הסיכאזם

הסִיכאזם (יוונית: Ἡσυχασμός, "[הדוגלים ב-] שקט, שלווה"^[1], ביוונית מודרנית מבטאים "איסיכאזמוס", בשפות הסלאביות וברומנית: "איסיכאזם") היא השקפה ותרגולת רוחנית בנצרות האורתודוקסית, המקוימת בעיקר בידי נזירים. ההסיכיסטים שואפים להשיג מצב של דבקות מושלמת באל, בגוף ובנפש, באמצעות פרישות, הרהור ותפילה מדיטטיבית, הנעזרת גם במחוות גופניות. מקיימי המסורת הרבו לדווח על חויה של אור חזק המקיף את המתרגל, שלפי האמונה הוא האור שקרן מישו בעת ההשתנות בהר תבור.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המונחים "הסיכיסטים" ו"הסיכאזם" מופיעים בכתבי נזירים כבר מן המאה הרביעית, בתקופת "אבות המדבר" (דוגמת אנטוניוס הגדול), אך במשמעות גנרית של התבודדות ופרישה מן העולם לטובת חיי שלווה. במאה החמישית החל המושג לקבל משמעות ברורה ונבדלת, בעבודתם של הנזירים אוואגריוס איש פונטוס (אנ') ומקריוס המצרי (אנ'). כפי שכתבה אניטה סטרזובה, אוואגריוס דרש להתמקד בהרהור אודות מפעלות האל ובתפילה חווייתית, ללא איקונות או דימויים נפשיים כלשהם. מקריוס עלה עליו בכך שתבע לתת ל'לב' ולתחושות עדיפות על ה'מח' וההבנה השכלית, שממילא לא הייתה אפשרית, לשיטתו, בנושא עלום כמו טבע האל. האדם כולו, בגוף ובנפש, היה צריך להשתנות בכח נוכחות האל המתגשם בישו, שאותה חווה היחיד בעת התפילה וההרהור. דיאדוכוס איש פוטיקי (אנ') ניסה למזג את רעיונות שניהם. הוא ביקש ליצור הרמוניה בין מחשבתו של מקריוס, בה היו הנפש והגוף כוליות שלמה, ברוח ההגות במזרח, לבין הפילוסופיה היוונית של הנאופלאטוניזם, שהפרידה בין הנשמה לבשר.

המיסטיקן מקסימוס המאמין, שחי במאה השישית, הרבה לעסוק בדיאלקטיקה שבין נשגבותו של האלוהים, שאין לתפוש בשכל אנוש, לבין האופן בו אפשר בחסדו למאמיניו לחוות אותו בחושיהם ממש, באירועים כמו מעמד הר סיני וההשתנות בהר תבור, שם קרן אור בוהק מישו לשליחיו הנאמנים. מקסימוס ואחרים תיארו גם את האדם הדבק בקפידה בבורא כמי שעובר האלהה (θέωσις) בעצמו, באמצעות ההתאחדות והביטול העצמי של טבעו כשהוא מתמזג עם האל; מקסימוס אף שאב מהפילוסופיה של אב הכנסייה גרגוריוס מניסה (אנ'), שפיתח הבחנה בוסרית בין מהותו הנעלמת של האל לבין תולדותיו והשפעותיו ביקום, שניתן היה להשיג בשכל האדם. כך שומר מעמדו של הבורא כנשגב אך גם כנגיש, בעת ובעונה אחת, מבלי לגלוש מחד להאנשה – הגשמה יתרה של הבורא שהייתה מציירת אותו כנחות ובר-השגה מדי – או מאידך לאגנוסטיות, שלילת היכולת לדון אודותיו כלל ולכן גם להחזיק בידע אלוהי כלשהו, שהרי נדרש כדי לתקף את הדת. שמעון יודע-האל, שחי סביב מפנה האלף, הדגיש רבות בתורתו את חשיבות ההרהור וההתבוננות של האדם במפעלות האל כדי להגיע להבנה רוחנית. הוא תיעד התגלויות של אור אלוהי שחווה, אם כי קשרים אחרים בינו להשקפה ההסיכית מועטים. בסוף המאה ה-13, תאולפטוס מפילדלפיה (אנ') הניח את התפילה הארכנית והמדיטטיבית במרכז גישתו המיסטית, כשהוא מעניק לה משמעויות דתיות נרחבות.

גרגוריוס איש סיני, בן-זמנו של תאולפטוס שהתגורר כנזיר על הר אתוס בערך מ-1310, מיזג קווים שונים אלה לכדי משנה מעשית ועיונית אחת. אף כי רוב המוטיבים קדמו לו והוא לא חידש רבות, גרגוריוס היה זה שיצר את ההסיכאזם במשמעותה המוגדרת. הגותו עסקה באופן בו השחיתה נפילת האדם מגן עדן את הנפש האנושית, ושללה ממנה את המגע הבלתי-אמצעי עם אלוהים. חטא אכילת פרי עץ הדעת ניכר את האדם מחושיו הרוחניים, והותיר אותו חסר יכולת לחוות את נוכחותה של רוח הקודש; האדם היה נתון לחסדי חושי הבשר הנחותים, שנידמו לו כהגיון וכשכל רציונליים, אף כי נמנע ממנו לשוב ולמזג אותם עם יכולות החישה הרוחניות הנעלמות. דווקא 'חכמי העולם' התמכרו לאותו החטא של אדם וחוה בכך שהלכו אחר האינטלקט שלהם, שלא היה אלא עיוות נשחת של תודעה אמיתית. מטרת האדם, לפי גרגוריוס, הייתה התגברות על מכשלות אלה ושיבה למצב של טרם הנפילה, כשההגיון והשכל הטבעיים המעוורים חדלים מלחסום את הדרך. לשם כך נדרש תרגול רוחני קפדני ונוקשה. המבקש אחדות עם האלוהי נדרש לעבור שלושה שלבים: הראשון היה בעולם המעשה (ἠθική), בדרך של עבודה קשה, סיגוף וצמצום כדי לטהר את הנפש מהבלי העולם הזה; השני היה בעולם ההרהור וההתבוננות הטבעי (Φυσικὴ), בו הופעל האינטלקט האנושי הרגיל כדי להגות בכתבי הקודש ולחשוב על גדלות הבורא; והשלישי היה היעד הסופי, דעת האלוהים (θεολογική), בו הביס האדם את טבעו הנשחת והתעלה לכדי הפנמה אמיתית בגוף ובנפש של הנשגב, כשהוא משיג בכך את האלהתו שלו. גרגוריוס לא היה רק הוגה ותאורטיקן, אלא חיבר מדריכים מפורטים לתרגולת שנדרשה מן ההסיכיסטים. מאחר שדעת האל הייתה גם חויה חושית-גופנית, נדרש מהם לערוך מדיטציה בחדרים אפלוליים, כשהם נושמים בקצב מוקפד, מצמידים את סנטרם לחזם ומתבוננים בטבורם כדי להשיג ריכוז ושקט נפשי. כדי לעורר את נשמתם, הם הונחו לחזור באופן מנטרי על "תפילת ישו" הקצרה, טקסט קדום מאוד ששימש נזירים מזה מאות שנים: ”אדני ישו, בן האלוהים, סְלַח־לִי אֲנִי הַחוֹטֵא!” כמו אחרים, סיפר אף גרגוריוס על חוויית 'אור תבור' במהלך המדיטציה, כשאור לבן וזך הקיף אותו. הוא לא היה היחיד שהנהיג תקנות מיסטיות על אתוס, וכמה מהנזירים אף התנגדו לפרקטיקה שלו והציבו אלטרנטיבות. עם זאת, השפעתו הייתה רבה ותלמידיו הפיצו את שיטתו ברחבי העולם האורתודוקסי.

ההסיכאזם חרג מתחומיה האזוטריים של הנזירות כשגרגוריוס פלמאס, שדגל בתרגולת וקיים אותה, הגיב במקרה לכתביו של התאולוג ברלעם מקלבריה. ברלעם דגל בגישה אפופטית מחמירה, ושלל את עצם האפשרות לחוות או להשיג את האל בשכל אנוש. פלמאס תקף אותו והצהיר שאכן ניתן לנהל דיון על האלוהי, במגבלות מסוימות, וכי הימנעות מכך הייתה בגדר אגנוסטיות. ברלעם לא הסתפק בהדיפת טענותיו של פלמאס אלא פרסם ביקורת מלגלגת על ההסיכיסטים בכלל, אותם תיאר כ"אלו שנשמתם בטבורם" (ομφαλοψυχοι), וכגולשים לכפירה בכך שהתיימרו להשיג את מהות האל. בכך נפתחה מחלוקת קשה וארוכת-שנים שקיבלה במהרה צביון פוליטי, משום שפלמאס היה מקורב לטוען-לכס הביזנטי יוחנן קנטקוזינוס במלחמת האזרחים שהתחוללה בין 1341 ל-1347. הנזיר נרתם לנסח אפולוגטיקה מקיפה של התרגולת המיסטית, כשהוא משכלל באופן שיטתי מושגים ששאל מאבות הכנסייה. הבידול של גרגוריוס מניסה בין מהותו הנסתרת להשפעתו הגלויה של האל, הפך אצל פלמאס לעיקר שלם ומפותח; והחוויה של 'אור תבור' הוצגה כגילוי של בידול זה, שכן האור היה לדעת פלמאס בלתי-נברא, תולדה ממשית ואמיתית של הבורא שנתפשה בחושים ולא בשכל. ניצחונו של קנטוזנוס במלחמת האזרחים הפך את ההסיכאזם לסממן של תמיכה בקיסר החדש. אוהדיו של פלמאס מונו למשרות בכירות בהיררכיה הכנסייתית, והשקפתו קיבלה מעמד של דוגמה במועצה כללית ב-1351.

ניצחון הפלמיטים הביא להפצת ההסיכאזם בכל המרחב האורתודוקסי. בסוף המאה חיברו בביזנטיון שני נזירים, איגנטיוס וקליסטוס, ספר בשם "מאה הפרקים" בו נאספו קטעים מעבודותיהם של אבות כנסייה מיסטיקנים רבים. הם תיארו את ההסיכאזם כמסורת עתיקה ורצופה שהייתה קיימת כמעט בשלמותה מימי קדם. במנזר וליקו טרנובו שבבולגריה הייתה כבר קודם נוכחות חזקה לתנועה, וראש הכנסייה הממלכתית הפטריארך אבטימיוס שמונה ב-1375 היה מצדד נלהב בה. הנסיך לזר חרבליאנוביץ' היה פטרונם של הנזירים ההסיכיים בסרביה, והמטרופוליטן קיפריאנוס מקייב שמת ב-1406 היה ככל הנראה מתרגל בעצמו.

ב-1782 החלה התעוררות הסיכית נוספת עם חיבור הספר "פילוקליה" ('אהבת הטוב') בידי הנזירים ניקודמוס ההגיוריטי ומקריוס מקורינתוס. השניים קיבצו את כתביהם של עשרות הוגים כנסייתיים שנגעו להתעוררות רוחנית. הספר תורגם לרוסית על ידי הנזיר פאיסי וליצ'קובסקי, מי שהיה לאיש מפתח ב"תחייה ההסיכאסטית", והחיבור היה פופולרי מאוד ברוסיה כל המאה ה-19. אב-המנזר שרפים איש סארוב, אחת הדמויות המוכרות ביותר בנצרות הרוסית, היה גם הוא מתרגל אדוק ומסור. לתנועת התחייה הייתה השפעה רבה על פיודור דוסטויבסקי, שאב-המנזר זוסימה שתיאר ב"אחים קרמזוב" הוא הסיכיסט. התורה מוסיפה להיות גורם חשוב בתאולוגיה האורתודוקסית: בין הדמויות המרכזיות שעסקו בו בסוף המאה ה-20 נמנים התאולוג האמריקני ג'ון מיינדורף ובישוף נפפקטוס הירותאוס ולאכוס.

מחוץ לאורתודוקסיה עורר ההסיכאזם עניין רב, אם כי הכנסייה הקתולית ראתה בו בדרך כלל פגיעה באחדות האל בשל הבידול בין מהות לתולדות. ממש כמו משקיפים חילונים ספקנים, האנציקלופדיה הקתולית תיארה את חוית "אור תבור" כאוטוסוגסטיה דומה לזו של הפקירים ומתרגלים מיסטיים אחרים.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

Anita Strezova‏, Introduction, בתוך: Hesychasm and Art: The Appearance of New Iconographic Trends in Byzantine and Slavic Lands in the 14th and 15th Centuries.‏ National University of Australia Press, 2014. עמ' 13–29.