פרושים
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
- ערך זה עוסק בכת יהודית בימי בית שני. אם התכוונתם לחסידי הגר"א שהיגרו לירושלים במאה ה-19, ראו פרושים (היישוב הישן).
פרושים הם אחת מהכתות היהודיות בתקופת בית שני. בתקופת בית חשמונאי התפצלה החברה היהודית לכיתות דתיות שונות. המוכרות שבהן כונו פרושים, איסיים וצדוקים. מן הפרושים יצאה ההנהגה היהודית לאחר חורבן הבית. מאפייניה של כת זו משקפים במידה רבה מאוד את מאפייני היהדות הרבנית המקובלת בימינו.
תוכן עניינים |
[עריכה] מקור השם
בדומה לשאר הכתות מתקופה זו - מקור שמה של כת הפרושים אינו ברור, אך חוקרים סבורים שהפרושים נקראו כך משום שפרשו מהזרם המקובל באותה תקופה, או משום שנתנו פירושים הלכתיים שונים. בתלמוד מבארים האמוראים את השם "פרושים" בכך שהם 'פרושים מן העריות'. בראשם של הפרושים עמדו חכמי המשנה התנאים. ראשיה של כת זו נקראו בכינוי "רבי", שפירושו "גדול", "מורם מעם".
[עריכה] הופעת הזרמים הכיתתיים
ככל הנראה, החלו הפרושים להתבלט על בימת ההיסטוריה - כזרם מובחן בפני עצמו - בערך בשנת 150 לפני ספירת הנוצרים, בזמן כלשהו הקרוב למרד החשמונאים. בתקופה זו החלו לצוץ בקרב יהודי ארץ ישראל מחלוקות דתיות, אשר פיצלו את העם לזרמים דתיים שונים. חוקרים משערים שמחלוקות דתיות אלו החלו לצוץ בעקבות הצלחת המרד וההתעוררות הדתית שהוא הביא, או מפני שבתקופת גזרות השמד וההתיוונות חלו שינויים בהשקפות הדתיות של העם. ההיסטוריון היהודי יוסף בן מתתיהו מספר על שלוש כתות עיקריות במאה הראשונה לספירת הנוצרים: צדוקים, איסיים ופרושים (שמנו לדבריו כ-6000 חברים) אך נראה שהיו עוד זרמים יהודיים מלבד כתות אלו.
[עריכה] תפיסתם של הפרושים
לאור זאת שכל טקסט נזקק לפירוש, טענו הפרושים כי בידם מסורת לכך שבהר סיני ניתנה - בנוסף לתורה שבכתב - גם תורה שבעל פה, שפירשה את התורה הכתובה, ושנמסרה מדור לדור יחד עם התורה הכתובה. לפי השקפתם, תורה שבעל פה זו כללה גם פרטים הלכתיים רבים שאינם מצוינים בתורה שבכתב, וכך יוחסה לתורה שבעל-פה חשיבות שאינה נופלת מזו של התורה שבכתב (ולפעמים אף "עוקרת" את פשט הפסוקים). עקרון מסירה זה של התורה שבעל-פה בא לידי ביטוי במשנה המפורסמת: "משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים וזקנים לנביאים ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה..." (מסכת אבות א' א').
בנוסף לכך, העמידו הפרושים את עקרונות הפירוש ההלכתי על כללים שיטתיים, שבאמצעותם ניתן לדרוש (=לפרש נכונה) את הטקסט המקראי, ושנקראים מידות שהתורה נדרשת בהן. על פי מידות אלו - פירשו הפרושים את התורה, וכך גם הראו את התאפשרות ישומה המתחדש של ההלכה בהתאם למציאות היומיומית המתחדשת לאורך הדורות.
הפרושים האמינו בהישארות הנפש לאחר מות הגוף ובשכר ועונש בעולם הבא. תפיסות אלה, שנעדרות מרוב ספרי התנ"ך[1], הושפעו - לדעת החוקרים - מהפילוסופיה היוונית, או - לדעת הממשיכים הרבניים של הפרושים - ממסורת קדומה שבעל-פה (הנרמזת בתנ"ך). הפרושים סברו שקיימת השגחה פרטית, כלומר שהאל יודע כל פרט ופרט במעשי האדם ומשגיח עליו (וראה מעין זה גם בתהלים קל"ט). בנוסף האמינו הפרושים בתחיית המתים ובביאת המשיח. הפרושים שללו לחלוטין את התפיסה היוונית כי הגורל שולט בחיי בני האדם, והאמינו כי מעשיו של האדם משפיעים על גורלו - לא רק בעולם הזה (ככתוב בתורה שבכתב: "והיה אם שמוע תשמעו אל מצוותי...ונתתי מטר ארצכם בעיתו") - אלא גם ובעיקר בעולם הבא.
הפרושים טענו שלחכמיהם, התנאים, יש - בענייני דת - סמכות מוחלטת (בהסתמכם על הכתוב בתורה: "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל"), אפילו מעל סמכות של נבואה או של התגלות שמימית - באומרם שמאז שניתנה התורה: "לא בשמים היא" (כלומר: אין כוח בידי נביא לחדש דבר, אם איננו עומד בקריטריונים לקביעת הלכה, לפי הנמסר במסורת) (בבלי בבא מציעא דף נ"ט ב') [2]. יוסף בן מתתיהו מספר על עירנותם של חכמי הפרושים לרחשי לבו של העם ולצרכיו, ועל יכולתם להראות איך לישם את ההלכה בהתאם לתנאי השעה המתחדשים. יכולתם זו עמדה להם בשעת מבחן, לאחר חורבן בית שני, כאשר פרושים בהנהגת רבי יוחנן בן זכאי נמלטו מירושלים הבוערת, והקימו מרכז יהודי ביבנה בתמיכת השלטון הרומאי. שם הם הקימו מחדש את הסנהדרין וישמו את ההלכה במסגרת החדשה של חיים ללא מקדש. בדיעבד, כל זה העניק לכת הפרושית כח שרידות גבוה יותר מעל שאר הכתות, וכך - באמצעות תהליך של סינון טבעי - הפכו הפרושים לרוב בעם היהודי כמה מאות שנים מאוחר יותר.
[עריכה] הערות שוליים
- ^ יש אזכורים אחדים בתנ"ך שמעידים על אמונה בהישארות הנפש, למשל, בספר שמואל (סיפור שאול ובעלת האוב) ובספר קהלת, אולם אין מדובר במשנה סדורה כפי שמופיעה אצל חז"ל או בכתבי אפלטון.
- ^ ראה עוד בענין זה, בהקדמת הרמב"ם לפירושו על משניות סדר זרעים
