ולנטינה פריימן
 | |
| לידה |
18 בפברואר 1922 ריגה, Interwar Latvia  |
|---|---|
| פטירה |
16 בפברואר 2018 (בגיל 95) ברלין, הרפובליקה הפדרלית של גרמניה |
| מדינה |
לטביה, ברית המועצות |
| השכלה |
אוניברסיטת לטביה |
| מעסיק |
האוניברסיטה החופשית של ברלין |
| פרסים והוקרה |
עיטור שלושת הכוכבים |
  | |
ולנטינה פריימן (בלטבית: Valentīna Freimane) לבית לוונשטיין (Loewenstein; 18 בפברואר 1922, ריגה - 16 בפברואר 2018, ברלין) הייתה אשת תיאטרון וקולנוע לטבית ממוצא יהודי.
חייה[עריכת קוד מקור | עריכה]
אביה של פריימן, לאופולד, היה במוצאו ממשפחה יהודייה דוברת גרמנית בקורלנד. אמה, אווה לבית לולב (Lulaf), הייתה נצר למשפחת סוחרים יהודים דוברי רוסית מסנט פטרבורג שעברה לפני מלחמת העולם הראשונה ללייפאיה. ב-1923 עברה המשפחה לפריז וב-1926 עברה לברלין, עקב עיסוקיו המקצועיים של האב שהיה יועץ משפטי של אולפני הקולנוע UFA. שם זכתה פריימן להכיר כוכבי קולנוע ידועים, בהם אני אונדרה (אנ') וקרל למץ' (אנ'). פריימן למדה בבית ספר בברלין, וב-1931 עברה לגור עם סבה בריגה, שם למדה בבית ספר גרמני. ב-1935, לאחר עליית המפלגה הנאצית לשלטון בגרמניה, עברו גם הוריה לריגה.
עם כיבוש לטביה על ידי ברית המועצות, בשנת 1940, אולצו בני המשפחה לקבל לדירתם קצין סובייטי בתור דייר. פריימן נישאה לסטודנט יהודי בשם דיטריך פיינמן (Dietrich Feinmanis) אך בשל טעות בירוקרטית קיבלה את השם "פריימן".
בתקופת השואה[עריכת קוד מקור | עריכה]
עם הכיבוש הגרמני של לטביה גורשה פריימן עם קרובי משפחתה לגטו ריגה. רוב קרוביה נרצחו לאחר מכן. בעלה נאסר ומת בכלא בריגה.
בתקופת השואה, בין השנים 1941-1944, שרדה פריימן במסתורים שונים בריגה, בין היתר בעזרת פאול שימן, לימים חסיד אומות העולם. לאחר מותו ב-1944 הסתתרה בדירה ברובע הישן של ריגה, שם הייתה עדה לכניסת הצבא האדום ולשחרור העיר ב-13 באוקטובר 1944.
לאחר השואה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בתקופת הכיבוש הסובייטי סבלה פריימן עקב העובדה שמשפחתה הייתה מהמעמד הבינוני-גבוה וכן עקב מוצאה היהודי. עם זאת, בשנת 1949 סיימה את לימודיה לתואר בהיסטוריה באוניברסיטת לטביה. בין השנים 1950-1963 עבדה בלייפאיה בתור מחנכת ובתור עורכת עיתון יומי בשם "Komunists". בין השנים 1962-1965 למדה באקדמיה הרוסית לאמנויות התיאטרון במוסקבה. בין השנים 1968-1980 למדה באקדמיה הלטבית למדעים (אנ'). לאחר מכן ועד 1989 לימדה היסטוריה של התיאטרון באקדמיה הלטבית למוזיקה על שם יאזפס ויטולס (אנ'). קשריה אפשרו לה להביא לריגה סרטים מערביים שנאסרו להפצה בברית המועצות. אחד מתלמידיה היה השחקן והבמאי אלביס הרמניס (אנ'). ב-2001 קיבלה פריימן את עיטור שלושת הכוכבים (אנ') הלטבי כאות הערכה על יצירתה.
לאחר הכרזת העצמאות של לטביה, ב-1991, החלה פריימן לשהות בעיקר בברלין, במחיצת חבריה, איש התיאטרון הנינג רישביטר (אנ') והפילוסוף והסופר מיכאיל קוסמיץ' ריקלין (אנ'). מאמצע שנות התשעים עבדה בתחנת הרדיו הגרמנית Deutschlandradio והרצתה באוניברסיטה החופשית של ברלין.
בשנת 2010 פורסמה האוטוביוגרפיה של פריימן, "Ardievu, Atlantīda!'" ("להתראות, אטלנטיס!"). האוטוביוגרפיה כללה את תיאור חייה עד 1944. האוטוביוגרפיה הפכה לרב-מכר בלטביה ותורגמה לגרמנית. על בסיס האוטוביוגרפיה כתב המלחין הליטאי ארטורס מסקץ (אנ') את האופרה "ולנטינה". כתיבתו של ספר ההמשך - חייה של פריימן בין השנים 1944-1962 - לא הושלמה.