גרגוריוס פלמאס
.jpg) | |
| איקונין של פלמאס מן המאה ה-14 | |
| לידה |
1296? ביזנטיון, האימפריה הביזנטית |
|---|---|
| פטירה |
14 בנובמבר 1359 (בגיל 63 בערך) סלוניקי, האימפריה הביזנטית |
| קאנוניזציה | 1368 |
| חג | 14 בנובמבר |
| מחלוקות | עם האנטי-הסיכיסטים |
הקדוש גרגוריוס פַּלַמַאס (ביוונית: Γρηγόριος ο Παλαμάς; 1296? – 14 בנובמבר 1359) היה נזיר ותאולוג ביזנטי, ארכיבישוף סלוניקי. פלמאס, שניסח אפולוגטיקה שיטתית להגנת התורה המיסטית של ההֶסִיכאזם, מוכר בנצרות האורתודוקסית כקדוש וכאחד מאבות ומורי הכנסייה.
ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
שנים מוקדמות[עריכת קוד מקור | עריכה]
גרגוריוס פלמאס היה בנו של הסנטור קונסטנטינוס פלמאס, נצר לבית אצולה מאנטוליה שהיה ממקורבי הקיסר אנדרוניקוס השני. בגיל שבע מת אביו והקיסר נטל את האפוטרופסות עליו. הוא התחנך בידי המלומד החשוב תאודורוס מטוכיטיס (אנ') שלימדו את תורת אריסטו ומדעים, ונצפה לו עתיד כאיש ציבור. גרגוריוס הצעיר גילה במהרה עניין רב בלימודי דת ובחיי הנזירים, ונטש את חיי העולם בערך בגיל עשרים כדי לידור נדר נזורה. הוא אף שכנע את אמו ואת אחיו ואחיותיו לעשות כמותו.
ב-1316 התיישב בהר אתוס אצל אב-המנזר ניקודמוס, שדגל בשיטת ההסיכאזם – ησυχασμός, מלשון "הדממה" או "שלווה" ביוונית. תורה זו החלה להתפתח מאות רבות קודם אך השתכללה רק במאה ה-12. עיקרה היה השגת חוויה של דבקות מוחלטת באלוהי, בנפש אך גם בגוף, באמצעות מדיטציה, שינון מנטרי של תפילת ישו (”אדני ישו, בן האלוהים, סְלַח־לִי אֲנִי הַחוֹטֵא”) ומחוות גופניות. חלק מהמתרגלים דיווחו על הרגשה של אור זך האופף אותם. למרות תפוצתה בקרב חוגי נזירים, נותרה אזוטרית ומחוץ לתשומת לבן של רשויות הכנסייה או הקיסרות.
ניקודמוס מת לאחר שלוש שנים, וגרגוריוס עבר ללאורה הגדול שעל ההר. הוא העדיף התבודדות על פני חיי קהילה נזיריים ופרש מעל אחיו לתקופות ארוכות כדי לעסוק בהסיכאזם בדבקות, אם כי לא נטש את החיים המשותפים. לאחר עוד שלוש שנים עזב את הלאורה כדי להתבודד וללמוד את רזי ההסיכאזם מאב-המנזר גרגוריוס הגדול בסקיטה (קהילת נזירים מתבודדים) גלוסיה שעל ההר, שם שהה שנתיים. ב-1325 אילצו פשיטות טורקיות אותו ונזירים אחרים לצאת את אתוס לסלוניקי, בה הוסמך לכמורה ב-1326. את חמש השנים שלאחר מכן העביר בהתבודדות והרהור במנזר בברהוריה. הוא שב לאתוס בעקבות מתקפות סרביות באזור ושם כיהן כאב-המנזר אֶספִיגְמֶנוּ למשך זמן מה. ב-1334 החל לכתוב חיבורים, ובין מסותיו נמנו דיונים בהמשכה הכפולה של רוח הקודש והגיוגרפיות של קדושים.
באותה שנה ממש, פרסם הנזיר האורתודוקסי ברלעם מקלבריה עשרים-ואחת מסות נגד הכנסייה הלטינית, במסגרת המשא-ומתן שהתנהל אז על איחוד מחדש בין מזרח ומערב. ברלעם תקף בין היתר את הוספת המילים "ומן הבן" להצהרת האמונה, מהם השתמע שרוח הקודש נמשכת מן האב והבן בשילוש הקדוש גם יחד. כדוגל נוקשה בנאופלטוניזם ובתורתו של פסבדו-דיוניסיוס האראופגיטי, הוא נימק זאת בכך שאין שום אפשרות להגיע להבנה אודות מהותו המסתורית של האל הנמצאת מעבר להשגת אנוש, שניתן לתארה על דרך השלילה בלבד.
המחלוקת ההסיכאסטית[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-1336 או 1337 הגיעו עשרים-ואחת המסות אל פלמאס, ועוררו את מורת רוחו, גם משום שהאמין שההסיכאזם אפשר דבקות והשגה של האלוהי. מבלי לנקוב בשמו של ברלעם במפורש, פרסם שתי "מסות אפודיקטיות" בהן שלל את התאולוגיה האפופטית הקיצונית של בן-שיחו. לדידו של פלמאס, שהביא סימוכין רבים, ניתן היה לנהל דיון פוזיטיבי אודות מהות האל והשילוש; ויתרה על כן, שלילה גורפת של דיון כזה הייתה בחזקת אגנוסטיות ובלתי-אורתודוקסית. בכך נעקר פלמאס מאלמוניותו היחסית ופתח את מה שהתגלגל למחלוקת רבת-תהודה.
ברלעם הגיב בחמת זעם, ולא הסתפק בגינוי דעותיו של יריבו. הוא חיבר תיאור מלגלג של ההסיכיים, אותם צייר כ"אלו שנשמתם בטבורם" (ομφαλοψυχοι) משום חלק מהנזירים התבוננו מתחת לחזם במהלך המדיטציה. לבסוף האשים אותם גם ביומרה להבנה של טבע האל הנסתר ובקרבה מסוכנת לכת הכופרים המסליאנים, שטענו כי האלוהי ניתן לתפישה בחושים ורק חוויה חושית שלו היא התגלות אמיתית וברת-תוקף. בשנים הבאות עתר אל רשויות הכנסייה בקונסטנטינופול נגד ההסיכאזם ותבע לדכא אותו.
המתקפה החריפה על המסורת המיסטית הצריכה מגננה שיטתית ומנוסחת היטב, ופלמאס נרתם לכך במלוא אונו לבקשת הנזירים בהר. הוא הקדיש לכך את ארבע-עשרה שנותיו הבאות, כשהמחלוקת ההסיכית הסעירה את מלומדי האימפריה.
ב-1341 השלים פלמאס את חיבור "הטריאדות להגנת מקיימי ההסיכאזם", שלושה מאמרים בני שלוש מסות כל אחד. על מנת לבסס את משנתו, שב אל הדיונים הטריניטולוגיים של המאה הרביעית, בייחוד לעבודתו של גרגוריוס מניסה. הלה, באורח שהזכיר את מושג החסד האוגוסטיני במערב אך גם היה שונה ממנו מאוד, החל להבדיל בין מהותו-הווייתו (οὐσία) של האל, הנסתרת ובלתי-מושגת, לבין תולדותיו והשפעותיו (ενέργεια) ביקום, שאותן ניתן היה לתפוש. כמו כן, הסתמך פלמאס רבות על כתבי אבות הכנסייה, כגון אתנסיוס ומקסימוס המודה, שהתייחסו לתהליך של האלהת טבע האדם (θέωσις) באמצעות תרגול רוחני קפדני והתחברות לישו. פלמאס שלל את האפשרות שהבדלה ממשית, ולא רק טרמינולוגית, בין מהות להשפעה – עליה התעקש בתוקף, שכן אחרת הייתה התולדה זהה עם המהות הבלתי-נתפשת; גם החולקים עליו היו מוכנים להפרדה תאורטית אך לא לבידול אמיתי – מהווה פוליתאיזם וכפירה באחדות האל. השוני בין המהות לתולדות אפשר מחד השתתפות ודבקות אמיתיות של האדם באלוהי, ומאידך שימר את הפער בין הבורא לבריאתו והותירו נשגב ומצוי מעל היקום.
את מערכת החשיבה שלו המשיג פלמאס באמצעות האור שקרן מישו בעת ההשתנות בהר תבור וסינוור את השליחים; לדידו, אור זה היה דוגמה והסבר לכל מפעלותיו התאולוגיים. הוא עמד על כך ש'אור תבור' לא היה עצם נברא כי אם תולדה ישירה של האלוהים, ושהיה אמיתי והימם את הרואים אותו בחושיהם ממש ולא כהרגשה פנימית סובייקטיבית פרי מחשבתם. אור זה נחווה על ידי מי שהגיע לדרגה רוחנית גבוהה דיה, והיווה השגה (גופנית כמו גם רוחנית) של הבלתי-נתפש. עמיתיו הנזירים מאתוס סמכו ידיהם על פרשנותו במועצה כללית שהתכנסה בהר.
בקיץ 1341 הוא זומן על ידי הפטריארך יוחנן ה-14 לבירה כדי לעמוד מול האשמותיהם הבלתי-פוסקות של תומכי ברלעם ולברר את המחלוקת. ב-10 ביוני נפתח סינוד כללי בקונסטנטינופול בו התעמתו פלמאס ויריביו מול הפטריארך, הזוג הקיסרי ונכבדי הכנסייה. הנוכחים קיבלו את הדעה ההסיכית וגינו את ברלעם, שהגיש התנצלות רשמית ועזב חזרה לאיטליה. אך לדעותיו עוד היו תומכים חשובים, בראשם גרגוריוס אקינדינוס, שניסה לגשר בין ברלעם לפלמאס בתחילה אך השתכנע שההסיכאזם אכן היווה גלישה למסליאניות. באוגוסט התכנסה מועצה שנייה, שלא סטתה מהקו של קודמתה. אקינדינוס גונה.
השאלה הרוחנית קיבלה תוקף פוליטי עם פרוץ מלחמת אזרחים בנובמבר, כשראש משק הבית יוחנן קנטקוזינוס והקיסרית-האלמנה אנה מסבויה לחמו על האפוטרופסות לקיסר-הילד החדש, יוחנן החמישי פלאיולוגוס. פלמאס היה ידוע באהדתו לקנטקוזינוס. הפטריארך, שתמך באנה, התייצב בהדרגה מאחורי האנטי-פלמיסטים. הוא אפשר לאקינדינוס יד חופשית לתקוף את אויבו וקידם אותו במהירות במעלה ההיררכיה כשהוא שוקל למנותו לבישוף. ב-1343 הושלך פלמאס, שהמשיך כל העת בשכלול האפולוגטיקה שלו, לכלא לזמן מה באשמת תמיכה במורדים. השאלה ההסיכית הפכה לעניין מרכזי, כשתומכי שני הצדדים במלחמה בתוך הממסד הכנסייתי תיאמו את עמדותיהם הרוחניות עם השתייכותם הפוליטית. בתווך ניצבו בישופים, אבות-מנזר ותאולוגים רבים שניסו לשמור על עמימות. גם העם, באורח טיפוסי לביזנטיון, התערב בשאלה ונמצאו תומכים קנאים לשתי הגישות הסותרות. ב-1344 נודו פלמאס ואוהדיו על ידי סינוד מיוחד שהתכנס בבירה בניצוחו של אקינדינוס.
התקבלותו[עריכת קוד מקור | עריכה]
הפוליטיזציה של המחלוקת ההסיכית הבטיחה, בתורה, את ניצחון הפלמיזם לכשגבר קנטקוזנוס. עוד לפני שכבש את קונסטנטינופול, הקריבה אנה את אקינדינוס והפטריארך מתוך ציפייה לפשרה. בינואר 1347 כינסה סינוד נוסף בו טוהר פלמאס והחלטות 1341 תוקפו שוב. אקינדינוס הודח וגורש. בפברואר כבש קנטקוזנוס את הבירה והוכתר לקיסר-שותף עם יוחנן החמישי הצעיר.
יוחנן הארבעה-עשר הודח ממשרת הפטריארך והוחלף על ידי איזידורוס, פלמיסט קנאי. באותה שנה חיבר גרגוריוס פלמאס תמצות של משנתו, "מאה וחמישים הפרקים". הוא הדגיש שוב כי כל נוצרי יכול להגיע לידיעה והשגה מלאה של האל מתוך התמסרות מלאה, וכי מאידך מהותו וטיבו של הבורא הם מעבר לתפישת האדם; רק ההבדל בין הווייתו הנסתרת לתולדותיו הגלויות אפשר את הניגודיות המשלימה הזו. הוא מונה לארכיבישוף סלוניקי, אם כי העיר הייתה גדושה במתנגדי קנטקוזנוס ורק ב-1350 החל לכהן בפועל. ניצחונה של גישתו היה הדרגתי, כשרבים בהיררכיה הכנסייתית מוחים על הלהיטות בה מינה איזידורוס בישופים פלמיסטים, אך מוחץ. תאולוגים רבים שהתנגדו לו בכנות מטעמים אמוניים – חלקם היו תומיסטים – העדיפו לעזוב את הכנסייה המזרחית ולהמיר את דתם לקתוליות. ב-1351 כונס שוב סינוד מיוחד ומורחב שקידש חד-משמעית את התורה הפלמיסטית וערך לה קנוניזציה מלאה.
הארכיבישוף מסלוניקי חלה ב-1352. ב-1354, בעת שיט בים, נשבה על ידי הטורקים ובילה שנה בחזקתם, עד ששולם כופר. את שנותיו האחרונות העביר בסלוניקי עד למותו ב-1359. הוא נקבר בהאגיה סופיה (סלוניקי). ב-1368 הכריז עליו עוד סינוד מיוחד כקדוש וכאחד מאבות ומורי הכנסייה. בשל הטבע המועצתי של הכנסייה האורתודוקסית, המחייב קבלה אוניברסלית של דעות כדי שיחשבו כמחייבות את הכלל – מעט מאוד השקפות חדשות התקבלו לאחר שבע הוועידות האקומניות שתמו ב-787 – הוא מהאחרונים שזכה למעמד כזה. ההסיכאזם התפשט מעבר לביזנטיון והתקבל בקרב הנזירים בכל המרחב האורתודוקסי.
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Aristeides Papadakis, Gregory Palamas, בתוך: William M. Johnston, Encyclopedia of Monasticism, Taylor & Francis, 2000. עמ' 998-1000.
- Micahel D. Peterson, Gregory Palamas בתוך: The New Westminster Dictionary of Church History, Westminster John Knox Press, 2008. עמ' 284-285.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- גרגוריוס פלמאס, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
