מורי הכנסייה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

מורי הכנסייהלטינית: Doctores ecclesiae) הוא תואר הניתן לקבוצה מצומצמת של תאולוגים, המוערכים על ידי כנסיות נוצריות ככאלה אשר נודעה להם השפעה מכרעת על התפתחות הנצרות.

התואר בולט במיוחד בכנסייה הקתולית, בה הוכרזו שלושים ושלושה אישים (נכון ל-2006) כ"מורי הכנסייה". עם זאת, קיימים "מורי כנסייה" גם בכנסייה האורתודוקסית, הארמנית, האשורית וקיימת התייחסות לתואר אף בלותרניות.

בימי הביניים התייחס התואר לארבעה מאבות הכנסייה: גרגוריוס הגדול, אמברוזיוס, אוגוסטינוס והירונימוס. מעמדם של הארבעה נקבע רשמית בצו של בוניפקיוס השמיני משנת 1298. באותו תקופה קיבלו במזרח מעמד דומה שלושה חכמי דת: יוחנן כריסוסטומוס, בזיליוס הגדול וגרגוריוס מנזיאנזוס. ב-1568 נוספו לרשימה במערב ארבעת מורי הכנסייה של המזרח, שכללו, בנוסף לשלושת הנזכרים לעיל, גם את אתנאסיוס.

המועמדים לתואר הם חכמי דת שאינם עוד בין החיים ושהוכרזו קדושים, אך לא מתו כמרטירים. כן חייבים להתמלא שלושה תנאים: השכלה יוצאת דופן (eminens doctrina), קדושה יוצאת דופן (insignis vitae sanctitas) והכרזה של הכנסייה (Ecclesiae declaratio - עד כה תמיד בצו של האפיפיור). אין בהענקת התואר לקדוש משום הכרה גורפת באורתודוקסיה של כתביו. שלושת השמות האחרונים שנוספו לרשימה הם של נשים: ב-1970 נוספו תרסה מאווילה וקתרינה מסיינה, וב-1997 תֵרֵז מליזְיֶה.

רשימת מורי הכנסייה הקתולית[עריכת קוד מקור | עריכה]

איזידורוס מסביליה

הרשימה להלן כוללת את המורים התאולוגים השונים לפי סדר זמן צירופם לרשימה זו.

שבעה עשר הקדושים הראשונים נחשבים גם למורי הכנסייה האורתודוקסית.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הערך באנציקלופדיה הקתולית (באנגלית)