הרכבת התחתית של וינה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
U-Bahn Wien
U-Bahn Wien.svg
מידע
עיר: וינה
מועד פתיחה: 8 במאי 1976
אורך המערכת: 78.4 ק"מ
מספר תחנות: 104
מספר קווים: 5
נוסעים ביום: 1.3 מיליון
נוסעים בשנה: 567.6 מיליון ‏[1]
רוחב מסילה: 1,435 מ"מ
מפעילה: Wiener Linien‎
תרשים המערכת
מפת הרכבת התחתית של וינה, 2010
רכבת בתחנת Stadtpark
תחנת רובע המוזיאנים
פנים רכבת מטיפוס T1

הרכבת התחתית של וינה (U-Bahn, קיצור של Untergrundbahn, רכבת תחתית) היא מערכת הסעת ההמונים בווינה. עד אוקטובר 2013 רשת ה-U-Bahn בעלת חמשת הקווים הורכבה מ-74.6 קילומטרים של נתיבים, ושירתה 101 תחנות. בסוף שנת 2013 נוספו לרשת עוד 4.2 קילומטרים ו-3 תחנות בקו U2.

הקווים נמנים בפשטות באמצעות מספר והתחילית U (עבור U-Bahn) ומזוהים בשילוט התחנה ובעלוני מידע באמצעות צבע מסוים. נכון לתחילת 2014 יש חמישה קווים: U4, U3, U2, U1 ו-U6. הועלו מספר הצעות לקו U5, אולם שום הצעה לא מומשה. שמות התחנות נקראות לרוב על שם רחובות, מרחבים ציבוריים או רבעים, ובכמה מקרים מיוחדים על שם מבנים בולטים בתחנה או בסביבתה, על אף שהמדיניות הרשמית של ה-Wiener Linien ("קווי וינה") מצהירה כי הם מעדיפים לא לכנות תחנות על שם מבנים[דרוש מקור].

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהשוואה לרכבות תחתיות אחרות ברחבי העולם, ה-U-Bahn הוינאי נחשב צעיר. השאלה האם לבנות רכבת תחתית בווינה הייתה עילה לוויכוח לוהט למעלה ממאה שנים. מ-1844 ועד לשנות ה-60 של המאה ה-20, מספר תוכניות לרכבות להסעת המונים נידונו, זכו להתעלמות או פשוט נדחו.

המערכת הראשונה שנבנתה הייתה רשת רכבות עירונית (Stadtbahn) בעלת 4 קווים (יועדה במקור להיות בעלת 3 קווים ראשיים ו-3 מקומיים), ונעשה שימוש ברכבות קיטור. הדרך נפרצה ב-1892, והמערכת נפתחה בשלבים בין 11 במאי 1898 לבין ה-6 באוגוסט 1901.

ב-1937 וגם לאחר האנשלוס, כשווינה הפכה לעיר הגדולה ביותר בשטחה ברייך השלישי, נידונו תוכניות שאפתניות ל-U-Bahn, כמו גם לתחנת רכבת ראשית חדשה. החלה בדיקת מנהרות, אולם גם תוכניות אלו נאלצו להישאר במגירה כשפרצה מלחמת העולם השנייה.

ניתן לחלק את בנייתה של הרכבת התחתית של וינה למספר שלבים:

בנייה ראשונית (1969-1982): מערכת בסיסית (Grundnetz)[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשית, המערכת הבסיסית (Grundnetz) נבחרה ממגוון סקיצות הרשת. במהלך 1967, תוכניות ל-U2 הופחתו משמעותית וה-U3 נמחק לגמרי, והרשת הבסיסית שאושרה תוארה כ'מערכת בסיסית קרובה'. המערכת הבסיסית הקרובה הזו, שהורכבה מקווי U1, U2 ו-U4, כללה:

  • נתיב חדש בין רויימנפלאצ (Reumannplatz) לפרטרשטרן (Praterstern)
  • U2 בין קרלספלאצ (Karlsplatz) ושוטנרינג (Schottenring)
  • U4 בין היטלדורף (Hütteldorf) והייליגנשטאט (Heiligenstadt), המורכב רובו ככולו משינויים ואדפטציות של קו הרכבת העירונית הקיים

העבודות החלו ב-3 בנובמבר 1969. ב-25 בפברואר 1978 נתיב ה-U-Bahn הוינאי הראשון בין קארלפלאצ ורויימנפלאצ, ה-U1, החל לפעול. עם כמות של שנים עשר קרונות חלקיים, רשת הרכבות התחתיות הבסיסית הוינאית הושלמה ב-3 בספטמבר 1982.

שלב הרחבה שנייה (1982-2000): קווים U3 ו-U6[עריכת קוד מקור | עריכה]

השלב השני כלל את ההרחבה של קווים U3 ו-U6 (בקירוב 61 ק"מ). טקס הנחת אבן הפינה לשלב זה התקיים ב-7 בספטמבר 1983 ברחוב פוטנדסדורפר (Pottendsdorferstrasse) בגשר פילדלפיה (Philadelphiabrücke), ולאחר 6 שנים התוואי המרכזי של U6 בין גשר פילדלפיה והייליגנשטאט/גשר פרידנס (Friedensbrücke) החל לפעול.

באמצע שנות ה-90, U6 הוארך מזיבנהירטן (Siebenhirten) לפלורידסדורף (Floridsdorf), ו-U3 נבנה מזימרינג (Simmering) לאוטקרינג (Ottakring).

שלב הרחבה שלישית (2001-2010): ההארכות הראשונות של U1 ו-U2[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1996, חוזה U-Bahn חדש נחתם, הידוע בכינויו "חבילת 30 מיליארד". בפעם הראשונה באירופה, פרויקט רכבת תחתית היה צריך לעבור בדיקות יקרות וארוכות בנוגע להשפעתו על הסביבה, מאחר שהארכת U2 הייתה מעל 10 ק"מ.‏[2]שלב ההרחבה כלל:

הארכת U1 ללאופולדאו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-19 באוקטובר 2001, התקיים טקס הנחת אבן הפינה של הארכת U1, לה חיכו שני הרבעים במשך 20 שנה.‏[2] לאחר חמש שנות בנייה, ההארכה בת 4.6 ק"מ של ה-U1 נפתחה ב-2 בספטמבר 2006.

הארכת U2 משוטנרינג לשטאדיון (אצטדיון)[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-12 ביוני 2003, התקיים טקס הנחת אבן הפינה מחוץ לאצטדיון (Stadion). עקב אליפות אירופה בכדורגל לשנת 2008 שהתקיימה באוסטריה, היה לחץ עצום להשלים את הבנייה בזמן. Wiener Linien עמדו בלוח הזמנים, וב-10 במאי 2008 הארכת U2 לאצטדיון נפתחה.

הארכת U2 משטאדיון לאספרן[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-2 באוקטובר 2010, שש תחנות נוספות נפתחו, ולקחו את ה-U2 מעבר לדנובה דרך גשר דונאושטאט (Donaustadtbrücke), לרחוב אספרן (Aspernstrasse) ברובע העשרים ושניים (Donaustadt)‏[3]. הארכה נוספת של 4.2 קילומטרים ושלוש תחנות לאספרן (Aspern) נפתחו רשמית ב-5 באוקטובר 2013‏[4].

רשת ה-U-Bahn[עריכת קוד מקור | עריכה]

שירות ה-U-Bahn פועל בין 5 בבוקר ל-1 בלילה לערך, במרווחים של שתיים עד חמש דקות במהלך היום, ועד לשמונה דקות לאחר 8 בערב. מאז ה-4 בספטמבר 2010, קיים שירות 24 שעות הפועל במרווחים של 15 דקות בלילות שבין ימי שישי ושבת, ימי שבת וראשון, ובלילות לפני חג לאומי. ה-U-Bahn הפועל 24 שעות מתוגבר בלילות אלה באמצעות שירות קווי אוטובוס הלילה של וינה (Vienna NightLine).

קווי הרכבת התחתית של וינה (האו באן)
שם הקו צבע במפת
הרכבת התחתית
תחנות קצה אורך (ק"מ) מס' תחנות
U1 אדום רויימאנפלאצ -
לאופולדאו
14.6 19
U2 סגול קרלספלאצ -
זהשטאט
16.7 20
U3 כתום אוטקרינג -
זימרינג
13.5 21
U4 ירוק היטלדורף -
הייליגנשטאט
16.5 20
U6 חום זיבנהירטן -

פלורידסדורף

17.4 24

תחנות נבחרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

קו U1[עריכת קוד מקור | עריכה]

1. רויימנפלאצ (25 בפברואר 1978)

  • התחנה הראשונה שנפתחה

5. קארלפלאצ (25 בפברואר 1978)

  • קישור ל-U2, U4 ורכבות מקומיות
  • התחנה של U4 נמצאת במקומה של הרכבת העירונית משנת 1898, ומשלבת חלקים ממנה
  • עיצוב מסובך מאחר שהנהר וינה זורם מתחת לקרקע של הרציפים של U2 ו-U4
  • ישנם יותר דרגנועים מכל תחנה אחרת במערכת

6. סטפנפלאצ (18 בנובמבר 1978)

  • קישור ל-U3

7. שוודנפלאצ (24 בנובמבר 1979)

  • קישור ל-U4
  • לשעבר תחנה של הרכבת העירונית (1901)
  • ניתן לראות שרידים של חומת העיר העתיקה

9. פראטרשטרן (28 בפברואר 1982)

  • קישור ל-U2, הקו הראשי ו-S-Bahn

11. דונאואינזל (אי הדנובה) (3 בספטמבר 1982)

  • התחנה נמצאת בקומה נמוכה של רייכסבריקה.

12. קייזרמילן / וינה אינטרנשיונל סנטר (3 בספטמבר 1982)

19. לאופלדאו (2 בספטמבר 2006)

  • קישור לקו הראשי ול-S-Bahn

קו U2[עריכת קוד מקור | עריכה]

1. זהשטאט (5 באוקטובר 2013)

9. דונאומרינה (2 באוקטובר 2010)

  • בסמוך לבית האבות היהודי מיימונידס צנטרום

10. שטאדיום (10 במאי 2008)

  • 3 מסילות, 2 סימטריים בתוך הרציפים
  • התחנה נפתחה לכבוד משחקי יורו 2008 שהתקיימו בעיר

18. פולקסתיאטר (התיאטרון העממי) (30 באוגוסט 1980)

  • קישור ל-U3
  • התחנה נפתחה ב-1965 בשם בורגגאסה ברכבת הקלה התת-קרקעית

19. מוזיאומסקוורטיר (רובע המוזיאונים) (3 באוגוסט 1980)

  • בתחנה מוצגת אמנות ציבורית

20. קארלפלאצ

  • קישור ל-U1, U4 ורכבות מקומיות
  • התחנה של U4 נמצאת במקומה של הרכבת העירונית משנת 1898, ומשלבת חלקים ממנה
  • עיצוב מסובך מאחר שהנהר וינה זורם מתחת לקרקע של הרציפים של U2 ו-U4
  • ישנם יותר דרגנועים מכל תחנה אחרת במערכת

קו U3[עריכת קוד מקור | עריכה]

1. Ottakring (אוטקרינג) (5 בדצמבר 1998)

  • קישור ל-S-Bahn

6. Westbahnhof (ווסטבאנהוף) (תחנת רכבת מערב) (4 בספטמבר 1993)

  • קישור ל-U6, קווי הרכבת הראשים ול-S-Bahn
  • אמנות ציבורית בחלק מהמעברים
  • תחנת U6, שנפתחה ב-1989, נמצאת בתחנת הרכבת העירונית מ-1898

9. Volkstheater (פולקסתיאטר) (התיאטרון העממי) (6 באפריל 1991, U2 מאז 1980)

  • קישור ל-U2
  • בתחנה מוצגת אמנות ציבורית
  • סמוכה לשכונת שפיטלברג, מוקד תרבות, בילוי ופנאי

21. Simmering (זימרינג) (2 בדצמבר 2000)

  • קישור לקווי הרכבת הראשיים ול-S-Bahn

הרחבה בתכנון[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלב הרחבה רביעי (2010-2017): הארכה נוספת של ה-U-Bahn הוינאי[עריכת קוד מקור | עריכה]

תכנון שלב הרחבה רביעי של הרכבת התחתית החל ב-2001 ורעיונות ממשיים קודמו בתוכנית העל התחבורתית ב-2003. שני פרויקטים אושרו:

  • הארכת U2 מרחוב אספרן לשדה התעופה אספרן (Flugfeld Aspern). שדה התעופה לשעבר באספרן הופך בשלושה שלבים עיקריים ל"עיר לגדות האגם" של וינה. השלמת ופתיחת ההארכה הזו לאספרן התקיימה ב-5 באוקטובר 2013‏[5].
  • הארכת U1, ב-4.6 ק"מ מרויימנפלאצ לאוברלה. ההשלמה צפויה ל-2017.

שלב הרחבה חמישי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחוזה רשת הרכבות הנוכחי, נשקלו ואושרו תרשימי עבודה לעשור הבא. ישנם דיונים לגבי שלב ההרחבה החמישי, הנוגעים להארכת U6 לכיוון צפון מפלורידסדורף. בעיות התנועה בכניסות לעיר דורשות גם הן התייחסות לשאלה האם להאריך את ה-U-Bahn עד לקצה העיר או מעבר לה.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Alles über uns
  2. ^ 2.0 2.1 Hödl, J: Das Wiener U-Bahn-Netz, Wiener Linien, 2009.
  3. ^ Wiener Linien opens U2 extension, 16 באוקטובר 2010
  4. ^ „Lebensader“: U2-Verlängerung eröffnet, 5 לאוקטובר 2013
  5. ^ „Lebensader“: U2-Verlängerung eröffnet, 5 בנובמבר 2013

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]