טבלטורה לכלים שונים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

טבלטורה (או בקיצור טאב – TAB) היא שיטה נפוצה בימינו לכתיבת מוזיקה לגיטרה וגיטרה בס ולפעמים גם לתופים. שיטה זו מהווה חלופה לשיטת התווים, המצריכה תרגול רב.

לכתיבה בטבלטורה היסטוריה ארוכה, וראשיתה בתקופת הרנסאנס המוקדם, אז הייתה נפוצה כשיטת תיווי לא רק לכלי פריטה כמו לאוטה, תיאורבו וגיטרה, אלא אף לכלי קשת וכלי מקלדת. עם השנים התפתחו שיטות טבלטורה רבות ושונות מאוד זו מזו, אך כולן מבוססות על עיקרון דומה, עקרון של תיאור גרפי של מיקום האצבעות. השיטה אמנם בעייתית מבחינות רבות, אך רוב נגני הגיטרה המתחילים משתמשים בה, בשל פשטותה והיכולת לרשום אותה בתווי ASCII.

שיטת הכתיבה בטבלטורה לגיטרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשיטה זו, שישה קווים אופקיים מייצגים את ששת המיתרים של הגיטרה, מהגבוה לנמוך (כמובן, המספר משתנה בין סוגים שונים של גיטרה – בס, שבעה מיתרים וכו'). על כל קו נרשם מספר השריג עליו יש ללחוץ - משמאל לימין. לכל טכניקה בה יש להגיע אל הצליל - מתיחה (Bend), החלקה וכדומה - ישנו סימון מיוחד. את התיבות (Bar) מפרידים באמצעות קו אנכי, כמו בתווים. באמצעות שיטה זו ניתן לייצג הן מלודיות והן הרמוניות (האקורדים נרשמים, על פי רוב, מעל לתיבה בצד שמאל).

יתרונות וחסרונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הן יתרונותיה והן חסרונותיה של השיטה נובעים מהיותה ספציפית לגיטרה. השיטה מצטיינת בפשטות, ביכולת להעביר בה כל סוג של טכניקה ובהיותה זמינה ברשת האינטרנט.

חסרונותיה של השיטה הן, בעיקר, הקושי הרב להעביר בה כל מה שקשור לזמן ביצירה, לדוגמה את משך התו (רבע, חצי וכו') (כתוצאה מכך בלתי אפשרי ללמוד באמצעותה יצירה לא מוכרת), וכן אי היכולת לתקשר בעזרתה עם מוזיקאים המנגנים על כלים שונים. כמו כן, ידע בקריאת תווים מקל בהרבה על למידת התאוריה של המוזיקה, יתרון שאינו קיים בטאבלטורה.

שני פתרונות אפשריים לבעיה הראשונה, הם תוספת של צוואר תו (עם הדגלים שמציינים שמינית, חלק 16 וכו') בצורה כזאת שבמקום עיגול התו מופיע מספר השריג. פתרון נוסף הוא לכתוב את הטאבים לצד המנגינה בתווים, כך יכול הגיטריסט לדעת איזה תו הוא מנגן, ולא רק איך לנגן אותו.

טבלטורה לעוגב[עריכת קוד מקור | עריכה]

הטבלטורה לעוגב היא צורת תיווי מוזיקלי, שהייתה בשימוש באסכולת העוגב הבארוקי של צפון גרמניה, אף כי צורות של טבלטורת עוגב היו קיימות גם בארצות אחרות כמו איטליה, ספרד, פולין ואנגליה. חלקים מ"ספרון העוגב" (Orgelbüchlein) של יוהאן סבסטיאן באך כתובים בטבלטורה, כמו גם מספר רב של כתבי יד ששרדו מיצירות העוגב של דיטריך בוקסטהודה ומלחינים צפון-גרמנים אחרים מתקופת הבארוק.

הדוגמה הראשונה הקיימת לטבלטורת מקלדת, שנועדה כמעט בוודאות לעוגב, נמצאה ב"קודקס רוברט ברידג'", מסביבות שנת 1360. אף כי טבלטורה זו היא אנגלית, היא קרובה מאוד לטבלטורות הגרמניות המאוחרות יותר. דוגמה מוקדמת ואולי ראשונית של טבלטורות העוגב הללו נמצאה ב"ספר העוגב של בוקסהיים" (Buxheim Organ Book), שקובץ במינכן בשנות ה-60' של המאה ה-15. קובץ זה משקף את יצירתו של קונרד פאומן, מלחין עיוור, נגן עוגב ולאוטה.[1] טבלטורת העוגב הגדולה ביותר, שהיא גם אחת הקדומות ביותר בעולם, היא של יאן מלובלין (1537-1548) אחת מכ-20 טבלטורות עוגב שנוצרו בין 1520 ל-1700.

מאפיין טבלטורת העוגב המבדיל אותה מכתב התווים המודרני הוא שאין בה לא חמשות, לא ראשי תווים על רגליות ולא סימני סולם. לסימון גובה הצליל משתמשים בשמות אותיות הרשומים בכתב היד ואת משך הצליל בדגלים (בדומה לתיווי המודרני), אם כי בתיווי קדום הוצגו משכי הזמן בתווים מדודים (mensurable notes )[1] והזחות אוקטבה בשרטוט קווי אוקטבה מעל אות.[2].גיוון מסוים היה בתיווי סימני ארעי (דיאז או במול המופיעים ליד תו ולא ליד סימן המפתח), אבל לפעמים צויינו הדיאזים בתוספת לולאה לקצה האות. סי בקר וסי במול יוצגו באותיות "h" ו-"b" בהתאמה.[2] בקר איננו מסומן, כיון שסימני ארעי אינם נשמרים לאורך תיבה שלמה כמו בתיווי מודרני. סולמות אינם מצוינים במפתח; הם משתמעים מסימוני הדיאזים. ביצירות רנסאנס הקו המלודי העליון מובא בתיווי מדוד רגיל על גבי חמשה, והטבלטורה מובאת נמתחת לכל תו.[1]

מאז תום תקופת הבארוק, אין עוד שימוש בעל משמעות בטבלטורת עוגב. רפרטואר שנכתב במקורו בטבלטורה מתורגם לתיווי מודרני. עם זאת, התרגום הזה איננו נקי מחשש טעות. בכתבים גרמניים עלול לחול בלבול בין A ל-E, כמו גם בין F ל-G. בדומה לכך, ראשיתו וסיומו של קו אוקטבה מעל שורת תווים עלולות להיות דו-משמעיות. עורכים שונים נותנים פתרונות שונים,וזהו אחד הביטויים למסורת האלתור של ביצועי עוגב תקופתיים.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 Perkins, Leeman L. Music in the Age of the Renaissance. Norton and Company, New York, 1999.
  2. ^ 2.0 2.1 Thurston Dart, John Morehen, Richard Rastall. "Tablature", Grove Music Online, ed. L. Macy (accessed March 15, 2006), grovemusic.com (subscription access).