הנשמה במצרים העתיקה
על פי ההגות הדתית-פסיכולוגית במצרים העתיקה, הנשמה האנושית מורכבת ממספר חלקים: הרן, הבה, הקה, השעות, האקה, והאיב. בנוסף לחלקים אלה קיים גם הגוף האנושי (הקרוי הא).
קה (כוח החיים)[עריכת קוד מקור | עריכה]
הקה היה כח החיים, ההבדל בין אדם מת לחי, והמוות אירע כאשר הקה עזב את האדם. הקה נוצר על ידי האל חנום על אובניים של קדרים, או שהועבר לילדים דרך הזרע של אביהם.
המצרים האמינו גם שהקה מחוזק בעזרת מאכל ומשתה. לפיכך ניתנו למתים מנחות של מאכל ומשתה, למרות שהקה שבתוך המנחות, ולא המנחות עצמן, הוא שנאכל. הקה לעיתים קרובות הוצג באיקונוגרפיה המצרית כדמות שנייה של האדם.
בא (נשמה/אישיות)[עריכת קוד מקור | עריכה]
הבא הוא כנראה המושג הקרוב ביותר למושג ה"נשמה" ביהדות או בתרבות המערבית, אך הוא גם מייצג את כל מה שמייחד את האדם, ולכן דומה למושג האישיות (במובן זה, גם לחפצים דוממים היה יכול להיות 'בא', מאפיין ייחודי, ולפעמים פירמידות בממלכה העתיקה נחשבו ל'בא' של בעליהן). כמו הנשמה, הבה הוא חלק מאדם שחי לאחר מות הגוף, והוא לפעמים מיוצג כציפור בעלת ראש אדם שעפה מתוך הקבר על מנת להצטרף ל'קה' בחיים שלאחר המוות.
המילה 'באו' (ריבוי של 'בא') מבוססת על מושג זה. פירושה הוא משהו הדומה ל'כוח' או 'מוניטין', ובדרך כלל היא מאפיינת אלוהות. כאשר אלוהות התערבה בענייני בני האדם, נאמר שה'באו' של האל פועלים. במובן זה, המלך נחשב ל'בא' של האל, או שאל אחד נחשב לפעמים כ'בא' של אל אחר.
רן (שם)[עריכת קוד מקור | עריכה]
שמו של אדם (רן במצרית) ניתן לו בלידה והוא יתקיים כל עוד יאמרו אותו, דבר שמסביר מדוע ניסו להגן עליו, ושמו אותו במספר רב של כתבים. למשל, מטרתו של חלק מספר הנשימות, שהתפתח מתוך ספר המתים, היה להבטיח את המשך קיומו של השם. לעיתים קרובות שמו כרטוש (חבל קסום) סביב לשם כדי להגן עליו. לחלופין, שמותיהם של אויבי המדינה, כמו אחנתון, נמחקו מתוך אנדרטאות ומונומנטים. לפעמים הם הוסרו על מנת לפנות מקום לשמו של אדם אחר, וכך לחסוך את הצורך בבניית מונומנט חדש.
שעות (צל)[עריכת קוד מקור | עריכה]
צילו של האדם, ה"שעות" שלו, תמיד היה נוכח. אדם אינו קיים ללא צל, וגם לא הצל ללא האדם, ולפיכך הניחו המצרים שהצל כולל בתוכו משהו מהאדם אותו הוא מייצג. מסיבה זאת, לעיתים התייחסו המצרים לפסלים של אנשים או אלים כצל שלהם.
הצל בדרך כלל הוצג כדמות אנושית קטנה, שחורה לחלוטין, וכן כדימוי למוות, או כמשרת של אנוביס.
אקה (התבונה)[עריכת קוד מקור | עריכה]
המושג אקה ("הקסום" או "היעיל") היה מושג שהשתנה לאורך ההיסטוריה הארוכה של האמונה המצרית העתיקה. בחיים שלאחר המוות ייצג אקה את המנוח, שלעיתים קרובות זוהה עם אור.
המושג היה קשור למחשבה, אך לא כפעולה של הנפש; אלא האינטלקט כישות חיה. האקה מילא תפקיד גם בחיים שלאחר המוות. לאחר מותו של הגוף הפיזי, התאחדו הבא והקא כדי לחדש את האקה. הדבר היה אפשרי רק אם טקסי ההלוויה היו מבוצעים כראוי ובעקבותיהם ניתנו מנחות בצורה מתמדת. הטקס נקרא סאקה "להפוך (אדם מת) לחי". במובן זה, הוא אפילו התפתח למעין רוח רפאים. במהלך השושלת העשרים נחשב האקה ככוח שבנסיבות מסוימות יכול להזיק או להועיל לאנשים שעדיין חיים ולגרום לסיוטים, רגשות אשם, מחלה וכו'. ניתן להפעיל אותו על ידי תפילות או מכתבים כתובים שהושארו בקבר על מנת גם לעזור לבני משפחה חיים, למשל, על ידי התערבות בסכסוכים, על ידי פנייה לאנשים מתים או אלוהים אחרים בעלי סמכות כלשהי להשפיע לטובה על הדברים על פני האדמה, אך גם להטיל עונשים.
איב (לב)[עריכת קוד מקור | עריכה]
החלק החשוב ביותר היה האיב, שזהה במשמעותו ל"לב" בעברית. לדעת המצרים הקדמונים, הלב הוא שהיה מושב הרגש והמחשבה, ולא המוח. הלב נחשב למפתח לחיים שלאחר המוות. לאחר המוות, אנוביס ואלים אחרים בדקו את לבו של האדם, בטקס שקילת הלב. אם הלב היה כבד יותר מ"נוצתה של מאע'ת", אז הוא נאכל בידי השד אמית.
רמז חיצוני ליחס המצרי אל הלב ניתן ללמוד מהתורה בעת המאורעות שהובילו ליציאת מצרים. ה' מצווה את משה ללכת אל פרעה ולדרוש את שחרור עם ישראל, כאשר ה' מציין שהוא "חיזק" את לב פרעה:
- ”אַתָּה תְדַבֵּר אֵת כָּל-אֲשֶׁר אֲצַוֶּךָּ; וְאַהֲרֹן אָחִיךָ יְדַבֵּר אֶל-פַּרְעֹה וְשִׁלַּח אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצוֹ. וַאֲנִי אַקְשֶׁה אֶת-לֵב פַּרְעֹה; וְהִרְבֵּיתִי אֶת-אֹתֹתַי וְאֶת-מוֹפְתַי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם. וְלֹא-יִשְׁמַע אֲלֵכֶם פַּרְעֹה וְנָתַתִּי אֶת-יָדִי בְּמִצְרָיִם; וְהוֹצֵאתִי אֶת-צִבְאֹתַי אֶת-עַמִּי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בִּשְׁפָטִים גְּדֹלִים.” (שמות, ז', ב'–ד')
ניתן להבין מכאן שהמושג "להקשות לב" מכוון להקשחת עמדתו של פרעה. בהמשך פרעה כבר יוזם בעצמו הקשחה נוספת, ואז נעשה שימוש במושג אחר: ”וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, כָּבֵד לֵב פַּרְעֹה; מֵאֵן לְשַׁלַּח הָעָם” (שם פסוק י"ד). בשלב זה פרעה מיוזמתו "מכביד" את ליבו, כלומר, המושג מכוון לא רק לעקשנות אלא גם לרשעות - שזה בדיוק היחס המצרי לשקילת הלב. ניתן לשער שמחברי התורה שלטו במובן מה בלשון מצרים, ולכן שאלו מהם מושגים תרבותיים.
הנשמה בחיים שלאחר המוות[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – חיים לאחר המוות
המצרים האמינו כי המוות מתרחש כשהקה עוזב את האדם. מטרתם של טקסים שנערכו על ידי הכהנים לאחר המוות, למשל "פתיחת הפה", הייתה לא רק להשיב את יכולותיו הפיזיות של האדם במוות, אלא גם לשחרר את הקשר של הבה עם הגוף. שחרור זה איפשר לבה להתאחד עם הקה בחיים שלאחר המוות, ואז נוצרה ישות הקרויה "אח".
לאחר המוות, היה קיום שדומה למדי לקיום הפיזי הרגיל. המודל לקיום חדש זה היה המסע של השמש. בלילה השמש ירדה אל הדואט (עולם המתים). השמש פגשה שם את גופו החנוטה של אוסיריס. אוסיריס והשמש, שמחזקים זה את זה, עולים לחיים חדשים ליום נוסף. עבור המתים, הגוף והקבר שלהם היה האוסיריס והדואט האישי שלהם. מסיבה זו מתייחסים אליהם לעיתים קרובות כ"אוסיריס". כדי שתהליך זה יפעל, יש צורך בשמירה על הגוף כדי שבה יוכל לשוב המשך הלילה ולעלות לחיים חדשים ביום.
"ספר המתים", אוסף הלחשים שעזרו לאדם בחיים שלאחר המוות, נקרא במצרית "ספר העלייה ביום". הלחשים עזרו לאנשים להימנע מסכנות החיים שלאחר המוות וגם עזרו להם ש"לא למות בפעם השנייה בעולם המתים", וכדי "לתת זיכרון תמיד" לאדם.