גטו ריגה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
גטו ריגה
גטו ריגה

גטו ריגה היה גטו גדול בריגה, בירת לטביה, בתקופת השואה.

באוקטובר 1941 העבירו הנאצים את כל היהודים מריגה והסביבה לגטו המגודר. מרבית יהודי לטביה, כ-24,000 איש, נרצחו לאחר זמן קצר בטבח יער רומבולה. לאחר מכן העבירו הנאצים מספר גדול של יהודים גרמנים לגטו.

גטו ריגה מוזכר לרוב כישות אחת, אולם למעשה היו כמה גטאות. הראשון היה הגטו הלטבי הגדול שהיה קיים רק חודש אחד. לאחר טבח יער רומבולה, 4,500 יהודים לטבים שלא נכללו בטבח רוכזו בשטח קטן יותר בתוך הגטו המקורי, אשר נודע בשם "הגטו הקטן". האזור שלא הכיל את הגטו הקטן הוקצה מחדש ליהודים שגורשו מגרמניה, והיה ידוע בשם "הגטו הגרמני". 3,800 יהודים מתוכו נרצחו בטבח נוסף ליד ריגה.

ההגבלות על יהודי ריגה[עריכת קוד מקור | עריכה]

יהודים בריגה נושאים את הטלאי הצהוב

בתחילת יולי 1941, משטר הכיבוש הנאצי ארגן את שריפת בתי הכנסת בריגה וניסה, בדרגות שונות של הצלחה, להסית את הלטבים לפעולה רצחנית כנגד האוכלוסייה היהודית. בסוף חודש יולי, הממשל העירוני עבר מהצבא הגרמני למינהל האזרחי. בשלב זה הוציאו הגרמנים צווים חדשים כדי להסדיר את עניין היהודים. תקנה אחת אסרה את כניסת היהודים למקומות ציבוריים, כולל מתקנים בעיר, פארקים ובריכות שחייה. בתקנה השנייה נדרשו היהודים לענוד טלאי צהוב על בגדיהם ומי שהפר תקנה זו דינו היה מוות. ליהודים הוקצו רק מחצית כמות המזון של מי שאינו יהודי. גזירות נוספות דרשו מהיהודים לענוד טלאי צהוב שני באמצע גבם, על מנת לבלוט בתוך הקהל ולא להתהלך על המדרכות.

בגסטאפו הוקמה מנהלה מיוחדת לענייני יהודים שריכזה את החקירות והעינויים שבוצעו במרתף הבניין. לאחר מכן העצורים נשלחו לכלא שבו הורעבו למוות.

הנאצים הקימו לאחר מכן את ממשלת הבובות של לטביה. היא קבעה תקנות בסגנון חוקי נירנברג, אשר ניסו לכפות על הנשואים ליהודי או ליהודיה להתגרש, אחרת יעברו עיקור. על הרופאים היהודים נאסר לטפל במי שאינם יהודים, ועל רופאים שאינם יהודים נאסר לטפל ביהודים.

תחילתו של הגטו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בניית הגטו הגדול[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב –21 ביולי 1941, הוחלט לרכז את היהודים בגטו וכל היהודים נאלצו להרשם במועצה היהודית. ב-23 באוקטובר 1941 שלטונות הכיבוש הנאצי הוציאו צו לפיו כעבור יומיים, ב-25 באוקטובר, יש להעביר את כל היהודים לשכונת מוסקבה בפרברי העיר, מדרום לעיר העתיקה. כתוצאה מכך, כ- 30,000 יהודים רוכזו באזור 16, אזור קטן אותו הנאצים גידרו עם גדר תיל, בעוד התושבים שאינם יהודים גורשו מהמקום. מי שהלך קרוב מדי לגדר נורה על ידי השומרים הלטבים, שגם נהגו לערוך ירי אקראי במהלך הלילה.

היהודים הורשו לקחת מעט מאוד רכוש לתוך הגטו, והציוד הנותר טופל על ידי רשות הכיבוש (שכונה בשם "משרד הנאמנות"). הציוד היקר נשלח לגרמניה והגרמנים התעלמו מגניבת הרכוש הפחות יקר מצד המשטרה הלטבית.

אנדרטה ביער רומבולה לזכר יהודי גטו ריגה שנרצחו במקום

טבח יער רומבולה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – טבח יער רומבולה

הגטו הגדול היה קיים רק 37 ימים. בספטמבר 1941, ציווה היטלר על גירוש יהודי גרמניה מזרחה. היעד המתוכנן, מינסק היה כבר צפוף, ורכבות גירוש נוספות יצאו לגטו ריגה, שבעצמו היה צפוף. על מנת לפנות מקום, ירו הנאצים ב-30 בנובמבר וב-8 בדצמבר בכ- 27,500 יהודים לטבים מהגטו ביער רומבולה הסמוך לגטו. רק כ 4,500 בחורים "כשירים לעבודה" שרדו את הטבח ונשארו לעבודות ב"גטו הקטן".

המשלוח הראשון עם 1,053 יהודי ברלין הגיע לתחנת רכבת ריגה ב-30 בנובמבר 1941. כולם נרצחו באותו יום ביער. ארבעת המשלוחים הבאים הגיעו עם כ 4,000 נפשות ששוכנו במחנה הריכוז יונגפרנהוף.

הגטו הקטן[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר ההרג ההמוני ביער רומבולה, 4,500 עובדים שלא נטבחו נשלחו לגטו הקטן. כרזות גדולות הוצבו סביב ריגה, עליהן נכתב כי "כל המדווח לרשויות על אדם חשוד או יהודי מתחבא יקבל סכום כסף גדול, מענקים וזכויות רבות". דרכונים פנימיים שימשו כדי לשלוט באוכלוסייה, למשל, על מנת לקבל מרשם רפואי. בדומה לגטו הגדול, הפך המקום למתחם מאובטח על ידי הלטבים. בתוך הגטו הייתה קבוצה מיוחדת של שומרים, שהורכבה משוטרי גדנסק.

נוצר צורך לאסוף את הרכוש הגדול של היהודים שנהרגו ביער רומבולה. יהודים רבים ניסו לחזור לגטו הגדול לאסוף את רכושם המוסתר, אולם השומרים מיהרו לירות בכל יהודי מהגטו הקטן אשר יצא לגטו הגדול ללא אישור. במקרים אחרים, שלטונות הצבא הגרמני שלחו משאיות כדי להעמיס ריהוט ופריטים אחרים.

בחודש פברואר 1942 גורשו כ-500 יהודים ליטאים מגטו קובנה לגטו הלטבי. הם היו בעלי מלאכה מיומנים שלא נרצחו בהרג ההמוני שהתרחש במבצרי הפורט התשיעי. רק מעטים מהם שרדו.

הגטו הגרמני[עריכת קוד מקור | עריכה]

יהודים מגרמניה, אוסטריה, צ'כיה, ומורביה, שכונו "יהודי הרייך", החלו להגיע לריגה ב-3 בדצמבר 1941. הם לא שוכנו מיד בגטו, אלא נשארו במחנה הריכוז הזמני שהוקם ביונגפרנהוף בפיקוח רודולף לנגה. המשלוח הראשון שעבר ישירות אל הגטו הגיע ב-13 בדצמבר 1941, והורכב מיהודים מקלן. משאית גז שימשה בריגה "לסנן" כמה משלוחים בטרנספורט האחרון מגרמניה.

במזג אוויר קפוא, אנשים נלקחו לגטו באותו יום בו הם הגיעו, ללא רכוש מלבד לבושם, תחת משמר כבד של חיילי האס אס. הם לא קיבלו מזון מכל סוג שהוא, ונאלצו לחיות זמן מה מכל מה שיכלו למצוא במה שהתפנה מהגטו הגדול, עד לארגון הגטו מחדש. חודש לאחר מכן הגיעו רכבות מווינה, האנובר, בילפלד, המבורג, בוואריה, סקסוניה, וממחנה הריכוז טרזין, שהורכב מיהודים צ'כים, שהגיעו במקור מפראג. 15,000-18,000 אנשים הגיעו במשלוחים הגרמניים. באותם משלוחים הגיעו גם כמה נשים גרמניות לא יהודיות, שהיו נשואות לגברים יהודים וסירבו לעזוב אותם. בניגוד ליהודים הלטבים, יהודי גרמניה לבשו רק כוכב אחד על חזם, עליו נכתבה המילה jude.

היהודים הגרמנים התארגנו על פי הערים מהם הגיעו. לכל קבוצה היה נציג במועצה היהודית, היודנראט. בניגוד ליהודים הלטבים, היהודים הגרמנים היו כפופים ישירות לסמכותו של הגסטאפו, אשר הקים משרד בגטו הגרמני, והוקמה גם משטרה יהודית של היודנראט. הגטו הלטבי והגטו הגרמני היו כפופים כל אחד לממשל נפרד, למרות שרשות העבודה משכה אנשים משני הגטאות.

תנאי הגטו[עריכת קוד מקור | עריכה]

היודנראט והמשטרה היהודית[עריכת קוד מקור | עריכה]

צריף מגטו ריגה במוזיאון גטו ריגה

גם בגטו הלטבי הקטן וגם בגטו הגרמני הוקמו מועצות יהודיות, היודנראט, שריכזו את כל ענייני היהודים והתקשורת עם פיקוד המחנה. הדעות עליהם היו חלוקות. חלק מאנשיהם עבדו ביעילות על מנת לנסות לשפר את מצבם של היהודים, אולם הם גם איימו על תושבי הגטו ביד קשה, בעיקר כששלטונות גרמניה החליטו שהגטו נעשה צפוף מדי, שמצריך לטעמם הרבה מזון ומעט ייצור. כמו בכל גטו, גם כאן היו מי שטענו כי כל קיומו של היודנראט במחנה היה לסייע לנאצים לארגן את השמדת האוכלוסייה היהודית.

בשני הגטאות הקימו היודנראטים כוחות משטרה. מיכאל רוזנטל, צורף מריגה, מונה כמפקד המשטרה היהודית, והוא גייס כמה גברים צעירים לפעול כשוטרים. הם לבשו מדים כחולים וכובעים עם מגן דוד. מרבית השוטרים היהודים-לטבים בגטו היו חברי בית"ר.

מזון[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי התקנות, היה אפשר להשיג מזון בגטו אך ורק באמצעות תלושים, בחנויות מיוחדות שהוקמו לצורך כך. היודנראט הקצה תלושי מזון על פי יעילות העבודה של האסיר לשלטונות הכיבוש. האוכל היה באיכות ירודה. מנות המזון לגטו הגרמני בשנת 1942 היו 220 גרם לחם ליום, מנה אחת בשבוע של דג מקולקל ומדי פעם מנות של לפת, כרוב או תפוחי אדמה קפואים. מדי פעם היה בשר סוס. ילד בגטו קיבל במשך השבוע גם ליטר חלב ללא שומן.

במקום התפתח גם שוק שחור של מזון. אנשים שעבדו מחוץ לגטו ניסו להבריח מזון, אבל זה היה קשה מאוד לביצוע עקב המחסום המשטרתי בכניסה לגטו. שומרי הגטו חיפשו אצל האסירים שחזרו בתום יום העבודה, וכל אחד שניסה להבריח מזון הוכה ולפעמים נורה למוות.

דירה משוחזרת מגטו ריגה, במוזיאון גטו ריגה

רכוש[עריכת קוד מקור | עריכה]

צו מיוחד קבע באופן רשמי על החרמת כל פריט בעל ערך שבידי היהודים. כתוצאה מכך, הסתירו האסירים דברי רכוש ודברי ערך ככל שיכלו במקומות מסתור בתוך הגטו.

דיור[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעיית הדיור בגטו הייתה חמורה. בבתים רבים לא היה חשמל, אינסטלציה, גז או הסקה מרכזית. רק כמה אלפי אנשים חיו בפרבר מוסקבה לפני שיועד להיות גטו, ועכשיו עם הצפיפות, לכל אדם הוקצו רק 4-6 מטרים רבועים לשטח מגורים פרטי. גם בתחום המגורים היו הטבות לאנשים "מיוחסים": פקידים נאצים בכירים בלחץ היודנראט נתנו את הדירות הטובות ביותר ליהודים שעבדו עבורם.

תעסוקה ועבודות כפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנאצים הקימו רשות לעבודה שאוישה בידי נציגים של הצבא הגרמני. כל בוקר היו צוותי העבודה מתאספים ברחובות על פי משימותיהם. עבור עבודתם זו לא ניתן להם שום תשלום או מזון. המשימות הראשונות שהוטלו על היהודים הגרמנים היה לנקות את הדירות שהיו שייכות ליהודים הלטבים ש"פונו", או לפרוק את המטען בנמל. בעלי מלאכה מיומנים עבדו למען המאמץ הגרמני בתפקידים שונים, להם היה סיכוי טוב יותר לשרוד עקב מקצועם המבוקש והם קיבלו תעודות עבודה מיוחדות. רבים מיהודי גרמניה לא היו בעלי ידע בעבודות מלאכה, ולכן שיעור ההישרדות שלהם היה לכאורה קטן יותר מאשר הלטבים. אתרי העבודה מחוץ למחנה כללו את משרדי המטה, מחלקת השיכון, הגסטאפו, בתים של אנשי אצולה ועוד. אנשים אחרים עבדו בתוך הגטו, למשל במכבסה או בבניית הצריפים. רשות העבודה הוציאה כמות מוגבלת של היתרי עבודה בצבע צהוב.

העבודה לא תמיד היוותה הגנה מפני רצח. היו מקרים רבים של רציחות הקשורות לעבודה במהלך ההיסטוריה של גטו ריגה. כך לדוגמה, כשלושים נשים צעירות ושני גברים שעבדו ביער ליד ריגה, נרצחו בסוף יום העבודה בידי השומרים הלטבים שלהם.

בתי ספר והכשרה מקצועית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ליהודים הגרמנים הותר להקים בתי ספר לילדים בגילאי 5-14, וכך הקימו קבוצות גדולות של אסירים בתי ספר לילדיהם. בגלל שנראה כי הדרך היחידה לשרוד היה לגייס את המספר הגדול ביותר של גברים לעבודה עבור הגרמנים מחוץ לגטו, ההוראה בבתי הספר נמסרה בידי הנשים. עקב מחסור בנייר, הלימוד נעשה בעיקר על ידי שינון, והוטל על הילדים הגדולים לעזור לקטנים יותר.

בין האסירים היה פרופסור אלפרד למברגר, שלימד בבית ספר תיכון אקדמי בווינה והוא פיתח מערכי שיעור נפרדים לכל תלמיד בגטו. אקדמאים אחרים נתנו שיעורים פרטיים למבוגרים ולילדים תמורת אוכל. למרות ההלם על רצח מספר גדול של הורים וילדים קטנים בטבח דיונמונדה בגטו, אוחדו בתי ספר נפרדים והלימודים המשיכו כסדרם. המורים לא קיבלו מזון כי לא נחשבו ליצרניים, אולם האסירים האחרים דאגו להם בהברחת מזון אליהם.

חלק מהיהודים הלטבים, שביניהם היו מספר גדול של בעלי מלאכה מיומנים, סייעו ליהודים הגרמנים ללמוד את מקצועם על מנת להבטיח את הישרדותם. נפתחו שיעורי נגרות, שרברבות, חשמלאות, מכונאות, רתכות ותפירה.

תרבות ופנאי[עריכת קוד מקור | עריכה]

אסירי הגטו הגרמני, שבהם ישבו יוצרים וצרכני תרבות רבים, עשו מאמצים רבים לבצע יצירות מוזיקליות והצגות, אותם העלו בתוך מפעל נטוש. אפילו הנאצים הבכירים במחנה נכחו בהם ביושבם בשורה הראשונה. במהלך קיץ 1942 נערכו גם אירועי שירה בחוץ. הצעירים קיימו ריקודים בעזרת פטיפון ותקליטים שהוברחו לגטו.

טיפול רפואי ותנאי תברואה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בגטו הלטבי "הגדול" הייתה רק מרפאה זמינה אחת לטיפול רפואי. אף כי גטו זה היה קיים רק לזמן קצר, נדרשה אספקה רפואית. אנשים היו גם תחת לחץ נפשי קיצוני והתרחשו התאבדויות. אחד מניצולי הגטו שיבח את הטיפול הרפואי שניתן בו: "... הרופא ד"ר יוזף ניסה בכל כוחו כדי להקל על הסבל שלנו. במהלך חייו הקצרים של הגטו הרופאים שלנו ביצעו מעשים לא אנושיים כמעט, כי לא היה מקום במרפאה עבור כל המטופלים. הם טיפלו בחולים אחרים בבית, בהתנדבות וללא תשלום". לאחר ששרידי היהודים הלטבים הועברו לגטו הקטן, היהודים הגרמנים השתלטו על המרפאה בגטו הגדול והוא אויש ברופאים שטיפלו ביהודים הגרמנים והלטבים.

מבחינת הגיינה, המועצה היהודית הקימה רשות טכנית, שניסתה להקים בית מרחץ. עיריית ריגה סירב לפנות אשפה מהגטו. הדיירים נאלצו לחפור בורות ענק לאשפה בחצרות, אבל זה לא הספיק. העריכו כי אם הגטו היה ממשיך להתקיים היו פורצות בו מגיפות עקב התנאים הסניטרים הגרועים. בכמה בניינים בגטו הייתה אינסטלציה, אולם גם היא נכשלה במהלך מזג אוויר קר. הביוב שימש דשן, והריח היה נורא.

ילדים לא היו אמורים להיוולד בגטו. לאחר טבח יער רומבולה, מעט מאוד נשים שרדו בגטו הלטבי, והן שוכנו בנפרד מן הגברים. בגטו הגרמני לא הייתה הפרדה בין המינים אך הגרמנים אסרו על קיום יחסי מין. עם זאת, הפלות רבות בוצעו בידי הרופאים היהודים במצוות הנאצים. כמה ילדים שנולדו בגטו בשנה הראשונה, נהרגו על ידי הזרקת רעל. הפלה שנייה גררה עונש של עיקור.

הוצאות להורג[עריכת קוד מקור | עריכה]

קיר שמות הנרצחים במוזיאון גטו ריגה

טבח דונמונדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחודש מרץ 1942, החליטו מפקדי גטו ריגה שנעשה צפוף מדי בגטו, והם ארגנו שני מעשי טבח בקרב היהודים הגרמנים. מעשי ההרג הללו נודעו בשם "פעולות דונמונדה" (Dünamünde Action) בהם נהרגו 3,800 אנשים, בעיקר ילדים, קשישים וחולים. הפעולה הראשונה התרחשה ב-15 במרץ 1942, והשנייה בוצעה ב-26 במרץ 1942. כ-1,900 אנשים נהרגו בפעולה הראשונה ו- 1,840 בשנייה. הקורבנות פותו על ידי הבטחה כוזבת שהם יקבלו עבודה קלה במתקנים (שאינם קיימים) ליד העיר הלטבית לשעבר דונמונדה. במקום זה הם הוסעו ליער ליד ריגה, שם הם נורו ונקברו בתוך בורות, חלקם בעודם בחיים.

הרג שיטתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרשויות הנאציות הקימו כלא בגטו הגרמני, ויהודים גרמנים ולטבים רבים נכלאו בו בחשד הכי קטן של הפרת הכללים בגטו. רבים מהם מעולם לא נראו שוב. השומרים נהגו לבצע חיפושים רבים בקרב האסירים ומי שנמצא עם אוכל, אפילו קליפות תפוחי אדמה, נעצר. סחר חליפין או הברחות מזון לתוך הגטו, שהיו הכרחיים להישרדות, גררו עונש מוות אם מישהו נתפס. התליות היו תכופות בגטו, כמעט לתופעה יומיומית. בדרך כלל גברים נתלו, ואילו הנשים נלקחו לבית הקברות ונורו על ידי מפקד הגטו קראוזה.

ב-2 באפריל ו-4 במאי 1942 נלקחו מהגטו הגרמני שני משלוחים של 900 גברים יהודים למחנה הריכוז סלספילס לצורך עבודות כפייה. התנאים שם היו קשים ורק כשליש מהם חזר לגטו כעבור מספר חודשים. רבים מאלה ששבו סבלו מבריאות לקויה ומתו תוך זמן קצר.

בינואר 1943 התמנה אדוארד רושמן למפקד הגטו במקומו של קורט קראוזה. הוא היה זהיר וקפדני יותר מקודמו אך מצבם של היהודים תחת פיקודו לא השתפר, ומספר האנשים שנהרגו כבודדים היה אפילו גדול יותר מאשר תחת פיקודו של קראוזה. אחת מניצולות הגטו תיארה זאת כך: "קראוזה, פסיכופת וסדיסט, פעל באופן ספונטני, מסר את פסקי הדין שלו בלי הסבר מפורט של המצב וביצע אותם באופן מיידי. רושמן המשפטן התלבט במשך זמן רב, האסירים נחקרו ביסודיות ובכך משך אותם עוד ועוד למטה עד כדי מוות".

בסך הכל הובאו לגטו הגרמני 20,057 מיהודי הרייך. ב-10 בפברואר 1942 נשאר רק 15,000 מהם בחיים. יהודי הגטו הגרמני לא ידעו תחילה כי רבע מהם כבר הושמדו. להם היה ברור שהם נחוצים בתור עובדי כפייה ולכן הם קיוו כי כוחם יישמר עד שהמלחמה תסתיים. אולם, לאחר מכן החלה לצוץ אצלם השמועה כי הגרמנים הביאו אותם לריגה לשם השמדה. כמה מהם עבדו במטה כוח המשימה למיון בגדים ותכשיטים שנשארו מן הקורבנות של מעשי הטבח בלטביה. חפצים אישיים רבים של הקורבנות הגיעו לתוך ריגה, בהם מזוודות עם השמות והכתובות עליהם והם החלו לחשוד כי הם הבאים בתור. הנאצים נתנו את המשימה של חפירת קברים לקבוצה בשם "פקודת קראוזה השני" שהייתה מורכבת מ- 38 גברים יהודים, שקיבלו הוראה לא לספר על ההרג ההמוני. 16 גברים ששרדו וחזרו לגטו הגרמני, סיפרו לאסירים על ההרג ההמוני שבוצע ביערות סביב ריגה.

פירוק הגטו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביוני 1943 הורה מפקד האס אס, היינריך הימלר, להקים בסמוך לריגה מחנה ריכוז על מנת לעבור על כל הבגדים וייצור הציוד, ואת הנותרים יש לשלוח להשמדה במזרח. לצורך כך נבנה בפרבר של ריגה מחנה הריכוז קייזרוולד עם שמונה צריפים לאסירים. המשלוח הראשון, שכלל 400 יהודים, הועבר מן הגטו ביולי 1943. מתקופה זו החל פירוק הדרגתי של גטו ריגה. כ-2,000 אסירים מבוגרים, ילדים וחולים הועברו ברכבת בנובמבר 1943 למחנה ההשמדה אושוויץ ועד סוף נובמבר כל היהודים שלא הושמדו הועברו אל מחוץ לגטו.

הנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנדרטת זיכרון במוזיאון גטו ריגה

ב-ספטמבר 2010 נפתח באזור הגטו "מוזיאון גטו ריגה ושואת יהודי לטביה". במקום שוחזר רחוב אחד עם שער של גדר תיל. לאורך הרחוב - שמות של יותר מ-75.000 יהודים לטביים שנספו בשואה וכן תמונות מאותם הימים.

למקום הועבר צריף שהיה בגטו. הצריף שופץ ובקומת הקרקע יש תערוכה של בתי כנסת שהיו בלטביה. בקומה עליונה שוחזרה דירה יהודית כפי שהייתה בימי השואה.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]