ספר המתים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ציור אחד מתוך ספר המתים (פרק 30B) מתוך הפפירוס של אני. כותרתו של הפרק היא: פרק כדי שלא לתת ללבו של אני להתנגד לו בתחום האל. בציור, מתוארת שקילת לבו של אני (בכף השמאלית של המאזניים) לעומת נוצת המע'ת (בכף הימנית). על השקילה משגיח אנוביס, בעל ראש תן. הבה של אני, אספקט של נשמתו (מוצג כאן כציפור בעלת ראש אדם), צופה בשקילה, ומחכה לגורלו.

ספר המתים הוא השם השכיח לטקסטים ממצרים העתיקה ששימשו במהלך הקבורה. במצרית קדומה, נקראו טקסטים אלה ספר ההליכה [או החזרה] ביום. השם ספר המתים הוא המצאה של האגיפטולוג הגרמני קארל ריכרד לפסיוס, שפרסם חלק מהטקסטים בשנת 1842.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספר המתים שימש למצרים כמדריך וספר עזר לחיים שלאחר המוות, והוא מורכב בעיקר מלחשים שונים שהיו אמורים לעזור לו. לא כל הלחשים שימשו בכל קבורה, אלא רק מבחר מהם, על פי מעמדו ועושרו של האדם. חלק מהלחשים היו מתנות לאלים, ואילו אחרים שימשו כדי שהאדם יוכל ללכת; היה קיים לחש כדי שלא למות בחיים שלאחר המוות, ואפילו לחש 'בכדי שאדם לא ילך הפוך ויאכל צואה' (פרק 189).

גרסאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגרסאות המוקדמות ביותר המוכרות לנו הן מהמאה ה-16 לפנה"ס, בזמן השושלת ה-18 של הממלכה החדשה. הספר כלל בתוכו חלקים מספרות דתית מצרית מוקדמת יותר, הידועה כטקסט הארונות (בערך 2000 לפנה"ס) וטקסט הפרמידות (2300-2600 לפנה"ס). ספר המתים שנועד לסופר אני.

בחודש אפריל 2012 התגלו דפים מספר המתים במוזיאון קווינסלנד באוסטרליה. המוזיאון קיבל את הדפים כתרומה 100 שנים לפני כן, הוא החזיק את הדפים במחסנים ודף פפירוס אחד בתצוגה מבלי להבין את משמעותם של הטקסטים. הדף זוהה על ידי על ידי האגיפטולוג ואוצר המוזיאון הבריטי ד"ר ג'ון טיילור.‏[1]

פפירוס אני[עריכת קוד מקור | עריכה]

העותק המפורסם ביותר של ספר המתים הינו הפפירוס של אני. עד אז, נמצאו רק חלקי פפירוסים שנגנבו על ידי שודדי עתיקות ונמכרו בשוק השחור. הפפירוס הזה שנמצא על ידי ארנסט וואליס באדג' נמצא בשלמותו בשנת 1887, בעיר לוקסור שבדרום מצרים (תבי לשעבר) ונתן תמונה מלאה, כיצד מורכב ספר מתים. החל מהעלייה לעולם הבא, עבור דרך 42 השערים שבכל אחד מהם עומד אל אחר, ועד לדין הסופי שנערך על ידי אוסיריס בכבודו ובעצמו, ובו נשקל לבו של המת כנגד נוצתה של אלת האמת מע'ת היה במקורו באורך של 28 מטר, והוא חולק ל-37 דפים, בהוראתו השנויה במחלוקת של באדג', על פי חלוקות של פרקים ונושאים.

לעתים קרובות הטקסט הותאם עבור הנפטר, כך שהטקסט המדויק משתנה מאדם לאדם. אולם, ניתן לחלק את הגרסאות השונות לכמה קטגוריות עיקריות - הגרסה ההליופוליטנית, הגרסה התבאנית, שכללה רק הירוגליפים (השושלת ה-20 עד ה-28); גרסה הירוגליפית והריאטית, הקרובה לזו התבאנית, ללא סדר קבוע של הפרקים (שימשה בעיקר את השושלת ה-20); והגרסה הסאיתית, בה יש סדר קבוע (לאחר השושלת ה-26).

לחש 125[עריכת קוד מקור | עריכה]

לחש 125 הוא החלק הידוע ביותר של ספר המתים. הוא עוסק בשפיטת נשמתו של האדם על ידי אוסיריס ו-42 אלים אחרים.

על נשמת המת לדקלם את "הכרזת הצדק", המכוונת לאוסיריס, ומורכבת מהכחשות של סדרה של עבירות, על מנת להבטיח לאוסיריס שהוא ניהל חיים תקינים. על המת אז לפנות אל 42 השופטים על פי שמם ולהכחיש 42 עבירות נוספות. אם לאחר מכן הוא ימצא זכאי, הוא ילקח לפני אוסיריס, שיוביל אותו לעולם הברוכים.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ התגלו הדפים האבודים מספר המתים המצרי אורן דותן, 23 באפריל 2012 באתר מאקו