הבן האובד

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

הבן האובד הוא אחד המשלים הידועים בנצרות, ומופיע בבשורה על פי לוקס פרק ט"ו, בברית החדשה.

זהו השלישי מתוך סידרה של שלושה משלים המדברים על קבלת החוטאים על ידי האל אם יחזרו בתשובה. שני המשלים הקודמים בסדרה זו הם משל השה האובד ומשל המטבע האבוד. על פי המסורת הנוצרית, נוהגים לקרוא קטע זה ביום א' השלישי של התענית (לנט) שלפני חג הפסחא.

רקע למשל[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלושת המשלים בברית החדשה, המדברים על קבלת החוטאים, נאמרו על רקע התנהגותו השנוייה במחלוקת של ישו, שקיבל לשורות מאמיניו, בין השאר, גם חוטאים. ישו השתתף בארוחה עם מוכסים (עובדים מטעם השלטונות הרומאיים) וחוטאים, שנועדה כדי לחגוג את חזרתו בתשובה של מתי המוכס. לפי הברית החדשה זכה ישו ליחס מבזה ולביקורת קשה מצד הפרושים ואנשי הספר היהודים לאחר שהשתתף בארוחה זו וחלק שולחנו עם חוטאים; דבר שהביאו למשול את שלושת המשלים.

משל הבן האובד נחשב כניגוד למצוות בן סורר ומורה ביהדות, שעל פי התורה (דברים כא, יח-כב), ישנה מצווה להוציאו להורג בסקילה, לפי בקשת הוריו.

סיפור המשל[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבן האובד רועה חזירים בעת המחסור. תחריט על עץ, זבאלד בהאם, 1550
הבן האובד שב לביתו. מקס סלבוגט, 1900 בקירוב.

חטאי הבן.[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאיש אחד היו שני בנים. הבכור נשאר עם האב בנאמנות ועבד עמו בשדותיו. לעומתו, הבן הצעיר לקח את חלקו בירושה ועזב את בית אביו. הוא יצא לדרכו וביזבז את כל הונו בחיי הוללות. לאחר שאזל כל כספו הוא נקלע לשנות רעב ומחסור, עד שנאלץ לעבוד ברעיית חזירים. הוא החליט לחזור אל בית אביו, למרות שידע כי החזרה לבית האב תהווה חרפה למשפחה. הבן החוזר מוכן לרע ביותר, ואף אומר לאב "אַבי, חָטָאתִי לַשָּׁמַיִם וּלְךָ. אֵינֶנִּי רָאוּי עוֹד לְהִקָּרֵא בִּנְךָ. שִׂים אוֹתִי כְּאֶחָד מִשְכִירֶיךָ".

עצם אזכור "רעיית החזירים" בעברו של הבן הוא מרכיב בהגדרתו כבן סורר. עם זאת, רעיית החזירים היא מושג זר ליהדות, באזורים בעלי רוב יהודי היה נחשב לטאבו, וסביר כי לא היה מקובל בסביבה בה חי ישו. לכן מפתיע לכאורה לראות את המושג במשל זה. אחד ההסברים שניתן לתת לכך הוא כי המשל נכתב על סמך היכרות של הכותב עם ערי הדקאפוליס. ערים אלה היו ערים הלניסטיות, שבחלק ניכר מתקופת בית שני היו בתחומי ממלכת יהודה. גידול חזירים התאפשר, אם בכלל, בסביבותיהן של ערים אלה.

תגובת האב.[עריכת קוד מקור | עריכה]

האב מגיב באופן שונה ממה שציפה הבן. "רָאָהוּ אָבִיו וְנִכְמְרוּ רַחֲמָיו עָלָיו. הוּא רָץ אֵלָיו וְנָפַל עַל צַוָּארָיו וְנָשַׁק לוֹ". בעוד הבן אומר : "אַבִי, חָטָאתִי לַשָּׁמַיִם וּלְךָ וְאֵינֶנִּי רָאוּי עוֹד לְהִקָּרֵא בִּנְךָ"; האב מורה לעבדיו להביא את הגלימה הנאה ביותר, להלבישו בבגדי יקר, ולשחוט עגל מפוטם לסעודת שמחה.

תגובת הבן הבכור.[עריכת קוד מקור | עריכה]

כששמע הבן הבכור על חזרת אחיו הצעיר, הוא כועס וקובל לפני אביו על כך שהוא, שעבד תמיד את שדות אביו, לא זכה מעולם לחגיגה לו ולרעיו, ואילו אחיו, "אשר בילע את נחלתך עם הזונות", זבחו למענו את עגל המרבק.

האב עונה לו: "בְּנִי, אַתָּה תָּמִיד אִתִּי, וְכָל אֲשֶׁר לִי שֶׁלְּךָ הוּא. אֲבָל עָל אָחִיךָ הנה רָאוּי לָשׂוֹּשׂ וְלִשְׂמֹחַ. כִּי בְּנִי זֶה הָיָה מֵת וְהִנֵּה חָזַר לַחַיִּים, אָבַד וְהִנֵּה נִמְצָא".

הנמשל : דיון[עריכת קוד מקור | עריכה]

גדלות הנפש האמיתית במשל היא של האב, המקבל את בנו שחזר בתשובה ומאמצו לחיקו. יש המקבילים את דמות האב בסיפור לאל, ואילו אחרים רואים בו את דמות המאמין הנוצרי הראוי.

הבן הבכור אינו מקבל את חזרת הבן ואת תגובת האב כלפיו. הוא משול לאותם אנשים, שאף אם הם נאמנים וישרים, הרי שעקשותם וקטנות אמונתם מונעת מהם לראות את הטוב הקיים בכל אדם ולמחול אף לחלש שמעד.

המסר הוא כי אנו בני האדם נדרשים גם אנו להיות מלאי רחמים ומוכנים לסלוח ולקבל באהבה את אלו החוזרים בתשובה כנה.

מסר נוסף ומשמעותי מסיפור הבן האובד הוא כי גם גדול החוטאים יכול לעשות חשבון נפש ולחזור בתשובה. הבן הצעיר, החוזר לבית האב מחיי החטא, מביע חרטה ומוכן לקבל את עונשו; אך האב מקבלו בשמחה ובאהבה. מן המשל ניתן להסיק כי מי שנחשף לחיי חטא ובכל זאת חזר בתשובה זכאי ליחס מיוחד, ונחשב בעיני האל יותר מן המאמין האדוק, שלא סטה מעולם. גישה זו מופיעה במקביל גם ביהדות, וניתן לראותה בדברי חז"ל: "במקום שבעלי תשובה עומדים, צדיקים גמורים אינם עומדים" (מסכת ברכות לד, ע"ב).

הבן האובד באומנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

משל הבן האובד היווה כר פורה ליצירות אמנות; למוזיקאים - החל מארתור סאליבן באופרטה משנת 1869, ועד סרגיי פרוקופייב בבלט משנת 1929; ולציירים, כדוגמת רמברנדט ואחרים. שאגאל [1]בהשפעת יצירתו של רמברנט צייר את התמונה של "יוסף המתוודע אל אחיו", המשותף לשתי היצירות הוא איחוד המשפחות לאחר שבניהן לא התראו זמן רב, ביצירה מאוחרת יותר של שאגאל חוזרים המוטיבים של הבן האובד אך בהם הבן הוא שאגאל בעצמו ששב לרוסיה.

המשל הנוצרי פתוח למספר פרשנויות; ובמקרים רבים הושם הדגש באומנות לא דווקא על טוב לבו של האב, אלא על מסעו של הבן האובד, על גורלו וסיבלו. בסיפרות ובשירה המודרנית [2] הפך הבן האובד לעתים למורד החילוני הטובל עצמו בכל תענוגות העולם ומוצא עצמו בסופם ריק, פצוע ומושפל. את כניעתו ושיבתו אל האב ניתן לראות לא רק כויתור על החומרי וניצחון הרוח על החומר, אלא גם ככניעה לתובענות החיים וריקנותם.

ביצירה העברית בולט מחזור שירי הבן האובד מאת לאה גולדברג, שפורסם בשנת 1947, ומהווה ציון דרך בשירה העברית המודרנית.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ פרידמן, מ', "סיפור יוסף באמנות", בית מקרא נ"ה (תש"ע) א' עמ'208-210.
  2. ^ אריאל הירשפלדפתחה את הדרך לסופה, באתר הארץ