתה ביחס למחוז הצמוד מערבה לאסקיבו, וטענה כי הגבול צריך להתחיל משפך הנהר מורוקה דרומה עד לנהר קויוני, בסמוך למפגשו עם נהר המאסארוני, וממנו לאורך הגדה המזרחית של האסקיבו ועד גבול ברזיל. ועדת הבוררות קיבלה החלטה ב-1889 שקבעה את הגבול הקיים עד היום בין גיאנה לוונצואלה. הן בריטניה והן ונצואלה הסכימו להחלטת הבוררים.

ב-1962, ארבע שנים לפני שגיאנה קיבלה עצמאות מבריטניה, עוררה ונצואלה שוב את הנושא בצורה רשמית. בפגישה בז'נבה ב-1966 החליטו שתי המדינות לקבל את המלצות נציגו של מזכ"ל האו"ם על האמצעים ליישוב הסכסוך בדרכי שלום. מגעים דיפלומטיים בין שתי המדינות ונציג המזכ"ל נמשכו.

במסמך ההכרה בעצמאותה של גיאנה ב-26 במאי 1966 הצהירה ונצואלה:

"ונצואלה מכירה בטריטוריה של המדינה החדשה ככזו המתחילה מזרחית לגדה הימנית של נהר האסקיבו ומצהירה במפורש שוב, בפני המדינה החדשה ובפני הקהילה הבינלאומית, כי היא שומרת לעצמה את הזכויות על הריבונות הטריטוריאלית על כל האזור מהגדה המערבית של הנהר המוזכר. לפי־כך, גבולה המזרחי של הטריטוריה גיאנה-אסקיבו שעליה תובעת ונצואלה במפורש זכויות ריבון, הוא עם המדינה החדשה של גיאנה, בקו באמצע נהר האסקיבו, החל במקורותיו וכלה בשפכו לאוקיינוס האטלנטי".

מפות שהודפסו בונצואלה מ-1970 מראות את כל השטח מהגדה המזרחית של האסקיבו, כולל האיים בנהר, כטריטוריה של ונצואלה. בחלק מהמפות מכונה אזור אסקיבו המערבי "אזור התביעה"‏[1].

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ד"ר אודין ישמעאל, "נתיב הדיפלומטיה" – היסטוריה תיעודית של סוגיית גבול ונצואלה-גיאנה