מכתב

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
יאן ורמיר, נערה קוראת מכתב ליד חלון פתוח (1657)
כתיבת מכתב בדיו על מגילת נייר.

מכתב הוא מסר כתוב, מאדם אחד למשנהו. בעת האחרונה נהוג שמכתב יהיה כתוב על נייר, ויישלח במעטפה. תפקיד המכתב בתקשורת האנושית השתנה באופן מהותי מאז המאה התשע-עשרה. באופן היסטורי מכתבים היוו את דרך התקשורת האמינה היחידה בין שני אנשים המרוחקים זה מזה. עם התפתחות אמצעי התקשורת פחתה חשיבותם של המכתבים כדרך תקשורת שגרתית. המצאת הטלגרף, טלפון והאינטרנט השפיעו, כל אחד בתורו, על מנהגי כתיבת המכתבים ושליחתם. במדינות תעשייתיות מודרניות, חליפת מכתבים הפכה למעשה נדיר יותר, אשר הוחלף ברובו על ידי טכנולוגיות מתקדמות כמו הטלפון ודואר אלקטרוני. כתיבת מכתבים פחתה עד כדי כך שלעתים עושים שימוש במונח "מכתב" כאשר מתכוונים למסר רשמי יותר, בדואר אלקטרוני.

באופן היסטורי, מכתבים קיימים מימי מצרים העתיקה ושומר והם היו חלק מתרבות יוון, רומא, וסין, עד לימינו אלה. מכתבים מרכיבים את תוכנם של כמה מספרי הברית החדשה. ארכיבים של התכתבויות, פרטיות, דיפלומטיות או עסקיות, משמשים כמקור מידע ראשוני להיסטוריונים.

יתרונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מכתבים עדיין נמצאים בשימוש, בעיקר על ידי חברות ומפרסמים. זאת בגלל שלושה יתרונות עיקריים:

  • אין צורך במכשור מיוחד אצל הנמען לקבלת המכתב. כמעט לכל אדם יש כתובת שבה ניתן להשיגו. כל שדרוש הוא תיבת דואר אצל הנמען – שלא כמו דואר אלקטרוני או שיחת טלפון, שם יש צורך במחשב או במכשיר טלפון כדי שהנמען יקבל את המסר.
  • ראיות פיזיות – כאשר מדובר במסרים חשובים, יש חשיבות לשמירת ראיה למסר. ניתן לשמור על מכתב בביטחון ובקלות רבה יותר.

מיומנויות נדרשות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לצורך השימוש במכתבים לצורכי תקשורת יש צורך לרכוש מיומנויות אורייניות מתאימות, כמו הבנת הנקרא והבעה בכתב. על פי רוב מיומנויות אלו מוקנות בילדות במסגרת חינוך בישראל.

בתקופות ותרבויות בהם נפוצה אנאלפביתיות, הלבלר נהג להגיש סיוע למעוניינים תמורת שכר.

סודיות תכנם של מכתבים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קריאת מכתב והצורך בפרטיות.

פרטיות תכתובות, או סודיות תכנם של מכתבים, היא עקרון משפטי בסיסי המצוי בחוקותיהן של כמה ממדינות אירופה. העקרון מבטיח כי תוכנו של מכתב חתום לעולם לא יחשף על ידי צד שלישי ומכתבים הנמצאים בדרכם אל הנמען לא יפתחו על ידי פקידי הממשל, או כל צד שלישי. זהו הבסיס החוקי העיקרי להנחה כי קיימת זכות לפרטיות בתכתובת.

העיקרון הזה הורחב לאמצעים אחרים של תקשורת, כולל שיחות טלפון ותקשורת אלקטרונית באינטרנט ולמעשה קיימת זכות חוקתית לפרטיות בכל דרכי התקשורת. לכלל זה קיימים יוצאי דופן שהחוק מציינם במפורש, כך למשל כאשר קיים חשד לעשיית פשע, או מתעורר צורך במניעת פשע. ברוב המדינות, מכתבים מסורתיים על נייר נותרו מחוץ לטווח ידן של סמכויות האכיפה וסודיותם נשמרה.

בארצות הברית אין זכות חוקתית מפורשת באשר לסודיות תכתובת אישית. סודיות תכנם של מכתבים נקבעה בפסיקת בתי המשפט, על יסוד התיקון הרביעי לחוקת ארצות הברית.‏[1]

בהלכה היהודית קיים איסור על קריאת מכתבים ומסמכים השייכים לאחר. איסור זה נקבע כחרם על ידי רבנו גרשום מאור הגולה, מגדולי יהדות אשכנז בתחילת המאה ה-11. חרם זה ידוע בכינויו חרם דרבנו גרשום. החרם התקבל בכלל קהילות ישראל במשך הדורות.

בחוק הישראלי לא קיימת זכות חוקתית לסודיות תכתובת אישית. חוק יסוד כבוד האדם וחירותו הוא המעגן את הזכות לפרטיות ברמה חוקתית וממנו ניתן להסיק אף על הזכות לסודיות מכתבים חתומים.

באיסור על פתיחת מכתבים עוסק אף חוק הדואר, התשמ"ו-1986‏[2]. החוק מגדיר פתיחת דבר דואר על ידי פקיד דואר כעבירה פלילית שבצדה עונש מאסר, אלא אם קיימות נסיבות המתירות זאת, כגון היעדר מען נכון או שהנמען נפטר.‏[3] החוק אף מגדיר כעבירה פלילית, פתיחת מכתב על ידי כל אדם, זולת הנמען.‏[4] אף מי שחלק מזכויותיו נשללו, כך למשל בנסיבות של אשפוז פסיכיאטרי, עדיין נשמרת זכותו החוקית העקרונית לשלוח ולקבל מכתבים סגורים ולהפרת זכות זו צריכות להתקיים נסיבות מיוחדות‏[5].

במסגרת הצנזורה הצבאית בישראל פועלת "הצנזורה על דואר חיילים", המורשית לפתוח מכתבים שנשלחו באמצעות הדואר הצבאי, לקרוא אותם ולמחוק מהם מידע. לאחר קריאת המכתב הוא נסגר באמצעות מדבקה המציינת כי נפתח על ידי הצנזורה הצבאית ונשלח ליעדו. במרוצת הזמן הצנזורה הצבאית איבדה את חשיבותה, עם התרחבות השימוש בדואר האלקטרוני ובטלפון הסלולרי.

חשיבותו של מכתב בעיני היסטוריון[עריכת קוד מקור | עריכה]

מכתבם המפורסם של אלברט איינשטיין ולאו סילארד לנשיא פרנקלין רוזוולט המציע מיזם פצצת אטום

מכתב שנכתב על ידי מושא ביוגרפיה, יכול לשמש כמקור בעל חשיבות להבנת תפישת עולמו, רעיונותיו ואף גרסתו למאורעות היסטוריים שחלו בתקופתו או בהשתתפותו (הפעילה או הסבילה). חשיבותו של המכתב בכך שהוא מביא עדות אותנטית מזמנו של מושא הביוגרפיה ויכול להכיל פרטים, שאינם מופיעים (בדרך-כלל) בהיסטוריוגרפיה של התקופה. הכתיבה היא תמיד אישית וקריאה מדוקדקת גם יכולה לשפוך אור על אישיותו של הכותב.

מצד שני, המכתב אינו נכתב כתעודה היסטורית אובייקטיבית. אין הוא מביא את המסכת הכוללת להתרחשויות שאירעו בזמן או קודם הכתיבה. הכותב יכול לצאת מהנחה שפרטים או אירועים מסוימים ידועים זה מזמן לקורא - נמען המכתב, ומסתפק ברמיזות. המניעים של הכותב לעתים אינם ידועים או ברורים: האם הוא מבקש להאדיר את שמו ולייחס לעצמו מעשים שחלקו בהם מועט? האם הוא מנסה להצדיק מעשה שנעשה? האם הוא מנסה לשכנע את הקורא בדבר מה ומביא פרשנות (נכונה או מעוותת) לדברים או לרעיונות מסוימים? חשוב גם לציין, שיש לבחון את הדברים מבעד לעיניו של בן התקופה. יש להניח שמשמעותם של מילים, מושגים, רעיונות וכו' השתנתה במשך הזמן וניסיון לייחס להם פרשנות מודרנית (בזמנו של ההיסטוריון) יכול לעוות או לסלף את דברי הכותב. חסרון נוסף –אופייני לארצות ולתקופות מסוימות: מכתבים נתפסו ונקראו על ידי השלטונות ויכלו להוות הוכחת אשם הן כלפי הכותב והן כלפי הנמען, לכן התבטאו כותבים בזהירות, ברמיזות ובחוסר בהירות.

אכן, יש אתגר בקריאת מכתבים (היסטוריים). קריאה היא תמיד מתן פרשנות מסוימת לדברים שנכתבו זה-מכבר, פרשנות שתלויה בתפישת עולמו של הקורא, ידיעותיו ודעותיו. הניסיון להבין את הכותב ותקופתו צריך להיות מנותק מתפישת עולמו של הקורא, ומצד שני, אין להוציא דברים מהקשרם, לא להיסחף ולא לתת להם פרשנות שגויה.

פרסום מכתבים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במכתביהם של מנהיגים ואנשים מפורסמים יש עניין לציבור, ופעמים רבות מתפרסמים מכתבים אלה, בדרך כלל לאחר מותו של הכותב, כספר. דוגמאות לכך:

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ U.S. Supreme Court, EX PARTE JACKSON, 96 U.S. 727 (1877) 96 U.S. 727
  2. ^ חוק  הדואר, התשמ"ו-1986 , באתר משרד התקשורת
  3. ^ חוק הדואר, התשמ"ו-1986, סעיף 90
  4. ^ חוק הדואר, התשמ"ו-1986, סעיף 101
  5. ^ חוק טיפול בחולי נפש, התשנ"א-1991, סעיף 35