פסחא

ערך זה עוסק בחג נוצרי. אם התכוונתם לאי באוקיינוס השקט, ראו אי הפסחא.

ישו הצלוב קם לתחייה

חג הפסחא הוא חג נוצרי המציין את תחייתו של ישו, על-פי האמונה הנוצרית, ביום השלישי לאחר שנצלב ונקבר בירושלים. חג הפסחא נחוג בכל הכנסיות הנוצריות, אולם בתאריכים שונים. הוא נחגג תמיד ביום ראשון בשבוע, ותמיד סמוך לתחילת האביב.

השבוע הקדוש, הוא השבוע האחרון של 40 ימי הצום, מתחיל ביום ראשון של הדקלים ומסתיים ביום ראשון לאחר מכן, שהוא יום חג הפסחא והיום בו ישו קם לתחייה. ברוב מדינות אירופה (אולם לא בארצות הברית) מקובל להאריך את חג הפסחא ולחוג אותו במשך יומיים - יום ראשון ושני בשבוע.

בכנסיות המזרחיות, היוונית אורתודוקסית, הפרבוסלבית, הקופטית ועוד, הוא נחשב לחג המשמעותי ביותר בלוח השנה, חשוב אף יותר מחג המולד. בכנסיות המערביות, הקתולית והפרוטסטנטית, נוטים לייחס לו חשיבות דומה לזו של חג המולד. החג מוכר כחג רשמי ברוב המדינות בעלות מסורת נוצרית, ומלבד טקסים לכבוד תחיית ישו, נהוגים בו טקסים ומשחקים לכבוד תחילת האביב.

סיפור צליבתו ותחייתו של ישו

בקבר הריק: המלאך מבשר לבתולה ולמרים המגדלית על הקימה לתחייה

ערך מורחב – תחיית ישו

סיפור צליבתו ותחייתו של ישו מופיע באוונגליונים של הברית החדשה. על-פי המסופר בהם:

• הסעודה האחרונה, ליל הסדר על פי המקובל, הייתה ביום חמישי בערב.
• משפטו של ישו בפני הסנהדרין ובפני פונטיוס פילטוס היה באותו לילה.
• הצליבה אירעה ביום שישי בשבוע שחל במהלך חג הפסח. יום שישי שלפני חג הפסחא מכונה בחלק מהשפות "יום שישי הטוב" או "יום שישי הקדוש".
• התחייה אירעה ביום ראשון שאחריו. לפיכך, חג הפסחא נחוג תמיד ביום ראשון בשבוע בתחילת האביב.

התקופה שקודמת לימים אלה היא תקופת אבל שמאופיינת בצום חלקי, המכונה "לנט" (Lent) או "התענית". הצום מסתיים ביום ראשון, יום התחייה.

שם החג

פסחא הוא שמו של חג הפסח בשפה הארמית, שהייתה שפה נפוצה בקרב הנוצרים הראשונים. החג מכונה באנגלית: Easter, בצרפתית: Les Pâques, בספרדית: Pascua, באיטלקית: Pasqua ובלטינית: Pascha.

החג קרוי באנגלית Easter ושם זה מקורו בשם הגרמני לחג Ostern. ייתכן שמקורו של שם החג בחלק מהשפות הגרמאניות (והאנגלית בתוכן), הוא בשמה של האלה "אוסטרה" (Eostre), וייתכן כי שם החג הוא על שם חודש האביב הראשון שהיה קרוי "אוסטרמונאט" (Eostremonat), על שם האלה שסמלה את בוא האביב. לחג הנוצרי נתלוו סממנים פגאנים הקשורים בפולחן האלה, למשל סיפור הארנבת המטילה ביצים מקורו באלה המצוירת לפעמים עם ראש ארנבת והביצים הן סמל לפריון.

המועד שבו נחוג חג הפסחא

שנה	פסח	פסחא בכנסיות המערביות	פסחא בכנסיות המזרחיות
2001	8 באפריל	‏ 15 באפריל
2002	28 במרץ	31 במרץ	5 במאי
2003	17 באפריל	20 באפריל	27 באפריל
2004	6 באפריל	‏11 באפריל
2005	24 באפריל	27 במרץ	1 במאי
2006	13 באפריל	16 באפריל	23 באפריל
2007	3 באפריל	‏8 באפריל
2008	20 באפריל	23 במרץ	27 באפריל
2009	9 באפריל	12 באפריל	19 באפריל
2010	30 במרץ	‏4 באפריל
2011	19 באפריל	‏24 באפריל
2012	7 באפריל	8 באפריל	15 באפריל
2013	26 במרץ	31 במרץ	5 במאי
2014	15 באפריל	‏20 באפריל
2015	4 באפריל	5 באפריל	12 באפריל
2016	23 באפריל	27 באפריל	1 במאי
2017	11 באפריל	‏16 באפריל
2018	31 במרץ	1 באפריל	8 באפריל
2019	20 באפריל	21 באפריל	28 באפריל
2020	9 באפריל	12 באפריל	19 באפריל
2021	28 במרץ	4 באפריל	2 במאי

לחג הפסחא ולמועדים הסמוכים לו אין תאריך קבוע בלוח הגרגוריאני. הנוצרים הראשונים ראו חשיבות בשמירת מועד החג ביום הראשון בשבוע שחל במהלך חג הפסח היהודי, ועל כן, קבעו את מועד החג על-פי הלוח העברי.

מצב זה השתנה בועידת ניקיאה בשנת 325 לספירה. כדי לנתק את הקשר בין חג הפסחא ללוח העברי, נקבעה נוסחה (מעין אלגוריתם) לחישוב מועד חג הפסחא על-פי הלוח הרומי, המוכר כיום בשם הלוח היוליאני: חג הפסחא נחגג ביום ראשון בשבוע, החל אחרי מילואו של הירח שחל אחרי ה-21 במרץ. 21 במרץ נחשב כיום השוויון בין אורך היום לאורך הלילה. חישוב מועד זה של האביב נעשה בשנת 325 לספירה, על-פי הלוח הרומי.

עם זאת, תאריכי חג הפסחא לא נקבעים בכל שנה על-פי תצפיות, אלא שנים רבות מראש, על-פי טבלאות או נוסחאות המוכרות גם מן הלוח העברי: חיזוי מועד מילואו של הירח נעשה על-פי מחזור של 19 שנה. השיטה הזו אינה מדויקת לחלוטין, ומחלוקות לגביה יצרו את הפער בתאריכים בין הכנסיות המזרחיות לכנסיות המערביות. למעשה הפער בתאריכים נעשה עניין שבשגרה מאז התיקונים של האפיפיור גרגוריוס ה-13 בסוף המאה ה-16.

גרגוריוס תיקן את לוח השנה הרומי, ויצר את הלוח הנקרא על-שמו - הלוח הגרגוריאני. בנוסף הוא תיקן את הנוסחה לחישוב חג הפסחא. התיקונים התקבלו תחילה רק בכנסייה הקתולית, אולם בהדרגה הם התקבלו גם בכנסיות הפרוטסטנטיות. הכנסיות המזרחיות דוחות את התיקונים ודבקות בלוח היוליאני ובנוסחאות הישנות. הכנסייה היוונית אורתודוקסית אימצה לוח שנה משלה הזהה כמעט ללוח הגרגוריאני, אולם היא דבקה בנוסחאות הישנות לחישוב חג הפסחא, כך שביוון נחוג חג המולד יחד עם הכנסיות המערביות, אבל חג הפסחא נחגג יחד עם הכנסיות המזרחיות. בהשוואה ללוח העברי, נחוג חג הפסחא של הכנסיות המערביות כמעט תמיד במהלך חול המועד פסח או מיד לאחריו. בשנים עבריות מעוברות הוא עשוי להיחגג סמוך לחג הפורים. חג הפסחא של הכנסיות המזרחיות נחוג כמעט תמיד בשבוע שלאחר פסח, אולם לפעמים הוא חל במהלך חול המועד פסח. אחת לכמה שנים מתלכדים תאריכי חג הפסחא כך שכל הכנסיות חוגגות אותו יחד, ואז הוא גם חל במהלך חול המועד פסח בלוח העברי. המתמטיקאי הידוע קרל פרידריך גאוס פיתח אלגוריתם לחישוב מועד חג הפסחא, שהוא שימושי מאוד בימינו.

פסחא בנצרות המערבית

בנצרות המערבית הקתולית חג הפסחא מסמל את תום ארבעים ימי התענית ("לנט"). זוהי תקופה של צום חלקי שבו נמנעים ממזונות מסוימים כדוגמת בשר, ממתקים ויין, ונוהגים חזרה בתשובה. הצום הוא לזכר האירועים שקדמו לצליבת ישו, ומגיע לשיאו ב"יום שישי הטוב" (או: "יום שישי הקדוש") שבו נהוג צום חמור יותר (מותרת רק אכילת לחם ושתיית מים) לזכר הצליבה עצמה. היום הראשון של הצום הוא יום רביעי בשבוע, המכונה יום רביעי של האפר. כיוון שבימי ראשון לא מקובל לצום, נמשכת תקופת הצום 46 ימים, אם כי הצום עצמו חל ב-40 ימים מתוכם בלבד.

על פי המסורת הנוצרית הימים שלפני חג הפסחא הם ימים מיוחדים. יום ראשון שלפני הפסחא הוא "יום ראשון של הדקלים" (או "יום ראשון של כפות התמרים"). שלושת הימים לפני הפסחא הם: "יום חמישי הקדוש" (באנגלית: Maundy Thursday), "יום שישי הטוב" (או: "יום שישי הקדוש", באנגלית: Good Friday) ו"יום שבת הקדוש" (או "יום שבת השקט", באנגלית: Holy Saturday).

הימים מנציחים מאורעות בימיו האחרונים של ישו, כפי שמתוארים באוונגליונים: כניסתו לירושלים ("יום ראשון של כפות התמרים", כיוון שעל פי המסורת הנוצרית נתקבל ישו בנפנוף כפות תמרים על ידי תושבי העיר), הסעודה האחרונה (יום חמישי הקדוש) והצליבה (יום שישי הטוב). יום שישי הטוב, יום שבת הקדוש ו"יום ראשון של פסחא" קרויים לפעמים "טרידואום" (Triduum - "שלושה ימים" בלטינית). במדינות אירופה, ובארצות נוצריות אחרות, חג הפסחא נחוג במשך יומיים - החג שעיקרו ביום ראשון נמשך גם ליום שני, המכונה לפיכך "יום שני של פסחא". בארצות הברית נוהג זה אינו מקובל.

שבעה שבועות בדיוק אחרי הפסחא נחוג ה"פנטקוסט" - חג השבועות הנוצרי.

פסחא בנצרות המזרחית

"גאולתו של ישו לאחר מותו", ציור רוסי מהמאה ה-16

בנצרות המזרחית קיימות שתי תקופות תענית. התענית שלפני חג הפסחא קרויה התענית הגדולה. מיד לאחר יום ראשון החמישי בתקופת התענית מתחיל שבוע כפות הדקלים המסתיים ביום שבת של לזרוס. רשמית התענית מסתיימת בשבת של לזרוס, אך הצום נמשך בשבוע שאחריו. מיד לאחר השבת של לזרוס מגיע יום ראשון של כפות הדקלים, השבוע הקדוש ולבסוף חג הפסחא והצום נשבר לאחר התפילה. השבוע שלאחר הפסחא קרוי "השבוע הזוהר", שבו אין צמים גם לא בימים רביעי ושישי (ימי צום גם בימות השנה הרגילים).

מנהגי החג

דוכן למכירת ביצי פסחא בקרואטיה

בארצות שונות התפתחו מנהגים שונים הקשורים לחג. כך למשל הזכות של נשים להכות את בעליהן ולהפך, הדלקת מדורות לשם שריפתו של יהודה או משחקי כדוריד.‏ מקורם של רוב המנהגים האלה בחגיגות האביב שהיו נהוגות באירופה לפני עידן הנצרות (ראו להלן).

לחגיגות פסחא נלווית גם משמעות כלכלית: נמכרים בו דברי מתיקה כגון ביצי פסחא משוקולד, ארנבי פסחא משוקולד וממרשמלו, סוכריות גומי וכרטיסי ברכה. תהלוכות ה"פרוססיון" הן מוקד משיכה לתיירים.

בארצות הברית קיבל החג אופי חילוני, כך שלמרבית האמריקנים הפעילות העיקרית בחג היא קישוט ביצים, שבעקבותיו מתקיים ביום ראשון משחק דמוי "חפש את המטמון" בו אוספים הילדים ביצים שהוחבאו בבתים או בחצרות. אגדות הילדים מספרות שארנבת חג הפסחא (Easter Bunny) מחלקת ביצים וממתקים אחרים בסלסלת קש, הממתינה לילדים בבוקר יום ראשון של פסחא. מקור הסיפור על הארנבת המטילה ביצים הוא גרמני פגאני (ראו להלן בהסבר על שם החג). באוסטרליה נחשבת הארנבת ל"מכת טבע" ואין היא פופולרית, ולכן נעשה ניסיון להחליף את הארנבת בחיית הכיס וולבי.

במדינות בהן נהוג לחגוג את פסחא גם ביום שני מקובל להתיז מים על אנשים, זכר למנהג לפיו התיזו מים קדושים על הבתים והמזון לברכה. כמו כן מקיימים תחרויות של גלגול ביצים.

בין המאכלים האופיינים לחג ניתן למנות את ביצי הפסחא, ביסקוויט פסחא (באנגליה) וקולוראקיה (ביוון).

ראו גם

• יום שישי הטוב
• שבת האור
• ביצת פברז'ה
• אי הפסחא

קישורים חיצוניים

• מחשבון לחישוב מועד הפסחא
• על חג הפסחא במדור של בלדד השוחי