גרגוריו בארבאריגו
 | |
| גרגוריו בארבאריגו | |
| לידה |
16 בספטמבר 1625 ונציה, הרפובליקה של ונציה  |
|---|---|
| פטירה |
18 ביוני 1697 (בגיל 71) פדובה, הרפובליקה של ונציה |
| קדוש עבור | הכנסייה הקתולית |
| תארים | קרדינל, בישוף פדובה וברגמו |
| ביאטיפיקציה | 6 ביולי 1761 על ידי קלמנס השלושה עשר |
| קאנוניזציה | 26 במאי 1960 על ידי יוחנן העשרים ושלושה |
| חג | 18 ביוני |
הקדוש גרגוריו ג'ובאני גאספרה בארבאריגו (באיטלקית: Gregorio Giovanni Gaspare Barbarigo; 16 בספטמבר 1625 - 18 ביוני 1697) היה קרדינל, בישוף ברגמו ופאדובה. נחשב לפפאביל (מועמד מוביל לכהונה כאפיפיור) בקונקלוות (כינוסים לבחירת אפיפיור) של 1689 ושל 1691 אך לא נבחר מסיבות פוליטיות. נודע כמלומד ופטרון של אוניברסיטת פדובה. בשנת 1761 הוכתר כמבורך על ידי קלמנס השלושה עשר ובשנת 1960 הכתירו יוחנן העשרים ושלושה כקדוש.
תולדות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]
נולד בוונציה כבן רביעי במשפחתו, אביו היה סנטור של הרפובליקה של ונציה. משפחתו הייתה אחת ממשפחות הסוחרים העשירות והחזקות בעיר והחזיקה שני ארמונות על גדות התעלה הגדולה (אחד מהם הוא פאלאצו בארבאריגו). בין קרוביו היו שני קרדינלים ובין אבותיו שניים שכיהנו כדוג'ים (דוכסי ונציה), מרקו בארבאריגו ואגוסטינו בארבאריגו. הוא התחנך על ידי מורה פרטי ולמד פילוסופיה, מתמטיקה, לטינית, יוונית עתיקה ומוזיקה. ב-1643 התלווה לשגריר ונציה למינסטר לדיונים שהתנהלו שם לקראת שלום וסטפליה ולאחר מכן המשיך וביקר בהולנד, פלנדריה ופריז לפני ששב ללימודים באוניברסיטת פדובה. במהלך שהותו במינסטר פגש בארבאריגו את שגריר האפיפיור לשיחות, הארכיבישוף פאביו קיגי (לימים האפיפיור אלכסנדר השביעי), שהפך למנטור שלו בהמשך חייו.
ב-1650 נכנס לפוליטיקה ונבחר לחבר מועצת הרפובליקה של ונציה (Collegio dei Savi) אולם חש שעיסוק זה אינו מושך אותו וב-1653 יצא לרומא על מנת להתייעץ עם הקרדינל קיגי. זה יעץ לו לבחור בקריירה בתחום המנהלי של הכנסייה הקתולית וכצעד ראשון לסיים את לימודיו לתואר דוקטור במשפט קאנוני. ב-25 בספטמבר 1655 קיבל בארבאריגו תואר דוקטור במשפט קאנוני ומשפט אזרחי ושלושה חודשים לאחר מכן הוסמך ככומר. באפריל 1656 הזמין אותו קיגי, כעת כבר האפיפיור אלכסנדר השביעי, לכהן כפקיד בבית הדין העליון של החותם הקדוש (Supremum Tribunal Signaturae Apostolicae), המוסד המשפטי העליון של העולם הקתולי. באותה עת לקח על עצמו גם את הטיפול בנפגעי מגפה שפגעה בטרסטוורה וטיפל בסעד לחולים ובקבורת הנפטרים.
ב-1657 מונה לבישוף ברגמו. באפריל 1660 הכתירו אלכסנדר השביעי לקרדינל. ב-1664 מונה לבישוף פאדובה. מתוך חזונו להמשיך במפעלו של קרלו בורומאו, אשר ייסד את המערכת הקתולית של סמינרים וקולג'ים להוראה והכשרה של פרחי-כהונה, פיתח בארבאריגו את הקולג'ים בשתי הדיוקסיות שלו (מרחבי שליטה של הבישוף) ברוח ועידת טרנטו שהחליטה לשפר את השכלתם של הכמרים והנזירים. כן תמך בלימודים גבוהים באוניברסיטאות ובפיתוח בתי דפוס. ב-1678 אישר לאלנה קורנרו פיסקופיה, תלמידת אוניברסיטת פדובה, לקבל תואר דוקטור לפילוסופיה (אך לא לתאולוגיה). בכך הייתה לאישה הראשונה לקבל תעודת דוקטור מאוניברסיטה. בין היתר נשא ונתן עם המלומד הדני ניקולאוס סטנו עד שהלה המיר את דתו לקתוליות ואף הוסמך אישית על ידי בארבאריגו לכומר (לאחר מכן יעץ בארבאריגו לאינוקנטיוס האחד עשר להסמיכו לבישוף).
לאחר מותו של אינוקנטיוס האחד עשר, שבארבאריגו היה אחד מיועציו הקרובים, התכנסה קונקלווה לבחירת יורשו. שמו של בארבאריגו הועלה כמקרה מבחן לבחירת קרדינל ונציאני. לבסוף נבחר קרדינל ונציאני אחר, פייטרו ויטו אוטובוני, שהיה לאפיפיור אלכסנדר השמיני. שלוש שנים מאוחר יותר, בקונקלווה של 1691, שהתכנסה לאחר מותו של אוטובוני, נחשב כבר בארבאריגו למועמד מועדף. מועמדותו נתמכה אמנם על ידי סיעת הקרדינלים השמרניים, אולם לאופולד הראשון, קיסר האימפריה הרומית הקדושה טען שבארבאריגו לא בא בחשבון משום שהוא ונציאני כקודמו בתפקיד, דבר שיעניק כוח פוליטי רב וממושך מדי לרפובליקה של ונציה. מאידך, גם לואי הארבעה עשר, מלך צרפת דחה את מועמדותו, אך השניים לא יכלו להסכים על מועמד אלטרנטיבי. רק לאחר חמישה חודשים הצליחו הקרדינלים להסכים ולבחור את אנטוניו פיניאטלי לאפיפיור אינוקנטיוס השנים עשר.
בארבאריגו המשיך לפעול כבישוף עד מותו.
-
די עמבאַלד גוף פון די הייליקער -
די טשאַפּעל פון גרעגאָרי באַרבאַריגאָ -
פּאַדואַ קאַטהעדראַל
_-_Chapel_of_St._Gregorio_Barbarigo_-_The_embalmed_body_of_the_saint.jpg)
_-_Chapel_of_St._Gregorio_Barbarigo.jpg)
_-_Facade.jpg)
קאנוניזציה[עריכת קוד מקור | עריכה]
תהליך הקאנוניזציה של בארבאריגו החל כבר ב-1716. בשנת 1761 הוכתר כמבורך על ידי קלמנס השלושה עשר. אמו של קלמנס, ויטוריה בארבאריגו, הייתה נצר למשפחתו של הקרדינל המבורך. בשנת 1960 הכתירו יוחנן העשרים ושלושה, שגדל בברגמו, כקדוש. יום חגו נקבע תחילה ל-17 ביוני, אך ב-1969 הועבר ל-18 ביוני.
