היפנוזה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

היפנוזהיוונית: היפנוס - "שינה") היא בעיקרה תהליך נפשי בו האדם המוגדר כמהפנט מציע בעזרת סוגסטיות (בעברית: השאות), לאדם אחר המוגדר כמהופנט לחוות סדרה של שינויים שונים בתחושה, תפיסה, קוגניציה, רגש, תהליכים פיזיולוגיים והתנהגות מוטורית. אנשים בעלי היענות גבוהה לסוגסטיות מדווחים שסוגסטיות היפנוטיות יוצרות מצב תודעה חליפי השונה באופן מהותי ממצב של מודעות רגילה. רוב המהופנטים מתארים מצב זה כמצב מהנה של ריכוז מוגבר.

היפנוזה איננה טיפול כשלעצמה, אך איש מקצוע מיומן יכול ליעל ולשפר את תהליך האבחון והטיפול בבעיה גופנית או נפשית באמצעותה. חוק ההיפנוזה בישראל אוסר על אנשים שלא הוסמכו בידי המדינה (והם אך ורק רופאים, פסיכולוגים, או רופאי שיניים) לטפל באמצעות היפנוזה. חוק זה גם אוסר על שימוש בהיפנוזה למטרות בידוריות. בחלק ממדינות העולם ישנם חוקים דומים, ובאחרות, השימוש בהיפנוזה למטרות רפואיות או בידוריות אינו מוגבל בידי המחוקק.

מקור המושג[עריכת קוד מקור | עריכה]

היפנוס היה, על פי המיתולוגיה היוונית, אל, האחראי על השינה (אחיו התאום של תנטוס - אל המוות, אביו של מורפאוס, אל החלומות ובנה של ניקס אלת הלילה). הוא נראה כנער ערום בעל כנפיים המחזיק את פרי הפרג המביא לשינה ושכחה.

השימוש הראשון במונח היפנוזה במשמעותו המודרנית נעשה ב-1841 על ידי ג'יימס ברייד (James Braid), רופא מנתח סקוטי, שהשתמש במושג neuro-hypnotism לתיאור מצב גבולי בין שינה לעירות, מצב בו האדם ניחון ברגישות גבוהה ובקשב חזק בו זמנית.

הטראנס ההיפנוטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחת מנקודות המחלוקת העיקריות בקרב חוקרים וקלינאים בתחום ההיפנוזה נוגעת בשאלה האם מדובר במצב תודעה ייחודי (קרי - הטראנס ההיפנוטי) או שמדובר בשרשרת תופעות "רגילות" (כגון ריכוז גבוה ומיקוד צר של הקשב) היוצרות את החוויה ההיפנוטית. מעבר למשמעות התאורטית, לסוגיה זו נודעת חשיבות בישראל משום חוק ההיפנוזה (ראו בהמשך), המחייב מומחיות במקצוע בסיסי (פסיכולוגיה, רפואה או רפואת שיניים) כתנאי מקדים להרשאה לעסוק בהיפנוזה. ההנחה המובלעת היא שאין מקצוע ההיפנותרפיה עומד בפני עצמו אלא משמש כפרוצדורה נלווית במקצועך הבסיסי.

שיטות[עריכת קוד מקור | עריכה]

שתי הגישות המרכזיות ליצירת טראנס היפנוטי הן הגישה הקלאסית והגישה האריקסוניאנית (של מילטון אריקסון).

בגישה הקלאסית משתמשים בטכניקות שונות, הנקראות "אינדוקציות", להכנסה של האדם למצב היפנוטי; בשלב זה המטרה היא מיקוד הקשב של האדם ויצירת ריכוז וציפייה לתהליך ההיפנוטי, ולרוב יוצרים זאת באמצעות הנחייה למיקוד העיניים, למשל בחפץ מבריק כלשהו שהמהפנט אוחז בידו ומניע בתנועת מטוטלת קבועה, עד שהעיניים נעצמות בהדרגה. בשלב הבא נעשית העמקת הטראנס בעזרת טכניקות העמקה או הרפיה, למשל הנחייה של המהפנט על כך שגוף המהופנט הולך ונעשה רגוע יותר ויותר כשהמהפנט יספור בסולם מ-10 ומטה עד 0 (סולם SHSS -‏ Stanford Hypnotic Susceptibility Scale). לאחר מכן נעשית עבודה טיפולית תוך שימוש בתופעות היפנוטיות (התנהגויות המאפיינות את הטראנס ההיפנוטי), למשל שימוש בסוגסטיה מילולית או לא-מילולית לשם יצירת דמיון מודרך, פעולה פיזית וכדומה של המהופנט השרוי בטראנס היפנוטי. בסוף התהליך נעשית סוגסטיה פוסט-היפנוטית המאפשרת לאדם להשתמש במה שנלמד במהלך ההיפנוזה גם מחוץ להֶקשר הטיפולי, למשל הצעה לשים לב יותר לגירוי מסוים או חלום מסוים ביומיום, או לבצע דפוס פעולות מסוים במצבים ספציפיים בהם נתקל לאחר ההיפנוזה ושעליהם דובר במהלכה; סוגסטיות אלו אמורות להפעיל את המהופנט גם לאחר ההיפנוזה, ונועדו ליצור שינוי ולסייע בקושי או במצוקה שבעקבותיהם הגיע המהופנט לטיפול (למשל פעולות להרגעת הגוף במקום לחץ ופחד כאשר נתקל בגירוי שיוצר אצלו פוביה או כאב). לסיום מבוצעת דה-היפנוטיזציה לשם הוצאה של האדם מהטראנס ההיפנוטי והחזרתו למצב התודעה הרגיל ולעולם המציאות.

בגישה האריקסוניאנית או גישה המכונה ההיפנוזה החדשה, המהפנט יוצר טראנס היפנוטי בטכניקות עקיפות, יצירתיות וטבעיות ללא הקפדה על הסדר הנ"ל. כמו כן, הגישה האריקסוניאנית מתאפיינת ב-utilization, כלומר התאמה של אינדוקציה, העמקה וטיפול למאפיינים הספציפיים של המטופל. בגישה זו הנחת היסוד היא שרוב התשובות לבעיותיו של המטופל נמצאות אצלו (באופן מודע או לא מודע) ותפקידו של המהפנט-המטפל הוא לעזור לו להביא את המשאבים החיוביים הללו ליישום בחייו של המהופנט-המטופל.

בנוסף לגישות המרכזיות הללו קיים מגוון רב של גישות וטכניקות אינדוקטיביות. דוגמה אחת היא גישתו של דייב אלמן (Dave Elman), מהפנט אמריקאי מוכר שפיתח מספר טכניקות לאינדוקציה מהירה, הנקראות שיטת אלמן, ומשתמשות בסדרה של פעולות שהמהופנט מתבקש לבצע ברצף מהיר. אחת הטכניקות נמשכת כארבע דקות וזוכה להצלחה רבה.

היפנוט[עריכת קוד מקור | עריכה]

העוסקים בהיפנוזה טוענים כי מצב תודעה היפנוטי נפוץ באופן טבעי במרבית האנשים, וקשה להפרדה מריכוז גבוה מאוד בו המודעות לסביבה אובדת. לדוגמה, בזמן נהיגה יכול אדם למצוא את עצמו מתקדם בקטע דרך מוכר, ללא כל זיכרון על הנהיגה בקטע דרך זה. באופן דומה, אדם הצופה בטלוויזיה בריכוז רב מאבד את המודעות למתרחש ליד המסך, וילדים קטנים אף מאבדים את המודעות לקולות אחרים מסביבם, כגון קריאה בשמם.

החסם העיקרי בפני היפנוט הוא פחד של המהופנט להתהפנט. בנוסף, יש צורך בתקשורת טובה בין מהפנט למהופנט. מהפנטים מנוסים טוענים שהם מסוגלים להפנט כמעט כל אחד, למעט אנשים בעלי מנת משכל נמוכה במיוחד (בעיקר אלו החסרים יכולת להתרכז). גם שיכורים מהווים אתגר למהפנט. מהפנטים טוענים גם כי האמונה לפיה לא ניתן להפנט אנשים עם כוח רצון רב היא מיתוס, ודווקא אנשים כאלה קלים להיפנוט. קיימים חילוקי דעות בין חוקרים לגבי מידת הסוגסטביליות (היכולת להתהפנט) של כל אדם, יש הטוענים כי רוב האנשים יכולים להתהפנט במידה זו או אחרת, ויש הטוענים כי ההיפנוט לא יצליח למשל אצל בעלי אישיות מסוימת או בעת בקשה של המהפנט מהמהופנט לבצע מעשה שמעורר התנגדות אצלו.

מלבד הוראות שמתבקש המהופנט לבצע תוך כדי היותו בהיפנוזה, משתמשים המטפלים גם בהשאות פוסט היפנוטיות (Post Hypnotic suggestions), פעולות שהמהופנט מתבקש לבצע לאחר תום פגישתו עם המהפנט, בהתרחש אירוע חיצוני מסוים - למשל אופן הסירוב להצעת סיגריה לאדם שנגמל מעישון.

שימושים[עריכת קוד מקור | עריכה]

היפנוזה משמשת במגוון רחב של מקרים וטיפולים פסיכולוגיים ורפואיים, בהם התמודדות עם כאב, התמכרות, חרדה, ירידה במשקל ועוד. עם זאת, לעתים היא משמשת במצבים אחרים, כמו חקירה משטרתית או ביטחונית, לצורך ריענון זיכרון או כאמצעי בידור מול קהל.

דמיון מודרך והיפנוזה[עריכת קוד מקור | עריכה]

דמיון מודרך הוא שימוש בדמיונו של המטופל במהלך הטיפול. כאשר עבודה זו נעשית במהלך הטראנס ההיפנוטי, מדובר בהיפנוזה. כמו כן חשוב לציין שבהיפנוזה משתמשים בטכניקות רבות ומגוונות בנוסף לדמיונו של המטופל-המהופנט. לפיכך, קיימים שני מרכיבים המבחינים באופן ברור בין דמיון מודרך להיפנוזה:

  1. בהיפנוזה, היעזרות בדמיונו של המהופנט לשם טיפול נעשית רק במהלך הטראנס ההיפנוטי.
  2. שימוש בדמיון במהלך ההיפנוזה הוא רק דרך אחת לעזור למהופנט-המטופל.

אחת התאוריות הקוגניטיביות טוענת שבגילאי הילדות המוקדמים נוצר אצל האדם מנגנון להשוואת נתונים (critical factor) המשווה כל נתון חדש לנתונים שהאדם כבר יודע, וחוסם נתונים הסותרים ידע קיים. מנגנון זה שמטרתו להגן עלינו מעודף אינפורמציה והצורך להחליט את אותן החלטות מחדש הוא המונע לעתים מאדם לבצע את השינויים בעצמו. בתהליך ההיפנוזה עוקפים את מנגנון ההגנה, ומכניסים את המידע החדש ישירות לתוך התת מודע מבלי להתעמת בהכרח עם מידע קודם. זה יתרונה העיקרי של ההיפנוזה על השימוש בדמיון מודרך שאינו עוקף את מנגנון ההגנה ולכן יעילותו פחותה.

תאוריה זו רואה את מקורן של בעיות פסיכולוגיות רבות באדם הבוגר, ולעתים אף בעיות גופניות, באירוע טראומטי ראשוני שקרה בעבר, בעיקר בשנות הילדות הראשונות, אשר קיבל חיזוק באירועים נוספים שקרו לאחר מכן, עד שנוצרה הבעיה הפסיכולוגית. האירוע הראשוני בדרך כלל נשכח מזמן. בתהליך הרגרסיה ההיפנוטית מחזירים את המהופנט אחורה בזמן כדי לאתר את הזיכרון הטראומטי הראשוני, ו"לנקות אותו" מאנרגיה רגשית. אם הייתה הצלחה באיתור האירוע הראשוני וטיפול בו - הבעיה הפסיכולוגית תעלם מעצמה תוך פרק זמן קצר.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אודי בונשטיין, היפנוזה - דרכה של הנפש ליצור את הגוף, הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה, 2014

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]