הרברט פון קאראיין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הרברט פון קאראיין

הרברט פון קאראיין, (בגרמנית: Herbert von Karajan ‏; 5 באפריל 1908, זלצבורג, אוסטריה - 16 ביולי 1989, אניף) היה מנצח אוסטרי, מגדולי המנצחים בתקופה שאחרי מלחמת העולם השנייה. קאראיין ניצח על התזמורת הפילהרמונית של ברלין במשך שלושים וחמש שנים.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אבותיו של הרברט פון קאראיין באו ממקדוניה היוונית והגיעו לווינה דרך סקסוניה. שם המשפחה המקורי היה קאראייניס, שקוצר ונוסף לו תואר האצולה "פון".

בין השנים 1916 ל-1926 למד קאראיין באוניברסיטת מוצרטיאום בזלצבורג, שם עודדו אותו ללמוד ניצוח. בשנת 1929 ניצח על האופרה סאלומה של ריכרד שטראוס בפסטיבל זלצבורג. מ-1929 עד 1934 היה קאפלמייסטר ראשון בתיאטרון העירוני באולם שבגרמניה. משנת 1934 עד 1941 ניצח על אופרות ועל קונצרטים סימפוניים בבתי האופרה של אאכן ואולם בגרמניה, וכן הופיע כמנצח אורח ברחבי אירופה.

בשנת 1946 ניצח קאראיין בווינה עם הפילהרמונית הווינאית, שהיה הקונצרט הראשון שלו אחרי המלחמה, אך שלטונות הכיבוש הרוסיים אסרו עליו להופיע כמנצח, בגלל חברותו במפלגה הנאצית. באותה שנה השתתף בעילום שם בפסטיבל זלצבורג. בשנה שלאחריה הותר לו לחזור לניצוח.

בשנת 1948 נעשה קאראיין למנהל האמנותי של "אגודת ידידי המוזיקה" בווינה. כמו כן עבד עם תזמורת פילהרמוניה ועם התזמורת של פריז וניצח בלה סקאלה במילאנו.

בשנים 1951 ו-1952 ניצח בפסטיבל ביירוית. בשנת 1955 התמנה למנהל מוזיקלי לכל חייו בפילהרמונית של ברלין, כממשיכו של וילהלם פורטוונגלר. משנת 1957 עד 1964 היה מנהל אמנותי של האופרה של וינה. הייתה לו מעורבות רבה בפילהרמונית של וינה ובפסטיבל זלצבורג, שם יזם את פסטיבל הפסחא. הוא המשיך לבצע, לנצח ולהקליט בשפע עד מותו בשנת 1989.

קאראיין והתקליטור[עריכת קוד מקור | עריכה]

קאראיין נטל חלק חשוב בפיתוח התקליטור. הוא העריך מאוד את איכות ההמצאה החדשה, ותרם לה מהידע הרב שצבר במהלך השנים בנושאי סאונד. הוא גם הופיע במסיבת העיתונאים שהכריזה על ההמצאה החדשה.[1] הגרסאות הראשונות של התקליטור הכילו זמן הקלטה מוגבל ל-60 דקות. ישנה סברה כי זמן ההקלטה הורחב ל-74 דקות כדי לאפשר הקלטה רציפה של הסימפוניה התשיעית של בטהובן. מכל מקום, סברה זו נדחתה על ידי קס אימניק שהשתתף בהמצאת התקליטור.

פוליטיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כמו במקרה של זמרת הסופרן אליזבת שוורצקופף, חברותו של קאראיין במפלגה הנאצית בין השנים 1933 ל-1945 הטילה עליו אור לא מחמיא כשהתגלתה מאוחר יותר, על אף העובדה הגלויה לעין שהוא הצטרף למפלגה כדי לקדם את הקריירה שלו, ולא מתוך סיבות אידאולוגיות. ב-1944 שמו נכלל ברשימת המבורכים על ידי משרד הרייך לתעמולה ולהשכלת העם. מוזיקאים כמו אייזק שטרן ויצחק פרלמן סירבו לנגן בקונצרטים בניצוחו בגלל עברו הנאצי. נאמנותו של קאראיין לרעיון הנאצי מוטלת בספק לאור נישואיו, בשנת 1942, לאניטה גוטרמן, אישה ממוצא יהודי מובהק. כוכבו של קאראיין בממשל הנאצי דעך מנקודה זו ואילך.

ביטוי מוזיקלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מוסכם על רבים שקאראיין ניחן בכישרון מולד של הפקת צליל תזמורתי יפה במיוחד. הדעות נחלקות בשאלת המטרה האסתטית הרחבה יותר, שהצליל הקאראייני שימש להשגתה. המבקר האמריקאי הארווי זאקס ביקר את הגישה של קאראיין באלה המילים:

Cquote2.svg

קאראיין בוחר, ככל הנראה, בצליל כל-תכליתי, מעודן, חלקלק, נוצץ ועשיר במחושב, שאפשר להתאימו, בשינויים הסגנוניים שהוא מוצא לנכון להכניס, לבאך ולפוצ'יני, למוצרט ולמהלר, לבטהובן ולוגנר, לשומאן ולסטרווינסקי. לרבות מן היצירות בניצוחו יש איכות מתועשת, מלאכותית, שלא נמצאה מעולם אצל טוסקניני, פורטוונגלר ואחרים... רבות מן ההקלטות של קאראיין מלוטשות עד הפרזה, מעין מקבילה צלילית לסרטים ולתצלומים של לני ריפנשטאהל.

Cquote3.svg

הצליל הכל-תכליתי, האחיד הזה הרשים מאזינים רבים כמניב דרגות הצלחה שונות במוזיקה מתקופות שונות. מנתונים ברשת עולה, שמבין הקלטותיו הרבות מספור של קאראיין, אלה של הרפרטואר הרומנטי של המאה התשע-עשרה מתקבלות לעתים קרובות בהתפעלות ובהוקרה (ושרבים רואים בתקליטי הסימפוניות של בטהובן בניצוחו, משנת 1962, קנה מידה לכל יתר הביצועים של יצירות אלה), אך ההתפעלות שוככת כשמדובר בניצוחיו על מוזיקה מן הבארוק או התקופה הקלאסית.

שתי ביקורות, שמידת היותן מייצגות שנויה במחלוקת, מתוך "מדריך פינגווין לתקליטורים" בעל התפוצה הרחבה, יכולות להמחיש נקודה זו:

  • ביחס להקלטת "טריסטן ואיזולדה" של וגנר, יצירה רומנטית חשובה, כתבו מבקרי הפינגווין "קאראיין מנצח בחושניות על יצירת המופת של וגנר, בביצוע יפהפה ומלטף ובנגינה מעודנת להפליא של הפילהרמונית של ברלין... בחירה ראשונה מצוינת."
  • על הקלטת סימפוניות "פריז" של היידן בניצוח קאראיין, כתבו אותם מבקרים, "תזמורת ג'אז במיטבה... כמובן, נגינת התזמורת מעולה, אבל התוצאה כבדה מדי, מזכירה יותר את ברלין הקיסרית מאשר את פריז... המינואטים האיטיים הללו... ההקלטות האלה לוקות יותר מדי בחוסר חן וקסם מכדי להמליץ עליהן בלב שלם."

במה שנוגע למוזיקה של המאה העשרים, הייתה ביקורת על קאראיין משום שהקליט כמעט אך ורק יצירות מלפני 1945 (מהלר, שנברג, ברג, וברן, ברטוק, סיבליוס, ריכרד שטראוס, פוצ'יני, אילדבראנדו פיצטי, ארתור הונגר, פרוקופייב, דביסי, פאול הינדמית וסטרווינסקי), אם כי הוא הקליט פעמיים את הסימפוניה העשירית של שוסטקוביץ' וניצח בהופעת בכורה על "דה טמפורום פינה קומדיה" של קרל אורף בשנת 1973.

התנהגות מקצועית[עריכת קוד מקור | עריכה]

כמה מבקרים, בעיקר המבקר הבריטי נורמן לברכט, האשימו את פון קאראיין בכך שהתחיל ספירלה אינפלציונית הרסנית בתשלום על הופעה. בתקופת כהונתו כמנהל ארגונים במימון ציבורי כמו הפילהרמונית הווינאית, הפילהרמונית הברלינאית ופסטיבל זלצבורג, החל לתגמל כוכבים אורחים בתשלומים מופקעים, ובמקביל העלה את משכורתו שלו.

מרגע שהשיג שליטה על תזמורות, יכול היה להפיק עמן הקלטות שמן התמלוגים עליהן לקח לעצמו את חלק הארי, וחזר והקליט יצירות מועדפות לכל טכנולוגיה חדשה עד מותו (תקליטים אריכי-נגן דיגיטליים, תקליטורים, קלטות וידאו, תקליטורי לייזר). נוסף לכך שהקשה על מנצחים אחרים להקליט עם התזמורות שלו, גם העלה את המחירים שדרש לעצמו והביא לכך, שגם מנצחים אחרים ירצו מחירים דומים.

מכיוון שמאז 1918 אסרה אוסטריה לשאת שמות אצולה, הוסר באופן רשמי התואר "פון" משם המשפחה. בסביבות 1958 איים קאראיין לבטל את הופעותיו שם לצמיתות אם שמו לא יופיע במלואו על כרזות הקונצרטים שבניצוחו. מכיוון שזה היה מצב בלתי מתקבל על הדעת, הוחלט ששמו המלא ייחשב כשם אומן.

בשעת חזרה על הקונצרט המשולש של בטהובן, עם דוד אויסטרך, סביאטוסלב ריכטר ומסטיסלב רוסטרופוביץ', שאל אויסטרך את קאראיין אם יוכלו לעבור פעם נוספת על אחד הקטעים, ועל כך השיב קאראיין: "לא, עכשיו הזמן לתמונות." דבריו אלה של קאראיין לא מנעו מאויסטרך להעיד על קאראיין כשמלאו לו 65, שהוא "המנצח הגדול ביותר החי כיום, רב-אמן בכל הסגנונות."

לבסוף, היו שתלו בקאראיין אשמת אהבה עצמית ויהירות מוגזמת. כאשר ניצח על וגנר במטרופוליטן אופרה, הגביה את דוכן המנצח כדי להימצא בקו הראייה של הקהל; בהקלטות אופראיות של ורדי, שינה את האיזון כדי להבליט את צליל התזמורת במיקס הסופי, כדי להדגיש את תפקידו הוא ביצירת המוזיקה. מבקרים משווים אותו לליאונרד ברנשטיין בטענה שלשניהם לא היו מתחרים בתיאטרליות על דוכן המנצחים.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ השתתפותו בהכרזה מצוינת בביוגרפיה של קאראיין באתר "סוני"