העטלף

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
תמונה מתוך הפקת "העטלף" בדיסלדורף ב-1954

העטלף (גרמנית: Die Fledermaus) היא אופרטה מאת המלחין הווינאי יוהאן שטראוס הבן, ללברית בגרמנית של קרל האפנר וריכרד גֶנֶה.

האופרטה מתאפיינת בטקסט קליל ועלילה הומוריסטית, אשר מיטיבה לייצג את וינה כעליזה, ססגונית, מלאה בוואלסים קופצניים ואלכוהול.

מקורות ספרותיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

"העטלף" מבוססת במקור על פארסה בשם "בית הסוהר" מאת המחזאי הגרמני יוליוס רודריך בנדיקס (1811 - 1873). מקור נוסף הוא מחזה וודוויל צרפתי בשם Le réveillon מאת אנרי מאילהק ולודוביק הלוי. את המחזה תרגם לראשונה לגרמנית קרל הפנר והוא נועד להפקה לא-מוזיקלית בווינה, אלא שהמנהג הצרפתי הייחודי של ה-réveillon (סעודת חצות בחברותא) עורר בעיות, שנפתרו בהחלטה להתאים את המחזה כלברית ליוהאן שטראוס ולהחליף את סעודת חצות הצרפתית בנשף וינאי. תרגומו של הפנר נמסר לצורך שינוי והתאמה לריכרד גנה, שטען לאחר מעשה, כי לא זו בלבד שיצר תרגום חדש מבראשית, אלא שאף לא פגש מעולם את הפנר.

הופעת הבכורה של האופרטה הייתה ב-5 באפריל 1874 בתיאטר אן דר וין בווינה, אוסטריה ומאז היא תופסת מקום מכובד ברפרטואר הקבוע של אופרטות.‏[1]

תגובת הקהל[עריכת קוד מקור | עריכה]

על אף ההצלחה לה זכתה בערב הבכורה, תגובת הקהל הייתה רחוקה מלהיות חיובית, כשסיבה אחת לכך ניתן לתלות באווירה החברתית באותה העת. וינה חוותה נפילת בורסה חדה והחיים הפיננסיים של העיר היו בכּאוֹס. התיאטרון בכלליותו סבל מבחינה מסחרית והאווירה בעיר על תושביה הייתה רחוקה מלהיות אופטימית. מבקרי התיאטרון לא העריכו בזמנם את ההוד והפאר שסיימו לראות ולשמוע והייתה תחושה של דקדקנות בפגמים שוליים ברחבי העיתונות. עם זאת, במהלך אותה שנה, בברלין, ה"עטלף" הוצג וקיבל תגובות נלהבות. האופרה הוצגה בברלין 200 פעם, בניגוד ל-68 הפעמים שהוצגה בתחילה בווינה. אך שנתיים לאחר מכן האופרטה הוצגה בלונדון וקיבלה יחס פושר, בדומה ליחס שקיבלה בווינה.

ה"עטלף" הוצג גם בניו-יורק בתחילת שנות השמונים של המאה ה-19. לאט ובזהירות במשך העשור העוקב, הצלחת האופרטה הייתה ניכרת בכל מקום, גם בווינה אך בארצות נוספות, הכירו בגדולת עבודתו של שטראוס.‏[2]

התפקידים[עריכת קוד מקור | עריכה]

צוות הצגת הבכורה, 5 באפריל 1874

  • המנצח: יוהאן שטראוס הבן
  • ברון פון אייזנשטיין, טנור: יאני שיקה
  • רוזלינדֶה, אשת אייזנשטיין, סופרן: מריה גאישטינגר
  • אדלֶה, חדרניתה של רוזלינד, סופרן: קרולינה שרל-הורש
  • אידה, אחותה של אדל, סופרן: ז'יל
  • אלפרד, מורה לזמרה ומחזרה של רוזלינד, טנור: הנס רודיגר.
  • ד"ר פאלקה, ידידו של הברון, בריטון: פרדיננד לברכט
  • בּלינד, עורך הדין של הברון, טנור: קרל מאתיאס רוט
  • פרנק, מנהל בית הסוהר, בריטון: קרל אדולף פריזה
  • הנסיך אורלופסקי, מצו-סופרן: אירמה ניטינגר. חשוב לציין: את תפקיד הנסיך הרוסי תמיד מגלמת זמרת ולא זמר.
  • פרוֹש (בתרגום מגרמנית: צפרדע), הסוהר, תפקיד דיבור: אלפרד שרייבר
  • חוגגים בנשף של הנסיך אורלופסקי: (מקהלה)

תקציר העלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מערכה ראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

דירת אייזנשטיין.

ברון פון אייזנשטיין נידון לשמונה ימי מאסר על העלבת נושא משרה ציבורית, בחלקו מחמת חוסר היעילות של עורך דינו, ד"ר בלינד. אדל, המשרתת של אייזנשטיין, מקבלת מכתב מאחותה, רקדנית בלהקת בלט, ובו הזמנה לנשף של הנסיך אורלובסקי. היא מכזבת, כי במכתב נאמר שדודתה חולה מאוד ומבקשת רשות להיעדר מעבודתה ("אחותי אידה כותבת לי"). פאלקה, ידידו של הברון, בא להזמינו לנשף (דואט: "בוא אתי לסעודה"). אייזנשטיין נפרד לשלום מאדל ומאשתו רוזלינד, בהעמידו פנים שהוא הולך לכלא (טרצט: "אבוי, אבוי, לבי כה דואב") אך לאמיתו של דבר הוא מתכוון לדחות את הכניסה לכלא ביום אחד ולהשתעשע בנשף.

אחרי שאייזנשטיין יוצא לדרכו, בא אל רוזלינד מחזר קודם, המורה לזמרה אלפרד, ששר לה סרנדה ("היונה שנמלטה"). (לתמיהה, הכיצד היא מכניסה גבר שאיננו בעלה אל הבודואר שלה, אין הסבר באופרטה.) פרנק, מושל הכלא, מגיע לקחת את אייזנשטיין למאסר ומוצא במקומו את אלפרד. כדי לא להמיט חרפה על רוזלינד, אלפרד מסכים להתחזות לאייזנשטיין וללכת עם פרנק. (תמונת סיום, שיר על הכוס: "מאושר הוא השוכח" ואחר טענתה של רוזלינד: "שנינו לבדנו כאן והשעה כה מאוחרת" ודברי ההזמנה של פרנק: "כלוב הציפורים שלי, היפה והמרווח".

מערכה שנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביתן קיץ בווילה אורלופסקי

מתברר, שפאלקה, בהסכמת הנסיך אורלופסקי, מארגן את הנשף כאמצעי להתנקם באייזנשטיין. בחורף שעבר נטש אייזנשטיין את פאלקה השתוי כשהוא מחופש לעטלף (ומכאן שם האופרטה) במרכז העיר, ובכך עשה אותו מטרה ללעג וקלס למחרת היום. כחלק מתוכניתו, פאלקה מזמין גם את פרנק, אדל ורוזלינד לנשף. רוזלינד מתחזה לרוזנת הונגריה. אייזנשטיין מציג עצמו בשם "המרקיז רנארד", פרנק הוא "האביר שאגרין" ואדל משימה עצמה שחקנית.

הנשף בעיצומו (מקהלה: "סעודה מזומנת לנו") והנסיך מקדם את אורחיו ("אני אוהב לכנס את ידידי"). אייזנשטיין מוצג לפני אדל, אבל דמיונה הבולט למשרתת שלו מבלבל אותו כשהוא מנסה להחליט מי היא באמת. ("אדוני המרקיז", המוזכר לעתים כ"שיר הצחוק של אדל").

עתה מציג פאלקה את רוזלינד המחופשת לפני אייזנשטיין (צ'רדש: "צלילים מן הבית"). במהלך שיח עגבים בארבע עיניים, היא מצליחה לסלק שעון יקר מכיס בעלה, חפץ שיוכל לסייע לה כראיה לחוסר נאמנותו. (דואט השעון: "עיני עומדות להתערפל"). בקטע סיום מעורר חוגגת החבורה כולה (שיר על הכוס: "זורם, נוהר כאש מיץ העינב"; ובהמשך הקאנון: "אחים, אחים ואחיות"; והבלט וואלס הסיום, "אה, איזו שמחה, איזה ליל תענוגות.")

מערכה שלישית[עריכת קוד מקור | עריכה]

במשרדי הכלא של המושל פרנק

בבוקר המחרת מוצאים הכל את עצמם בבית הסוהר, שם גובר הבלבול ביתר שאת בגלל הסוהר, פרוש, שניצל היטב את העדרו של מנהל הכלא והשתכר עד אובדן חושים.

אדל מגיעה לגייס את תמיכתו של האביר שאגרין (מלודרמה; קופלט של אדל: "אם אשחק את תפקיד נערת הכפר התמה") בעוד כל רצונו של אלפרד הוא להשתחרר מן הכלא. רוזלינד, היודעת על בוגדנותו של אייזנשטיין, רוצה לפתוח בהליכי גירושין ופרנק עודנו בגילופין.

פרוש נועל בתא את אדל ואחותה אידה והמהומה מגיעה לשיאה כשפאלקה מגיע עם כל אורחי הנשף ומצהיר, שכל העניין כולו אינו אלא מעשה נקם של ה"עטלף". (טרצט של רוזלינד, אייזנשטיין ואלפרד: "הרפתקה מוזרה"). הכל מוסדר ברוח טובה (כשאייזנשטיין תולה את האשמה בבגידתו בהשפעות המשכרות של השמפניה ואורלופסקי מתנדב לסייע לאדל בקריירת המשחק שלה), אבל אייזנשטיין נאלץ לרצות את מלוא תקופת המאסר שהושתה עליו (קטע סיום, "עטלף, עטלף, הלא תניח לקורבנך להימלט").

על פי מסורת שנתקבעה עם השנים, מתקיימת מדי שנה, בלילה שבין ה-1 ל-2 בינואר, הצגת האופרטה בבית האופרה של וינה.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ It currently appears as number 19 on Opera America's list of the 20 most-performed operatic works in North America. OPERA America's "The Top 20" list of most-performed operas
  2. ^ Alan Jay Lerner, The Musical Theatre : A Celebration