קולנוע ישראלי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Incomplete-document-purple.svg יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.
גילה אלמגור
עמוס גיתאי
אסי דיין
רונית אלקבץ
זאב רווח
קולנוענים ישראלים מפורסמים

תעשיית הקולנוע הישראלי ייצרה במהלך השנים מאות סרטים במגוון ז'אנרים, אשר רבים מהם זכו להערכה בארץ ובעולם.

היסטוריה של הקולנוע הישראלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – היסטוריה של הקולנוע הישראלי

סרטים צולמו בארץ ישראל החל מימי ראשית הראינוע עוד במאה ה-19, אך לא הוקם בסיס של ממש לתעשיית סרטים, הן בימי היישוב, והן לאחר מכן בימי ראשית המדינה. בשנות ה-50 הוקמו אולפני קולנוע ישראלים כ"אולפני גבע" ו"אולפני ההסרטה בישראל" בהרצליה, ומספר סרטים עלילתיים נוצרו. בשנת 1954 התקבל החוק לעידוד הסרט הישראלי.

בשנות ה-60 החלה להתפתח בישראל תעשיית קולנוע עצמאית. מנחם גולן, אפרים קישון ואורי זוהר היו היוצרים הפעילים ביותר במהלך שנים אלו. שני סרטים, סאלח שבתי והשוטר אזולאי זכו בפרס גלובוס הזהב לסרט הזר. בשנות השבעים הרבו ליצור בארץ סרטים בסוגה שנקראה "סרטי בורקס". סרטים אלו הצליחו בקופות אך נקטלו בביקורות. הסרטים באותה התקופה החלו לבטא את השינויים שעברה החברה הישראלית לאחר מלחמת יום כיפור, בירידת קרנם של המיתוסים הציוניים, ובמעבר מחברה שיתופית וחלוצית לעבר התרכזות בממד האישי. בשנות השמונים חלה התרחקות של הקהל הישראלי מבתי הקולנוע. עם זאת, בעשור הראשון של המאה ה-21 החל עידן של פריחה לקולנוע הישראלי, הן בתחום הדוקומנטרי והן בתחום העלילתי. מספר לא מבוטל של סרטים הצליחו למשוך מאות אלפי צופים לבתי הקולנוע ולזכות בהכרה בתחרויות ובפסטיבלים ברחבי העולם. הצלחה זו מיוחסת להשתפרות ניכרת באיכות הסרטים, להתרחקות הולכות וגוברת מיצירה פוליטית, ובעיקר לכספים שהחלו לזרום לתעשיית הקולנוע מהממשלה ומחברות הטלוויזיה. ערוצי הטלוויזיה המסחריים (ערוץ 2, הכבלים והלווין) חויבו בחוק לממן הפקת סרטי קולנוע תמורת זכויות שידור עתידיות.

החל משנת 2008, שישה סרטים ישראליים היו מועמדים לפרס האוסקר, אך לא זכו. לפרס האוסקר לסרט הזר הטוב ביותר היו מועמדים בופור (2008), ואלס עם באשיר (2009), עג'מי (2010) והערת שוליים (2012). לפרס הסרט התיעודי היו מועמדים ב-2013 חמש מצלמות שבורות ושומרי הסף.

סוגות בקולנוע הישראלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

סוגות ייחודיות לקולנוע הישראלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

סרט בורקס[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – סרט בורקס

סרט בורקס הוא שמה של סוגה קולנועית שהייתה נפוצה בקולנוע ישראלי בשנות השישים והשבעים. מרבית סרטי הבורקס עסקו בהתנגשויות בין תרבויות ועדות בישראל, ובמיוחד התנגשות בין עדות המזרח לעדות אשכנז. גיבורם של סרטים אלה היה בדרך כלל בן עדות המזרח, לרוב עני, ערמומי ובעל חכמת חיים רבה, המתנגש במוסדות המדינה או דמויות ממוצא אשכנזי, שהוצגו לרוב כעשירות, יהירות, מתנשאות, אטומות לב ומנוכרות. סרטי בורקס אופיינו בחיקויי מבטאים, ובמיוחד מבטאי יוצאי מרוקו, פרס ופולין, בדיחות סלפסטיק, חילופי זהויות ושילוב של קומדיה ומלודרמה.

סרטי הרגישות החדשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הרגישות החדשה

הרגישות החדשה היא תנועה בקולנוע הישראלי, שהחלה בשנות ה-60, ונמשכה בערך עד לסוף שנות ה-70. התנועה ביקשה ליצור בארץ קולנוע מודרניסטי בעל ערכים אומנותיים ואסתטיים, בנוסח סרטי הגל החדש של הקולנוע הצרפתי. עם זאת, התנועה מוגדרת יותר כתנועת נגד לז'אנר "הריאליזם הציוני" ששלט ביצירה הקולנועית הישראלית בשנות ה-40 ובשנות ה-50, והמשיך בשנות ה-60 בעידודה הרשמי ובמימונה של המדינה, ואל מול סרטי הבורקס שנתפסו כעממיים ולא איכותיים.

סוגות נפוצות לקולנוע הישראלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מוקומנטריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מוקומנטריה

מוקומנטריה היא סוגה טלוויזיוניות, קולנועית וספרותית. היא מוצגת כדוקומנטריה, אך למעשה פיקטיבית ברובה, למרות שהיא נשענת לעתים על המציאות. לרוב היא משמשת כאמצעי פארודי וסאטירי - בצורתה הקומית נקראת גם דוקו-קומדיה. לעתים ניתנת לשחקנים בסרט מוקומנטרי הרשות לאלתר. סוגה זו נפוצה ביצירה הישראלית משום שהתודעה הפוליטית בישראל גבוהה. הסוגה נפוצה בטלוויזיה הישראלית יותר מאשר בקולנוע הישראלי, משום שהיא עוסקת לרוב בנושאי אקטואליה.

תעודרמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בישראל מתרחשים אירועים הנתפסים בעיני תושביה ובעיני אנשים רבים מחוצה לה כאירועים היסטוריים חשובים. קל להסריט סרטים על אירועים אלה משום שנכתב עליהם הרבה חומר בעברית, שיכול לשמש לכתיבת תסריטים בנושא, ומשום שקל ללהק בישראל צוות שמכיר הייטב את האירועים ההיסטוריים האלה מחוויה אישית. במקרה שהאירוע ההיסטורי ממושך דיו, כמו מלחמת לבנון הראשונה, ניתן לצלם סרטים תעודרמטיים על אודותיו במקום ובזמן בו הוא מתרחש.

מצלמה נסתרת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מצלמה נסתרת היא סוגת קולנוע וטלוויזיה בה אנשים שנבחרים באקראי, מצולמים בלא ידיעתם במצבים מביכים. זו אחת הסוגות הזולות ביותר להפקה משום שהיא אינה דורשת פעלולים או שיחזורים היסטוריים, הליהוק בה הוא חלקי וגם התסריט חלקי ביותר. תעשיית הקולנוע הישראלית הפיקה, באופן יחסי, יותר סרטים מסוגה זו מאשר תעשיות קולנוע אחרות, במיוחד בתקופה הארוכה בה ישראל הייתה אחת המדינות האחרונות בעולם שבהן היה ערוץ טלוויזיה בודד. כשהיה בישראל ערוץ טלוויזיה בודד וממלכתי, הקהל לא קיבל כמעט תוכניות טלוויזיה מסוגה זו וצפה בה יותר בקולנוע.

סוגות נדירות בקולנוע הישראלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

וידאו ארט[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – וידאו ארט

וידאו ארטאנגלית: Video Art, מילולית: אמנות וידאו), אמנות המשתמשת בתמונות נעות המלוות בדרך כלל בפסקול. סוג זה של אמנות שונה ממדיום הקולנוע, בכך שאינו מחייב שימוש בשחקנים או דיאלוג ואינו מחויב בהצגת נרטיב או עלילה. הסוגה הזו נדירה בכלל העולם ובישראל היא נדירה מעט פחות.

סרטים מוזיקליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – סרט מוזיקלי

סרטים ישראלים רבים מכילים שירים בביצוע השחקנים. אולם, מעט מאוד מהסרטים הישראלים הם סרטים המכילים גם שירה וגם ריקודים. מעבר לזאת, גם בתיאטרון העברי, נדירים יחסית מחזות הזמר - מחזות שבהם יש גם שירה וגם ריקודים. בין מעט הסרטים האלה ניתן למנות את הסרט חמש-חמש שצולם על פי המחזמר מאת נעמי שמר, את סדרת קונילמל בכיכובו של מייק בורשטיין ואת הרשל'ה בכיכובו של מייק בורשטיין. בורשטיין וחלק נכבד מהשחקנים בסדרת קונילמל, כמו גם יעקב בודו ששיחק ב-"חמש-חמש", לוהקו מהתיאטרון היידי.

סוגות הדורשות תקציב רב[עריכת קוד מקור | עריכה]

תעשיית הקולנוע הישראלי אינה יכולה להתחרות בתקציב הפעלולים של הפקות הוליוודיות גדולות. לכן כמעט שלא מופקים בישראל סרטי מדע בדיוני[1], סרטי פעולה, סרטים על אגדות או סרטים הדורשים שיחזורים היסטוריים בני יותר מעשרות שנים. הדבר נכון אפילו כשמדובר בנושאים שהמחקר ההיסטורי בהם או הספרות הנכתבת על אודותם, מפותחים מאוד בישראל. בישראל לא מופקים כמעט סרטים על סיפורי המקרא או על התקופה הרומית, למרות בקיאות הציבור הישראלי בנושאים אלה.

נושאים נפוצים בקולנוע הישראלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

צבא[עריכת קוד מקור | עריכה]

סרטים ישראלים רבים, מסוגות שונות כמו דרמה, תעודרמה וקומדיה, עוסקים בצה"ל ובהווי הצבאי. הדבר נובע מסיבות שונות. ראשית, ענייני צבא וביטחון תופסים תפקיד מרכזי בחיי היום יום בישראל. שנית, החזון הציוני רואה את היהודי החדש כאיש עמל וכלוחם. הסרטים שנעשו בתקופת קום המדינה נעשו בהשראת חזון זה, וזו המסורת קולנועית שהם יצרו. שלישית, קל להפיק בישראל סרטים על צבא: זמינותם של מתקנים צבאיים וציוד צבאי גבוהה בישראל וקל ללהק בישראל צוות שיודע להפעיל ציוד צבאי, לכתוב תסריטים אמינים על צבא וכיוצא בזה. רביעית, קל למכור מחוץ לישראל סרטים ישראלים בנושאי ביטחון משום שישראל "מככבת" במדורי החדשות בענייני ביטחון. חמישית, יש קרנות שמסייעות במימון קולנוע ישראלי. לכן, הפקת סרט קולנוע היא דרך זולה יותר להעביר מסרים פוליטיים בישראל, מאשר במדינות רבות אחרות. רבים מהמסרים הפוליטיים המועברים בסרטים ישראלים קשורים בצבא בשל מרכזיות הצבא בפוליטיקה הישראלית.

ניצולי שואה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סרטים על חייהם של ניצולי שואה, להבדיל מסרטים על השואה עצמה, נפוצים מאוד בישראל. על שני נושאים אלה נכתבים ספרים עבריים רבים, וקל יחסית לקבל תקציבים לעידוד סרטים על שני נושאים אלה מקרנות גרמניות להנצחת השואה. קל גם להפיץ בעולם סרטים בנושאים אלה בשל ההתעניינות בנושא. אולם, קל יותר להפיק בישראל סרטים על חייהם של ניצולי שואה מאשר סרטים על השואה עצמה מכמה סיבות: סרטים על ניצולים לא מצריכים הטסה של צוות ההפקה לאירופה; סרטים על ניצולים עוסקים בנושא שמוכר יותר לישראלים רבים מחוויה אישית ולכן הם דורשים פחות תחקיר וקל יותר ללהק צוות שמכיר את הנושא; מעבר לזאת, סרטים על חיי הניצולים מצריכים שיחזור תפאורה לתקופה מאוחרת יותר: קל יותר לשחזר את שנות השישים או השבעים בקולנוע, מאשר את שנות הארבעים. הדבר נכון על אחת כמה וכמה כשמדובר בסרטים על חייהם של בני ניצולי שואה - השואה היא עדיין מרכיב חשוב בסרטים אלה, אולם, נכון לעשור הראשון של שנות האלפיים, עבור רבים מהם, לא צריך לעשות כל שחזור היסטורי.

רב-תרבותיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מוטיב מרכזי בסרטים ישראליים הוא הצגת השונה. ישראל מצטיינת בכך בזכות הרב-תרבותיות שלה. סרטים על יחסים בין בני דתות, עמים, עדות ומסורות שונות, מאוד נפוצים במדינת ישראל. זאת משום שהנושא הוא חלק חשוב מחיי היום יום בישראל ולכן הוא מעסיק את הקהל בישראל ומוכר היטב לצוות ההפקה. מעבר לזאת, קל למכור סרטים בנושא זה מחוץ לישראל. יהדות העולם מתעניינת ביחסים בין אוכלוסיות שונות בתוך העם היהודי ואנשים רבים בעולם מתעניינים בסכסוך הישראלי ערבי.

מוסדות וגופים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אולפני הסרטה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרסי קולנוע[עריכת קוד מקור | עריכה]

פסטיבלי קולנוע בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

מגזיני קולנוע בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אריאל שוייצר, הרגישות החדשה – קולנוע ישראלי מודרני בשנות השישים והשבעים, הוצאת בבל-האוזן השלישית, תל אביב, 2003.
  • מירי טלמון, בלוז לצבר האבוד – חבורות ונוסטלגיה בקולנוע הישראלי
  • נתן ויעקב גרוס, הסרט העברי – פרקים בתולדות הקולנוע והראינוע בישראל, הוצאת המחברים, 1991
  • נורית גרץ, אורלי לובין, ג'אד נאמן, מבטים פיקטיביים על קולנוע ישראלי – אסופת מאמרים, האוניברסיטה הפתוחה, תל אביב, תשנ"ח 1998.
  • נורית גרץ, מקהלה אחרת: ניצולי שואה, זרים ואחרים בקולנוע ובספרות הישראלית, עם עובד, תשס"ט 2009.
  • קובי ניב, על מה הסרט הזה? - ניתוח חמישה סרטים ישראלים - זוהר, שחור, החיים על פי אגפא, הבחור של שולי וחולה אהבה משיכון גימל
  • קובי ניב, תסריטאות - כולל ניתוח של הסרט "חתונה מאוחרת"
  • מאיר שניצר, הקולנוע הישראלי – כל העובדות, כל העלילות, כל הבמאים וגם ביקורת, 1994.
  • אלה שוחט, הקולנוע הישראלי – היסטוריה ואידאולוגיה
  • דוד שליט, מקרינים כוח - בתי הקולנוע, הסרטים והישראלים, רסלינג, 2006.
  • נלה הרוש, אהרון פרקש, חיים בסרט - אלבום הכרזות של הקולנוע הישראלי 2004-1913, בהוצאת גלריה "פרקש", 2004.
  • פבלו אוטין, קרחונים בארץ החמסינים - הקולנוע הישראלי החדש - שיחות עם במאים, רסלינג, 2008.
  • שמוליק דובדבני, גוף ראשון, מצלמה: קולנוע תעודי אישי בישראל, הוצאת כתר, 2010.
  • דוד שליט, אולם שכולו טוב: זיכרונות הקולנוע של הישראלים, הוצאת פרדס, 2011.
  • גדעון קוץ, דימוי הזר בסרט הישראלי (1966- 1976), עבודה לתואר מוסמך בקומוניקציה, האוניברסיטה העברית, 1977.
  • Amy W. Kornish. World Cinema 6: Israel, Flicks Books, 1996.
  • Amy W. Kornish and Costel Safirman. Israel Film: A Reference Guide, 2003.
  • מעין אמיר (עורכת), דוקומנטלי: מאמרים על קולנוע דוקומנטרי ישראלי, עם עובד, תל אביב, 2007.
  • משה צימרמן, סימני קולנוע: תולדות הקולנוע הישראלי בין השנים 1948-1896, הוצאת דיונון, אוניברסיטת תל אביב, 2000.
  • יעל שוב, נשים במדים - מאמר על דמות החיילת בקולנוע הישראלי לדורותיו, באתר סינמטק תל אביב, גיליון יולי אוגוסט 2014

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ שמוליק דובדבני, לא על הבורקס לבדו, באתר ynet‏, 4 בדצמבר 2009