הגיוגרפיה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

הגיוגרפיה (Hagiographie) היא סיפור תולדות הקדושים, בתרבות של דתות שונות. הגיוגרפיה, מילולית, מתייחסת לחומר כתוב על אנשים קדושים, ובאופן ספציפי יותר היא מתייחסת לביוגרפיות של מנהיגים דתיים וגם חילוניים.

אודות[עריכת קוד מקור | עריכה]

המונח הגיולוגיה עוסק בחקר קדושים באופן כללי, ללא התמקדות בחייו של קדוש מסוים. המונח הגיוגרפיה מושאל לעתים ככינוי שלילי לעבודות של ביוגרפים והיסטוריונים בני זמננו, שנתפסו על ידי מבקרים כעבודות לא ביקורתיות דיין, ואפילו "סוגדות" בכתיבתן.

בנצרות, ההגיוגרפיות מתמקדות בחייהם של אנשים ונשים שנכנסו לקאנון של הנצרות והוכרזו כקדושים. ההגיוגרפיה היוותה סוגה (ז'אנר) ספרותית חשובה בתחילת המילניום הקודם, סוגה שסיפקה אינפורמציה היסטורית יחד עם סיפורים מעוררי השראה ואגדות, כולל גם ביוגרפיה קצרה של הקדוש המתואר, כאשר כתבו ביוגרפיה של אדם נקרא הסיפור "ויטה" (vita).

הסוגה של חיי הקדושים נוצרה בקיסרות הרומית; צורתה הראשונה הייתה אגדות על המרטירים הנוצריים, והן נקראות מרטירולוגיה. במאה ה-4 סודרו אגדות אלו בכמה דרכים -

  • לפי לוח השנה - קטלוג שנקרא מניון (menaion, מהיוונית מניוס, חודש), ביוגרפיות שהוקראו בדרשות השבועיות לפי לוח השנה;
  • סינקסריון (synaxarion), גרסה מקוצרת יותר של הביוגרפיות, שאורגנו לפי ימי השנה;
  • פטריקון (paterikon, מהיוונית pater, אב), שאורגנו לפי הקדושים, ולפי בחירת המהדיר.

במערב אירופה הייתה ההגיוגרפיה אחד מתחומי הלימוד החשובים בימי הביניים במסגרת לימודי ההיסטוריה.

במהלך השנים קיבלה ה-vita תבנית ספציפית וסטריאוטיפית, התפתחה שבלונה המתארת את הקדוש בלי אפיון מיוחד וזאת על מנת למנוע פרוק לגורמים של ההשתקפות האלוהית של הקדוש (קדוש משקף את אלוהים ופרוט יתר שלו יהיה כניסיון להסביר ולפרט את אלוהים).

ביהדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביהדות אמנם לא התגבשה מסורת של קאנוניזציה ותיעוד ביוגרפי של חכמי היהדות, אך הן במקרא והן בתלמוד מופיעים קטעים המשלבים תיאורים היסטוריים רבים לצד אגדות בעלות מסר חינוכי וסיפורים מעוררי השראה. סוגה ספרותית זו המכונה "ספרות שבחים", מתאפיינת במספר היבטים: חלק מהתיאורים בסיפורים המקראיים ובספרות האגדה היהודית, בהם סיפור חטא דוד ובת שבע, עוסקים לא מעט במגרעות הגיבור, ללא ניסיון להציג דמות שטוחה או נעדרת חולשות אנוש. אפיון נוסף טמון בכך שחלק מהסיפורים לוקים בחוסר דיוק היסטורי ומערבים בין היסטוריה לאגדה, כגון בסיפור עשרת הרוגי מלכות, שהיה לסמל של מסירות נפש. לפי המסופר הוצאו להורג עשרה תנאים בבת אחת על קידוש השם, על אף שהם לא היו בני אותו דור ונהרגו בזמנים שונים.

בניגוד לעיסוק הספרותי והתורני הענף בספרות ההלכה, לא התקיימה מסורת יהודית רציפה של עיסוק בספרות שבחים, ומשלהי תקופת התלמוד ועד לאחר גירוש ספרד לא נמצאו ספרים שלמים שעוסקים בשבחי הגאונים או חכמי ימי הביניים. עם זאת, סיפורים מסוג זה הופיעו כסיפורים בודדים, כגון סיפור ארבעת השבויים שבאמצעותו מתאר אברהם אבן דאוד את ראשיתו של מרכז הלימוד היהודי בספרד, וכן אגדת ר' אמנון ממגנצא באשכנז. במאה ה-15 אך בעיקר במאה ה-16 החלו להופיע קובצי סיפורי שבחים במקביל הן במזרח והן במערב, כאשר הקובץ הקדום ביותר מתקופה זו הידוע לנו כיום הוא הספר "מעשה בוך". הספר, שנדפס ביידיש במאה ה-17, אך הועלה על הכתב כבר במאה ה-15,‏[1] כלל פרק שעוסק בעיקר בסיפורי כבוד והערצה לחסידי אשכנז מימי הביניים כגון: שמואל החסיד, בנו רבי יהודה החסיד ורבי אלעזר מוורמייזא.

הקובץ הראשון שמתרכז כמעט כולו בדמות ידועה אחת מצוי בספר שלשלת הקבלה, שחיבר גדליה אבן יחיא באיטליה במאה ה-16.‏[2] בסיפורים המופיעים בו מצטייר הרמב"ן כדמות משוחררת ממוגבלויות פיזיולוגיות כגון זמן ומקום, ואשר ניתן לייחס לה כמעט כל מעשייה. במהלך מאות השנים הבאות פורסמו אוספי סיפורים דומים שנסובו בדרך כלל סביב דמות היסטורית או עכשווית מרכזית ביהדות, "בעל שם", שהפרסום הרב סביב גדולתה הקלו במידה רבה על התקבלות הסיפורים כאמינים. עם קובצי הסיפורים הידועים מסוג זה נמנים בין היתר הספר "שבחי האר"י" שמקורו באגרות מהמאה ה-17, שבחי הבעש"ט (ברדיצ'ב, 1815), וכן סיפורי הגולם מפראג שהופצו במאה ה-20.‏[3] בעקבות "שבחי הבעש"ט" התפתחה הסוגה של סיפורי חסידים וכיום ניתן למצא אוסף הגיוגרפי כמעט בכל חסידות גדולה. בד בבד, התחזקה במהלך המאה ה-20 המגמה לפרסם בציבור החרדי הגיוגרפיות על "גדולי הדור" באשר הם, חסידים, ספרדים וליטאים כאחד. כמו כן עובדו חלק מהסיפורים על חכמי התלמוד והופצו לילדים כפי שנעשה בין היתר בסדרת הספרים הפופולרית כה עשו חכמינו. בתחילת המאה ה-21 פורסם הספר עשייתו של גדול על ידי הרב נתן קמינצקי, שלא נמנע מלהזכיר אפיזודות פחות מחמיאות בחיי הדמויות הרוחניות המתוארות בו, לפחות מנקודת מבט חרדית מחמירה, ונתקל בחרמות של אחדים מגדולי הרבנים החרדיים הליטאים בני זמננו.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יוסף דן, לתולדותיה של ספרות השבחים, מחקרי ירושלים בפולקלור יהודי, א - תשמ"א, עמ' 100 -82
  • יוסף דן, ‏ספרות השבחים: מזרח ומערב, פעמים 29, 1986
  • יוסף במברגר, סיפורי השבחים של חסידי אשכנז: קוי יסוד להגיוגרפיה היהודית באשכנז בימי הביניים, 2005

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ שרה צפתמן, "מעשה בוך" - קווים לדמותו של ז'אנר בספרות יידיש הישנה. עמ' 153 - 126, הספרות 1979
  2. ^ שלשלת הקבלה, באתר HebrewBooks.
  3. ^ סיפורים אלה הם ככל הנראה עיבודים מודרניים לסיפור דומה שמופיע בספר "מעשה בוך" על ר' שמואל החסיד, שיצר גולם שיעמוד לרשותו
P literature.svg ערך זה הוא קצרמר בנושא ספרות. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.