הצו לגירוש היהודים ממחוז טנסי
צו מס' 11 (באנגלית: General Order No. 11), או הצו לגירוש היהודים ממחוז טנסי, שהוצא על ידי הגנרל יוליסס סימפסון גרנט ב-17 בדצמבר 1862, הורה לגרש את כל היהודים מטנסי, ממיסיסיפי ומקנטאקי בזמן מלחמת האזרחים האמריקנית מצד כוחות האיחוד.
תוכן עניינים |
מעמדם החוקי של היהודים [עריכה]
בחוקה האמריקנית אין התייחסות לקבוצות אתניות או דתיות (מלבד השחורים), היות שהיא עוסקת ביחידים ולא בקבוצות. הדבר בא לידי ביטוי במפקדי האוכלוסין האמריקניים, שבהם אין קטגוריית דת. גם בתחום העיסוק קיים שוויון בין-דתי ובין-אתני: כל אדם יכול לעסוק בכל עיסוק מותר ולכהן בכל משרה רשמית ללא מגבלות דת או מוצא אתני. החוקה האמריקנית הבטיחה ערבויות לחופש הדת, לחופש הדיבור, לחופש העיתונות, להתאגדות ולחירויות נוספות. סעיפים אלה המבטיחים "חירות וצדק לכול", בנוסף לסעיפים המבטלים מבחנים דתיים למשרות ציבוריות, וחוקים בנושא חופש הדת, היו מוקד משיכה ליהודים רבים להגר לארצות הברית, והיוו מקור השראה בעבור אלה שכבר ישבו בה. מכאן נובע שיהודים מבחינה חוקית שווים לאוכלוסייה הנוצרית בארצות הברית, ואין ולא היה בעבר כל בסיס חוקתי להפלותם לרעה.
הרקע לחתימת הצו [עריכה]
 |
ערך מורחב – מלחמת האזרחים האמריקנית |
מלחמת האזרחים בארצות הברית הייתה מרוכזת בשתי חזיתות עיקריות: האחת באזור נהר הפוטומק, והשנייה במערב, בעמק המיסיסיפי. לאחר שמצביאי הצפון הצליחו להשתלט על חלק מעמק המיסיסיפי, עד העיר ממפיס, קיבל הגנרל יוליסס סימפסון גרנט את הפיקוד על מחוז טנסי ב-25 באוקטובר 1862. גרנט תיכנן מתקפה על הנקודה האסטרטגית ויקסבורג.
לתושבים של כל אחד מהצדדים במלחמת האזרחים היה מחסור במוצרים מסוימים, והסחר המשיך לפרוח בין האויבים גם בעת המלחמה. בצפון הייתה חסרה הכותנה, ובדרום חסרו ציוד הלחימה, הציוד הרפואי ומטבעות כסף וזהב. באזורי הקרבות טנסי ומיסיסיפי היה מלאי עודף של כותנה, שעלה על הנדרש למדינות הדרום, והספסרים קנו את עודפי הכותנה ומכרו אותם למדינות הצפון תמורת זהב.
ב-28 באוגוסט 1862 משרד האוצר פרסם תקנות האוסרות להעביר סחורות למדינות הקונפדרציה. למרות התקנות, המשיכו סחורות לעבור בין הצדדים היריבים. בין הסוחרים היו גם יהודים, אלא שהגנרל גרנט עשה הכללה וזיהה את כל הסוחרים כיהודים.
נוסח הצו [עריכה]
ב-17 בדצמבר 1862 חתם הגנרל גראנט על הצו לגירוש היהודים ממחוז טנסי. נוסח הצו:
|
"היהודים כמעמד המפר את כל תקנות הסחר שהונחו על ידי משרד האוצר וגם פקודת המחוז, מגורשים בזה מן האזור בתוך עשרים וארבע שעות מקבלת הפקודה. |
||
| – הקיבוץ היהודי באמריקה בשנות התעצמותו[1] | ||
תגובת היהודים [עריכה]
הפקודה החלה להתבצע, ומשפחות שלמות נאלצו לעזוב את אזור מגוריהם, לרבות משפחות מכובדות. יהודי ארצות הברית הזדעזעו לשמע הפקודה. הם היו רגילים לשוויון ממסדי מאז שרגלם דרכה באדמת צפון-אמריקה. ליהדות ארצות הברית מעולם לא הוענקה אמנציפציה נפרדת ומיועדת (שכן לפי החוקה האמריקנית אין לשיוך הדתי השפעה על מעמד הפרט), ולכן לא פחדו לאבד אותה אם יילחמו לביטול הצו. בהתחלה הם פנו לדרגים המקומיים, ומשלא קיבלו עזרה מדרגים אלה - פנו ישירות לנשיא אברהם לינקולן שיבטל את הצו.
להלן חלקים מנוסח "איגרת המחאה לנשיא ארצות הברית אברהם לינקולן", שכתבו יהודי פאדוקה, עיירה בקנטאקי, שגראנט כבש בספטמבר 1861:
|
"צו מספר 11 לתקנות הכלליות, שהוצא על ידי גנרל גראנט באוקספורד מיזורי... מורה לכל מפקדי חיל המשמר לגרש בתוך 24 שעות את כל היהודים, בלא אבחנה, מתחום מחוז שיפוטו. החתומים מטה, אזרחים טובים ונאמנים... העוסקים במסחר כחוק, חשים פגועים ונעלבים עמוקות בעקבות צו בלתי אנושי זה, אשר הוצאתו אל הפועל תהיה בגדר חילול של החוקה, שטרם היה כמותו ושל זכויותינו... והציג אותנו בצד יהודים רבים אחרים כפושעים... אנו מבקשים... את תשומת לבך המיידית לפגיעה מרושעת זו בחוק ובאנושיות..." |
||
| – הקיבוץ היהודי באמריקה בשנות התעצמותו[1] | ||
תגובת הנשיא לינקולן [עריכה]
הנשיא לינקולן, שהיה ידוע כאוהד של חירויות האדם ושל השוויון, פעל כנגד הצו וביטל אותו מיידית ורטרואקטיבית. היהודים הצליחו במאבקם. אין לראות בביטול הצו מצד הנשיא ביטוי למגמות פילושמיות מצידו, אף על-פי שמגמות כאלה רווחו באוכלוסייה הפרוטסטנטית באותה תקופה: הסיבה לתגובה זו של הנשיא הייתה הומאניטרית, ונבעה מתפיסת העולם של הנשיא בדבר זכויות המיעוט והרדיקליציה של השוויון בארצות הברית, שהתבטאה בין היתר במאבקו לביטול העבדות של השחורים.
לסיכום [עריכה]
הצו מדגים פן שלילי בהיסטוריה של יהודי ארצות הברית. דווקא במדינה שהבטיחה בחוקתה חירות ושוויון לכל ללא קשר לדת או למוצא האתני, ושהושתתה על ערכים אלה, גורשו היהודים מאחד ממחוזותיה.
הצו לא היה הגילוי האנטי-יהודי היחיד בתקופת מלחמת האזרחים, והוא רק אחד מהדוגמאות שהעלילו על היהודים הן במחנה האיחוד, והן במחנה הקונפדרציה. עם-זאת, שאר גילויי האנטישמיות היו מוגבלים לדעות קדומות בתחום הפרט, וזהו הגילוי היחיד שהגיע לתחום המדיניות הציבורית.
יש חוקרים הנאחזים בצו זה כדי להראות כי
|
"האנטישמיות בארצות הברית היא חולייה ברצף ההיסטורי של האנטישמיות ושנאת ישראל" |
||
| – דמותה של האנטישמיות בארצות הברית[2] | ||
וכי אין הבדל בין שנאת ישראל האירופית לזו האמריקנית. חוקרים אחרים מדגישים דווקא את ביטול הצו ואת פעילות היהודים לביטולו, ומראים בכך שהיהודים לא פחדו להשתמש בחופש הדיבור, ושהאנטישמיות זרה לערכים האמריקניים הבסיסיים ולמסורת הדתית האמריקנית. לדעתם זהו למעשה ביטוי לעוצמת היהודים ולחירותם כאזרחים אמריקנים המקבלים את הגנת החוקה.
לקריאה נוספת [עריכה]
- יוסי גולדשטיין, מירה קצבורג-יונגמן, יהודי ארצות הברית 1820–1914 קובץ מקורות א', תל אביב: 2001, עמ' 98–104.
