קאנוניזציה (קדושים נוצריים)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

בנצרות הקתולית, קאנוניזציהעברית קידוש או הקדשה) היא תהליך ההכרזה על אדם מת כקדוש. בעבר, אנשים הוכרו כקדושים בתהליך לא-רשמי, אך בסופו של דבר התהליך מוּסד.

בכנסיות הקתוליות, פעולת הקאנוניזציה מבוצעת על ידי האפיפיור בלבד, והיא מגיעה להשלמתה בסופו של תהליך ארוך הדורש הוכחות לכך שהאדם שהועמד לקאנוניזציה חי ומת בדרך מופתית וקדושה, ושהוא ראוי להיות מוכר כקדוש. הכרה רשמית זו מעניקה לאותו אדם תהילת עולם בכנסייה הקתולית, וניתן להזכירו בנוסחי תפילה שונים.

תהליך הקאנוניזציה אינו הופך אדם לקדוש, אלא רק מכריז על כך שהאדם הוא קדוש, כלומר היה כזה גם לפני הקאנוניזציה וגם במהלך חייו; עם זאת, לקדוש אין להתייחס כאל אל, אלא כאדם ששירת בחייו את האל, וחייו הקדושים הפכו אותו לראוי לאהבתו המיוחדת. מקובל לומר שישנם קדושים רבים בגן עדן, שלא הוכרו על ידי הכנסייה הקתולית באופן רשמי כקדושים, אך קדושתם אינה פחותה משל אלו שכן הוכרו רשמית ככאלה.

תהליך הקאנוניזציה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תהליך הפיכתו של אדם לקדוש הוא תהליך ארוך, המורכב ממספר שלבים. התהליך המתואר כאן תקף לכנסייה הקתולית, ונקבע על ידי האפיפיור יוחנן פאולוס השני בשנת 1983:

"משרת האל"[עריכת קוד מקור | עריכה]

זהו השלב הראשון בתהליך הקאנוניזציה. בישוף, בדרך כלל זה האחראי על המקום בו המועמד מת או נקבר, נותן רשות לפתוח בחקירת מעלותיו וסגולותיו של האדם. אין לפתוח חקירה זו קודם שחלפו 5 שנים מיום פטירתו של האדם, אלא ברשות מיוחדת מהאפיפיור. רשות זו ניתנה, לדוגמה, בתהליך הקאנוניזציה של האם תרזה, ושל האפיפיור יוחנן פאולוס השני על ידי יורשו, האפיפיור בנדיקטוס ה-16. במקרים שבהם נפתחת חקירה שכזאת, בדרך כלל מוקמת ועדה שחוקרת את פעולותיו, כתביו ודרשותיו של המועמד ונכתבת ביוגרפיה מפורטת הכוללת עדויות ראייה של אנשים שהכירו את המועמד. לאחר שנאסף מידע מספק על אותו אדם, הבישוף המקומי מוסר את המידע למועצת הוותיקן, וזו מתכנסת וממנה פוסטולאטור – אדם שתפקידו לאסוף מידע נוסף על חייו של מְשָרֵת האל.

הכרזת "נון-קולטוס"[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר המשך החקירה, גופתו של משרת האל מוצאת מקברה ונעשית בדיקה שלא קיימת סגידה אפיקורסית או כופרת סביב משרת האל או סביב קברו. הכרזה זו נקראת בלטינית non cultus. הגופה נשמרת לצורך שימוש כשריד של האדם, למקרה שיוכרז כקדוש.

מכובד / גיבור בחסד[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שנאסף מידע מספיק, מועצת הוותיקן תתכנס ותמליץ בפני האפיפיור להכריז על מעלותיו הנשגבות של משרת האל. הדבר אומר שמשרת האל הפגין מעלות של אמונה דתית, תקווה וצדקה, ואת המעלות הבסיסיות של זהירות, צדק, עוז רוח ומתינות, ברמה הרואית. מנקודה זו, מכנים את משרת האל "מכובד" (venerable). למכובד עדיין אין יום בשנה המשויך לו, כנסיות לא יכולות להיבנות לכבודו, והכנסייה לא הכריזה על הימצאותו של האדם בגן עדן.

מבורך[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מבורך

בירוך (Beatification) הוא הצהרה של הכנסייה ש"ראוי להאמין" שהאדם נמצא בגן עדן. השלב הזה שונה למרטירים ולכאלה שאינם מרטירים:

  • במקרה שהמכובד הוא מרטיר, על האפיפיור להכריז עליו ככזה. זוהי הכרזה שהמכובד הקדיש את חייו מרצונו כעדות לאמונה או כפעולה של חסד וצדקה לזולת. הכרזה זו מעניקה מעמד של "מבורך" (בלטינית: Beatus). למבורך יוקדש יום בשנה שיצוין אך ורק בבישופות המקומית שלו.
  • במקרה שהמכובד אינו מרטיר, יש להוכיח שבוצע נס בהתערבותו; כלומר, שאלוהים ביצע נס כתוצאה מתפילותיו והשתדלותו של המכובד. בימינו, "נסים" אלו הם בדרך כלל החלמות פלאיות, שכן קל ביותר להכריז על כאלה בהתאם לדרישות הכנסייה הקתולית ל"נס" (אדם שהוא חולה, אין מזור ידוע למחלתו, תפילות בוצעו על ידי המכובד או בהנחייתו, הבראתו של החולה הייתה ספונטנית, מיידית, מושלמת, והאדם נשאר בריא; בנוסף לכך, רופאים לא הצליחו למצוא הסבר טבעי להבראתו של החולה). לאחר שהכנסייה הכירה לפחות בנס אחד שבוצע על ידי המכובד, הוא מוכרז כ"מבורך".

קדוש[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – קדוש (נצרות)

השלב הסופי בתהליך הקאנוניזציה הוא העלאה מדרגת "מבורך" ל"קדוש". לצורך כך, יש להוכיח שהמבורך ביצע נס (בנוסף לזה שהוכח בשלב הבירוך, במקרה שאינו מרטיר). הכרזה זו אומרת שהאדם ללא ספק נמצא בגן עדן. את היום שהוכרז כיומו של הקדוש ניתן לחגוג בכל רחבי העולם הנוצרי הקתולי (אך אין זו חובה). ניתן לבנות כנסיות לכבודו, והמאמינים הקתולים רשאים לחגוג ולציין את כבודו של הקדוש.

זרמים אחרים בנצרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכנסייה האורתודוקסית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בכנסייה האורתודוקסית, התהליך נקרא "גלוריפיקציה" והוא שונה מהתהליך המקובל בכנסייה הקתולית. על פי התפיסה האורתודוקסית, התהליך מבוצע על ידי אלוהים ולא על ידי נציגים של הכנסייה עלי אדמות.

לאחר שהאדם נעשה קדוש על ידי רוח הקודש, האל יכול להלל את האדם על ידי נסים. בסופו של דבר, הגלוריפיקציה תוכרז על ידי בישוף, בדרך כלל לאחר חקירה שנועדה להבטיח שהאדם היה בעל אמונה אורתודוקסית, חי חיים הראויים לחיקוי, ושהעדויות לנסים שיוחסו לו הן אמינות. הגלוריפיקציה אינה הופכת את האדם לקדוש, אלא רק מציינת את קדושתו, שהוכחה על ידי האל.

למרטירים לא מתבצע תהליך רשמי של גלוריפיקציה, שכן העדות להקרבתם האישית מספיקה כדי להוכיח שהאל הפך אותם לקדושים.

הכנסייה האנגליקנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאז פירוד הכנסייה האנגליקנית מהכנסייה הקתולית, רק המלך צ'ארלס הראשון הוכרז כקדוש. לכנסייה האנגליקנית חגי קדושים נוצרים משלה, ובהם חגים לאנשים שלא הוכרזו רשמית כקדושים, כמו ק.ס. לואיס (22 בנובמבר) ומרטין לותר קינג (4 באפריל).

הכנסייה הפרוטסטנטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי האמונה הפרוטסטנטית, מושג הקדושה בוטל לחלוטין, ואין קדושים נוצרים. הפרוטסטנטים אינם מעניקים כבוד מיוחד לאנשים שעברו קאנוניזציה לעומת אנשים רגילים שנפטרו ולא עברו תהליך של קאנוניזציה.

לותרניזם[עריכת קוד מקור | עריכה]

חלק מהמאמינים בלותרניזם מכירים בקדושים הנוצרים, אך רק באלה שהוזכרו בכתבי הקודש.