האופרה של וינה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

קואורדינטות: 48°12′10″N 16°22′6.5″E / 48.20278°N 16.368472°E / 48.20278; 16.368472

האופרה של וינה
(למפת וינה רגילה)
מיקום האופרה של וינה במפת וינה
 
האופרה של וינה
האופרה של וינה
האופרה של וינה

האופרה הממלכתית של וינה (Wiener Staatsoper) השוכנת בווינה, אוסטריה, היא בין להקות האופרה החשובות ביותר באירופה ובעולם כולו. עד שנת 1920 נקראה אופרת החצר המלכותית (k.k. Hofoper).

הלהקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

גוסטב מהלר הוא אחד מן המנצחים הדגולים הרבים, שעבדו באופרה של וינה. בתקופת כהונתו, טיפח מהלר דור חדש של זמרים, כדוגמת אנה באהר-מילדנבורג, זלמה קורץ וליאו סלזאק וגייס מעצב בימה, שהחליף את התפאורות ההיסטוריות המפוארות בתפאורות חסכוניות, תואמות לטעם המודרני, שוחר ה"יוגנדסטיל". מהלר גם הכניס את נוהג עמעום האורות בתיאטרון בשעת ההצגות, חידוש שלא זכה בתחילה לאהדת הקהל. כך או כך, הרפורמות של מהלר שרדו אחריו וממשיכיו התמידו בהן.

כיום מנהל את הלהקה סייג'י אוזאווה. מנצחים אחרים בווינה היו הנס ריכטר, פליקס ויינגרטנר, ריכרד שטראוס, קלמנס קראוס, וילהלם פורטוונגלר, ברונו ולטר, קרל בהם, הרברט פון קאראיין, לורין מאזל, קלאודיו אבאדו וריקרדו מוטי.

עד שההנהלה עברה לידי הרברט פון קאראיין, החזיקה האופרה של וינה הרכב קבוע. פון קאראיין הביא מדיניות של הזמנת זמרים אורחים.

האופרה של וינה עומדת בקשר קרוב עם הפילהרמונית של וינה, הפועלת כאגודה בפני עצמה, אבל נגניה מגויסים מתוך תזמורת האופרה של וינה.

בית האופרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדרגות שיש עולות מאולם הכניסה אל הקומה הראשונה

בית האופרה המקורי, בניין נאו-רומנטי, שנתקל בביקורת חריפה בעת בנייתו, נחנך ב-25 במאי 1869, בביצוע האופרה דון ג'ובאני של מוצרט.

בתקופת מלחמת העולם השנייה, נהרסה הבימה בהפצצות בעלות הברית והבניין נשרף ב-12 במרץ 1945. הפואיה, ובו ציורי קיר של מוריץ פון שווינד, גרם המדרגות הראשי, המבוא וחדר התה ניצלו מן השריפה. כמעט כל התפאורות ואביזרי הבימה ליותר מ-120 אופרות, יחד עם כ-150,000 תלבושות, אבדו באש. האופרה שוכנה באופן זמני בתיאטרון הוינאי ובפולקסאופר של וינה.

האולם החדש, ובו יותר מ-2200 מושבים, נפתח שוב ב-5 בנובמבר 1955 בהצגת האופרה פידליו של בטהובן, בניצוח קרל בהם.

במשך עשורים רבים, התקיים בבית האופרה נשף האופרה של וינה.

מיזוג להקות בלט[עריכת קוד מקור | עריכה]

בראשיתה של עונת 2005-06 התאחדו להקות הבלט של האופרה של וינה והפולקסאופר, בהנהגתו של גיולה האראנגוזו. האיחוד הביא לצמצום במספר הרקדנים בהרכב הסופי. עקב הצמצום עלה מספר הכוכבים האורחים, שהוזמנו להופיע עם הבלט. במבחן התוצאה, נמצא שאיחוד שתי להקות הבלט היה כישלון אמנותי, והאראנגזו עזב עם פקיעת החוזה שלו בשנת 2010.

החל בעונת 2010-11 נוצרה להקה חדשה בשם "הבלט הממלכתי של וינה", בניהולו של הרקדן מנואל לגרי ( Manuel Legris), לשעבר מכוכבי בלט האופרה הפריזאית. לגרי שם קץ למדיניות של קודמו, של הימנעות מהצגת כל דבר פרט לבלטים מסורתיים, מבוססים על סיפורים, עם אמנים אורחים בתפקידים הראשיים. הוא מתרכז ביצירת הרכב ביתי חזק והחזיר לקדמותם ערבים של תוכניות מעורבות, הכוללות יצירות של ז'ורז' בלנשין, ג'רום רובינס, יז'י קיליאן, ויליאם פורסיית וכוריאוגרפים עכשוויים רבים, למד תוכנית מצומצמת של בלטי הסיפורים הקלאסיים.

בשנת 2009 צויין יובל ה-140 של בית האופרה הווינאית. לחגיגת ציון הדרך הזה הוצא לפועל רעיון מהפכני, שמטרתו משיכת קהל צופים חדש. מסך ענק, בגודל 50 מ"ר, הוצב בצד בית האופרה הפונה רחוב קרנתנר. המסך נשאר שם במשך ארבעה חודשים ושידורים חיים של יותר מ-60 אופרות מן המפורסמות ביותר הוקרנו עליו. מאדאם בטרפליי, חליל הקסם ודון ג'ובאני היו בין ההפקות שכיכבו במהלך תקופה זו. היוזמה הזו, שזכתה להצלחה כבירה, הביאה עמה גל חדש של עניין והתלהבות אופראית אל מספר רב של תיירים ותושבים מקומיים, שהתנסו לראשונה בתחום תרבות זה.

מנהלי האופרה של וינה[עריכת קוד מקור | עריכה]