האימפריה הביזנטית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Disambig RTL.svg המונח "התקופה הביזנטית" מפנה לכאן. לערך העוסק בתקופה הביזנטית בארץ ישראל, ראו התקופה הביזנטית בארץ ישראל.
Ῥωμανία
Rhōmanía
Romania
Imperium Romanum
האימפריה הרומית
Flag of the Greek Orthodox Church.svg

דגל
Flag of Palaeologus Emperor.svg

סמל
אירועי הקמה חלוקת הקיסרות הרומית למזרח ולמערב על ידי תיאודוסיוס הראשון
הוקמה 395
אירועי פירוק כיבוש קונסטנטינופול על ידי הסולטנות העות'מאנית
התפרקה 29 במאי 1453
ישות קודמת הקיסרות הרומית
ישות יורשת Flag of the Ottoman Empire (1453-1517).svg האימפריה העות'מאנית
משטר קיסרות
שפה יוונית
יבשת אירופה, אסיה ועד המאה השביעית גם צפון אפריקה
קואורדינטות הבירה 41°00′44″N 28°58′34″E / 41.01224°N 28.976018°E / 41.01224; 28.976018קואורדינטות: 41°00′44″N 28°58′34″E / 41.01224°N 28.976018°E / 41.01224; 28.976018
דת נצרות, נצרות אורתודוקסית
Byzantine Empire animated-he.gif
כנסיית איה סופיה: משיאי האדריכלות הביזנטית

האימפריה הביזנטית (יוונית: Βασιλεία των Ρωμαίων - ממלכת הרומאים) או ביזנטיון הוא כינוי מאוחר ומודרני שניתן לחלקה המזרחי של האימפריה הרומית, שנוצר כתוצאה מפיצול הקיסרות הרומית בשנת 395, והתקיים עד לנפילתה הסופית של בירתה קונסטנטינופול בידי הטורקים העות'מאנים בשנת 1453.

בזמן קיומה של האימפריה הביזנטית לא נהגו לכנותה בשם זה. בראשיתה היא נקראה "רומא", ואילו בתקופות מאוחרות יותר כינו אותה תושביה בשם "רומאניה" ולעצמם קראו "רומאנים"‏[1]. השם "ביזנטיון" הוענק לה על ידי ההיסטוריון והפילוסוף הצרפתי בן המאה ה-18, מונטסקייה. את השם "ביזנטיון" העניק לה מונטסקייה על שמה של העיר היוונית הקדומה ששכנה בעבר במקומה של קונסטנטינופול.

האימפריה הביזנטית שהתקיימה למעלה מאלף שנה השפיעה על תולדות מזרח הים התיכון ודרום אירופה ותרמה גם לעיצוב אופייה של מזרח-אירופה. הנצרות האורתודוקסית שקמה באזורים שונים במזרח-אירופה הושפעה רבות מהמודל הביזנטי הנוצרי.


היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Turkey nemrut dagi 3.jpg

ערך זה הוא חלק מסדרת הערכים
העוסקים בהיסטוריה של טורקיה

תקופת האבן:
צ'טלהויוק, גבקליטפה, הג'ילר, צ'איאונו
תקופת הברונזה:
טרויה
הממלכה החתית הקדומה
האימפריה החתית
תקופת הברזל:
אוררטו
הממלכות החתיות החדשות
פריגיה, לידיה, קאריה, ליקיה, איוניה
אסיה הקטנה בתקופת הממלכה האחמנית
אסיה הקטנה בתקופה ההלניסטית
אסיה הקטנה בתקופה הרומית
ימי הביניים:
האימפריה הביזנטית
סולטנות רום
ממלכת קיליקיה הארמנית
האימפריה של טרפזונטס
האימפריה של ניקאה
האימפריה הלטינית
הנסיכויות הבייליקיות באנטוליה
האימפריה העות'מאנית
הרפובליקה הטורקית
מלחמת העצמאות של טורקיה
תקופת המפלגה הבודדת
התקופה הרב-מפלגתית
Flag of Turkey.svg
חלוקת האימפריה על ידי תאודוסיוס הראשון. בסגול: הקיסרות הרומית המזרחית

הולדת האימפריה הרומית המזרחית (האימפריה הביזנטית)[עריכת קוד מקור | עריכה]

יש כמה גישות לתארוך תחילתה של האימפריה הביזנטית.

  • הגישה ההיסטורית המקובלת רואה את שורשיה של האימפריה הביזנטית כנטועים בפיצולה המדיני של האימפריה הרומית לאימפריה הרומית המערבית ולאימפריה הרומית המזרחית (בלטינית: Imperium Romanum Pars Orientalis). חלוקה אדמיניסטרטיבית למזרח ומערב באימפריה הרומית שהונהגה לראשונה בשנת 285 על ידי הקיסר דיוקלטיאנוס, כשהתחלק בניהול האימפריה עם עמיתו מקסימיאנוס. בשנת 293 לספירה הנהיג דיוקלטיאנוס את משטר הטטררכיה, המבוסס על ארבעה שליטים המושלים במשותף. מטרתו של דיוקלטיאנוס הייתה ליצור מערך הגנה יעיל יותר מפני אויביה של רומא, לחזק את שלטון הקיסרים בפרוביניציות ולבסס את העברת השלטון מקיסר לקיסר ללא מלחמות אזרחים. בשנת 324, עם התפוררות הסדר הטטררכיה, אוחדה האימפריה הרומית בחזרה תחת קיסר יחיד על ידי קונסטנטינוס הגדול.
  • גישה אחרת רואה את תחילת האימפריה בשנת 330, בה העביר קונסטנטינוס את בירת האימפריה הרומית לעיר ביזנטיון שבפתח הבוספורוס. אף כי קונסטנינוס ביקש לקרוא לעירו "רומא החדשה", נקראה זו בפי כל בשם קונסטנטינופול, או ביוונית קונסטנטינופוליס (עירו של קונסטנטינוס).
  • הגישה התאולוגית רואה את שנת 380, בה הכריז תיאודוסיוס הראשון על הפיכת הנצרות מדת מותרת לדת רשמית באימפריה הרומית כתחילת האימפריה כאימפריה נוצרית השונה באופן מובחן מהאימפריה הרומית שקדמה לה.
  • גישה נוספת רואה בשנת 395, בה חולקה האימפריה בשנית כתחילת הפיצול הקבוע בין שתי האימפריות. באותה שנה הקיסר תאודוסיוס הראשון הוריש עם מותו את האימפריה לשני בניו: ארקדיוס שנעשה קיסר המזרח, והונוריוס שנעשה קיסר המערב. בירתה של האימפריה הרומית המזרחית נותרה קונסטנטינופול, ואילו רומא הייתה לבירת האימפריה הרומית המערבית.
  • גישה אחרת רואה את שנת 476 בה התפוררה האימפריה המערבית בלחץ פלישות העמים הברברים, שנה שבה הודח הקיסר המערבי בידי אודואקר וכתוצאה מכך נשארה רק אימפריה אחת, האימפריה המזרחית, המכונה בפי היסטוריונים מודרניים "האימפריה הביזנטית", שהוסיפה להתקיים עוד כאלף שנה, עד לכיבוש קונסטנטינופול בידי הסולטנות העות'מאנית בשנת 1453. פלישות הברברים, שריסקו את האימפריה הרומית המערבית, לא גרמו נזק דומה לחלק המזרחי. ביצורים חזקים על גדות הדנובה, שחוזקו במשך דורות של שלטון רומי, הגנו על האימפריה הרומית המזרחית מפני פלישות הברברים, הנלחצים בעצמם על ידי שבטי ההונים הפראיים. מספר שבטים, ובראשם הויזיגותים, האוסטרוגותים וההונים עצמם הצליחו אמנם לחדור ולזרוע הרס בבלקן, אך נבלמו בידי צבאותיה של ביזנטיון, או שוחדו בידי אוצרה האדיר, ופנו מערבה. לתאריך המקובל שבו רואים את קיצה של האימפריה הרומית המערבית – 476 – לא היה הד ממשי במזרח. דומה כי איש ברחבי הקיסרות המתמוטטת לא יכול היה לאמוד כראוי את גודל האירוע, שכן שבטי ברברים עשו באימפריה כרצונם עוד קודם לכן, ובמזרח המשיכה הקיסרות לעמוד על כנה. על משמעות הדחתו של רומולוס אוגוסטולוס על ידי אודואקר, איש צבא ממוצא גרמני, והפיכתו של הלה לשליט איטליה בהסכמת הקיסר היושב בקונסטנטינופול היו יכולים לעמוד רק היסטוריונים בפרספקטיבה של זמן. כיום נוהגים לציין מאורע זה כנקודת הזמן המדויקת בה בטלה הקיסרות הרומית במערב.

ימי מלכותו של יוסטיניאנוס: תור הזהב של האימפריה הביזנטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקיסרות הביזנטית עם עליית יוסטיניאנוס לשלטון וכיבושיו
עמוד ראשיPostscript-viewer-shaded.png
ראו גם – קיסרי האימפריה הביזנטית

בשנת 518, לאחר מותו של מרקיאנוס, התמנה לקיסר יוסטיניוס הראשון, חייל פשוט שעלה בדרגה ומונה למפקד הצבא בקונסטנטינופול. אף שיוסטיניוס היה חסר ידע באופן מוחלט במדינאות, לא ידע קרוא וכתוב והיה בן שבעים בעת הכתרתו, הוא הצליח לנהל את האימפריה באופן מוצלח למדי בעזרת צבא של יועצים נאמנים. אחד מאותם יועצים היה אחיינו, פלאוויוס פטרוס סאבטיוס איוסטיניאנוס, הידוע יותר בשם יוסטיניאנוס הראשון, אשר יש הטוענים שהוא ניהל את האימפריה למעשה בתקופת שלטונו של יוסטיניוס. יוסטיניאנוס עלה לשלטון באופן רשמי עם מותו של יוסטיניוס בשנת 527, כשנה לאחר שמונה ליורשו.

יוסטיניאנוס היה אחד הקיסרים הגדולים שקמו לביזנטיון מאז ומעולם. בתחום הצבאי והמדיני, הוא הרחיב את גבולות הקיסרות עד אשר כללה פרוביניקיות רבות של האימפריה הרומית לשעבר כגון קרתגו, דאלמטיה, איטליה (כולל רומא הבירה) ודרום ספרד, על ידי מלחמות בממלכות הונדאלים (534) והאוסטרוגותים (536). בזמן מלחמותיו של הקיסר במערב, גבר לחצם של שבטי הסלבים, האווארים וההונים בבלקן; אולם יוסטיניאנוס הצליח להציל את ארצו על ידי שיחוד האויבים וחלוקת תוארי כבוד, וכן שיסויים של השבטים הברברים זה בזה. הוא גם הקים מערכת ביצורים נרחבת בבלקן שתגן להבא על גבולותיה של הקיסרות.

יוסטיניאנוס הראשון על גבי פסיפס בבזיליקת סן ויטאלה ברוונה

פעולותיו של יוסטיניאנוס לא נשארו מוגבלות לתחום הצבאי. הוא בנה את הכנסייה המפוארת והמפורסמת (כיום מסגד ומוזיאון) איה סופיה בקונסטנטינופול, ויזם את כינוס כל המשפט הרומי בספר אחד, "ספר המשפט האזרחי" (Corpus Iuris Civilis). בימיו שגשגו האמנות והאדריכלות הביזנטית בכל רחבי האימפריה.

יוסטיניאנוס גילה קנאות דתית עזה שהייתה אחד הגורמים לבנייתה של כנסיית איה סופיה. יוסטיניאנוס גם סגר את שערי בתי המדרש הפילוסופיים באתונה ובכך חיסל סופית את האלילות הגוססת. עם זאת, ככל הנראה בהשפעת אשתו תיאודורה הוא גילה יחס אוהד כלפי המונופיזיטים, דבר אשר חרה רבות לאפיפיורים ברומא בזמנו.

תאודורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תאודורה הייתה אשתו של הקיסר יוסטיניאנוס, ותופעה היסטורית ייחודית בפני עצמה. במקור הייתה לוליינית קרקס וייתכן שאף זונה, כפי שסיפרו השמועות באימפריה, ולפי תאוריהם של כמה היסטוריונים. כדי להתחתן איתה, העביר יוסטיניאנוס חוק מיוחד המתיר לבני האצולה להינשא לפשוטי העם. תאודורה התגלתה ברבות הימים כיועצת נבונה ומוכשרת, ובין השאר הייתה זו שייעצה לקיסר שלא לברוח מקונסטנטינופול בעת מרידת ניקה (532) ובכך הצילה את כיסאו.

יורשי יוסטיניאנוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלחמותיו המרובות של יוסטיניאנוס ומפעלי הבניה שלו אילצו את יורשיו להתמודד עם אוצר ריק. אף על פי כן, הם הצליחו להדוף את פלישת הפרסים ממזרח, ואת פלישות ההונים, הסלבים והאווארים מצפון. לעומת זאת, שבטי הלומברדים כבשו את מחציתה של איטליה, וגם שטחי ביזנטיון בספרד אבדו לה.

באופן כללי, היה מצבה של הקיסרות טוב למדי כאשר מהפכה צבאית הפילה את שלטונו של מאוריסוס ומינתה לקיסר את פוקאס, קיסר גרוע ורודן ששלט בקיסרות משך 8 שנים. המצב נעשה גרוע אף יותר ב-610, עם פלישתו של כוסרו השני מלך האימפריה הסאסאנית לביזנטיון, באמתלה של נקמה בפוקאס בשם מאוריסיוס. חיל פרס הגיע עד לשערי קונסטנטינופול וכבש את כל מחציתה המזרחית של הקיסרות: האימפריה הביזנטית שיוועה למושיע.

שושלת הרקליוס ופלישת הערבים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בימים שבהם עמדה ביזנטיון על סף קריסה, קם לה מציל בדמותו של הרקליוס, בנו של נציב קרתגו. הרקליוס מרד והדיח מכסאו את פוקאס, הדף את פלישות האווארים ומיגר סופית את הכובשים הפרסים עד לגבולות ארצם (627). מבחינה דתית, ניסה הרקליוס במהלך תקופת שלטונו לפשר לשווא בין הכנסייה הקתולית למונופיזיטים על ידי ניסוח התורה המונותליטית, שפורסמה בתעודה הקרויה בשם אקטסיס, וכן הוא הפך את היוונית לשפה הרשמית במדינה והמיר את התואר המסורתי אוגוסטוס בתואר היווני למלך. ברם, אליה וקוץ בה: מצבה הכספי של ביזנטיון היה רע מאד, המורל הלאומי בשפל, ולבסוף, הפלישה הערבית שמה לאל את כל ניצחונותיו של הרקליוס.

במקביל לעליית הרקליוס לשלטון בביזנטיון, החל ערבי בן שבט קריש בשם מוחמד להטיף במכה לייחוד האל. בשעה שהביזנטים והסאסאנים התכתשו ביניהם, הלך ונוצר מדרום להם כוח דתי ולאומי חדש, אשר גבר בנקל על שתי האומות המותשות משנים של מלחמה. הגל הראשון של פלישות הערבים אל מחוץ לחצי האי ערב החל ב-634, ריסק את האימפריה הססאנית המובסת וכבש יותר ממחצית שטחה של ביזנטיון. ייתכן מאד, שלולא עלייתו של הרקליוס לשלטון הייתה ביזנטיון כולה נכבשת, אולם כעת, הצטמצמו גבולותיה של האימפריה הביזנטית עד כדי כך שבשנת 673 הטילו הערבים מצור על קונסטנטינופול עצמה.

זוג מטבעות המציגים את פניו של יוסטיניאנוס השני

שני גורמים עזרו להישרדותה של ביזנטיון מפני פלישות הערבים: האש היוונית, תערובת נפיצה של חומרים שיצרה אש קטלנית ששרפה את ספינות האויב, ונעשה בה שימוש גם ביבשה. האש היוונית היוותה גורם מכריע בהישרדותה של ביזנטיון, למן המצאתה, על ידי פליט סורי בשם קליניקוס מהליופוליס בזמן הפלישה הערבית, ועד להתמוטטותה הסופית של האימפריה הביזנטית באמצע המאה ה-15. הגורם השני היה מרצו של הקיסר הביזנטי קונסטנטינוס הרביעי, שנלחם נגד הח'ליפים המוסלמים והכריח אותם ב-687 לחתום על חוזה שלום שהותיר את רוב אסיה הקטנה בידיה של ביזנטיון. הייתה זו מפלתו הצבאית הראשונה של האסלאם.

יורשו של קונסטנטינוס הרביעי, יוסטיניאנוס השני, היה שליט כושל מכל בחינה, דתית, צבאית ומדינית. בימיו התחזקו הבולגרים, שבט סלבי חזק אשר התנחל בבלקן בתקופת שלטונו של אביו. הוא הודח במרד בשנת 695, ולאחר הגליתו נתמלכו בקונסטנטינופול כ-6 קיסרים ב-6 הפיכות שונות תוך כ-21 שנה. במהלך שלטונם חגגה האנרכיה: הערבים פרצו שוב את גבולותיה המזרחיים של הקיסרות, הבולגרים החריבו את גבולותיה המערביים, ומהומות על רקע דתי התחוללו בכל מקום אליו לא הגיעו האויבים החיצוניים. בנקודה זו סופה של האימפריה הביזנטית נראה קרוב מאי פעם.

השושלת הסורית (איסאורית) והשושלת האמורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

המצב השתנה כאשר עלה לשלטון לאו השלישי ויסד את השושלת הסורית. לאו הדף את המצור הערבי מעל חומות קונסטנטינופול (717) כבר בשנה הראשונה למלכותו. ב-750 עלתה לשלטון השושלת העבאסית וההתקפות על הקיסרות פסקו לזמן מה. בזמן שלטון בנו של לאו, קונסטנטינוס החמישי, נכבשו קפריסין ומזרח אנטוליה, ואף הבולגרים הוכנעו. מהבחינה המנהלית, הרחיבו שני הקיסרים הראשונים מהשושלת הסורית את שיטת ה"תימות" הצבאית ופרסמו ספר חוקים חדש, ה"אקלוגה" שהמתיק את מידת הדין בעבריינים במידה רבה.

בחג המולד של שנת 800, בתקופת שלטונה של הקיסרית אירנה, הוכתר קרל הגדול לקיסר רומא בכנסיית פטרוס הקדוש, ובכך קרא תיגר על מעמדה של האימפריה הביזנטית כיורשת רומא החוקית. לא רק מבחינה חוקית הייתה לאימפריה הביזנטית בעיה קשה עם קרל הגדול: גם מבחינה צבאית, כבש קרל את שאריות השטחים הנתונים לשליטה ביזנטית בצפון איטליה, וב-812 נאלצה הקיסרות הביזנטית להכיר בקרל כמלך הרומאים.

בשנת 802, עם מותה של הקיסרית אירנה, בא הקץ על השושלת הסורית והאימפריה הביזנטית שקעה שוב בכאוס. בתקופה זו התעצמו עד מאוד הבולגרים ואף הגיעו עד חומות קונסטנטינופול עצמה, אך נסוגו לאחר מות מנהיגם. בין שנת 802 ל-820 לא קמה אף שושלת יציבה, וב-820 הקים הקיסר מיכאל השני את השושלת האמורית. בתקופת שלטונה של שושלת זו נחלה ביזנטיון הפסדים קשים במערב, בהם הגעתה של הטריטוריה הביזנטית לשעבר ונציה לעצמאות וכיבושה של סיציליה בידי המוסלמים, ולעומת זאת ניצחונות היו מנת חלקה במזרח, בהם דיכויה של מרידה קשה והצבת קו הגבול בין ארמניה לצפון סוריה. בתחום הדתי, הצליחו מסיונרים ביזנטים לנצר מספר שבטים סלאבים בגבולותיה הצפוניים של הקיסרות, בהם השבט הבולגרי מטיל המורא, ובכך להגביר את השפעת ביזנטיון עליהם.

אייקון של סנט ניקולס מן המאה ה-15

השושלת המקדונית[עריכת קוד מקור | עריכה]

תקופת שלטונה של השושלת המקדונית הייתה אחת מתקופות הזוהר האחרונות בדברי ימיה של ביזנטיון. הקיסר הראשון ומיסד השושלת המקדונית היה בסיליוס הראשון, מגדולי הקיסרים שקמו לביזנטיון מאז ומעולם (עלה לשלטון ב-867). בסיליוס, מלבד היותו מדינאי מחונן, היה גם מצביא מוכשר אשר החזיר את דרום איטליה לידיה של האימפריה, הביס את הבולגרים וכן את הורנגיאנים, שבטים ויקינגים שהשתקעו בדרום איטליה והיו בתחילה אויבי האימפריה, אך נהפכו לשכירי החרב שלה. מלבד ניצחונותיו הצבאיים, החל בסיליוס בעריכתו של ספר חוקים חדש, המכונה בשם "באסיליקה" ואשר הושלם בימי בנו, ליאו השישי. זה האחרון (עלה לשלטון ב-886) היה איש מינהל מוכשר מאד אולם כמפקד צבאי היה מוצלח פחות: בימיו נחלה המלחמה בבולגרים כישלון, ובנוסף הערבים בזזו את סלוניקי, העיר השנייה בחשיבותה בקיסרות.

לאחר מותו של לאו השישי שלטו באימפריה במשותף בנו, קונסטנטינוס השביעי, ואחיו, אלכסנדר השלישי. בשנים 914 - 919 שלטה אמו של קונסטנטינוס, זואי, אולם השלטון ניטל ממנה ועבר לאדמירל רומאנוס הראשון לאחר שלא הצליחה להדוף את התקפות הבולגרים, שבראשות מלכם הגדול ביותר, סימאון, כבשו את כל המרחב שבין הים השחור, הים האגאי והים האדריאטי. רומאנוס היה הראשון בשורה של שליטים נבונים שבתקופת שלטונם התרחבה הקיסרות לבלי היכר. הוא השיא את בתו לקונסטנטינוס השביעי, חתם על הסכם שלום עם הבולגרים ופתח בשורת כיבושים מרשימה במזרח. לבסוף הודח על ידי קונסטנטינוס השביעי, הקיסר החוקי של האימפריה, שגם בימיו נמשכו הכיבושים במזרח, כמו בימי בנו, רומאנוס השני.

כשמת רומאנוס, נישאה אלמנתו למצביא ניקפורוס פוקאס, שהומלך ב-963 כניקפורוס השני. הקיסר החדש כבש את קפריסין, קיליקיה ואנטיוכיה, אך נרצח (969) בידי יוחנן הראשון צימיסקס שעלה לשלטון במקומו. גם הקיסר החדש היה מצביא דגול, שכבש את מחציתה של בולגריה, הדף פלישה רוסית בראשות איגור נסיך קייב, כבש את סוריה והוביל את צבאות ביזנטיון עד מבואות ירושלים. עם מותו של יוחנן צימיסקס ב-976, עלה לשלטון בנו של הקיסר רומאנוס השני, הידוע בשם בסיליוס השני בולגרוקטונוס (בסיליוס השני, קוטל הבולגרים).

בסיליוס השני[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסיליוס השני בולגרוקטונוס, קיסר האימפריה הביזנטית

בסיליוס השני, כראשון, היה מגדולי הקיסרים שקמו לביזנטיון. מיד עם עלייתו לשלטון צמצם את כוחה של האצולה תוך סיכון כיסאו, דאג למערכת משפט וגביית מיסים צודקת, והפך את קונסטנטינופול לאחת הערים המפוארות באירופה. הוא פתח במסעות כיבושים במזרח ולאחר מכן, כפי שמרמז שמו, נלחם בסיליוס בבולגרים משך 22 שנה, מ-996 ועד ל-1018, עד שכבש את ארצם. לאחר ניצחון גדול שזכה לו הקיסר בשנת 1014, עקר בסיליוס את עיניהם של 15,000 השבויים הבולגרים שנפלו בידיו, ושלחם אל מלך בולגריה המנוצח, שמואיל, בהדרכת 150 שבויים מתוכם אשר עוורו למחצה. המסורת מספרת כי יומיים לאחר מכן מת שמואיל משברון לב‏[2].

סופה של השושלת המקדונית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Flag of Georgia 1.png
Flag of the Greek Orthodox Church.svg
הסכסוך הביזנטי-גאורגי
מקור הסכסוך
אישים: דוד השלישי | גורגן | בגרט השלישי
שטחים במחלוקת: טאו | תאודוסיופוליס | פאסיאן | ימת ואן
מלחמת גיאורגי בבסיליוס (1015-1022)
קרבות: קרב שירימני | קרב סוונדכס
שליטים: גיאורגי הראשון | בסיליוס השני
כללי: המשמר הורנגי | התמה של איבריה
מרידות ליפריט, דוכס קלדקארי
קרבות: קרב סאסירתי
מעורבים: ליפריט הרביעי | בגרט הרביעי
רומנוס השלישי | קונסטנטינוס השמיני
ראו גם: הממלכה הגאורגית המאוחדת והאימפריה הביזנטית

לאחר מותו של בסיליוס מלך אחיו, קונסטנטינוס השמיני, כשלוש שנים ומת. ב-26 השנים הבאות משלו בקיסרות בעליה ומאהביה של בתו, זואי. רובם היו קיסרים כושלים, ובתקופתם החלה ההידרדרות החמורה של ביזנטיון מן המעמד הצבאי הרם שהקנה לה בסיליוס השני. לאחר מותו של האחרון שבהם בשנת 1054, מלכה כשנתיים תיאודורה הקשישה, אחותה של זואי, הבת האחרונה לשושלת מפוארת של קיסרי האימפריה הביזנטית.

עוד בימי חיה של תאודורה, בשנת 1054, התחולל השבר הגדול שבין הנצרות המערבית לנצרות המזרחית, שלמעשה נתן גושפנקא למאות שנים של ההיפרדות ההדרגתית שקדמו לו. החרם ההדדי שהטילו האפיפיור והפטריארך זה על זה, אחרי מחלוקת ארוכה על סמכויות ועל מנהגים (כמו טיב הלחם בטקס האוכריסטיה), לא בוטל רשמית אלא תשע מאות שנה אחר כך.

סכסוך חמור פרץ ב-1057 בין הפקידות לצבא באימפריה הביזנטית, אשר הסיח את דעת השלטון מן אויביה החיצוניים של הקיסרות ואפשר להם לפרוץ את גבולותיה לזמן מה. הסכסוך החל עם הכתרתו של הגנרל איסאאקוס הראשון קומננוס לקיסר, אשר סולק מתפקידו שנתיים לאחר מכן. עלייתו לשלטון של קונסטנטינוס העשירי דוקאס סימנה את ניצחונה של הפקידות על הצבא, ובמשך זמן מה עבר השלטון מקיסר לקיסר, והמאבק בין הפקידות לצבא נמשך. בצל הסכסוכים הפנימיים שזעזעו את ביזנטיון אירע אסון אחר: בתקופת שלטונו של רומנוס הרביעי דיוגנסוס התרחש קרב מנזיקרט (26 באוגוסט 1071), בו הנחילו הטורקים הסלג'וקים מכה ניצחת לאימפריה הביזנטית והשתלטו על אנטוליה, בה עלה לגדולה בית עות'מאן. הקרב הבהיר לעולם כולו את חולשתה של האימפריה וחוסר יכולתה להגן על עצמה, והיווה מכה מוראלית כמו גם צבאית. בתקופת שלטונו של מיכאל השביעי דוקסוס נתערערה האימפריה סופית; מרידות פרצו מכל עבר, החיילים השכירים התמרדו, והגבולות המשיכו להצטמצם. פעם נוספת נמצאה לה ישועתה של הקיסרות בדמותו של הגנרל אלכסיוס קומננוס.

השושלת הקומננית והשושלת האנגלנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלכסיוס קומננוס, מיסד השושלת הקומננית, פתח את תור הזהב והעוצמה האחרון בתולדותיה של האימפריה הביזנטית. עוד בראשית שלטונו הנחיל תבוסה ניצחת לנורמנים בראשותו של רוברט גיסקאר אשר פלשו לאפירוס (צפון יוון של ימנו), ומאוחר יותר הדף את התקפות הטורקים והפצ'נגים על קונסטנטינופול ואף הביס את הסלג'וקים, אויביה העיקריים של הקיסרות הביזנטית באותה עת, בעזרתם של הצלבנים מן המערב. ברם, המחיר שנאלצה לשלם ביזנטיון תמורת עזרתה של ונציה בהדיפת פלישת הנורמנים היה הרה-אסון; כל נמלי הקיסרות נפתחו בפני סוחרי ונציה, דבר אשר גרם נזק בל ישוער לסחר הים הביזנטי, והעצים את השנאה הרוחשת בין היוונים ללטינים.

בימי בנו של אלכסיוס, יוחנן השני, המשיכה ביזנטיון במגמות ההתפשטות וההתעצמות, והתקפות סלג'וקיות וסרביות נבלמו. בימי שלטונו של מנואל הראשון הופנה מירב מרצו של הקיסר אל המערב, וההתעניינות במתרחש באיטליה גברה. לא פלא שכך, שכן עוד מאז ימיו של אלכסיוס נעשו הנורמנים אשר בדרום איטליה וסיציליה כוח הולך וגדל. אולם כשפלשו צבאות ביזנטיון בפעם האחרונה בתולדותיה לאדמת איטליה, מיד התאחדו כנגדה ממלכות אותה ארץ: לצד הנורמנים אותם תקף מנואל, עמדו גם קיסר האימפריה הרומית הקדושה פרידריך ברברוסה, האפיפיור אלכסנדר השלישי והוונציאנים. לאחר כישלון פלישה זו, נחל מנואל תבוסה גם במזרח, כשניסה בפעם האחרונה בתולדות האימפריה להשיב לה את שטחי אסיה הקטנה מידי הסלג'וקים.

הקיסר האחרון משושלת קומננוס המפוארת, אנדרוניקוס הראשון, הודח מכסאו ונרצח בשנת 1185, ואת מקומו תפסו הקיסרים לבית אנגלוס. בית מלוכה זה המשיך להוביל את הדרדרותה של הקיסרות מדחי אל דחי. בפחות מעשרים שנה שלטו ארבעת הקיסרים האנגלנים, עד לבואו של מסע הצלב הרביעי.

האימפריה הלטינית[עריכת קוד מקור | עריכה]

אסיה הקטנה והבלקן לאחר חלוקת האימפריה הביזנטית ב-1204

מסע הצלב הרביעי סימן את תחילת קיצה של הקיסרות. במקור, תוכנן המסע על מנת לכבוש את מצרים, אולם אלכסיוס הרביעי, בנו של הקיסר הביזנטי המודח, שכנע את הצלבנים לעבור בארצו ולהעניק לו את השלטון בה בתמורה לבצע כסף, איחוד הכנסיות של המזרח והמערב והצטרפות האימפריה הביזנטית למסע הצלב. ב-12 באפריל 1204, לאחר חודשים של מצור, נפלה קונסטנטינופול בידי הכובשים מן המערב. שלושה ימים נמשכו מעשי הביזה והאונס בעיר הכבושה, ובסופם חולקה הקיסרות בין כובשיה: ונציה קיבלה את חלק הארי, ורבים מן הצלבנים גזרו לעצמם נסיכויות וממלכות משטחי האימפריה. על חורבותיה של הקיסרות הביזנטית ההרוסה הוקמה האימפריה הלטינית, גרסה מערבית לביזנטיון, עם שליטים קתולים לא דוברי יוונית. עם הקמת האימפריה, נמחה השריד החי האחרון לתרבות הרומית מעל פני האדמה. עם זאת, קיסרים ביזנטיים עוד המשיכו לשלוט בשלוש מדינות יווניות בתחומי האימפריה הביזנטית לשעבר: באימפריה של טרפזונטס שלטו צאצאי השושלת הקומננית עד לכיבוש הטורקי באמצע המאה ה-15; בצפון יוון הוקמה עריצות אפירוס על ידי רודן ממזר מבני שושלת אנגלוס; והחשוב מכל, באסיה הקטנה הוקמה קיסרות ניקאה על ידי קרוב משפחה של שושלת אנגלוס שהוכתר לקיסר הרומאים בידי הפטריארך של קונסטנטינופול.

השושלת הפלאיאולוגית וחורבן האימפריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המצור על קונסטנטינופול

האימפריה הלטינית התקיימה במשך 60 שנה, עד לכיבושה על ידי קיסרות ניקאה והשבת האימפריה הביזנטית לתחייה. האדם אשר עשה זאת היה מיכאל השמיני פלאולוגוס, מצביא מוכשר, קיסר ניקיאה, אשר לימים נהפך לקיסר ביזנטיון בעזרתם של בני ג'נובה, אשר ששו תמיד להאדיר את כוחם של אויבי ונציה. בהקמתה מחדש של האימפריה הביזנטית לא היה שינוי פוליטי של ממש שכן השושלת הפלאולוגית ששלטה בניקאה המשיכה ושלטה באימפריה המחודשת. כך גם באשר למצבה של האימפריה שהיה ונותר בכי רע. צבאה היה חלש, כלכלתה מרוששת ובירתה סבלה עדיין מההרס שהוסב לה במסע הצלב הרביעי.

מיכאל השמיני פלאולוגוס פתח בתנופת בנייה בקונסטנטינופול, אך מאמציו להרחיב את האימפריה במקום לשמר את שטחיה, צלחו לזמן מוגבל בלבד. גם ניסיונו לפייס את המערב על ידי הכפפת הכנסייה האורתודוקסית לרומא לא הביא מזור לתחלואי המדינה, ואף עורר כעס בקרב תושביה. האימפריה שקעה במלחמת אזרחים ושטחיה באירופה נכבשו על ידי בולגרים וסרבים. למחרת רעידת האדמה בגליפולי ב-1354, השיגו העות'מאנים דריסת רגל ראשונה בתראקיה, וב-1390 כבש הסולטאן העות'מאני באיזיט הראשון את אחרון מעוזיה של האימפריה באסיה הקטנה. העות'מאנים המשיכו וכבשו את הבלקן ושאריות האימפריה שהפכה למדינה וסאלית של הראשונים הוקפו בטריטוריה עות'מאנית מכל עבר.

לאחר מצור בן חודשיים לערך (המצור התחיל ב-2 באפריל 1453) שערך מהמט השני "הכובש", ביום ג' בשבוע, ה-29 במאי 1453 הסתערות עות'מאנית של כ-80 אלף לוחמים כבשה את קונסטנטינופול עליה הגנו פחות מ-7,000 לוחמים בפיקודו של ג'יאובני יוסטיניאני לונגו, ומוטטה את השריד האחרון למורשתה האדירה של האימפריה הרומית. גם הקיסר קוסטנטינוס ה-XI נספה כנראה בקרב. אחד מסממני הניצחון היה הסבתה של כנסיית הגיה סופיה למסגד.

ב-15 באוגוסט 1461 נפלה גם האימפריה של טרפזונטס, בה שלטו עד יומה האחרון קיסרים מבית קומננוס. כפי שלעתים קרובות מזוהה הקמת ביזנטיון עם ראשיתם של ימי הביניים, כן יש הרואים בקיצה את סופם. איוון השלישי דוכס מוסקבה, שנכדו איוואן הרביעי (האיום) היה לצאר הראשון, תבע לעצמו את תפקיד הפטרון של הכנסייה האורתודוקסית המזרחית, ולפיכך ראתה עצמה רוסיה הצארית כממשיכת דרכה של האימפריה הביזנטית עד להתמוטטותה והשלטת הקומוניזם ברוסיה.

דת[עריכת קוד מקור | עריכה]

האמונה הנוצרית תפשה מקום מרכזי בתודעה הביזנטית. ענייני אמונה נעשו עניין מרכזי בשביל השלטון הקיסרי מאז התיר קונסטנטינוס את הנצרות באדיקט של מילאנו, 313. שנה אחרי שהעביר את בירתו לקונסטנטינופול, ב-325, כינס בעיר סמוכה, ניקיאה, ועידה כנסייתית כדי לגבש תפיסה תאולוגית מוסכמת בכל האימפריה. על הפרק עמדה אז מינות המכונה המינות האריאנית. במאה הבאות הקיסרים כינסו עוד ועידות כאלה כדי לדון בדוגמה הכנסייתית ובכפירות שונות, כגון המינות המונופיזיטית, המינות הנסטוריאנית. מאחורי הוויכוחים התאולוגיים הסתתרו גם אינטרסים פוליטיים של הנציגים השונים של ההירארכיה הכנסייתית והמחוזות שייצגה, ובראשם חמש הדיוקסיות הראשיות: קונסטנטינופול, רומא, אנטיוכיה, קיסריה (אחר כך ירושלים) ואלכסנדריה. הבישוף של המערב הוא האפיפיור היושב ברומא, גילה עצמאות הולכת וגוברת ככל שהתרחקה מאטליה מרות קיסרית. תהליך זה הוביל בסופו של דבר להתרחקות של הכנסייה במערב, הכנסייה הקתולית, מזו שבמזרח, הכנסייה המזרחית או האורתודוקסית. שבע הועידות הכנסייתיות הראשונות מוכרות גם על ידי הכנסייה הקתולית. הנתק המכריע בין שתי הכנסיות התחולל במאה ה-11. ביזת קונסטנטינופול במסע הצלב הרביעי ב-1204 הותיר באזרחי האימפריה איבה עמוקה לנוצרים במערב. על רקע האיום העות'מאני על קונסטנטינופול במאה ה-14 וה-15 נפגשו נציגי הכנסיות בפרארה ובפירנצה שבאיטליה בניסיון לאחד את הכנסיות מחדש. המאמץ הזה לא הועיל בסופו של דבר לקונסטנטינופול, ובטל עם הכיבוש העות'מאני של העיר.

היבט חשוב של חיי האמונה בביזנטיון הייתה התנועה המנזרית. ראשיתה של זו במצרים במאה השלישית לספירה והיא התפשטה משם דרך ארץ-ישראל למחוזות הביזנטיים ובמקביל – למערב.

המינות המונופיזיטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מונופיזיטיזם

במאה ה-5 לספירה החלה נפוצה בקיסרות הביזנטית ובכל רחבי העולם הנוצרי המינות המונופיזיטית. המינות המונופיזיטית הייתה השקפה דתית באשר לטבעו של ישו שחוללה מאבקי דת קשים באימפריה הביזנטית. המינות המונופיזיטית זכתה לתפוצה רבה במצרים, סוריה, ארמניה ואף בקונסטנטינופול עצמה. את רעיון המונופיזיטיזם הפיץ הכומר הביזנטי אוטיכס, והוא זכה בתחילה לתמיכתם של הקיסר תאודוסיוס השני והפטריארכים של אלכסנדריה ואנטיוכיה, אשר כינסו ועידה אקומנית באפסוס ובה הודיעו על תמיכתם במונופיזיטיזם. ברם, הקיסר הביזנטי מת בתאונה כעבור מספר חודשים, והקיסר החדש, מרקיאנוס, כינס בשנת 451 את ועידת כלקדון, אשר גינתה את אוטיכס ותורתו, והוציאה אותו ואת הפטריארכים אשר תמכו בו אל מחוץ לשורות הכנסייה, במטרה לפייס את האפיפיור לאו הראשון אשר התנגד בתוקף למינות המונופיזיטית. הגדרת המונופיזיטיזם כמינות על ידי הכנסייה בסיוע קיסרי ביזנטיון, עוררה מרירות רבה בקרב האוכלוסיות המונופיזיטיות במצרים וסוריה, הפרוביניקיות החשובות של האימפריה, וסייעה לנפילתם 200 שנה מאוחר יותר בידי הערבים.

המחלוקת האיקונוקלאסטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך המאה ה-8 התחולל בקיסרות מאבק דתי הנקרא בשם המחלוקת האיקונוקלאסטית או מלחמת האיקונין. המחלוקת נסבה על פולחן ציורים ותמונות של ישו, מרים, אם ישו, וקדושים נוצרים שונים, להם התנגדו בתוקף חוגים שונים באימפריה, שכן ראו בהם עבירה על הדיבר "לא תעשה לך כל פסל וכל תמונה (שמות כ' פסוק ג')" ולפיכך עבודת אלילים. הקיסר הראשון שאסר על פולחן האיקונין היה לאו השלישי (726). בתקופת שלטונו של קונסטנטינוס החמישי החריף ביותר המאבק בין תומכי פולחן האיקונין למתנגדיו, ובשנת 765 החלו אף רדיפות כנגד תומכי האיקונין.

ב-787, ביוזמת הקיסרית אירנה, הוחזר פולחן תמונות הקדושים לחוק, והוועידה הכנסייתית השנייה בניקיאה ב-787 החליטה כי ניתן לכבד איקונין, אם כי לא לסגוד להם. בתקופת שלטונם של לאו החמישי, מיכאל השני ותאופילוס התעוררה שוב המלחמה באיקונין, אולם הקיסרית תאודורה דיכאה תנועה זו באופן סופי בשנת 843, וסיימה את המאבק בניצחונם המוחלט של חסידי האיקונין.

תרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

פסיפס בכנסיית סן מרקו בוונציה

שלושה מרכיבים עיקריים עיצבו את התרבות הביזנטית: הצבא, השלטון והמסורת הרומאית; התרבות והשפה היוונית; והדת הנוצרית. שלושת מרכיבים אלה היו עמודי התווך עליהם עמדה האימפריה הביזנטית, ובלטו במיוחד בתרבותה. משך זמן רב נהגו היסטוריונים לראות בתרבות הביזנטית הדרדרות מן התרבויות העתיקות של הרומאים והיוונים, כחלק מן הראייה של ימי הביניים כ"תקופת החושך", תפיסה שאינה נפוצה כיום.

אמנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – אמנות ביזנטית

האמנות הביזנטית מדגימה בצורה הטובה מכל את שלושת עמודיה של התרבות הביזנטית, בהיות סגנונה שאוב רבות מן התרבויות היוונית והרומית ונושא עיסוקה הראשי הוא יותר מכל הנושא הדתי. בכל כנסייה ביזנטית המכבדת את עצמה מצויה תמיד כמות גדולה של פסיפסים מהסגנון הביזנטי, הנפוצים כל כך באמנות הביזנטית, המתארים את ישו, אמו מרים והקדושים הנוצרים. בתחום הפיסול, התבטא הפיסול הביזנטי בעיקר כתבליטים על גבי סרקופגים נוצריים. סוגה נוספת היא אמנות זעירה, שבה עיצבו תיבות של שרידי קדושה או חפצים יקרי ערך אחרים, עשויים לעתים קרובות משנהבים מגולפים ומעוטרים.

אדריכלות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בזיליקת סן ויטאלה ברוונה - משיאי האדריכלות הביזנטית
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – אדריכלות ביזנטית

האדריכלות הביזנטית שואבת גם היא את מקורותיה מן האדריכלות הרומית. בסגנון הביזנטי נבנו בעיקר כנסיות ומנזרים, אשר חלקם הפכו למסגדים בתקופה העות'מאנית וכך השתמרו עד היום. מן הישגיה של האדריכלות הביזנטית הוא גילויה של טכניקה חדשה לבניית כיפה מעל שדה ריבועי, טכנולוגיה שלא הייתה ידועה לרומאים. בין המבנים הידועים של האדריכלות הביזנטית ניתן למנות את המאוזוליאום של גאלא פלקידיה ואת בזיליקת סן ויטאלה ברוונה, את מנזר סנטה קתרינה בסיני, את כנסיית הקבר בירושלים ואת איה סופיה, הכנסייה (כיום מסגד ומוזיאון) העצומה בקונסטנטינופול הידועה בעולם כולו.

משפט[עריכת קוד מקור | עריכה]

המשפט הביזנטי אינו אלא מערכת של חוקים רומיים ביסודם, שעוצב בידי יוונים נוצרים והושפע על ידי רעיונותיהם. בכך מהווה הוא את חלקו האחרון של המשפט הרומי העתיק (מבחינה כרונולוגית). את התפתחות המשפט הביזנטי עצמו נהוג לחלק לשלוש תקופות:

  • 565 - 867 בין מותו של יוסטיניאנוס לעליית השושלת המקדונית: בתקופה זו עיקר המשפט נתבסס על ספרי החוק של הקיסר יוסטיניאנוס הראשון, וניכרו סימנים ראשוניים של השפעות יווניות ונוצריות במשפט הרומי. סטייה קלה מן ספרי החוקים נתקיימה בתקופת השושלת האיסאורית, כשקיסרים מן שושלת זו פרסמו ספרי חוקים משל עצמם, ובראשם ה"אקלוגה" אשר המשיכה להוות מקור רב סמכות גם בשנים הבאות.
  • 867 - 1045 תקופת השושלת המקדונית: בתקופת שלטון השושלת המקדונית בוטלו רוב חוקיהם של הקיסרים האיסאורים והוחזרו עיקרם של חוקי יוסטניאנוס, אם כי בגרסה "יוונית" יותר. בזמן זה חוברו ספרי חוק רבים, ובהם ה"באסיליקה" של בסיליוס הראשון, הנחשב לאוסף החוקים הביזנטי הגדול והחשוב ביותר.
  • 1045 - 1453 מסופה של השושלת המקדונית ועד לנפילת האימפריה תקופה זו מתחילה עם יסודו של בית הספר למשפטים בקונסטנטינופול על ידי קונסטנטינוס התשיעי, מאורע אשר מסמל את הפיכתו של מקצוע המשפט לתחום נפרד ועצמאי באימפריה. בתקופה זו הונחו היסודות לתקופת הזוהר של המשפט הביזנטי, משפט אשר ישפיע רבות על המערב ובעיקר על איטליה בסוף ימיה של האימפריה. כמו כן, מסתמנת בתקופה זו זניחה מסוימת של המשפט הרומי וחזרה מוחלטת אל אופים של החוקים היוונים המסורתיים.

ככלל, המשיך המשפט הביזנטי להתקיים ואף להתפשט גם לאחר נפילתה של האימפריה; המשיכו להשתמש בו הקהילות הנוצריות באימפריה העות'מאנית, ואף הערבים במצרים הושפעו ממנו, כמו גם השלטון העות'מאני באופן חלקי. לחוקים הביזנטיים נודעה חשיבות עצומה בארצות הבלקן כגון רומניה, בולגריה, סרביה ויוון, אשר כל מערכת החוקים שלהם התבססה עליהם. כמו כן נודעה לחוק הביזנטי השפעה רבה ברוסיה, ארמניה וגאורגיה. אולם מכל אלה, הותיר המשפט הביזנטי את רישומו הרב ביותר על מדינות איטליה, שכן החוק הביזנטי המשיך להתקיים בארץ זו גם לאחר נסיגת השלטון הביזנטי הממשי עליה לאורך זמן רב. ככלל, נראה כי החוקים אשר חוקקו יוסטיניאנוס, בסיליוס הראשון ודומיהם המשיכו להוות את הבסיס לכל מערכות המשפט באזור הים השחור ואיטליה, והשפיעו על המשפט במערב עוד שנים רבות.

יהודים באימפריה הביזנטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יהדות ביזנטיון

משך כל שנות שלטונה התגוררו באימפריה הביזנטית יהודים רבים. הכנסייה ביקשה לקדם את האמונה בנצרות בה ראתה את הדת הראויה ומשום כך נהגה בחוסר סובלנות כלפי פאגנים, נוצרים שנתפסו כסוטים באמונתיהם מדרך הכנסייה, וגם כלפי היהודים. היחס ליהודים השתנה מתקופה לתקופה וממקום למקום. פרעות נערכו ביהודים מדי פעם ופעם בתמיכתה של הכנסייה, אך היו מן הקיסרים שניסו להיטיב עמם. בין קיסרים אלה ניתן למנות את ארקדיוס ותאודוסיוס השני בתקופה שעד לכיבוש ארץ ישראל בידי הערבים. לעומת זאת, בתקופתו של יוסטיניאנוס הראשון סבלו קשות היהודים מרדיפות ומגזרות ואפליות אשר נקבעו בחוק.

לא פלא אם כן, שעם כיבוש ארץ ישראל בידי הפרסים בתקופת שלטונו של פוקאס קיבלו היהודים בברכה את הכובשים החדשים, להם ציפו שנים כה רבות בתקווה להשתחרר מעולה של ביזנטיון, ואף הוקמו גדודים יהודים אשר סייעו לפרסים במלחמתם. הגדיל ואמר רבי שמעון בר יוחאי כבר מאות שנים לפני כן: "אם ראית סוס פרסי קשור בארץ ישראל - צפה לרגליו של המשיח"‏[3]. ברם, התקוות שתלו היהודים בפרסים נכזבו: עם כיבוש ירושלים גמלו להם אלה בהגלייתם לפרס. אחרי מעשה בגידה זה התפיסו היהודים עם השלטון הביזנטי ואף ניתנה להם חנינה מטעם הקיסר הרקליוס. אולם שוב התהפכו היוצרות: בכובשו את ארץ ישראל מידי הפרסים הפר הרקליוס את הבטחתו וערך ביהודים פרעות אשר לא נראו כמותם זה מאות בשנים. אולם שוב נמצאה ליהודים הישועה, בדמות הכובש הערבי, אשר השתלט על שטחי ביזנטיון בסוריה, ארץ ישראל ומצרים, בהם נרדפו היהודים קשות בידי שכניהם הנוצרים.

בתקופת השושלת הסורית, אמנם הטיל לאו השלישי מייסד השושלת גזרות נוספות על היהודים, אולם מצבם השתפר לאין ערוך בשאר תקופת שלטונה של השושלת, וכן בזמנה של השושלת האמורית, שנאמר על מייסדה מיכאל השני שהוא "פטר את היהודים מכל מס ועשאם בני חורין, מפני שהיה מחבבם וגומל להם חסדים ומכבדם מכל שאר בני האדם"‏[4]. עם עלייתו של בסיליוס הראשון לשלטון החלו שוב רדיפות היהודים, ואלו חזרו ופסקו לכל אורך שלטון השושלת המקדונית. עם מסעות הצלב, בימי שלטונו של אלכסיוס קומננוס, באה הזדהות מסוימת של היוונים הביזנטים עם העם היהודי, הזדהות שבאה מתוך שנאה משותפת לאויב הצלבני. בימים אלו קמה בביזנטיון תנועה משיחית אשר עוררה התלהבות רבה בקרב היהודים, אך זו דעכה סופית עם הטבח שערכו הצלבנים ביהודי העיר בשנת 1099. בימי האימפריה הלטינית, סבלו היהודים מרדיפות ואפליות מצידם של השליטים הלטיניים, אך אלה נפסקו עם כיבושה המחודש של האימפריה בידי היוונים. תקופת השקט והסובלנות הדתית כלפי היהודים בביזנטיון, שהחלה עם חיסול האימפריה הלטינית, נמשכה עד שעתה האחרונה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ משה הדס, רומא הקיסרית, הוצאת ספרית מעריב, עמ' 158.
  2. ^ אורן נהרי, "אטלס היסטורי של העולם", הוצאת מפה, עמ' 72 - "בולגריה: סופה של אימפריה".
  3. ^ "אטלס כרטא לתולדות ארץ-ישראל מביתר ועד תל-חי", מאת מרדכי גיחון, הוצאת כרטא, עמ' 33
  4. ^ האנציקלופדיה העברית, גרסה משנת 1966, כרך ח' עמ' 416.