הדולפין
 | |
| כרזת הסרט | |
| בימוי |
דני מנקין יונתן ניר |
|---|---|
| הופק בידי | דני מנקין, יונתן ניר, יהודית מנסן רמון |
| עריכה | טלי הלטר-שנקר, מלאני מרגלית |
| מוזיקה | איסר שולמן |
| צילום | יואב קליינמן, ירון לויזון, יונתן ניר, אילן קוץ |
| מדינה |
 ישראל |
| חברה מפיצה | Ruth Diskin Films |
| הקרנת בכורה | 2011 |
| משך הקרנה | 72 דקות |
| שפת הסרט | עברית, ערבית |
| סוגה |
סרט תיעודי  |
| פרסים |
פרס (פסטיבל הקולנוע ירושלים) |
| דף הסרט ב־IMDb | |
  | |
הדולפין הוא סרט תיעודי ישראלי משנת 2011 בבימוי של דני מנקין ויונתן ניר.
הסרט עוסק בנער ערבי שלקה בהפרעת דחק פוסט-טראומטית קשה עם ניתוק מהמציאות לאחר חבלה קשה וטופל במגע עם דולפינים בריף הדולפינים באילת.
לאורך כל הסרט מטפל ועוקב אחריו הפסיכיאטר ד"ר אילן קוץ. הסרט מוקדש לאשתו של הפסיכיאטר, סו קוץ (1943–2011).
הסרט היה מועמד לפרס אופיר לסרט התיעודי הטוב ביותר, ולפרס ה"אוסקר הירוק" מטעם ארגון "Cinema for Peace". הוא הוקרן בעשרות פסטיבלים ברחבי העולם וזכה במספר פרסים, ביניהם צל"ש השופטים בפסטיבל ירושלים, פרס הקהל בפסטיבל וודסטוק, פרס הקהל בפסטיבל המילניום בבריסל ופרס הסרט הטוב ביותר במונדיאל הצילום התת-ימי באנטיב. "הדולפין" שודר על ידי רשתות טלוויזיה בצרפת, בגרמניה, בבריטניה, בקנדה, ביפן, בנורווגיה, בשוודיה, בדנמרק, באירלנד, בצ'כיה, בשווייץ, בפולין ובאיטליה, וכן יצא להקרנות מסחריות בארצות הברית ובאוסטרליה.
תקציר העלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]
מוראד, נער ערבי־ישראלי בן 17, נחטף והוכה באכזריות על ידי צעירים מכפרו, קלנסוואה, החושדים בו כי ניהל מערכת יחסים רומנטית עם בת משפחתם. הוא מאושפז במרכז רפואי מאיר עם חבלות קשות.
הוא מתאושש מהפציעות הפיזיות אבל נשאר מנותק מהמציאות. הפסיכיאטר ד"ר אילן קוץ קובע שהוא במצב של של דיסוציאציה פוסט טראומתית.
לאחר שחולף זמן ומצבו של מוראד לא משתפר, מעלה ד"ר קוץ אפשרות לשלוח אותו לטיפול בריף הדולפינים באילת, בתקווה שתקשורת לא מילולית עם דולפינים תועיל לו. אסאד אביו של מורד נפרד ממשפחתו, מוכר אדמות ורכוש ועובר עם בנו לאילת בתקווה לכפר עם בן בריא.
מוראד מתחיל טיפול במסגרת תוכנית בריף הדולפינים, ולמרות שהוא מנותק לחלוטין מבני אדם, נוצר בינו לבין הדולפינים קשר לא מילולי יוצא דופן בעוצמתו. הוא הופך לצולל מעולה ומגיע בצלילה חופשית לעשרים מטר. מוראד מתחיל לדבר לאחר שלושה חודשים אבל אז מתברר כי הוא יצר לעצמו זהות חדשה המנותקת מזהותו הקודמת.
הוא אינו זוכר את עברו, מתכחש למוצאו ואפילו מסרב לראות את אמו סימה שהייתה בעבר האדם הקרוב אליו ביותר. הוא אינו רוצה לחזור לכפר כפי שאביו תכנן. לעומת זאת הוא מפתח מערכת יחסים עם שני, צעירה יהודייה המשרתת בצה"ל והם חיים בזוגיות במשך שנתיים.
הוא נשאר בריף הדולפינים ארבע שנים. מתערה במקום אך עדיין סובל מהתקפי זעם, נדודי שינה קשים והתקפי חרדה. לאחר שתרופות והיפנוזה לא עוזרים מנסה הפסיכיאטר טיפול של גלים אלקטרומגנטים למוח שמיטיב את מצבו. הוא מתקשר שוב עם אמו וגם מסוגל להעיד במשפט נגד תוקפיו שנשלחו למאסר. הוא חוזר לקלנסוואה ומתקבל בהתלהבות על ידי בני משפחתו.
המשתתפים[עריכת קוד מקור | עריכה]
| שם השחקן/ית | שם הדמות | הערות |
|---|---|---|
| מוראד | בתפקיד עצמו | |
| אסאד | בתפקיד עצמו | אבא של מורד |
| סימה | בתפקיד עצמה | אמא של מורד |
| ד"ר אילן קוץ | בתפקיד עצמו | פסיכיאטר |
| סופי | בתפקיד עצמה | מאמנת דולפינים |
| עומר | בתפקיד עצמו | מאמן דולפינים |
| לירון | בתפקיד עצמו | מאמן דולפינים |
| שני | בתפקיד עצמה | חברה של מוראד |
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
אתר האינטרנט הרשמי של הדולפין
"הדולפין", במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)- קדימון להדולפין, באתר יוטיוב
- קדימון להדולפין, באתר יוטיוב
- הדולפין, באתר יוטיוב
- הדולפין, באתר הקרן החדשה לקולנוע וטלוויזיה
- יונתן ניר, "הדולפין": לשחרר את מוראד, באתר ynet, 10 באוגוסט 2011
- ביקורת על הסרט הדולפין באתר New York Times
- אריאנה מלמד, "הדולפין": דוקומנטרי שמגליד את הפצע, באתר ynet, 30 באוגוסט 2011
